שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"א · סימן ב
להרב הה"ג מו"ה ישעי' לאנדמאן נ"י אבד"ק אזיפאליא יצ"ו:
יקרתו הגיעני נכון. וע"ד השאלה באשה א' בעירו ונדיבת לב בעת עשרה ועתה ירדה פלאים ונפשה אותה לנסוע לאה"ק ולאשר אין לה כל להחיות שמה ובשנה א' וב' אין נותנים מהכולל רצון הבעה"ב להתנות שמה שיתנדבו מהיום לקופת א"י יהי' לה חלק מסוים והיותר להכולל ושאלו לכת"ה אי אריך למעיבד הכי, וכת"ה האריך בזה בדין אמל"ג כמסלה"ד בצדקה וכגון דא דהוי דשלב"ל לא זכו בהם עניים רק מדין נדר ומותר לשנות לעני אחר, ודבריו בזה נכונים אך עיקר הספק בנ"ד שעכ"פ עניים שבא"י כולם לגבי צדקה זו הם כמכירי כהונה כיון שרגילין ליתן להם מאז עפ"י תקנות קבועות שיסדו הראשונים ודין מכירי כהונה שייך אף בדבר שלב"ל כמבואר בגיטין ל' במלוה מעות את הכהן ואת הלוי ובעיקר ענין זה כבר העיר בצדק בתשו' בי"ש יו"ד ח"ב סי' צ"ט שרמזו כ"ת בסוף מכתבו, ולכאורה נראה דמכירי כהונה ל"ש רק בדבר שחיובו קצוב כמו תרומות ומעשרות וכן מעשר עני ומעשר כספים להנוהגין בו אבל בצדקה שאין הדבר קבוע על בעה"ב כמה יתן ולא כל השנים שוות שבשנה א' ממעט ובשנה אחת מרבה ל"ש בזה דין מכירי ואף שבש"ך סי' רנ"ז ס"ק י"א נראה דבכל צדקה שייך דין מכירי כהונה אפשר דמיירי הש"ך במי שנותן דבר קצוב לשנה ואף שגם לקופת א"י המנהג ליתן בכל ע"ש לפני הדלקת הנרות מכ"מ כמ"פ נותנין גם בלעדי זאת בלי שום קצבה ובזה אפשר דלא שייך דין מכירי כהונה, ואע"ג דגם במעשרות אין ערך המעשר קצוב לכל שנה בשוה דהא המעשר היא לפי ערך התבואה ואין שנה דומה לחברתה ואפ"ה שייך דין מכירי כהונה משום דסמכי דעתייהו שהיו הבעלים רגילין ליתן להם המעשר מכל שנה כמה שעלה וכה יתנו להם גם להבא א"כ גם לענין צדקה בדבר שאין לו קצבה כמו בנדבת א"י יש לומר דעניים שבא"י סמכו דעתייהו שכמה שיתנדבו לקופת א"י יהי' להם אם רב אם מעט, מכ"מ יש לחלק דגבי מעשרות אין הדבר תלוי בבחירתו של הנותן וכפ"ע התבואה שיוגדל כן יהי' מחייב ליתן אבל בנדבות לקופת א"י אשר מלבד הדברים הקבועים לכל שבוע הדבר תלוי ברצון הנותן ברצותו מקצר וברצותו מרחיב ע"ז לא סמכו דעת עניים כל כך. ובשגם דגוף הוכחה מש"ך הנ"ל אינו מוכרח דנהי דכ' הש"ך דבצדקה שייך נמי דינא דמלוה לעני היינו דמפריש עליהן בחזקת שהן קיימין אבל באמת דין מכיר שכ' הש"ך ס"ק י"ג אפשר דלא שייך רק במעשרות או מעשר כספים דהיא דבר קצוב ובסתם צדקה שאינו קצוב אף במכירי צריך לזכות לי ע"י אחר. והנה גם בגוף דין מכירי כהונה ולוי' בירושלמי גיטין שם קאמר דל"ש בעני מכיר ובתשו' בי"ש הנ"ל האריך דגם בעני שייך דין מכיר מדקאמר שם במזכה לא מיירי ובמשנה קתני נמי עני וכבר קדמו בזה בשירי קרבן על ירושלמי גיטין שם. אמנם לענ"ד אין ראי' זו מכרעת כל כך, והנה ראיתי בתשו' בית יצחק ח"ב יו"ד סי' ע"ב שנסתפק אם דין מכירי כהונה שייך נמי לגבי יורשים שמתחייב ליתן ליורשיו של מכירו והביא ראי' מהא דגיטין ל' דקאמר ואם מתו צריך ליטול רשות מן היורשין ולרב דמיירי במכירי דהא מזכה לא קתני והא היורשין לאו מכיריו ננהו וע"כ דמכירי שייך גם לגבי יורשין, ולי צ"ע דהא בברייתא שם תניא ראב"י אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בב"ד מפריש עליהן בחזקת אותו השבט ואת העני בב"ד ומת מפריש עליו בחזקת עניי ישראל ועי' ברש"י שם דבעני ליכא למימר בחזקת יורשים שמא יורשיו עשירים הם והא גם בברייתא זו לא קתני וזכה וע"כ כרב במכירי מיירי וא"כ האיך יפריש לעניי ישראל הא לאו מכיריו ננהו ול"ש בהו מכירי וע"כ צ"ל דהא מלתא מיירי במזכה גם אליבא דרב אע"ג דלא קתני מזכה וא"כ גם במשנה דאם אותו נוטל רשות מן היורשים יש לומר דמיירי במזכה אליבא דרב. ובזה יש ליישב דברי רש"י ז"ל ד"ה ע"ש שהתוס' שם תמהו עליו דאם גם לת"ק מותר להפריש בשביל עניי ישראל בכל מקום שהם א"כ מאי בינייהו יעו"ש דהא לשמואל דאוקמי במזכה ודאי יש נ"מ אם מותר לזכות בשביל כותים דלת"ק אסור לעשות כן ולר' אחי שרי אך התוס' לא ניחא להו בהכי דהלכתא כרב במכירי כהונה וא"צ לזכות ותו אין נ"מ אבל להנ"ל ניחא דהא הכא שאין לו יורשים גם אליבא דרב ע"כ צריך לזכות ושפיר מינו אם רשאי לזכות לעניי כותים, ושו"ר בפנ"י שם שכתב בדעת התוס' דכל שהלוה בפני ב"ד לכ"ע א"צ לזכות ולא מכירי כהונה דדעת ב"ד מתנה עליהם והוי נתינה מעליותא ובדעת רש"י ז"ל כתב דצריך לזכות לשמואל וא"כ נ"מ אם זיכה ע"י אחר לכותיים דלת"ק לא מהני ולר' אחי מהני וכן לרב דאסר במכירי עכ"פ צריך להפריש לשם מכיריו וא"כ שייך נמי האי נ"מ יעו"ש, ודבריו תמוהים דלרב דאמר במכירי כהונה וכמאן דמטי לידייהו דמי אין צורך כלל להפריש על שמם ומאי מועיל כוונתו בשעת הפרשה אבל בלא"ה לרב דמיירי במכירי וזה העני הי' מכירו א"כ כשמת אין לו מכיר וצריך לזכות וכמ"ש לעיל ועכ"פ לדברי רש"י הנ"ל דגם במלוה בב"ד צריך זכי' אף דקתני מפרש סתם א"כ גם בהא דמתו צריך ליטול רשות מן היורשים יש לומר דמייר' גם לרב במזכה ואזדא לה ראיית הב"י הנ"ל דשייך לגבי יורשים דין מכירי כהונה:
והנה הב"י שם הביא מתוס' ב"ב קכ"ג ד"ה הכא שכ' ודוקא דאישתחיט בחיי אביהון הא לאו הכי כיון דמת מי יזכה דלכאורה נראה משם דל"ש דין מכירי כהונה לגבי יורשים ובאמת אין משם אף שמץ ראי' דנהי דצריך ליתן ליורשים מכ"מ כיון דלא זכה אביהון בחייו הו"ל ראוי ואין הבכור נוטל בראוי והיא פשוט, וגם הב"י הרגיש קצת אלא שדבריו במכתיה מגומגמים. ולפע"ד ד"ז תלוי בפלוגתא דרבוותא דהנה בשט"מ ב"ב קכ"ג ד"ה ואי לא אתי הביא דברי עליות דר"י וז"ל יש לתמוה דהו"ל לאקשוי דהא לאו ממונא דאבוה הוא כלל ואפילו ראוי לא הוי דל"ש למיקרי ראוי אלא ממון הבא ליורשים מכח האב אלא שלא הוחזק בו האב בחייו וי"ל דהכי קאמר אפילו אם התנה הבע"ה ליתן לאבוהון ומחמת כן נתנם ליורשיו מכ"מ הוי ראוי, ואפשר דהא ידע המקשה דאיכא לאוקמי במכירי כהונה ומכ"מ ראוי הוא כיון דלא אישתחיט בחיי אביהון ופרקינן הכא במכירי כהונה ודאישתחיט בחיי אביהון וכו' עכ"ל וכדברים האלה ממש כתב נמי הרשב"א והר"ן הובאו בשיטה שם ומוכח דבמכירי כהונה צריך ליתן ליורשים ואסור ליתן לאחר דאל"כ גם למאי דנימא דידע המקשן דמיירי במכירי כהונה הא כיון דלא אישתחיט בחיי אבוהן לאו ממון הבא להם מכח אביהון היא ול"ש לקרותו ראוי וע"כ דבמכירי כהונה צריך ליתן תמיד ליורשים ע"י שנתן לאבוהון וא"כ ממון זה בא להם מכח אביהם רק דראוי הוא דמיקרי כי דלא אישתחיט בחייו. אבל מדברי הרא"מ ז"ל שהובא בשט"מ שם ד"ה במכירו כתב וז"ל אבל אי לא אשתחיט בחיי אביהון כא שקיל פי שנים דכיון דמית אביהון מקמי דלשתחיט הא לא זכה בהו אביהן בהנהו מתנות וכי קא שקלי אינהו השתא מחמת נפשייהו היא דשקלי ולא מחמת אבוהן הלכך נכסים דדהו ולאו נכסים דאביהון יעו"ש ומוכח דסובר באמת דממון דידהו מיקרי דמחמת מכ"כ אין עליו חיוב ליתן ליורשיו. והנה לרא"מ הנ"ל ע"כ הא דאיתא במשנה גיטין ל' ואם מתו צריך ליטול רשות מן היורשים צריך לאוקמי המזכה ולפי"ז תו אין הכרח כלל לומר דשייך מכירי בעני דיש לומר דגם ש"ס דילן סובר כירושלמי דל"ש מכיר בעני אע"ג דקאמר במזכה לא קתני היינו לענין כהן ולוי אבל לענין עני מיירי במזכה וכמו הא דאם מתו דע"כ מיירי במזכה ואזדא לה הוכחת הגאון בי"ש הנ"ל דגם במכירי עני אסור לשנות והי' לפי"ז פתח להקל בנידן שאלתו, אך ז"א דהא גם לירושלמי דבעני ל"ש מכיר היינו משום דבמעשר עני המתחלק בשדה אין לבעלים טוה"נ כמ"ש המנ"ל וזה לא שייך בנ"ד דיש למנדבים טוה"נ ושייך גם לכ"ע דין מכיר בעניי א"י ובשגם דלדינא עיקר כהר"י ורשב"א ור"ן דגם ביורשין נוהג דין מכירי כהונה ואם אביו היה מכירו צריך ליתן ליורשיו דאינהו הרבים לגבי הרא"מ ולדידהו הא דאם מתו ג"כ מיירי במכירי כהונה והא דאיתא בברייתא שם מפריש עליו בחזקת עניי ישראל ג"כ לא מיירי במזכה רק דבהלוה בב"ד א"צ לזכות כלל כשיטת התוס' שם, ומכ"מ נראה דאף דשייך דין מכירי כהונה לגבי יורשים היינו שצריך ליורשי הכהן או הלוי אבל להיפך כשמת הבעה"ב אין יורשיו צריכים ליתן לכהן שהי' נותן אביהם וכמו במתנה מועטת שיורשיו רשאין לחזור כמ"ש הח"ץ סי' ע' וכ"נ מדברי רמב"ן במלחמות פ' כל הגט סי' ח' בהא דאם מתו צריך ליטול רשות מן היורשין היינו משום דיכולין לחזור בהן כמו אביהון שיכול לחזור בו יעו"ש ואפ"ה באבוהן א"צ ליטול רשות וע"כ דאביהם מסתמא לא יחזור בו שלא יהי' מחוסר אמנה משא"כ הבן דרשאי לחזור בו, ושו"ר כן מבואר בחידושי רמב"ן גיטין דף כ' ד"ה תני יעו"ש. ומ"ש כ"ת דמכירי כהונה לא עדיף ממתנה מועטת להבטיח לו ואפ"ה אם נזדמן לו אח"כ מי שאוהבו או צריך יותר מותר לחזור בו דאנן סהדי דגם מעיקרא אלו הי' זה לפניו היה נותן לו כט"ז יור"ד סי' רס"ד, לענ"ד אינו מוכרח דאפשר דניחא לי' טפי במצוה דרבים מביחיד ומסתמא בין עניי א"י ימצא בתוכם מי שעדיף מאשה הנ"ל וגם אפשר דמכירי כהונה שכבר הורגל ליתן להם מימים רבים עדיף מאמירה במתנה מועטת דהא לדעת מהרי"ל הובא בקצה"ח סי' ער"ח במכירי כהונה אינו יכול לחזור בו כלל אף דבמתנה מועטת לכ"ע מועיל חזרה, אמנם בתשו' ח"ץ סי' ע' מבואר דגם במכירי כהונה יכול לחזור בו וליתן לצורבא מרבנן או קרוב, ולפע"ד דברי הח"ץ צ"ע דעיקר ראיתו מרש"י חולין קל"ג ד"ה זכי מדהוכרח רש"י לומר דמנפשי' לא מצי שקיל דכתיב ונתן ותיפוק לי' דהא הוי מכירי כהונה ויגרום איסור לנותן יש לדחות דאי משו"ה הי' סגי לרבא ליטול רשות משמעי' שהוא יקח המתנות מבעה"ב ע"כ מפרש רש"י שלא היה אפשר לעשות כן משום דכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ולא הי' רוצה לשאול חלקו בפיו ע"כ ביקש משמעי' שיקח בעדו וזה ברור ואין שום הכרח משם דמותר לחזור בו במכירי כהונה וליתן לצ"מ וקרוב ועי' בחידושי חת"ס חולין קל"ג עמד ג"כ בדברי רש"י הנ"ל כקושי' הח"ץ ולא נזכר מדברי הח"ץ ולענ"ד כדפירישות אך בנ"ד כשיתנו להאשה חלק מועט ועכ"פ מנדבות הקצובות לא יגרע דבר רק מדברים הנספחים שאין להם קצבה כ"כ נראה דלא שייך בזה דין מכירי כהונה כמ"ש לעיל וכמדומה שהעולם נהגו להקל בכך ע"י תנאי ואין להאריך יותר בזה:
בש"ה אעיר ע"ד המ"ח מ"ע שפ"ט שכתב שיש תקנה גם בזמן הזה לצאת י"ח מצות פדיון כדינא שיזכה ע"י אחר למי שהוא כהן אמיתי ודבריו תמוהים דהא כ' שם אח"כ דהא דנתן לי' כהנים יצא היינו אפילו ליותר מי' רק שעכ"פ יגיע לכ"א שו"פ דאל"ה לא מיקרי נתינה ולא יצא יעו"ש וא"כ כשיזכה לכהנים אמיתיים הא אין אתנו יודע מי כהן אמיתי וע"כ יזכה לכל הכהנים אמיתיים שנמצאים בעולם וא"כ תו לא יגיע שו"פ לאחד ולא יצא, וזה ברור, ולדבריו דמועיל זיכוי היה נראה דאם זיכה אסור לזוכה להחזיר הה' סלעים למחכה כן יהי' מונח אצלו עד שיבא אליהו כמ"ש רשב"א כעין זה בגיטין ל' אבל לענ"ד אין תקנה זו כלום וכמ"ש: