שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"א · סימן כב
להרה"ג וכו' מו"ה שלום יוסף נ"י אבד"ק לאקאטש:
ע"ד שאלתו שנמלח רגל מבהמה שנטרפה עם כמה רגלים כשרים והורה רב א' שגם עור מרגל הטריפה מצטרף להיתר דלהלכה קיי"ל דעור בית הפרסת אינו כבשר כמבואר בגמ' חולין קכ"א אל תקניטני דבלשון יחיד אני שונה אותו וכת"ה פקפק ע"ז דעיננו רואות שאוכלין בכל שבת רגל עם עורו הרי דע"י שליקה חזי לאכילה א"כ גם במליחה הטעם שיוצא מעור אוסר דהא כשיבשל אח"כ יבא לידי איסור וכעין מה שכתב הפמ"ג בשפ"ד לענין כבוש בב"ח כשיבשל אח"כ עכ"ד והנה מה דפשיטא לכ"ת דלאחר שליקה עור בית הפרסות כבשר כיון דחזיא לאכילה לא נהירא דהא בחולין ע"ז מבואר דעור ששלקו מטמא ט"א ולא טו"נ וע"כ אף דנעשה חזי לאכילה ע"י שליקה ונחית עלי' תורת אוכל אבל תורת נבילה לא נחית עלי' לענין טומאה וה"ה לענין איסור, ולומר דשאני עור דלא חזי לאכילה ע"י שליקה רק בשעת הדחק כתוס' שם ד"ה עור הא התוס' שם לא תירצו כן רק על קושיתם דא"כ יאכל עור בפסח אבל הא דאינו מטמא טומאת נבילות ניחא להו בפשיטות אף דהוי אוכל ע"י שליקה אם שלא בשעת הדחק ועוד דהא מהך דחולין דאמר אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה מבואר דעור בית הפרסות אינו כבשר והיינו אף לענין איסור דהא המשנה לענין איסור מיתנא ועי' רמב"ם ה' מ"א פ"ד הכ' כ"א, ואין כומר דשם לפני שליקה מיירי אבל לאחר שליקה חל עלה איסור נבילה ז"א דהא נוכח מהא דעור ששלקו דכל דכ"ה מעיקרא נבילה גם ע"י שליקא ל"ח עלה איסור נבילה וא"ל דעור שאני דל"ח ע"י שליקא רק ע"י הדחק כתוס' שם הא לא הצרכו לזה רק לתרץ קושיתם דיאכל עור בפסח אבל הא דלא חל עלה טומאת נבילה ע"י שלקה ורק איסור נבילה ניחא להוי בפשיטות אף דנאכל שלא ע"י הדחק כיון דבשעה שנתנבלה או נטרפה אין שם בשר עלי' לא חל עלה איסור טריפה אף דנעשה אוכל ע"י שליקה, אכן יש להוכיח קצת דמה שנאכל בשליקא שלא ע"י הדחק הוי כבשר לענין איסור אף לפני שליקא מרא"ש פגה"נ סי' ל' שאחר שכ' שם דעצמות איסור למטרפין להיתר כ' ע"ז ואע"ג דתנן פרק בתרא דתרמוות עצמות קדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין הא אמרינן עלה בירושלמי בראשי כנפים וסחוסין היא מתניתא יעו"ש הרי דפשיטא לי' לרא"ש מכח ירושלמי דראשי כנפים וסחוסין דינם גם לענין זה שהטעם שלהן אוסר דהא בהכי מיירי הרא"ש והא ראשי כנפים וסחוסין אינם נאכלין בשור הגדול אלא בשלקא כמבואר בפסחים מ"ד ואפ"ה לענין איסור דינם כבשר ומשמע אף בראשי כנפים שור הגדול בלי שלקא כיון דחזיין לאכול ע"י שליקה והא דלענין פסח כל הנאכל בחור הגדול יאכל בגדי הרך ומדנקט גדי אף דרוב פסחיהן הי' טלה כתוס' פסחים ג' ד"ה מאליה ע"כ דאתי לאפוקי טלה שאינו רך כמו גדי ומדנקיט רך נראה דהיינו בן ח' ימים וכפרש"י שם וכוונתו לאפוקי שלושים יום אף שהוא תוך שנתו דתו אינו רך כ"כ (דלא כתויו"ט שהבין כוונת רש"י בע"א) דאל"כ ליתני סתם נאכל בפסח וגדי ורך למה לי' והא כיון דנאכל בשלקא הוי אוכל אף בשור בלי שלקא לק"מ דנהי לענין איסור הוי כאוכל כיון דחזי לאכילה ע"י שלקא אבל לענין פסח היון דנאכל צלי ובצלי א"א לאכלו כ"א בגדי הרך לכך לא מיקרי אוכל בטלה, ונפלאתי מאוד על תוס' פסחים דף פ"ד בסוף ד"ה הואיל שכתבו דראשי כנפים וסחוסין אין סופן לקשות לעולם אלא בשור הגדול ובגדי וטלה הם רכים לעולם יעו"ש דא"כ גדי הרך בכדי תניא ולתני נאכל בפסח סתם ולא ידענא מי הכריחם לומר דגם בטלה כך כיון דבמשנה קתני גדי ועכ"פ להרא"ש הנ"ל לכאורה יש לומר דה"ה עור בית הפרסות כיון דעיננו רואות דנאכל ע"י שליקה טוב חשיב עכ"פ כראשי כנפים וסחוסין והא דסתם עור אינו כבשר לענין נבילה אף שנאכל ע"י שליקה כיון דנאכל רק ע"י הדחק לא חל עליו דין נבילה ותו ממילא אף ששלקו אינו נעשה נבילה אבל ראשי כנפים כיון דנאכלין בשלקא שלא ע"י הדחק גם מעיקרא חל עלייהו דין נבילה משו"ה דחזי לאכילה ע"י שלקא לגמרי, אכן גם בגוף דברי הרא"ש לענין ראשי כנפים וסחוסין תמהני טובא דמה הכריחו לכך לומר דהמשנה מיירי בראשי כנפים וסחוסין דווקא ונצמח מזה דראשי כנפים וסחוסין גם טעמן אוסר הא יש לומר דבכל עצמות מיירי ולאכול הם בעצמן דאסור מיהת מדרבנן כמו עצמות טריפה ועור טריפה דאסור לאכלן מדבריהם כמבואר ברמב"ם פ"ד ממ"א הי"ח דאוכל מן העור וגידין ועצמות פטור אבל אסור ועי' בהה"מ שם וא"כ גם בעצמות קדשים כן עכ"פ מדבריהם אסורין אבל טעמן אינו אוסר דאין בהם נ"ט גמור ומנלן לחדש דבעצמות ראשי כנפים וסחוסין היא ולהוצא ראשי כנפים וסחוסין משאר עצמות לאסור גם טעמן ואפשר דהרא"ש פליג על רמב"ם הנ"ל וסובר דעצמות טריפה אף מדבריהם מותר לאכלן ואף דכל שלכד"א אסור מדבריהם הכא שאני דאינן בכלל נבילה כלל ולכך הוכרח הרא"ש לומר עפ"י ירושלמי דהאי דעצמות קדשים אסורין בראשי כנפים וסחוסין היא וממילא דגם טעמן אוסר דכיון דהם אסורין ע"כ שיש בהם טעם א"כ גם טעמן אוסר אבל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל הנז' אין דינו של הרא"ש מוכרח וקצת ראי' לשי' הרא"ש דעצמות טריפה אף מד"ס א"א מהא דפליגי ר"י ור"ל בירושלמי פסחים פ' כ"צ אהך דאלו שעורן כבשרן דר"י סובר דהיינו לענין איסור וטומאה ולא ללקות משום נבילה ורשב"ל סובר דאפילו ללקות יע"ש ומשמע דלר"י שם דאמר לענין איסור וטומאה דהיינו באלו שערותיהן כבשרן אבל שאר עירות אפילו איסור ליכא, וזה דוחק לומר דשאר עורות אסורין מדבריהם והנהו דעורות כבשרן אסורין מה"ת רק דאין לוקין עליהן דמנלן לעשות חילוק זה וכיון דמוכח דלר"י עור מותר לגמרי מרשב"ל עכ"פ אין הכרח דפליג עליו בהא וא"כ גם עצומת כן דהא עור ועצמות בחדא גוונא ננהו כדמוכח בחולין קי"ז דקחשיב להו כחדא ובכ"ד, והרמב"ם ז"ל פ"ד ממ"א הכ"א כתב דאלו שעורותיהן כבשרן הן לענין איסור הן לאיסור טומאה יעו"ש ובמ"מ שם כתב שהיא מבואר בחולין לענין פיגול ונותר וכוונתו להא דאמרו בחולין קכ"א דכל שמנו חכמים גבו טומאה שעורותיהן כבשרן חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פיגול וחייבן עליו כרת יעו"ש הרי דגם לענין איסור כרת כן ועי' זבחים כ"ח עור האליה פשיטא והא אלו שעורותיהן כבשרן כו' ומוכח דפשיטא לי' לגמרי כיון דעורותיה' כבשרן לענין טומאה ה"ה לכל דבר יעו"ש והיינו כרשב"ל אבל נפלאתי על לשון הרמב"ם דכתב לענין איסור וטומאה הא בזה גם ר"י מודה וכיון דהרמב"ם סובר כר"ל הי' לו לומר להדיא ללקות עליו דהא בזה פליגי ועי' יו"ד סי' כ"ז עצמות וגידים וקרנים שבשלן בחלב פטור וכן אכילתן אסור וכ' בפמ"ג שם דפטור אבל אסור מדרבנן וב"יי שם כתב דהכוונה דעצמות שנבלע בהם החלב אסורין לאכול כמו עצמות טריפה אבל החלב מותר דהא עצמות לא נתנו טעם דלא כפמ"ג יעו"ש ודברי' נכונים מיהו להרא"ש הנ"ל נראה דגם עצמות שנבלע בהם חלב מותר לאכלן כמו עצמות טריפה והאי דקתני בברייתא פטור היינו פטור ומותר דדווקא באיסורי שבת כל הפטורין הם פטור אבל אסור אבל צ"ע דסתימת הפוסקים משמע כהרמב"ם דעצמות טריפה אסורים מדבריהם וא"כ תו אין הכרח לחדש דעצמות כנפים וסחוסין חמורי משאר עצמות וכמ"ש ואולי מה"ט נשמט בש"ע ומפרשי' סי' צ"ט דין הראש הנ"ל דראשי כנפים וסחוסין אוסרין כמו בשר וכבר הערותי בזה בחיבורי ליור"ד שם ולהנ"ל ניחא דלרמב"ם אין זה מוכרח כלל. אמנם גם להראש הנ"ל אכתי בעור בית הפרסות א"א לומר כן כיון דקיי"ל דעור בית הפרסות אינו כבשר היינו גם לענין איסור ודינו כשאר עור דודאי טעמו אינו אוסר וע"כ לומר דסובר דעור בית הפרסות גם ע"י שליקה לא חזיא כל כך ועצמות וסחוסין יש בהם טעם יותר ובפרט דהאי דינא דעצמות ראשי כנפים וסחוסין אינו מוכרח ולהרמב"ם ז"ל פ"י מה' ק"פ נראה להדיא דסובר דגם בפסח עצמות ר"כ וסחוסין אינם בכלל בשר ואינו מחויב לאכלן רק שאם אכלן אינו עובר משום עצם אל תשברו בו יעו"ש ובצל"ח פסחים פ"ד, ועי' בחולין קכ"ח א"ב ארכובה ופירש"י ארכובה הנמכרת עם הראש מבואר שם דאין בארכובה רק עצמות וגידין ולא בשר כלל וא"כ לכאורה רגל טריפה שנתבשל עם בשר לא יאסר כלל דהא העור שעל הרגל אינו כבשר ועצמות וגידין ודאי אינן אוסרין וזה מבואר בכ"ד דאינו כן ועי' יור"ד סי' ס"ח וגם נראה בחוש שיש בשר בעצם הרגל השלישי. ונראה דשם הכוונה ארכובה היינו עצם קטן המחובר ארכובה לשוק וכעין שפירש הרא"ש בתשו' כלל ך' פירוש ארכובה שאמרו בחולין ע"ז ועי' יו"ד סי' נ"ה ופמ"ג שם, אמנם גידין רבים יש בכל העצם השלישי ונראה דגם גידין אלו מצטרפין להיתר ואע"ג דבפסחים פ"ד אמרו דגידין הרכים כבשר וכמכין עליהם בפסח הא מבואר שם דגידין שסופן להקשות אין דינן כבשר וברמ"א יור"ד סי' נ"ה כתב דכל גידין סופן להקשות ואם שכבר תמהו ע"ז מפסחים פ"ד דמוכח דיש גידין שאין סופן להקשות ועי' צל"ח שם כבר תירץ בכב"א חולין דרמ"א מיירי בגידי רגל והנהו כלהו סופן להקשות ולזה אין שום סתירה מפסחים דשם בגידי שאר הגוף ומכבד זאת כבר האריך הגאון בעל מנ"ח מ"ע ח' להוכיח במישור דלדידן דקיי"ל דאין בגידין בנ"ט כל הגידין שבגוף אף שאין סופן להקשות אין בהם טעם וגמ' דפסחים מ"ד קאי למ"ד יש בגבנ"ט ודבריו נראין נכוחים וקצת סיוע מצאתי בירושלמי פכ"צ דפליגי ר"י ור"ל בגידין הרכים דר"י סובר נמנין עליהם ורשב"ל סובר אין נמנים עליהם ומדקאמר סתמא גידין הרכים משמע אף בהנהו דאין סופן להקשות ועוד מוכח משם יותר דקאמר כאן שאין סופן להקשות מבואר דמיירי אף בגידין הרכים לעולם ודברי המפרשי' שם שפירשו שאין סופו להקשות כמו עור דחוק וע"כ טעמא דרשב"ל דאין נמנין עליהן היא משום דאין בגידין בנ"ט ולאו בכלל בשר הן ואף דבירושלמי שם יליף לה מריבויא דקרא דכתיב ואכלו את הבשר עכ"פ יהי' איך שיהי' מוכח דפלוגתייהו אף בגידין הרכין לעולם ועי' בירושלמי סנהדרין פ' בן סורר דבן סורר שצריך לאכול בשר ואכל גידין הרכין ומייתי עלה פלוגתא דר"י ורשב"ל אף דשם ליכא יתור למעט גידין וע"כ סתם הרמב"ם בה' מ"א דכל גידין אין דינם כבשר. לכן לדינא נראה דעור בית הפרסות וגם גידין הרכים מצטרפין להיתר במקום ה"מ מיהת כמו עצמות הרכים דבה"מ מצטרפין להיתר כמ"ש בפמ"ג סי' צ"ט אבל בהני דעורותיהן כבשרן פשוט שדינם כבשר וממש לענין איסור דקיי"ל כרשב"ל שבירושלמי הנ"ל אף ללקות עליו מדחייב עלי' כרת בפיגול ועי' פמ"ג סו"ס פ"ז נסתפק באלו שעורותיהן כבשרן אם הוי כבשר לענין איסור בשר בחלב יעו"ש ולענ"ד הדבר פשוט דהוי כבשר ממש לענין בבח"ל ולוקין עליו ולא ידעתי מה נסתפק הפמ"ג בזה:
ב) וע"ד קושית כ"ת בקידושין י' דבע"ל אי תחלת ביאה קונה אי סוף ביאה כמו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דא"כ עכ"פ אסורה לקדש מטעם זנות דאף דבמגמר ביאה יצרי' לבשה והוי כאנוסה אבל לא הית' אנוסה לקבל קידושין והוי כזינתה במזיד וכמו נזיר שנדר בנזיר בביה"ק דלוקה בנזיר י"ז ותמה על הפוסקים באה"ע שלא ביארו הדבר היא הערה נכונה ונראה דבאמת אסורה לשני המקדש וגם לראשון דכשם שאסורה לבעל כן אסורה לבועל אבל תמהני דא"כ לא יחולו הקדושין כלל דהא הו"ל קשאמל"ב כיון דתיאסר לו בכל אופן אף שיפרוש הראשון תיכף לאחר הקדושין ואין לומר דלא הוי קשאמל"ב כיון דגם בלעדי הקדושין היתה אסורה עליו ע"י קידושי ראשון בביאה דממ"נ בין אם יגמור ביאתו בין אם לא יגמור הוי קידושין ובכה"ג לא הוי קשאמב"ל כמו מקדש ח"ל כתוס' קדושין נ"א דז"א דבלעדי הקידושין היתה מסורה לביאה לכל דהא היה בידה לחזור בה לפני הגמר ולומר שאין רצונה להתקדש לו וצ"ע. ובני החריף יחי' הערני דיש לומר דלענין לאסור אשה לבעלה ע"י זנות כתיב כי תשטה אשה תחת אישה והיינו שזינתה תחת אישה אבל שתיאסר עלי' ע"י קדושין לא שמענו וגם הא לענין זנות ומעלה בו מעל כמ"ש מהרי"ק הובא באהע"ז סי' קע"ח והכא לא שייך לומר דמעלה בבעל ע"י שקבלה קידושין מאתו ועדיין צ"ע בזה: