שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"א · סימן ה
להרב הה"ג מו"ה ישראל זעמילמאן נ"י מו"צ בבאלטא יצ"ו:
ע"ד שאלתו בעסק קידושין שקידש בחור א' למשודכת שלו בצינעא ביום ד' ניסן תרס"ו העבר ונולד תיכף רעש בעיר מהמעשה וא' מעידי' הקדושין שמו אברהם נסע על חה"פ עם אשתו לחותנו בעיר טאמאשפול ונסע אחריו אבי המתקדשת עם בתו והוגבה שם ב"ד עדות מהעד אברהם הנ"ל כי ראה שאחז מטבע ואמר האו"ל וכו' אבל לא ראה הנתינה לידה באופן שעפ"י עדותו שם אין בקידושין ממש, ואחר הפסח בא המקדש לפני הב"ד בבאלטא לקבל עדות והעידו שני עדים ה' אברהם הנ"ל ומשנהו שמואל שראו האמירה והנתינה וזה הי' ביום ה' ב' דר"ח אייר ואיזה רבנים כתבו היתר על המשודכת הנ"ל מטעם כיון שהגיד ה' אברהם בב"ד פ"א שוב א"ח ומגיד, וכ"תם האריך בזה דעדות שנתקבל בעיר טאמאשפאל יש בה כמה ריעותות מחמת שלא נתקבל בפני המקדש וגם שהענין הי' מרומה לגמרי כי לאיזה צורך נסעו בער"פ לטאמאשפאל לגבות עדות מר"א הלא הי' באפשרי לגבות עדות בהיותו עוד בבאלטא או להמתין בואו אחר הפסח וע"כ הענין מרומה שידעו ששם יצלח בידם להטות לבב העד כחפצם והי' להם להב"ד לסלק א"ע מדין מרומה כזה וע"כ אין בקב"ע זה ממש ויכול העד לחזור ולהעיד והביא ד' תשו' עטר"ה חחו"מ סי' א' על ענין כיוצא בזה והאריך, ורואה אני את דבריו טובים ונכונים, והנה גם בלעדי זאת אף שבחו"מ סי' כ"ט איתא דבעדות ממון דביטלו חז"ל דין חקירה ודרישה ממילא כל שהעידו לפני ב"ד אף בלי חקירה ודרישה הראוי' א"י לחזור ולהעיד והוא מתשו' הר"ן אך בתשו' הרא"ם סי' כ"ד הביא כמה פוסקים דגם בד"מ כל שהעידו בלי דו"ח יכולין לחזור ולהעיד ולענין חומר א"א יש להחמיר כוותייהו והביאו הכנה"ג אה"ע ס' מ"ב בהגה"ט גם בתשו' עטר"ח הנ"ל וכן מצאתי למרן הב"י ז"ל בתשובותיו בדיני קידושין דחושש בעידי קדושין שיכולין לחזור ולהעיד כל שלא הי' דו"ח כמו בד"נ יעו"ש דמסתמא לא נעשה דו"ח כראוי ובתשו' הרא"ם כ' דאם לא נכתב בשטר שעשו איומים ודרישה וחקירה ראוי מסתמא לא עשו וגם חוכך הב"י שם לומר דעידי קידושין כד"נ דמי ובעי דו"ח ע"כ אף שלפי עדותם הראשונה אין חשש קדישין יכולים לחזור ולהעיד, ובתשו' עטר"ח אה"ע סי' י' פשיטא לי דאף להסוברים דע"ק בעי דו"ח דכד"נ דמי היינו כשהעידו שהוא מקודשת אבל לא כשהעידו להיתר דבזה ודאי כ"ב דו"ח יעו"ש ומד' הב"י נראה דאין חילוק ושו"ר דבעטר"ח מיירי לענין אשה שמעידים שזינתה בזה י"ל דבעי' דו"ח דכד"נ דמי כיון דזנות דא"א עון מיתה היא משא"כ במעידים שלא זינתה ויש רק חשש שמתירין סוטה לבעל וזה אינו רק לאו ואין בזה לתא דד"נ אבל לענין קדושין אדרבא כשמעידים שלא נתקדשה ודאי יש בזה ענין ד"נ אם יקדשנה אחר יש לומר דבעי' דו"ח כהב"י הנ"ל ונוסף ע"ז בנ"ד שקיבלו עדות שלא בפני המקדש וכ"ת מייתי ד' תשו' חת"ס אה"ע סי' פ"ד שכ' שא"צ להיות העדות בפני המקדש וע"ז כשענו הרבנים המתירים אמנם בתשו' אדב"ע אה"ע ס' ט"ו השיג ע"ד החת"ס הנ"ל והביא מד' המנכ"ל פ"ג מעדות דפשיטא לי דבעי' בפני המקדש אלא שכ' שם שדעת החת"ס דוקא לבטל הקדושין שבאין להעיד חובת המקדש בזה בעי' בפניו ובהכי מיירי המכ"ל הנ"ל אבל בעובדא דח"ס כל שהעידו לקיים הקדושין כחפץ המקדש ל"ב בפניו והוא השיג גם ע"ז יעו"ש עכ"פ בנ"ד שעדות הראשון לבטל הקדושין גם החת"ס מודה דבעי' בפניו אם הדבר נגד רצון המקדש והן אמת שבתשו' רשב"א ח"ד סי' ר' כתב דמקבלין עדות לאשה שנתגרשה שלא בפני בעלה וכ"ה בתשב"צ ח"ב סוסי' י"ט בשם רמב"ן אבל נראה דשם באשה שבאה לפנינו ואין אנו יודעים כלל אם הבעל מערער שלא גרשה בזה היא דמקבלין עדות שלא בפניו כי אין באין להעיד לחובתו דהא אדרבא מעידין שגירשה הבעל ואין לו חפץ בה אבל הכא שיצא כבר הקול שהבעל מערער וא"כ הוא חפץ בה ובאין להעיד לחובתו וכמו בנ"ד שכבר יצא הקול שזה נגד המקדש בזה בעי' לפניו וגם הרשב"א ז"ל לא סמך ע"ז בנדונו לגב"ע לאיש שגירש אשתו שלא בפניה כדי שיוכל לישא אחרת רק בשאין האשה לפנינו ואין יודעים היכן היא יעו"ש וזה ל"ש בנ"ד דהי' אפשר לגבות עדות בבאלטוא וא"כ י"ל דגם בדיעבד אינו עדות ועכ"פ יכולין לחזור ולהעיד להחמיר וכמ"ש הכנה"ג בהגה"ט סי' מ"ב ועוד דבנ"ד אף להסוברים דבדיעבד שקיבלו עדות שלא בפני בע"ד מועיל מכ"מ כיון שהי' אפשר לגבות בבאלטא ונסעו לעיר אחרת מקרי דין מרומה דצריך דו"ח כמ"ש המהריב"ל ח"ג סי' פ"ד והעתיקו בתשו' עטר"ח הנ"ל, ועוד והוא העיקר בעיני דכיון דאטרחו כל הנהו פרסי בער"פ לעיר טאמאשפאל הדברים נראין שזה הי' ערמה מאתם לגבות עדות שלא בפני המקדש כי ידעו שבפני המקדש לא יוכל העד להעיז פנים ולהעיד אחרת מאשר הי' והרי בתשו' מהרש"ל סי' ל"ג דריש טעמא דקרא דבעי' בפני בע"ד כי בפניו לא יעיז העד לומר שקר בדבר אף שאין הבעלים מכירים בשקרו מכ"ש בדבר שהבעלים יודעים יעוש"ב וכיון דהוי כדין מרומה הרי בעי' דו"ח כמו בד"נ כדאי' בחו"מ סי' ט"ו וא"כ בנ"ד אף שנזכר בשטר הגב"ע שהעידו שהי' המעשה עש"ק ד' ניסן שנה זאת תרס"ו הרי עדיין נחסר באיזה שעה הי' והלא אחת מהבדיקות היא באיזה שעה ואף שכ' הריב"ש בחו"מ סי' ט"ו דאינן כד"נ ממש דאם אמרו אין אנן יודעין אין עדותן בטילה היינו דחקרו אותם ואמרו איך אנו יודעים אבל כשלא חקרו אותם אין בעדות ממש ועכ"פ יכולין לחזור ולהעיד וכן הבין בתשו' עטר"ח חאה"ע סי' י' מהריב"ש ובתשו' בי"צ אה"ע ח"ב סי' צ"ב הבין דלהריב"ש כל הדרושה וחקירה היא רק לכתחלה ובדיעבד אם לא חקרו ויצאו מב"ד אינם יכולין לחזור ולהעיד כמו באמרו אין אנו יודעים ואין דבריו מוכרחים כלל ואף לדעת הר"ן רפ"ג דסנהדרין בשם הר"ד דדין מרומה אינו בשבע חקירות כמו בד"נ רק כפי הענין של הערמה, הנה אדרבא לפי דבריו נראה דבנ"ד שכל הערמה הי' לגבות עדות שלא בפני המקדש וע"כ מה צורך הי' בזה לבלי לגבות עדות שמה רק בפני המקדש וזה היא החקירה והדרישה האמיתית בענין זה כפי הצריך להערמה וכיון שלא עשו כן יכולין לחזור ולהעיד וכ"מ בביאורי הגר"א אה"ע סי' י"ח דבקידושין בדין מרומה יכולין לחזור ולהעיד כל שלא הי' דרישה וחקירה יעו"ש ולא נכחד ממני שבכל הטעמים הנ"ל נמצא גם חולקים אבל בהצטרף כל הטעמים הנ"ל לגריעותא ח"ו להקל בחומר איסור א"א ועכ"פ מידי ספק א"א לא נפקא. ולכאורה בלא"ה יש לומר דהוי כדין מרומה ע"י שהעדים מכחישים זא"ז היינו שהר' אברהם העיד בטאמאשפאל שלא ראה הנתינה לא הו ולא רעהו ר' שמואל והר"ש העיד אח"כ בבאלטא להיפוך ועדים המכחישים זא"ז הוי כדין מרומה דבעי דו"ח וכיון שלא דרשו וחקרו את הר"א יכול לחזור ולהעיד אבל זה ליתא דמקור הדין דמכחושין זא"ז הוי כדין מרומה כ' בתומים ר"ס כ' ומדבריו שם מוכח דדוקא לגבי עדות האחרונים מיקרי זה דין מרומה אבל לגבי עדות הראשנים שלא הי' עדיין עידי הכחשה לא מיקרי דין מרומה דאל"כ לפי דבריו שם דתרי אומרים נתגרשה הי' בלא דו"ח וניסת ואח"כ באו תרי שלא נתגרשה ודרשו וחקרו אותם אמאי אם ניסת ל"ת הא עדותן של הראשנים לאו כלום הוא כיון שלא העידו ע"י דרישה וחקירה ועתה א"א לקבל עדותן ע"י דו"ח דהא ניסת כבר לא' מעידי' וכה ראיתי בתשו' בי"צ אה"ע ח"ב סוסי' צ"ב שכ' דבעדים המכחישין זא"ז או שבאו אח"כ עדים ואמרו על הראשנים אנוסים הי' הוי כדין מרומה דבעי דו"ח וכל שלא דרשו וחקרו עדות הראשנים יכולים לחזור וביאר בזה הגמרא כתובות י"ט דאילו הוי קמן הוי הדרי יעו"ש ולפע"ד ז"א כדמוכח מהתומים הנ"ל אבל גם לענין עדות האחרונים דפשיטא לי' להתומים דהוי כדין מרומה דבעי דו"ח אינו ברור ובתשו' עטר"ח חאה"ע סי' י' כ' להיפך דזה אינו בכלל מרומה מה שהעדים מכחישין זא"ז ועפ"י דבריו מיושב לנכון קו' הג' מורא"ל צימן בתשובותיו לאה"ע סי' י"א אות י' יעו"ש ודו"ק ובנ"ד בלא"ה עדות של הראשון בעיר טאוואשפאל הוי מרומה ויכול לחזור ולהעיד כנ"ל והנה גם בדבר הגב"ע שהוגבה בבאלטא מצאו הרבנים המתירין מקום לומר דלא הוי קידושין והוא שנכתב בגב"ע שנתן המטבע בידה ואמר לה האמ"ל וכו' וא"כ הוי נתינה קודם ושתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא וכ"ת כתב דאין זה כלום דכ"ה נמי לשון הש"ע סי' כ"ז בכסף כיצד נותן לה בפני שנים ואומר שהכונה שאומר קודם או בשעת נתינה שאוחז עדיין במטבע וה"נ כן הי' כוונת העדים, והנה אם כ"ת וב"ד זוכרים שכן העידו בפירוש אין מקום לדון כלל אך אם אין כ"ת זוכר בברור לדעתי יכולים עוד לשאול את העדים ונאמנים הנה לפרש דבריהם אם הנתינה הי' קודם ואח"כ האמירה כי יש בזה נ"מ רבא לדינא כי מ"ש כת"ה כי גם אם הנתינה הי' קודם כיון דנתן לה סתם אף שאמירה הי' אח"כ אין זה כשתיקה דלאחר מתן מעות וכמ"ש הפ"ת אה"ע ס"ק ט"ז סי' כ"ח בשם תשו' שיבת ציון והנה הס' שיבת ציון אינו ת"י אבל במחכתה"ר הפריז על המדה ואשתמיטתי' דברי מהרי"ט ח"ב סי' מ"ג שכ' להדיא דבנתן סתם ואח"כ אמר הוי כשתיקה לאחר מתן מעות דאינה מקודשת וכ"ה בתשו' ח"ס סי' ק"א ואפילו באמר תוכ"ד דמכ"מ כ"ש סברת תשדינהי דחששה שלא תתחייב באחריות דאולי סתם כפקדון דמי יעי"ש ובאמת שהדברים כבר אמורים בתשו' מבי"ט ח"א סי' צ"א וכה' בתשו' מרן הב"י ז"ל בדיני קידושין סי' ב' והעתיק בכנה"ג סי' כ"ח בהגה"ט תשו' הנ"ל ואם שלדינא הביא שם יש מחמירים אפילו בדלא שדוך ומכ"ש בדשדוך יעו"ש וגם בתשו' הרי"ם חאה"ע סי' י"ח מצדד להחמיר אבל רוב הפוסקים מקילים ונהי דלדינא ודאי יש לחוש לחומרא ובפרט בנ"ד דהוי שדוך שגם הח"ס מחמיר בזה בדשדוך אף דבכל שתיקה דלאחר מתן מעות קי"ל דאין חוששין אף בדשדוך מכ"מ בנ"ד כיון דלפי עדות שהעיד בטאנאשפאל אין הקדושין כלום נהי דהוי ספיקא דדינא דחוזר ומגיד מכל הטעמים הנ"ל מכ"מ מידי ספיקא לא נפקא דכמה מחברים סוברים דגם בד"מ אינם חוזרים ומגידים ועי' בתשו' הרי"ם אה"ע סי' וא"כ בכה"ג דגם לפי עדות האחרון הי' האמירה אחר הנתינה הוי ס"ס להקל וגם בתשו' בי"צ אה"ע ח"א סי' ק' השיג על השי"צ הנ"ל מסברא דנפשי' ולא הביא מכל הפוסקים הנ"ל דמבואר להיפך מדברי השי"צ:
ומה שחתרו הרבנים למצוא פתח היתר במה שהעיד ה' שמואל שכמדומה לו ששמע נפילת המטבע לארץ והא מבואר בסי' ל' דנטלתו וזרקתו בפניו אינה מקודשת אף שהי' האמירה לפני הנתינה בזה יפה כתב כת"ה דבעי' תוכ"ד דוקא כמ"ש הח"ץ והכא אף לפי דמיונם לא העידו שהי' בתוכ"ד וגם הא לא העיד כלל רק ששמע נפילה ואולי דבר אחר נפל או נפלה המטבע מאליה וזה פשוט. וכ"ת הוסיף עוד להתלמד במק"א דבנ"ד כיון דהעדים העידו שבעת שבאו קמו הבחור והמשודכת מישיבתם והעד הר"א הוסיף שהבחור המקדש אמר להם אתם יודעים על מה קראתי אתכם שהדבר נראה מזה שהמשודכת ידעה שרוצה לקדשה ובזה אף שזרקתו לים בפניו אף תוכ"ד מקודשת כמ"ש הד"מ סי' ל' וח"מ סי' מ"ב, הנה שם מבואר באמרה לו תחלה קדשני אבל בדיבר לפניה בעסקי קידושין והיא שתקה מה יוסיף תת כח דיבורים אלו מדיבור מפורש שאמר לה האמ"ל ונתן לה ואפ"ה אם זרקתו לים תוכ"ד אמרי' אגל"מ למפרע דמעיקרא לא נתרצית לקידושין כיון שלא שמענו דיבור מפורש מפי' שרצונה בקידושין והא דמבואר באה"ע סי' כ"ז בשם מרדכי דדיברו לפניה מעניני הקידושין הוי כעסוקין באותו ענין היינו דא"צ לומר האמ"ל אבל בזרקתו אח"כ תוכ"ד כיון דגם אמירת האמ"ל אינו מועיל גם זה ללא הועיל. אבל מצאתי בתשו' מיימוני לס' נשים סי' א' שכ' אבל בנדון זה כיון דשמעו העדים מעיקרא פלוני בא וקדשני וגם שוב בשעת קידושין כשאמר בפני עדים פלונית ביקשה ממני לקדשני וכן אעשה ושתקה כו' יעו"ש משמע דגם זה שדיבר לפניה מעניני קידושין ושתקה הוי כאמרה לו קדשיני ויש לומר דכתבו רק לסניף בעלמא אבל העיקר משום שאמרה לו בפני העדים קדשיני וגם בלא"ה בנ"ד מה שעמדה כאשר באו העדים אין בזה הוכחה ברורה שידעה מהקידושין וגם מה שאמר לעדים אתם יודעים על מה קראתי אתכם אין בזה עוד להוכיח שהיא הבינה כרמיזותיו. מיהו בלא"ה בנ"ד אין שום נ"מ דבאמר מקודם ונתן אח"כ אינו מועיל רק ריקה תוכ"ד ואין ע"ז שום עד שיעיד כן:
ואם יתברר ע"ר העדים שהיתה הנתינה מקודם לכן ואחר שבא לידה אמר האמ"ל שכתבתי לעיל דיש מקום להקל ומטעם ס"ס הנני מוסיף עוד בזה דהא גם בהאי עובדא דציפתא דאמרי' בגמרא חושו לה אף דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות משום דאי לא ניחא לה תשדינהו וכיון דעיקר הוכחת הקידושין היא מדלא שדתינהו ממילא צריכין העדים להעיד ברור ששהי עכ"פ לאחר הקידושין שיעור כ"ד ולא ראו זריקה דאל"כ שהלכו תיכף או לא השגיחו ע"ז אין שום עדים על הקידושין ומ"ש בתשו' רעק"א ז"ל המובא בפ"ת סי' כ"ח ס"ק ט"ו דא"צ העדים להעיד ששהו שיעור כ"ד היינו באמר לה ואח"כ נתן לה כיון דהיא מקבלת בידה הקדושין נתקדשה תיכף רק אם זרקה אח"כ בתוכ"ד לפני העדים את הכסף בזה הוי ג"ד דמעיקרא לא ניחא לה אבל מסתמא אנו דנין מקבלתה שניחא לה אבל לאחר מתן מעות בגוונא דחוששין מטעם סברא דאי לא ניחא לה תשדינהו הרי צריכין העדים עכ"פ לשהות שיעור כ"ד ולראות שלא זרקה דאל"כ אין כאן שום הוכחה על הקידושין ובנ"ד הרי העד הר"א העיד שהלך תיכף אחר הנתינה וא"כ יכול להיות שלא שהה אף כ"ד ולא נתברר לפניו הקידושין כלל ודו"ק. וגדולה מזו יש להסתפק בההוא עובדא דציפתא וכדומה דחוששין לאחר מתן מעות משום סברא הנ"ל דתישדינהו דאולי גם לאחר כ"ד כל זמן שעסוקין באותו ענין מועיל זריקה דדוקא בקיבלה הקידושין דעשתה מעשה אינו מועיל רק תוכ"ד משא"כ בנתן לה קודם דלא עשתה שום מעשה כ"ז שעסוקין באותו ענין מועיל זריקה וכעין דמבואר בח"מ סי' ק"צ סעי' ו' לענין ק"ס דמועיל חזרה כ"ז שעסוקין באותו ענין מיהו יש לחלק דהא בקידושין אין מועיל חזרה אף תוכ"ד רק בקיבלה סתם מועיל זריקה בתוכ"ד דאמרי' מעיקרא לא רצתה להתקדש ע"י ג"ד זה שזרקה תוכ"ד אבל לאחר כ"ד אין זה ג"ד שלא רצתה מעיקרא רק חזרה מיקרי וחזרה אינו מועיל בקידושין. באופן שאם יתברר ע"י העדים שהי' הנתינה לפני האמירה יש להמקילים ע"מ לסמוך וכנ"ל אבל אם כת"ר זוכר שהעידו העדים על האמירה ואח"כ נתינה או אמירה בשעה שאחז עדיין במטבע אף שגם היא אחזה הוי כאמירה לפני מתן מעות כמ"ש מהרי"ט והארכתי בזה במק"א אין להקל ובחזקת איסור א"א קיימא כנלע"ד: