שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"א · סימן עג
לכבוד הרב הה"ג הישוש מו"ה אברהם יוסף גילערנטיר נ"י אבד"ק יאשיניף: מכתבו הגיעני. וע"ד שאלתו בדו"ד שבא לפניו בראובן ושמעון שותפים שבאו לחלק באמצע זמן שותפותם ע"י איזה סיבה ובעת שותפותם לקחו קארטע שנתי לבאהן העולה קרוב למאתים ר"כ ע"ש שמעון כי הוא היה הנוסע עבור העסק והקארטע ת"י ועתה כבואם לחלק תובע ראובן משמעון שישלם לו כפי חלקו בעד הקארטע שעדיין תשמש ח' ירחים וכ"ת כתב דמחיוב להניח הקארטע לשמעון בלי תשלומין כי לראובן לא שוה מידי הוי זה נהנה וזה לא חסר דכופין על מידת סדום כדאי' ברמ"א חו"מ ס' שס"ב סעי' ו' דכל היכא דבעי ליהנות לא מצי כופין גם לכתחלה יעו"ש בשם המרדכי. ואף שבנוב"י מה"ת חו"מ סי' כ"ז כתב דלדעת הרא"ש בחו"מ סי' קע"ד ל"ש בזה כופין על מדת סדום כיון שיודע ששמעון צריך לאלו השדות ויפייסו בדמים מכ"מ הכא ששמעון מוחזק בהקארטע יוכל לומר קי"ל עכתו"ד כת"ר ולולא דברי הנוב"י ז"ל היה נראה דגם הרא"ש מודה למרדכי דשם עיקר הטעם דיכול לומר לדידי שוה לו החלק שיפול לגורלו יותר וכלישנא דש"ס מעלינין לי' כנכסי דבי בר מריון ועי' נה"מ סי' קנ"ד סק"ו ואף דבאמת אינו שוה מכ"מ טוען לדידי שוה לי אבל בגוונא דמרדכי בחצר דל"ק לאגרא ולא יוכל להיות לו שום הנאה ובפרט בנידון נוב"י שס בסתירת אותיות שלא יוכל ליהנות עוד מהם ל"ש לומר לדידי שוה לי כיון דאינו שוה כלום כעין שכ' הר"ן פ"ק דקידושין דהא דגבי סודרא יכול לומר לדידי שוה ה' סלעים משום דעכ"פ שוה ממון אבל לומר על פחות משוה פרוטה לדידי שוה ממון ל"א יעו"ש: אבל בלעדי שיטת הרא"ש הרי התוס' ב"ב דף י"ב וב"ק כ' פליגי להדיא על מרדכי שאי אפשר לכוף לחבירו שינוחנו לדור בחנם בחצר דלא קיימא לאגרא כמ"ש בנוב"י שם ותשו' ביא"פ שהובא בפ"ת לחו"מ סי' שפ"ג. ומשיטת הרמב"ם בחו"מ סי' קע"ד אין ראי' למרדכי דשם שאני דלא הוברר עדיין של מי וכמ"ש בנוב"י ובנ"ד אף דהקארטע הוא שותפות לא דמי לדינו של הרמב"ם ז"ל שבסי' קע"ד דהא הכא ל"ש גורל רק חלוקה לזמנים ושורת הדין שיהי' חודש א' הקארטע ביד שמעון וחודש א' ביד ראובן וכדומה חלוקת זמנים וכששמעון רוצה לזכות בקארטע לכל הזמן הוא נוטל דבר שהוא בבירור של ראובן ול"ד כלל לסי' קע"ד רק לדברי המרדכי דסי' שס"ג וע"ז הא פליגי התוס' ב"ב הנ"ל. ואף שבתשו' עטרת חכמים בהשמטות סי' כ"א צידד בענין זה דכל שאינו נהנה בשל שותפו רק בשלו רק השותף היה יכול למנעו וכיון שלא יהי' לו הנאה מהמניעה הכל מודים למרדכי יעו"ש ל"ד לנ"ד כי הקארטע של שניהם לחלוקת זמנים וכשהוא חפץ להחזיק בקארטע לכל הזמן הוי כלוקח של שותפו דלשיטת תוס' אין יכול לכופו רק למרדכי הנ"ל ועכ"ז כיון ששמעון מוחזק הי' נראה דאין להוציא מידו כיון דהוי ספק פלוגתת הפוסקים. אך ראיתי בתשו' עטר"ח הנ"ל שנוטה לומר דבדבר של ירושה או שותפות כל שיש איזה דבר שאין ראוי רק לאחד מחיוב זה שראוי לו להניח לשותפו תמורתו דבר מהשותפות כפי השיוי יעו"ש וא"כ גם בנ"ד מחויב שמעון להניח לראובן דבר מהשותפות תמורתו. ואם כי טעמו לא ידענא כיון דלהמרדכי כופין עמ"ס ודבר זה אינו ראוי לו רק לשותפו מהיכי תיתי יצטרך להניח לו דבר אחר תמורתו מדוע יגרע השותף מאינש דעלמא. ואולי יש לומר טעמו דבשותפות יש אומדנא דאדעתא דהכי נשתתפו מתחילה אבל הא כתב שם כן גם בירושה דל"ש טעם זה:
והנה הוא ז"ל הביא ראי' לדבריו מקדושין י"ז בגר ועכו"ם שירשו את אביהם דיכול לומר טול אתה ע"א ואני אקח דמים דכתבו תוס' שם דקס"ד משום ברירה דאכתי קשה אמאי יקח תמורתו הא ע"ז ל"ח לדידי' וגוזל את הנכרי וע"כ דבירושה כל שהדבר ראוי לא' ולא לשני הוא לוקח מהירושה תמורתו יעו"ש. וראיה זו שגבה מאתי דהא בע"א אף דאסורה לגר מכ"מ יכול ליקח חלקו ולשורפו ונהי דבישראל אפשר דמחייב להניחו בחנם למי שראוי לו מטעם כופין עמ"ס אבל נגד עכו"ם פשוט דל"ש דינא דכופין עמ"ס דהא לא תחנם כתיב דאסור ליתן להם מתנת חנם ועכ"פ אין סברא שיכופו ליתן לו אף מידי דלא חסר. אך הראי' שהביא שם מדברי הרמב"ם שהובא בטור חו"מ דמיירי בירושה בשני ישראלים הוא ראי' חזקה. ועכ"פ בשותפים כמו בנ"ד יש לומר דאדעתא דהכי נשתתפו שיקח אחר תמורתו כמ"ש לעיל: וגם נלע"ד דל"ד נ"ד למ"ש רמ"א סי' שס"ג בשם מרדכי דיכול לכופו ליתן לו חצר דל"ק לאגרא דשם באמת לא חסר מידי דבלא"ה לא קיימא לאגרא וגוף הבית הרי לעולם קיים אבל הכא כיון שראובן נתן כסף בעד הקארטע הלזו כפי חלקו הרי יש כאן חסרון דמתחילה הוציא מעות ע"ז ונמצא עכשיו ששמעון רוצה ליהנות מחסרונו של זה כעין שכ' תוס' ב"ק דף כ' ד"ה הא אתהנית בטעם דתוחב חבירו בבית הבליע' דמצי לאהדורי חייב לשלם אף דאם אהדרי' לא היה שוה מידי והוי זה נהנה וזה ל"ח מכ"מ הוא נהנה ע"י החסרון שהי' לזה מתחלה ואף שהתוס' בכתובות דף ל' נראה דפליגי ע"ז וסברי דגם בכה"ג פטור כיון דבין כך ובין כך יהי' נחסר והאריך בסתירת דבריהם בתשו' בית שלמה חו"מ סי' קנ"ד וגם במח"א ה' גזילה מ"ג הרגיש שרמ"א בשם מרדכי סי' שס"ג סעי' י' שכ' דשר שלקח ביתו של ישראל שברח מן העיר ונתנו לישראל לדור בו דפטור פליג על תוס' ב"ק כ' ובתשו' בי"ש כתב דשאני בנידון התוס' דבשעת תחיבה התחיל החסרון ודנין אותו כאילו באין כא' יעו"ש וזה ל"ש בנ"ד מכ"מ חילוקים אלו לענין דיעבד אבל לענין לכוף לכתחלה כיון דבלא"ה דעת התוס' דאין כופין דאפושי פלוגתא לא מפשינין יש לומר דגם מרדכי דסובר כופין היינו בזה שאין לבעל הבית שום חסרון דהבית לעולם עומד אבל הכא בנ"ד הרי הוציא מעות ע"ז ונחסר ע"י החלוקה ועתה בא שמעון ליהנות בחסרונו של ראובן בכה"ג לכ"ע אין כופין לכתחלה ע"כ לענ"ד דיחלקו הקארטע ביניהם בחלוקת זמנים או יתן לו שמעון איזה סך כפי ראות עיני ב"ד השיוי עתה ויהיה לו הקארטע לכל הזמן: