שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן ס · ב
ובטעמא דהא מילחא דרבא יליף דהיא מתחללת מק"ו ואביי איצטרך לי' קרא דלא יחלל נראה דהוא משום דאביי ורבא לשי' אזלי:
דבמסכת נדה (ס"ט:) בת משולחת מה היא לכהן מי אמרינן ק"ו ומה אלמנה לכה"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום או דילמא מה לאלמנה לכה"ג שהיא עצמה מתחללת א"ל היא תועבה ואין בני' תועבה ע"ש:
והקשו התוס' שם (ע פ"א) מה צריך קרא דהיא תועבה והא פרכינן אק"ו דאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת ובדף (ס"ט ע"ב שם) הקשו דמאי פריך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת תתחלל מחזיר גרושתו גופא בהאי ק"ו וכן הקשו על הא דבעינן קרא דוכי תהי' לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה דנתחללה נילף מק"ו מאלמנה לכה"ג וכו':
והנה לרבא דאיצטריך לי' לא יחלל לקידושין תופסין וא"כ לא ילפינן דאלמנה מתחללת אלא מק"ו דזרעו ממילא ניחא גם מה דאיצטרך קרא דוכי תהי' לאיש זר ולא ילפינן בק"ו מאלמנה דהא בגמ' קידושין שם פריך אהאי ק"ו הוא עצמו יוכיח שעבר עבירה ואינו מתחלל ומשני מה להוא שאינו מתחלל בכל מקום תאמר היא שמתחללת בכל מקום ופירש"י ז"ל שמתחללת בכל מקום כדכתיב וכי תהי' לאיש זר כו' וא"כ ממילא מיושבת קו' התוס' דאיצטרך איש זר ולא ילפינן מאלמנה דדוקא בתר דכתיב איש זר שפיר ידעינן אלמנה מק"ו דזרעו ולא נוכל למיפרך הוא עצמו יוכיח דשאני היא שמתחללת בכ"מ וגם לא נוכל למיפרך מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה דאיכא למימר נבעלה לפסול יוכיח דמתחללת וכד' תוס' הנ"ל:
והיינו דוקא אחרי דכתיב איש זר אבל אי ל"ה כתיב איש זר ממילא גם אלמנה ל"ה ידעינן וכיון שכן שפיר יש לתרץ הא דבעינן קרא תועבה היא למעט בני' דלא נילף מק"ו דאלמנה דמאי תאמר מה לאלמנה שהיא עצמה מתחללת הא מצינן למילף דגם היא גופא תתחלל ולא קשיא קו' התוס' ז"ל דא"כ דמצינו למילף מק"ו דאלמנה דהיא גופא איש זר למ"ל דהא בלא קרא דאיש זר גם אלמנה לכה"ג לא ידעינן וכנ"ל: