שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"א · סימן א
להרב הגדול מו"ה משה מאיר גאלדמאן נ"י בלימאנאב:
מכתבו הגיעני וע"ד השאלה באיש א' בכפר שכשהגיע סמוך לזמן ביעור חמץ חפש אחר נכרי שיקנה החמץ ולא מצא כי הכומר גזר שלא יקנו חמץ מישראל וכ' כ"ת בזה עצה שיתן החמץ במתנה לישראל קטן דקטן זוכה מה"ת בדעת אחרת מקנה והחמץ יהי' מותר לאחה"פ כיון דאין קטן מוזהר ול"ד למי שלא בער חמצו באונס דעכ"פ מוזהר הוא והביא מדברי הפמ"ג בפ"כ ח"ב אות ב' שמסופק בזה ומדברי מנ"ח מ"ע י"א נראה דשרי לאחה"פ ואין בזה משום לא תאכילום דלא ליספי לי' בידים כיון דנותן לו קודם זמן איסור חמץ כמ"ש המ"מ פ"כ משבת בהא דנותנו לקטן כיון דקודם שבת הוא לאו איסורא מיקרי והאריך בזה טובא ודרש ממני חוו"ד. והנה דברי הה"מ אלו הביא רמ"א להלכה באו"ח ס"י רס"ו אך במג"א שם השיג ופוסק כרמב"ן ורשב"א דגם בקטן אין היתר רק כשנתנו עליו כשהוא מהלך דליכא עקירה והנחה וזה התירו לו משום דאדם בהול על ממונו שלא יעשה איסור דאו' יע"ש וכן פסק הרב רש"ז זצ"ל להדיא דגם בזה שנותנן מע"ש כיון דע"ד כן נותנן שהקטן יוליכן בשבת עובר באיסור דלא תאכילום מה"ת וא"כ אין היתר בנ"ד דהא הכא אף דנמי שייך אדם בהול על ממונו מכ"מ לא התירו לעשות רק איסור דרבנן ע"י קטן כדי שלא יעשה הוא בעצמו איסור תורה והכא אדרבא הוא גופא כיון שביטל חמצו היא רק דרבנן וכשיזכהו לקטן כיון דקטן אינן יכול לבטל חמצו יעשה איסור דאוריתא ועובר הגדול על לא תאכילום. ומ"ש כ"ת דלא תאכילום לא נאמר רק כשהקטן עשה מעשה בידים כגון אוכל ועשה מלאכה בשבת או עכ"פ כשסכו לקטן בשמן של תרומה דעכ"פ נעשה מעשה בגוף הקטן אבל הכא יעבור הקטן מאיליו בבל יראה כשיבא זמן האיסור בלי שום עשיה, באמת שמצאתי סמך לדברי' בתשו' מהר"ם ב"ב החדשות סי' תכ"ה ששם הועתק תשו' ר"ח בר מכיר לענין אפטרופס המלוה מעות יתומים בר"ק שכ' ותו דילמא אפטרופס לא עבד איסורא בהכי הואיל דקטן לאו איהו גופי' אלא ממונא היא דאתעבידא דהא מהיכא ילפינן מכא תאכלום אל תאכילום והיינו דומיא דהתם וכן ההוא דפ' כ"כ דמייתי לה גבי קטן שבא לכבות התם נמי הוא גופא קעביד איסורא ואי משום דאכלו להו המעות דרבית הא לאו איסורא הוא אלא לקיחה הוא דאסירה ואינהו לא שקלי כו' יעו"ש אבל יותר נראה דאין כוונתו לחלק בין אם הקטן עשה איסור או עובר על איסור בלי שום מעשה רק כוונתו דברבית הא לא אסרה תורה רק רבית הבא מיד לוה למלוה והכא האפטרופס המלוה והוא אין עושה איסור רבית כיון דאין הממון שלו וגם הקטן אינו עושה איסור כיון דהוא מלוה ואפטרופס אינו שלוחו של קטן רק דקעביד בממונו של קטן רבית וע"ז אין אנן מוזהרין אבל הכא גוף הקטן יעבור בב"י אף שהיא ממילא הגדול שגורם לו זה עובר בלא תאכילום ואם שמשמעות לשונו משמע יותר כמו ששערתי בראשנה אבל בשט"מ ב"מ ע' מביא הריטב"א ג"כ דמן הדין שרי לאפטרופס להלוות ממון של יתומים בר"ק וכ' שם טעמו דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וגם אנו אין אנו מוזהרים על ממונם כו' ואע"ג דקטן אוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו הא בשר שחיטות נינהו יעו"ש שלשונו מורה יותר דהטעם הוא משום דאין כאן איסור כלל דהתורה אסרה להלוות ממונן ברבית והכא הקטן אינו מלוה רק המלוה עושה בממון קטן ואין אנו מוזהרין לבל לעשות רבית בממונו של קטן והאי טעמא כ"ש לענין בל יראה דגוף הקטן יעבור בב"י דהא כן הוא לאו דב"י שמי שיש לו חמץ עובר בב"י בלי שום עשיה. וקצת הי' נראה ראיה דהיכא שהקטן יעבור ממילא מותר הגדול לגרום לו מהא דאין אפטרופס תורם להניח וביאר בתשו' מהר"י מינץ סי' א' הטעם משום דמוטב שיעשרו הם בעצמם כשיגדלו שיהי' מצוין ועושין יעו"ש והתינח לענין מ"ע שפיר י"ל כן דאין המצוה חיובית להפריש עתה אבל אכתי הא כשיעברו ג' רגלים יעברו הקטנים על לאו דבל תאחר כמבואר בר"ה ד' ועי' בתוס' שם שצידדו דגם בלא אפריש עובר בבל תאחר ולהנ"ל ניחא דעבירה זו יעברו ממילא ואין בזה משום לא תאכילום. ושו"ר לשון החו"מ סי' ר"ץ ולא יתרומו כדי להניח פירות מתוקנים אלא ימכרו אותם טבל יעו"ש וכיון דמוכרין אותם קודם ג' רגלים לישא ב"ת. ובזה יש ליישב ד' תוס' שבת נ"ד בהא דראב"ע מעשר תריסר אלפי גמלי דאפטרופס שלו הי' מעשר דהא אין תורמין להניח וכמו שתמה הח"ץ בתשובה, דדוקא מעשר תבואה כיון דאפטרופס מוכר התבואה ולא יעברו על ב"ת בזה הוא דאינו רשאי לעשר אבל בהמות הא אסור לאפטרופס למכור רק כשאין לו ליתומים מה לאכול כמבואר סי' ר"ץ סעי' י"א וראב"ע ודאי הי' לו מה לאכול ואסור למכור לכך עישר האפטרופס כדי שלא יעבור הקטן על ב"ת כשיעברו ג' רגלים ודו"ק ועי' בח"י סוסי' תל"ד דאפטרופס של יתומים מצוים לבדוק ולבער חמצם דהא מחייב לעשות להם כל המצות הן מד"ת הן מצות שמד"ס וכ"כ בש"ע הרב שם ומזה אין להוכיח דאסור לגרום לקטן איסור בל יראה דאיכא למימר דלאו מטעם ב"י היא רק כדי שקיים מ"ע דתשביתו ומטעם חינוך מצוה אתי עלה וכמו שצריך האפטרופס לקנות לו לולב וציצית כדאי' בחו"מ סי' ר"ץ ואע"ג דבחינוך אינו מחייב רק האב ואפילו האם אינה חייבת בחינוך כמבואר בא"ח סי' שמ"ג מכ"מ אפטרופס דינו כאב ומחייב בחינוך ומה"ט נראה דיתומים שאין להם אב וסמוכים אצל אמם דדינה כדין אפטרופס לכל דבר דמחייבת האם בחינוך מטעם אפטרופס ומזה יש לתמוה על תוס' שאנץ המובא בתה"ד סי' צ"ד ומחה"ש סי' שמ"ג בהא דהילני המלכה ישבה עם בניה בסוכה דמיירה כשיש להם אב והוא חינכם במצוה יעו"ש דאדרבה כשאין להם אב וסמוכים על שלחן אמם היתה אפטרופס שלהם וחייבת בחינוכם ועפי"ז נראה דאפטרופס שרואה לקטן עובר עבירה מחייב להפרישו מצד מצות חינוך כמו אב וצע"ק לשון הש"ע סי' ר"ץ סעי' י"ד אפטרופסים תורמים כדי להאכילם שאין מאכילים ליתומים דבר האסור יעו"ש ותיפוק לי' שאפטרופס חייב אפילו להפרישם מאיסורא מצד מצות חינוך ואולי כתב לשון זה דמטעם זה אפילו בקטנים טובא שאין להם דעת כלל אסור דהוי כמאכילן בידים אבל מטעם חינוך ל"ש רק בבר הבנה ויודע שדבר זה אסור כשילמדו לו כמ"ש בש"ע סי' שמ"ג ובש"ע רש"ז ז"ל ובחינוך דמ"ע בעי' עוד יותר שיודע מענין המצוה כגון קטן היודע להתעטף חייב בציצית וכל דבר לפי ענינו, והנה בדברי הח"י הנ"ל משמע לכאורה דבכל קטן חייב האפטרופס לבדוק ולבער ואם הוא מצד חינוך לכאורה ל"ש חיוב רק בקטן שיודע מענין ביעור חמץ אבל בקטן לגמרי ל"ש מצות חינוך ונראה יותר דבכל קטן חייב לבדוק ולבער דאם האפטרופס לא יעשה כן יעבור הקטן על ב"י והו"ל כמאכילו בידים איסור דגם במידי שיעבור הקטן ממילא שייך איסור דלא תאכילום ותשו' הר"ח בתשו' מהר"ם הנ"ל לאו מכרעת ורבו הפוסקים דבאמת אסור להלוות מעות יתומים בר"ק כמבואר סי' ק"ס סעי' י"ח ועי' בחו"מ סי' ל"ד לכן עצת כ"ת בזה לא נהירא בהיות כי יש בזה חשש דאורייתא דלא תאכילום ואין לנו היתר רק לדעת המ"מ אשר המג"א ורז"ש לא סמכו עלי' ואנן אהנך ניקו ונסמוך לכתחלה. ומה שהקשה כ"ת לדעת המ"מ הנ"ל מהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט הא יכול ליתנו לכהן קטן בטרם שהחמיץ לא ידענא מה קשיא לי' תקנתא טובא דיאפה ואח"כ יפריש ור"י הא אית לי' שאין מוזהרין כלל על ב"י ולריב"ם יניחנה בצונן ותקנתא דקטן למה לי ואולי כוונתו להקשות לר"א ער"ד התוס' פסחים מ"ו שם דכל היכא דאפשר לעשות בלא הואיל לא שרינן ע"י הואיל ותקנתא בצונן לא ברירא לי' לר"א דדלמא לא תזהר יפה ותתחמץ והשתא מדוע לא אמר ר"א דיתננו לקטן ולא יצטרך להואיל אכן נראה לפמ"ש בצל"ח שם ליישב הא דאמר ר"י מפרשתה ומניחה עד הערב הא טוב מזה להטיל לצונן ואם לא תתחמץ יוכל לקיים נמי מצות נתינה לכהן ותירץ משום דחלה טמאה היא מוקצה ואסור לטלטלה וכיון דצריך להפריש מן המוקף א"כ אי אפשר להטיל מקצת מן העיסה בכלי צונן ולומר ע"ז שיהי' חלה רק צריך להפריש ולקרות שם מן המוקף ואח"כ להטיל בצונן ואסור משום טלטול מוקצה יעו"ש ולריב"ב דשרי בכה"ג משום דסובר טוה"נ ממון ועובר בב"י ולאפות מקודם אסור דלית לי' הואיל וכדי שלא יעבור על ב"י התירו טלטול מוקצה וא"כ לר"א כיון דאית לי' עכ"פ תקנתא לאפות תחלה מטעם הואיל אסור לו להפריש החלה וליתנה לכהן קטן דאסור לטלטל מוקצה ובזה ניחא נמי קו' התוס' הנ"ל לר"א דיטיל לצונן דזה אסור לר"א מטעם טלטול מוקצה כיון דיש לו עצה אחרת וא"כ כיון שאסור ליתנה להקטן אי אפשר לזכותו לקטן דקטן הא אינו זוכה רק כשנותנו לידו ולהקנות לקטן בק"ס אינו מועיל כלום כמבואר סי' רמ"ג סעי' מ"ט ועוד דבלא"ה אסור ליתן מתנות כהונה בק"ס דהיא דרך מקח וממכר ומה"ט נמי אי אפשר לזכות להקטן ע"י אחר החלה ע"י ק"ס וכן ע"י אג"ק אע"ג דאגב נתינה מעלייתא היא משום דלא הותר מתנה ביו"ט רק במשיכה אבל הכא כשמקנה לו אגב קרקע צריך הזוכה לעשות קנין בקרקע כגון חזקה וזה ודאי אסור ביו"ט כמבואר בב"י או"ח סי' תקכ"ד בשם מרדכי ובבית מאיר סי' כ"ה:
וגם בלא"ה אי אפשר לזכות ע"י אחר דנראה דלר"א לשיטתו זכיה ע"י אחר לאו דאורייתא היא רק תקנתא דרבנן מדאמר בב"ב קנ"ו זכין לקטן ולא לגדול ויעו"ש ברשב"ם דתקנה תיקנו לקטן כיון דאין לו זכיה בעצמו וכיון דתקנתא דרבנן היא אכתי יעבור המפריש בב"י וב"י דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא והא דבחמץ מועיל קנין דרבנן משום דמה"ת בביטול סגי כמ"ש קצוה"ח סי' קצ"ד אבל בחלה כיון שאין החלה שלו רק עובר בב"י משום טוה"נ והואיל אי בעי מיתשל עלה אבל ביטול ל"מ בזה כמ"ש בתשו' ש"א וא"כ תו אין קנין דרבנן מועיל. ובעיקר דברי הצל"ח הנ"ל דלר"י אסור להטיל בצונן מטעם מוקצה לכאורה קשה דהא אכתי יש לו תקנה להחזיק מקצת העיסה בידו בטרם שיקרא עליו שם חלה ובעודו בידו יקרא שם חלה ואז מותר לטלטלה בכ"מ שירצה ולהטילה לצונן כמבואר סי' ש"ח סעי' ג' ונראה דסובר הצל"ח דעכ"פ לכתחלה אין לו לעשות כן לקרות שם חלה בעודה בידו ורק כששכח ולקח מוקצה בידו שרי לטלטלו הלאה אבל לכתחלה לא יעשה כן וכ"כ סברא זו בס' תפארת ירושלים סופ"ז דדמאי ויעו"ש ראיתו מירושלמי. והנה מדריב"ב דאמר יטילנה בצונן כדי שלא יעבור על ב"י יש לתמוה על הפוסקים סי' תמ"ו דאסרו להשליך חנק לביה"כ ביו"ט מטעם איסור טלטול מוקצה דהעמידו חכמים דבריהם דהא הכא ריב"ב שרי ולהפוסקים שם דלא ביטלו שרי ניחא דהא הכא בחלה אין ביטול מועיל אבל להפוסקים דגם בלא ביטלו אסור לטלטלו קשה וצ"ל דריב"ב יחידאה ולא קי"ל כן אבל תמהני טובא דהא באו"ח סי' תנ"ז פסק המחבר דאם שכח וקרא שם יטילנה לצונן והא אסור לטלטל מוקצה לפי פסק הש"ע סי' תמ"ו אפילו בלא ביטלו ומכ"ש הכא דלא החמיץ עדין ואיכא תקנה בביטול דהא חלת ח"ל שא"צ ליתנה לכהן שלו היא ומועיל ביטול ואולי נשען המחבר בזה ע"ד הגמי"י שהובא בב"י שם דחלת ח"ל כיון דחזיא לכהן קטן מותר לטלטל וביתר ביאור הוא בסיה"ת הל' חלה דכיון דחזיא לכהן קטן אף שאין קטן לפנינו מותר לטלטל יעו"ש. אבל בב"י נראה דלא ס"ל כהגמי"י וביותר תמהני על מג"א שבס"י תק"ו ס"ק י"ד סתם דאסור לטלטל חלה טמאה בח"ל וכן סתם הר"ב ז"ל בש"ע סי' תנ"ז וסי' תק"ו וא"כ האיך שרי להטיל בצונן, ודוחק לומר דבסי' תנ"ז מיירי כשאוחז החלה בידו עדיין ועוד דאכתי אסור להטילה לכלי צונן דהא מבטל כלי מהיכנו דהא הכלי נעשה בסיס לדבר האסור וכמ"ש צל"ח פסחים מ"ו ולכאורה נראה פשוט דכמו שטלטול מוקצה אסור כדי שלא יעבור בב"י ה"ה ביטול כלי מהיכנו ועי' בצל"ח ביצה ח' וצ"ע בזה. ובנדון שלפנינו כבר כתבתי דלכתחלה לא נהירא כלל שיתן לקטן ובדיעבד כשנתן לקטן כיון דקטן גופא לא עשה איסור ועבר עליו הפסח המקיל יש לו ע"מ לסמוך ובעובדא כזו כפי ציור השאלה שהיה שעת הדחק גדול ומלתא דלא שכיחא הי' נראה שיש לעשות בזה קנין אודייתא דהיינו להודות בפני שני אנשים שהחמץ היא של עכו"ם פלוני בהודאה גמורה ולקצוה"ח סי' קצ"ד אודיתא קנין הוא ומועיל לענין איסר חמץ ואם שבמקו"ח סי' תמ"ח חולק בזה בשעת הדחק יש לעשות כן ואח"כ להפקיר החמץ בפני שלשה כעין דברי הכנה"ג שהובא במג"א סי' תמ"ח ס"ק ד' וכולי האי ואולי בהצטרפות שניהם יועיל להתיר החמץ שאחה"פ בהנאה עכ"פ ואין להאריך יותר: