שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"א · סימן ו
לכבוד הרב הה"ג מו"ה יעקב קורץ נ"י מפשעצלאוו:
ע"ד שאלתו במנהג שחותכין השו"ב רגל האווז בטבת ושבט בעוד העוף מפרכס וכ"ת נסתפק דיש בזה משום צעב"ח כיון דהעוף לא מת עדיין ויש בו חיות ול"ד להא דהרוצה שיבריא חותך מן הבהמה בעודה מפרכסת דשם איכא צורך לאדם ובכה"ג לא איכפת לן בצעב"ח והביא מתוס' חולין פ"ד דהיכא דהשחיטה הועיל להתיר באכילה ל"א מפרכסת הרי היא כחי' ושוב ל"ש צעב"ח, המה כבר עמד בחקירה זו בדעת קדושים ה' שחיטה סי' כ"ב וסי' כ"ה ס"ק א' וכ' דאע"ג דהשחיטה התירה לגמרי וי"ל דל"ש צעב"ח אפ"ה מהסברא אינו נראה כן יעו"ש וכוונתו פשוט דצעב"ח שהקפידה היא משום צער מה נ"מ אם דינה כחי' או לא כיון דעכ"פ מרגשת צער יעו"ש שחוכך כומר דאף בנבילה שמטמאה מחיים איכא משום צעב"ח ולכאורה נראה ראי' דבנבילה מחיים נמי איכא משום צעב"ח מד' הר"ן פ' שילוח הקן שכ' שם על האיבעיא דשהה במיעוט סימנים מאי דנראה מרמב"ם דמפרש לה לענין האם אם שחט מיעוט אם חייב לשלח והר"ן ז"ל תמה עליו דהא באם שנטרפה נמי חייב לשלוח וא"כ מה ספק יש אם שהה במיעוט סימנים דאם ובאמת נדחה ד"ז לגמרי בי"ד סי' רצ"ב ואם איתא דבנבילה מחיים ל"ש כלל צעב"ח מאי קושיא הא הרמב"ם ז"ל סובר דנקיבת הושט הוי נבילה מחיים כדאי' ביו"ד סי' ל"ג ונודע ד' הרמב"ן בפי' התורה בשם המורה נבוכים דשלוח הקן היא באמת שלא נתאכזר ושצעב"ח ליקח האם על הבנים רק דאינו משום לתא דידהו רק שאנחנו לא נעשה מידת אכזריות יעו"ש ובתשו' ח"ס א"ח סי' ק' בזה וא"כ שפיר י"ל דבשהה במיעוט סימנים דאם כיון דאילו שביק לה הוי נבילה ל"ש בה שום צעב"ח וממילא דליכא דין שילוח הקן וע"כ דגם בנבילה מחיים שייך צעב"ח וא"כ ה"ה אחר שחיטת הרוב מיהו י"ל דגם להרמב"ם דהוי נבילה מחיים היינו לענין איסור אבל מודה דאינה מטמאה מחיים ולכך שייך צעב"ח אבל בנבילה שמטמאה מחיים כגון עשאה גיסטרא י"ל דל"ש צעב"ח כלל וה"ה לאחר שחיטת הרוב כדין ועי' בצל"ח לביצה ג' דנבילה מחיים ל"ש דין דבע"ח חשיבי ולא בטלי יעו"ש וקצת ראי' עוד דבנבילה מחיים ל"ש דין דצעב"ח מהא דאמרי' בשבת קל"ה בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה ותוס' שם הקשו מאי אריא מפני הסכנה אפי' משום צער בעלמא שרי ונראה דהא דנקיט מפני הסכנה דאי הוי אומר משום צערא הו"א משום צערא דולד שרי דאף דנפל הוא כיון דחיות יש בו ורוצה לינק שרי משום צערא דידי' ולכך קאמר מפני הסכנה דהיינו משום האם דהא ענין סכנה ל"ש בולד נפל דבלא"ה ימות וא"כ מוכח באמת דמשום צערא דנפל אין מתירין שבות וא"כ מוכח דבזה ל"ש צעב"ח אבל י"ל דאף דאיכא צעב"ח גם בנפל מכ"מ לא התירו שבות בשביל צעב"ח דרק טלטול מוקצה י"א דמותר אבל לא מלאכה אף דהיא רק דרבנן משום משאצ"ל, ועי' או"ח סי' ש"ה, וע"כ לדינא אין בידי דבר ברור בזה ומצד הסברא הלא כתב הדע"ק דאסור ועי' ח"ס לחולין קכ"א שהוכיח מרמב"ם ה' א"ב דסובר דבהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת אף שהועיל השחיטה להתירה באכילה מכ"מ הרובעה חייב משום דהנאה אית לי' וא"כ י"ל דגם צערא שייך בי':