שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן נב · ד
ובהיותי בזה אמרתי לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל בה' ביאת מקדש (פ"ד ה"ח) שכ' דאין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו והקשה הכ"מ בשם מהר"י קורקוס ז"ל דהא בש"ם דיומא (ז' ע"ב) אמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה וא"ל ר"י הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה לו בצבור וא"כ הרמב"ם ז"ל דפסק שם (בה' ט"ו) דטומאה דחוי' בצבור ולא הותרה וא"כ ע"כ מוכח מכה"ג ביוה"כ דאפי' אינו על מצחו נמי מרצה והיכי פסק כאן דאינו מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו:
והנ"ל בזה דר"ש לשיטתו דוקא קאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח וידוקדק ג"כ הלשון דקאמר כה"ג ביוה"כ דדוקא מכה"ג איכא ההוכחה. דהנה יש לתמוה בהא דקאמר בפשיטות כה"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה דילמא באמת אינו מרצה ואומרים לו להביא אחר תחתיו והתשובה בזה ע"פ הש"ס דגיטין הנ"ל דמוכיח מוכל אדם דנאמן לפגל בדבר שבידו וא"כ התינת פיגול אבל טומאה דאינו בידו לטמאות במקדש שוב קשיא איך אמרה תורה וכל אדם לא יהי' באה"מ הא לא יהי' נאמן ואיך יעבד עבודה וע"כ מוכרח מזה דאפי' אינו על מצחו נמי מרצה:
והנה הראב"ן ז"ל בחי' גיטין שם כ' דעיקר הראי' משעיר של יוה"כ דאילו מפר הא הפר הי' של כה"ג וקיי"ל בעלים נאמנים בשלהם ומשו"ה כ' דעיקר הראי' מעבודות של השעיר. והנה הרמב"ם ז"ל בה' שגגות (פי"א ה"ח) כתב דרק על זדון דטומאת מקדש וקדשיו אתכפרי כהנים בפר אבל אשוגג הי' להו כפרה בשעיר כמו ישראל וע' בלח"מ שם וא"כ נמצא דאף כה"ג הי' לו כפרה בשעיר והרי אמרינן בש"ם דחולין (מ"א ע"ב) דקניא לי' לכפרה הו"ל כדידי' וכן מבואר עוד במנחות (צ"ב ע"א) דכיון דמתכפרים בו הו"ל כבעלים ע"ש. וא"כ לפ"ז אפשר לומר דהא דכתיב וכל אדם לא יהי' דאשמעינן דכהן נאמן לפגל היינו משום דהו"ל בעלים ובעלים נאמנים בשלהם. וכיון דהטעם משום בעלים א"כ שוב אף לענין טומאה יהי' נאמן ושוב אין ראי' דאינו על מצחו נמי מרצה דשפיר אפשר דבאמת אינו מרצה ואומרים לו הבא אחר תחתיו:
ומעתה נראה דר"ש דקאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח לשיטתו אזיל דבמשנה דהוריות (ט' ע"א) כה"ג פטור על טומאת מקדש וקדשיו דברי ר' שמעון ומבואר שם הטעם דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל מי שחטאו שוה לקהל יצא זה שאין חטאו שוה לקהל. ואמרינן במס' שבועות (י"ב ע"א) בהא דשעיר המשתלח מכפר אעשה היכי דמי אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעבד תשובה הא תניא עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו כו'. ומבואר במס' יומא (פ"ה ע"ב) דעבר על לאו בשוגג ועשה תשובה ג"כ אינו זז משם עד שמוחלין לו וע' בפהמ"ש להרמב"ם שם. ונמצא מזה דעל שוגג א"צ כפרת קרבן כלל דממנ"פ אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעבד תשובה הא אינו זז משם עד שמוחלין לו. וא"כ ע"כ הא דצריכי כהנים כפרה בשעיר על שוגג דטומאת מקדש היינו רק משום שהוא בכרת ושגגת כרת אינו מתכפר בתשובה בלא קרבן וכמבואר שם ביומא:
וא"כ שפיר קאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח כה"ג דווקא דפטור לר"ש מכרת דטומאת מקדש וקדשיו כיון דאין חטאו שוה לקהל וכיון דאינו בכרת ממילא נתכפר על שוגג דידי' בתשובה לחודא ואין לכה"ג שום כפרה בשעיר ואפ"ה אמרה תורה וכל אדם לא יהי' באה"מ ואיך נאמן לומר שנטמא השעיר אע"כ דהציץ מרצה אפי' אינו על מצחו וע"ז השיב לו ר"י הנח לכה"ג שטומאה הותרה בצבור דהא שעיר קרבן צבור הוא ומיושבת קו' התוס' ישנים שם שהקשו מהא דפר קרבן יחיד משום דפר דהוא בעלים דידי' ממילא ניחא דנאמן:
ומיושבים שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דהא מבואר ברמב"ם ה' שגגות (פ"ד ה"א) השוחט בהמת קדשים לע"ז חייב וכ' הלח"מ שם וז"ל אע"ג דרבינו ז"ל פסק בה' ע"ז כר"נ דאין אדם אוסר דשא"ש חטאת דבר שלו מקרי משום דקניא לי' לכפרה כדידי' דמיא עכ"ל. וגם את זה שמעינן לי' להרמב"ם ז"ל דשעיר מכפר על שגגת כהנים וכנ"ל. וגם ס"ל להרמב"ם ז"ל דכה"ג חייב כרת בטומאת מקדש וקדשיו וכמבואר גם בפהמ"ש בהוריות שם דאין הלכה כר"ש. וא"כ ממילא אין ראי' מכה"ג ביוה"כ ושפיר פסק דאינו מרצה אלא כשהוא על מצחו ופסק ג"כ דטומאה דחוי' ואפ"ה לא קשיא מכה"ג ביוה"כ האיך האמינתו תורה כיון דאין הציץ מרצה דכיון דאית לי' כפרה והו"ל בעלים והרי בעלים נאמנים בשלהם: