שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"א · סימן לה
להרב הה"ג הצדיק מוה' יעקב יוסף הכהן נ"י מרדאמסק:
לנכון הגיעני קונטרסו היקר והנני בזה לתשובתו בקצרה כמסת הפנאי - הכה הביא כת"ה ספיקו של הפמ"ג או"ח סי' קנ"ד שנסתפק אם נתיצת דבר מבהכ"נ אסור מה"ת וכ"ת הביא ראי' שהוא מה"ת והביא דברי המנ"ח מ"ע תל"ז שהוכיח מתוס' מכות כ"ב ד"ה אלא שהקשו במבשל בעצי הקדש לילקי נמי משום הזיד במעילה באזהרה ודלמא מיירי בעצי שלמים דאין מועלין וע"כ דבדבר שאין בי מעילה ל"ש לאו דלא תעשון כן ולפי דברי המנ"ח הנ"ל הדבר פשוט דנתיצת ביהכ"נ לית בי' איסור דאו' דהא ל"ש מעילה בביהכ"נ אלא שמעכ"ת תמה על מנ"ח דהא גם במזבח והיכל ל"ש מעילה דהו"ל מחובר ואפ"ה איכא לאו דאו' ולענ"ד אין ראי' מזה לדחות דברי המנ"ח לפימ"ש השעה"מ בפ"ג מאישות דדוקא מעילה דהנאה ל"ש בתלוש ולבסוף חברו אבל במעילה דהוצאה מרשות לרשות דילפינן מע"א דינו כע"א דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי א"כ גם במזבח והיכל שייך מעילה כגון שמתכוין להחזיק בו ולהוציאו מרשות הקדש וזה נמי דעת בעה"מ בע"א פר"י דלכך נפיק המזבח לחולין משום שמעלו בו פריצי ישראל והיינו דנתכוונו להוצאו מרשות הקדש ושייך מעילה גם בתלוש ולבסוף חיברו והרמב"ן שם שהשיג עליו היינו משום דמזבח יש בו קדושת הגוף דיש בו מועל אחר מועל אבל מודה הרמב"ן ז"ל דשייך מעילה במזבח אף שהוא מחובר ודלא כמ"ש כ"ת בשם רמב"ן ז"ל הנ"ל דל"ש מעילה במזבח מטעם מחובר דהא איפכא מוכח מדבריו ומ"ש הרמב"ן שם דגם גוף הבית יצא לחולין אף דלא שייך מעילה בקרקעות צ"ל דכוונת על קרקע הבית דהו"ל מחובר מעיקרו ובחיבורי מ"פ לאו"ח סי' תקס"א הבאתי תשו' רמ"ע מפאנו דהקרקע לא יצא מקדשתו אף שבאו פריצים וכתבתי שם דרמב"ן קאי על הבית שהוא תלוש ולבסוף חיברו וכעת אני רואה שמדברי רמב"ן מוכח באמת דגם הקרקע יצא לחולין שתמה כ"ת על המנ"ח הנ"ל מע"א נ"ג דפריך ולשוי' גיסטרא אמר אביי אמר קרא לא תעשון כן והא שם מיירי נמי בבהמת שלמים אינו מוכרח דהסוגיא שם מיירי בקדשו בדה"ב כמ"ש רש"י שם ועי' תוס' ד"ה וכשחטי' ובקדשי בה"ב הא איכא מעילה אך באמת עיקר יסוד המנ"ח מדלא תירצו תוס' דמיירי בעצי שלמים מוכח דבשלמים לא שייך לא תעשון היא דבר מחודש מאוד ואין לו על מה להשען ומה שלא תירצו תוס' דמיירי בעצי שלמים הי' נראה לומר דהנה יש להבין בהא דרבא משני בע"א י"ג משום דנראה כמטיל מום בקדשים וכפי פשטות הסוגי' בא רבא לתרץ קושיא ראשונה דהקשה הש"ס דאיזהו עיקור מן הארכובה ולמטה ורמינהו וכו' דאביי משני משום בזיון קדשים ורבא משני מפני שנראה כמטיל מום דהא על קושי' דגיסורא למה לי' לומר מפני שנראה כמטיל מום תיפוק לי' דאסור מה"ת בלאו דלא תעשון כן. אכן תקשה כיון דלסוי' לבהמה גיסטרא איכא לאו דלא תעשון כן א"כ גם עיקר שעוקר רגליו ג"כ יעבור משום ל"ת כמו בנתנית מזבח דגם אם נותץ אבן א' חייב כדאי' בסיפרי וא"כ למה לי' לרבא לשנויי מפני שנרא' כמטיל מום בקדשים תיפוק לי' דאסור מה"ת בלאו דלא תעשון כן. וע"כ לומר דרבא בא לשנויי הן קושי' דעיקור והן קושי' דלשוי' גיסטרא דלא ניחא לי' בתירוצא דאביי משום לית כן דהוא סובר דל"ת כן הוא דוקא בקדושת הגוף כמו היכל ועזרה דמבואר בתוספתא דאין להם פדיון וכמ"ש במלחמות ע"א פר"י ודומיא דע"א שאין לה פדיון דאמרה תורה ונתצתם בקדושה כה"ג ל"ת כן אבל בקדושת דמים ל"ש דל"ת כן ולכך מסני רבא מפני שנראה כמטיל מום והנה שם בברייתא דמכות כ"ב פריך לרבא דאמר אין חילוק מלאכת בי"ט מהא דהמבשל גיד בחלב ביו"ט לוקה חמש ומשני בששרפו בעצי הקדש ואזהרתו ל"ת כן אם כן א"א לאוקמי בעצי שלמים והיינו שהקדישו לדמי שלמים דא"כ הו"ל כקדשי בדה"ב דהא אין גופו קרב לגבוה א"כ לרבא גופא דבא לשנויי ברייתא הנ"ל ל"ש בכה"ג דהוי קדיד לאו דל"ת כן וע"כ לומר דמיירי בעצים שהוקדשו הם עצמם להקריבם ע"ג מזבח דאינהו גופייהו קרבן ואין להם פדיון לרבי במעילה י"ט וא"כ יפה הקשו דלילקי נמי על לאו דמעילה דל"ש לומר בעצי שבונים דהא עצים שהם בעצמן קרבן אינם שלמים רק קרבן כמו עולה דמועלין בו ולא משכחת עצי שלמים רק בהקדש עצים שימכרו ויביא בדמיהן שלמים ובכה"ג דאינו קדושת הגוף ל"ש לאו דל"ת כן: ועפי"ז י"ל נמי הא דהוצרך קרא במעיל לא יקרע תיפוק לי' מלאו דל"ת כן משום דמעיל הוא בכלל דקדושים רק קד"ד ויש להם פדיון מה"ת כמ"ש ריטב"א קדושין נ"ד ול"ש ל"ת כן לרבא. אמנם גם לזאת נראה דקדושת ביהכ"נ כיון דאפשר להפקיע קדושתו על דמים עי' בר"ן מגילה ר"פ בני העיר ל"ש לאו דל"ת כן מה"ת. אכן עדיין צ"ע לבתר דמשני רבא משום שנראה כמטיל מום תיפוק לי' דנראה כעובר על לאו דל"ת כן ע"כ נראה יותר דאע"ג דבנותץ אבן א' מן המזבח עובר משום ל"ת כן היינו משום שע"י נתיצת אבן א' נתרועע כל הבנין וכדאמרינן במ"ק משל לקופה של אבנים כיון שנפל א' מהם נתרועע כל הבנין יעו"ש אבל הטלת מום בבהמה אפילו לחתוך רגלי' מן הארכובה ולמטה אינו בכלל לאו דל"ת כן רק לשוויי גיסטרא היא בכלל לאו דל"ת כן כי הוא נותץ כל הבהמת ורבא בא לשנויי רק קושי' דעיקור וכה ראיתי בתשו' ריב"א או"ח סי' ל' שהעיר דבכל מטיל מום נתחייב משום לאו דל"ת כן ולמה לן קרא דכל מום לא יהיה בו יעו"ש שנדחק בזה ולפמ"ש א"ש:
ועפי"ז יש לישב דקשיא טובא בסוגיא דע"א י"ג שם דפריך על רבא דקאמר מפני שנראה כמטיל מום ותיפוק לי' דהא מטיל מום בבע"מ דאסור ופרש"י דפליגי בזה תנאים בבכורות ל"ג והדבר תמוה דמנ"ל להגמרא להקשות על רבא דלמא סובר כמ"ד מטיל מום בבע"מ שרי ועפ"י הנ"ל נראה דהא מדאמר רבא מפני שנראה כמטיל מום ותיפוק לי' דאסור מה"ת משום ל"ת כן וע"כ דסובר רבא דבהטלת מום ל"ש לאו דל"ת כן ול"ד לנותץ אבן א' מן המזבח וכמ"ש לעיל, אמנם לכאורה נ"ל לרבא הא וע"כ דרבא הוכיח דזה לא מיקרי נתיצה דאל"כ קרא דכל מום לא יהי' בו למה לי תיפוק לי' מל"ת כן. והנה בבכורות ל"ג שם מבואר דר"מ דסובר דאסור להטיל מום בבע"מ נפקא לי' מקרא דכל מום לא יהיה בו ורבנן סברי דכל לגרמא הוא דאתי דאסור לגרום מום בבהמת קדשים יעו"ש א"כ למ"ד אסור להטיל מום בבע"מ לדידי' גרמא שרי ולמ"ד דשרי להטיל מום בבע"מ גרמא אסור וא"כ אי אמרת בשלמא דרבא סובר כר"מ דאסור להטיל מום בבע"מ ולא אייתר לן קרא לגרמא שפיר הוכיח מקרא דכל מום לא יהיה בו דזה אינו בכלל לאו דל"ת כן דאל"כ קרא למה לי דאפילו אם הוא כבר בע"מ ועושה עוד מום אחר דמי לנותץ אבן מן ההיכל וחוזר ונותץ אבן אחר דעובר אבל אם נימא דסובר מותר להטיל מום בבע"מ וקרא דכל אתי לאוריי דגרמא אסור א"כ יתכן דבהטלת מום איכא נמי לית כן מקרא דכל מום הוצרך להוסיף איסור בגרמא דבלאו דל"ת כן הא גרמא שרי כדאי' בשבת ק"כ במי שהיה שם כתוב על בשרו דעשי' היא דאסור גרמא שרי והטלת מום אסרתה תורה גם ע"י גרמא אבל בעושה בידים כמו הכא שרוצה לעקור מהארכובה ולמטה עובר משום דלאו דל"ת כן ול"ל לרבא לומר מפני שנראה כמטיל מום וע"כ דרבא סובר כר"מ דמטיל מום בבע"מ אסור א"כ שפיר הקשה הגמרא עליו ותיפוק לי' דמטיל מום בבע"מ ודו"ק:
אולם עדיין יש לתמוה בזה דהא לפי הנ"ל לר"מ דסובר מטיל מום בבע"מ אסור ל"ש בהטלת מום לאו דל"ת כן ולרבנן דשרי להטיל מום בבע"מ היינו דליכא גבי' לאו דכל מום לא יהי' בו אבל אכתי מיהו אסור לדידהו מקרא דל"ת כן כמו בנותץ אבן מהיכל וחוזר ונותץ א"כ שוב אין שום נ"מ בפלוגתת ר"מ ורבנן כיון דבין למר ובין למר איסור תורה איכא. ואפשר דנ"מ אם התרו בו משום הטלת מום ולא התרו בו משום ל"ת כן דלר"מ לוקה ולרבנן אינו לוקה והא דבבכורות ל"ד בבכור שאחזו דם אמרינן דלרבנן מותר להקיז משום דהוי כמטיל מום בבע"מ והא אכתי אסור לרבנן משום לאו דל"ת כן יש לומר דשם כיון דעושה לצורך תיקון שלא ימות הבכור ל"ש ל"ת כן דל"ת כן הוא דוקא בעושה דרך השחתה. אמנם לפ"ז אכתי קשה דגם אם נאמר דאסור להטיל מום בבע"מ וגרמא שרי מנ"ל לרבא לומר דבהטלת מום ל"ש ל"ת כן מדהוצרך קרא דכל מום לא יהי' בו והא הוצרך קרא דכל מום לא יהי' בו לבכור שאחזו דם דאי משום ל"ת כן הוי שרי כיון דהיא לצורך תיקון ומשום מטיל מום אסור. אמנם הדבר נכון דהא התוס' שם בבכורות ל"ד ד"ה אילימא הקשו כיון דבכור שאחזו דם חשוב כבע"מ א"כ למה לן להקיז ישחטו בלי הקזה דזה גופא מום הוא ותירצו דמדרבנן אסור דאתי לאיחלופי בתם וא"כ מה"ת בכור שאחזו דם א"צ להקיז דמותר לשחוט על מום זה גופא וא"כ מה"ת כשיקיז עובר על ל"ת כן דהא אינו לצורך תיקון דאפשר בלעדו רק לבתר דאסרו חז"ל לשחוט על זה גופא וצריך מום אחר הנ"ל תיקון ומותר להקיז וא"כ הפסוק הזה א"א לאוקמי כלל דאתי לבכור שאחזו דם דהא גם בלא תעשון כן אסור וזולת זאת קשה המציאות שיהי' בעשות מום תיקון ושפיר מוכרח למ"ד דאסור להטיל מום בבע"מ וגר מא שרי דהטלת מום אינו בכלל לאו דל"ת כן וא"ש ע"ד פלפול:
אכן אחר שזכינו לזה ביסוד הדבר דלמ"ד מטיל מום בבע"מ שרי ע"כ דגרמא אסור מה"ת ולהיפוך למ"ד הטלת מום בבע"מ אסור גרמא שרי עלה בידי ליישב קושית דלמא סובר רבא כרבנן בדרך ישר ומורווח והיא דלפי דברי התוס' הנ"ל בבכורות ל"ד אחוזת דם חשוב כמום גמור כיון דא"א לבהמה לחיות בלי הקזה והיינו משום דמיתה גופא הוי מום וכיוצא לזה כתבו תוס' חולין ל"ה ד"ה ומה וז"ל דאי משום דטריפה מיתסרא נבילה נמי מיתסרא כיון דמתה אין לך חסרון גדול מזה יעו"ש והיא כנ"ל דמיתה גופא הוי מום וא"כ האיך אמרינן בברייתא דע"א י"ג הנ"ל דהקדש בהמה נועל דלת בפניה והיא מתה מאלי' והא הוא גורם לה מיתה בהנעלת דלת והו"ל כגרמת מום דאסור מה"ת מקרא דכל מום לא יהיה בו ולאביי דמוקי לה בקדשי בה"ב ניחא דעיקור בידים אסור משום בזיון קדשים ואיסור דהטלת מום ל"ש בקדשי בה"ב אבל לרבא דאמר מפני שנראה כמטיל מום וכמ"ש תוס' שם ד"ה ונשחטי' מוקי לה רבא בקדשי מזבח וא"כ האיך שרי להיות נועל דלת בפני' הא הו"ל עכ"פ גרמא דאסור כמו הטלת מום ממש וע"כ דהך ברייתא אתיא כר"מ דגרמא שרי ואיש הא דנועל דלת בפניה והשתא מקשה שפיר על רבא ולהוי כמטיל מום בבע"מ דאסור דהא לר"מ ע"כ מטיל מום בבע"מ אסור ולמה לי' לרבא לומר נראה וא"ש. והנה אנן קיי"ל כברייתא זו דהקדיש נועל דלת בפניה אע"ג דלדעת רוב הפוסקים הלכה כרבנן דמטיל מום בבע"מ שרי וגרמא אסור כמבואר ביו"ד סי' שי"ג ולא אסרינן הא דנועל דלת משום גרמא למום דמיתה גופא הוי מום דהא כיון דמסיק הש"ס דהאי לא לגופו חזי ולא לדמי חזי והטלת מום בזה"ז לכ"ע דרבנן א"כ גם הגרמא אינה מה"ת וע"כ הקילו ע"י גרמא. ובזה יש ליישב תמיהת תוס' בכורות נ"ג בהא דלא התירו בכור בזה"ז להכניסו לכיפה דהא תוס' תמורה כתבו דאף דבזה"ז שרי הטלת מום בבכור אסו וע' ריט"א פ"ה דבכורות ביאר דבריהם דבכור כיון דקדושתו מרחם גם בזה"ז אסור מה"ת להטיל מום כיון דעכ"פ חזי להקרבה כשיבנה ביהמ"ק יעו"ש וכיון דבכור אסור להטיל בו מום בזה"ז לכך נמי אסור לנעול דלת בפני' דהוי גרמת מום ודו"ק:
ובעיקר ספיקו של הפרמ"ג אם נותץ דבר מביהכ"נ אהוקרמה"ת נראה קצת ראי' דשרי מה"ת מהא דאיתא בספרי הובא ברש"י ראה אקרא דל"ת כן וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבחותיהם אלא שלא יגרמו במעשיהם שיחרב ביהמ"ק וכת הרא"ם שם הא דלא מתמה נמי על מחיקת השם וכי תעלה ע"ד כו' משום דבמחיקת השם יתכן דלצורך תיקון עשאו כגון שכתב לשם שלא במקומו יעו"ש וכוונתו דבנתיצה ליכא למימר ע"מ לתקן דזה באמת שרי מחיקת השם אסור בכל גווני ולכאורה תקשה דלמא הוצרך קרא לעיר הנידחת שיש בה ביהכ"נ והוצרך קרא שלא ינתצו הביהכ"נ אע"ג דמצוה היא מכ"מ המצוה גופא היא דרך השחתה ואיכא לאו דל"ת כן וע"כ דנתיצת ביהכ"נ שרי מה"ת דלאו דל"ת כן הוא רק בקדה"ג וליכא לאוקמי קרא בהכי ולבתיצת היכל לא הוצרך דהא ירושלם אינה נעשית עיהנ"ד ועוד דהיכל ועזרה שלל קודש היא. ועפ"י האמור מיושב מה דקשיא לכאורה על רמ"א בתשו' ס' ק' שכתב דגם מחיקת השם לא אסור רק דרך השחתה יעו"ש דא"כ הק"ל למה פריך וכי תעלה ע"ד על נתיצה ולא על מחיקת השם ולהנ"ל ניחא דלענין מחיקת השם הוצרך קרא כגון בעיר הנדחת שיש שם מזוזה דאין שורפין המזוזה כדאי' בסנהדרין דזה הוי דרך השחתה ול"ק וכי תעלה על דעתך דהו"א משום מצוה שרי וא"ש: