אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"א › סימן מב

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"א · סימן מב

סימן מא

ב"ה לתלמידי היקר החריף ובקי גדול בתורה כמר הלל שפערבער נ"י: מכתבך הגיעני וע"ד שאלתך באשת ישראל שנאנסה תחת בעלה והבעל מת אם רשאי הבועל שהיה מזיד ליקח אותה והבאת דברי הב"מ ותשו' חתם סופר אה"ע ח"א סי' כ"ו דאסרינן לכתחלה וב"ס עצי ארזים סי' י"א מצדד להקל במת ודוקא בגירש אסור ואין ס' עצי ארזים ת"י אבל ראיתי בס' הקובץ על הרמב"ם פ"ב מסוטה שהביא מתשו' כנס"י סי' ס"ז שכ' ג"כ להתיר במת הבעל וטעמם לא נודע לי אך בגוף הדבר שצדדו הרבה להקל מחמת שפשוט בעיניהם שעפ"י ש"ס דילן יבמות לתירוץ קמא דאנוסה הי' מבואר דמותרת לבועל והתוס' שבת נ"ו כתבו כן לזאת דחו דברי ירושלמי אבל מאז הערותי בס' מנחת קנאות לסוטה כ"ח שפרש"י שם ד"ה סוטה לפי פירוש הפליתי בס' ק"י בבית הספק וגם לפי פירושי שם ברש"י עכ"פ הדבר מוכרח שרש"י סובר כהירושלמי דשוגגת והוא מזיד אסורה לבועל מה"ת ובע"כ דסובר דתירוץ בתרא בכתובות ט' סובר כן גם בדף כ"ז שם הבאתי בחיבורי דברי המאירי סוטה שכתב לפסק הלכה כירושלמי דהיא שוגגת והוא מזיד אסורה לו. ועתה מצאתי בס' בני אהובה להגאון הר"ח יונתן ז"ל בפ"ד מאישות שהביא דברי רש"י סוטה כ"ח והוכיח מרש"י שסובר כירושלמי אלא שכ' שם דאפשר לומר דדוקא בשוגג אבל באנוסה ממש אף שהבועל מזיד מותרת לו ובזה לא סתרו הבבלי וירושלמי וטעמו שם דשוגג ואונס דאימעטו להתירא מתרי קראי נפקי ובשוגג יש לומר דאימעט להתירא דמסתמא אף לבועל היינו כשהוא ג"כ שוגג כגון דכסבור אשתו היא וגם היא סברה דבעלה הוא חבל בהוא מזיד אסורה לו אבל באונס דלא משכחת לה כלל שיהי' גם הוא אונס דאין קשוי אלא לדעת וע"כ דהוא מזיד ואפ"ה אימעטא להתירא ושריא לו יעו"ש שדבריו קצרים וכוונתו ברור כמ"ש:

אבל ג"כ תמה מאוד דהא באונס נמי משכ"ל ששניהם אנוסין כגון שכיון לאשתו ונכרים הדביקוהו כמבואר להדיא ביבמות ר"פ הבע"י וגם זולת זאת אין הדבר מסתבר כלל וגם בבני אהובה שם סיים על דבריו וצ"ע. ואדרבה נראה דבאנוסה יש לאסור לבועל ובשוגגת שכסבורה שהוא בעלה דהא בהא דאמרינן בכתובות כ"א דאנוסה אפילו סופה לרצון שריא משום דיצרא אלבשה כתב בהפלאה שם דבאמת אם נתרצית לבסוף לא מחמת דיצרא אלבשה אסורה אלא דמצד חזקת כשרות ועוד יותר מחמת חזקת היתר לבעלה מתירין לבעלה ואמרינן דמסתמא הא דנתרצית היינו מחמת שיצרא אלבשה יעו"ש באורך והשתא יתכן לפי מ"ש בש"ש ש"א פ"ז דדוקא לבעל איתא חזקת היתר אבל לבועל ליכא חזקת היתר כיון דבשעה שנולד הספק היתה אסורה לו עכ"פ משום א"א ומתרץ בזה קושי' תוס' בריש נדה דמנלן דס' טומאה בריה אף בדליכא חזקה דילפינן מבועל וס"ט ברה"י דטמא אף בדאיכא חזקה להיפך דילפינן מבעל עיי"ש וכיון דלבועל ליכא חזקת היתר שוב יש לומר דגם אנוסה אסורה דלמא נתרצה לבסוף כיון דליכא חזקת היתר לגבי בועל ואף לתירוץ קמא דכתובות ט' דאנוסה שריא לבועל יש לומר דשם שאני כמ"ש תוס' כתובות כ"א לאבוה דשמואל דאנוסה אסורה שמא סופה לרצון דאסתר לא נאסרה למרדכי משום דצדקת גמורה היתה יעו"ש וה"נ י"ל לענין בועל דבת שבע צדקת גמורה היתה ודבריו כתובין במשלי משא אשר יסרתו אשמנו אבל בסתם אשה דליכא חזקת כשרות כולי האי רק חזקת היתר וחזקת היתר ל"ש לגבי בועל:

ואולי מה"ט נקיט בירושלמי שם דשוגגת והוא מזיד אסורה לבועל דבאנוסה פשיטא דאסורה שמא נתרצה לי אבל אפילו בשוגגת כסבורה שהוא בעלה אפילו נתרצה אלו אין בכך כלום אפ"ה אסורה לו כיון דהוא מזיד: וגם יש לדון אף אם נימא דלא כהפלאה הנ"ל אלא כיון דיצרא אלבשה תמיד אנוסה היא מכ"מ הרי כתב רש"ל פ' הבע"י דאם האשה עושה מעשה בסוף ביאה דהיינו שהודקה א"ע אליו אסורה יל"ש בזה יצרא אלבשה א"כ באנוסה יש לחוש דלמא עשתה איזה מעשה הידוק בסוף רק דלבעל ל"ח להכי ומוקמינן בחזקת היתר אבל לבועל דלא הוי בחזקת היתר אסורה ואף שבנוב"י מהד"ת אה"ע סי' ק"ל חולק על רש"ל בזה עי' בס' ישרש יעקב יבמות דף כ' שמיישב לנכון שיטת רש"ל אבל אני מצאתי בס' החינוך מ"ע רצ"ו כתב להדיא דכל שתחילתה אונס אף שסייעה בתשמיש אנוסה היא עיי"ש יזה כהנוב"י ועכ"פ אין לדייק כלל מלשון ירישלמי דוקא שוגגת דיש לומר דאנוסה עכ"פ טפי יש סברא לאסור מבשוגגת וקמ"ל דאף בשוגגת אסורה לו כיון דהוא מזיד. ולדייק מלשון ירושלמי שם דוקא בגירש ג"כ רחוק מאוד לזאת אחר שברש"י ומאירי מבואר דסברי כירושלמי וגם המנ"ל בפ"ב מ"ה סוטה סיים דיש להתיישב בדבר וגם הגאונים מראה הפנים וש"ק מפרשי ירושלמי מחמירין כמבואר בדבריהם ר"פ כשם והעיקר מחמת דברי רש"י והמאירי שהמקילים לא הביאו דבריהם לזאת לע"ד אין להקל בזה והנני דו"ש באהבה:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה