אור ברסלב

שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין

סימן נב

סימן נא

ב"ה פיעטרקוב ג' אלול תרפ"ה. שוכט"ס לכ' ידידי הרב הישיש החו"ב פאר היחס הר' ישראל קאנער נ"י בעיר שעווינינגען בהולאנר יצ"ו.

ע"ד הקושיא שהציע כבודו לפני בשם אביו הרה"ג הר' אברהם שלו' ז"ל ראבד"ק סטאניסלאוו שחמה דאמאי לא מנו מוני המצות בכלל הלאוין הלאו דוכל אדם לא יהי' באהל מועד עכ"ק:

תשובה

א

עיקר הדבר באמת חידוש שלא עמד שום פוסק בזה ומה שנראה ליישב לחומר הנושא הוא:

דהנה יש להקשות לשי' הרז"ה ז"ל דהא דקיי"ל כל עבודות יוה"כ אינן כשירות אלא בכהן גדול קאי אף אהני עבודות שאין מיוחדות ליום זה דוקא א"כ למה לי קרא דוכל אדם לא יהי' באה"מ תיפוק לי' דהו"ל ביאה ריקנית וחייב ממילא משום לאו דאל יבא בכל עת אל הקדש:

והתוס' ישנים במס' יומא (י"ב ע"ב) אהא דאמרינן התם דאבנטו של כהן הדיוט ביוה"כ הי' של בוץ הקשו לשי' הרז"ה ז"ל הנ"ל דלמה לי' לכה"ד ביוה"כ אבנט כלל הא לא הי' לו עבודה כלל ותי' דאיצטרך לשני גזירים ע"ש והרי סידור הגזירים הי' בעזרה וא"כ נמצא דבאה"מ ל"ה שום עבודה וא"כ ממילא הו"ל ביאה ריקנית:

וליישב זה אמרתי ע"פ הש"ס דגיטין (נ"ד ע"ב) דכהן נאמן לומר זבחים שעשיתי ביום פלוני נתפגלו שהרי התורה האמינתו ביוה"כ דכתיב וכל אדם לא יהי' באה"מ ואי לאו דמהימן אע"ג דשמעני' דקאמר פיגול לא מהימן דדילמא לבתר עבודה קאמר וע' תוס' שם ובפנ"י שביאר דהיינו דמדאמרה תורה שלא יהי' אדם באה"מ ואיך נעשה אם יאמר הכה"ג פיגלתי והרי אז לא יהי' הוא רשאי לעבוד הלאה ואנחנו לא נאמין לו וגם בכהן אחר אי אפשר ביוה"כ וע"כ מדאמרה תורה וכל אדם לא יהי' באה"מ מוכרת דכהן בעצמו נאמן ע"ש, והיוצא מזה דאלמלא הזהירה תורה בהאי דוכל אדם לא יהי' באה"מ הו"א דאינו נאמן לפגל וא"כ הי' נמצא דבעינן דוקא שיהי' אחר עמו לראות בשעת עבודה. וא"כ שפיר מיושב אפי' לשי' הרז"ה הנ"ל דאיצטרך וכל אדם דאל"כ הו"א שיהי' שם אדם דוקא לראות אם יפגל ושוב ל"ה ביאה ריקנית להכי איצטרך וכל אדם דכהן נאמן לפגל וממילא אסור לאחר להיות שם דהוי ביאה ריקנית:

ובש"ס דזבחים (ס"ה ע"ב) שמעתי בחטאת העוף שמבדילין ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל והתוס' שם (ס"ו ע"א) ד"ה אלא כ' הא דבכל לאוין שבתורה לא אמרינן כן היינו משום דמהיכי תיתי שצריך דאיצטרך לומר שאינו צריך וע"כ דללאו כתבי' אבל הא דמסברא הוה אמינא דמבדיל לפי שצריך לדם אמרינן דכי כתיב לא יבדיל אין צריך להבדיל קאמר ע"ש:

ולפ"ז דון מינה בהא דוכל אדם לא יהי' באה"מ שביארנו ע"פ הש"ס דגיטין הנ"ל דאי לאו קרא הו"א דצריך להיות שום אדם לענין פיגול וא"כ שפיר אמרינן דפירושא דקרא אין צריך כמו בלא יבדיל דאמרינן א"צ להבדיל כיון דמסברא הוה אמינא דצריך והא דקיי"ל דאסור להיות היינו משום דכיון דא"צ הו"ל ביאה ריקנית ואיכא ממילא לאו דלא יבא וא"כ ממילא ניחא מה דלא חשבינן לאו דוכל אדם לא יהי' בחשבון המצות דהא כבר כתב הרמב"ם ז"ל בשרשיו לס' המצות שורש ח' דלאו דלא יבדיל לא חשבינן משום דפירושו שלילה ולא אזהרה וא"כ ממילא ה"ה ללאו דלא יהי' דפירושו אין צריך אין לחשבו ואף דאסור הוא הלא זה רק משום ביאה רקנית והרי לאו דלא יבא כבר חשבינן במנין:

ב

ואכן עדין יש להקשות בזה מהש"ס דיומא (מ"ד ע"א) דאמרינן התם דגם בכל ימות השנה פורשין בשעת הקטרת הקטורת וכן פורשין בשעת מתן דם פר כהן משוח והשתא שוב תקשה אי וכל אדם לא יהי' אתיא רק לומר דאין צריך אבל האיסור אינו רק משום ביאה ריקנית א"כ תינח ביוה"כ דכל עבודות אין כשירות אלא בכה"ג שפיר אסור לכהן אחר להיות משום ביאה ריקנית אבל בשאר ימות השנה דל"ה ביאה ריקנית אמאי קאמרינן דפורשין:

אבל יש ליישב גם זה דאמרינן בגמ' שם (מ"ד ע"ב) שאר כפרות מנין כתיב לכפר ואתיא כפרה כפרה מיוה"כ ע"ש וא"כ ע"כ מוכרח דפירושא דלא יהי' אזהרה היא ולא שלילה דאי ס"ד דלאו זה לא אתיא אלא לומר דאין צריך ואשמעינן דכהן נאמן לפגל א"כ למה איצטרך לי' ג"ש דכפרה כפרה לשאר ימות השנה הא ממילא ידעינן לי' דבשלמא אי וכל אדם קאי אאזהרה וא"כ הוה אמינא דהיינו דוקא ביוה"כ לפני ולפנים הוא דאסור אבל בהיכל מותר אמטי להכי איצטרך לרבות שאר ימות השנה בהיכל אבל אי וכל אדם קאי לומר דאין צריך משום דהכהן נאמן לפגל א"כ איזה רבותא יש בשאר ימות השנה דאיצטרך לרבות דאין צריך הא כיון דנאמן דמשו"ה א"צ ביוה"כ ממילא אין צריך בשאר ימות השנה אלא מדכתיב לכפר לג"ש דכפרה כפרה מזה מוכרח דפירושא דקרא לאזהרה אתא וא"כ שפיר קאמר דפורשין אף בשאר ימות השנה:

והנה לפ"ז דשוב אנו מחזיקים לומר דלאו דוכל אדם אזהרה הוא ולא שלילה א"כ לכאורה הדרא הקושיא דאמאי לא חשבוהו מוני המצות במנין הלאוין:

אבל גם זה ניחא דהא באמת מקרא גופי' הוה אמינא דאתא רק לומר דאין צריך ולא לאזהרה ורק מדאית לן גזירה שוה דכפרה כפרה ידעינן דלאו זה לאזהרה נאמר וא"כ ממילא ניחא דלא חשבינן להלאו בחשבון תרי"ג מצות דהא כללא כייל לן הרמב"ם ז"ל בס' המצות (שורש ב') דכל לאו דאנו למדים אותו ע"י גזירה שוה אין מונין אותו בכלל הלאוין עיי"ש וא"כ ה"ה בלאו דוכל אדם לא יהי' [ויש לעיין עוד ברמב"ם שם ובהא דאמרינן ביומא שם ש"מ מעלות דאוריתא וע' רש"י ותוס' ישנים שם. וע' רמב"ם ה' תומו"ס (פ"ג ה"ג) בנין אב לכל כפרה שבקדש וע' לח"מ שם דהרמב"ם סבר דאינו גז"ש גמורה ע"ש]:

ג

והנה בגמ' דגיטין שם בהא דקאמר שהרי התורה האמינתו ביוה"כ פריך הש"ס ודילמא דחזיני' בפשפוש ומסיק בקושיא וא"כ לכאורה יש מקום לומר דא"א לפרש קרא דוכל אדם כמו לא יבדיל דמהיכי תיתי דצריך ואי משום שמא יאמר פיגלתי הא אפשר לחזות בפשפוש ואכן גם זה נכון דעיקר כונת הש"ס אהא דקאמר ר"א דאפי' אינו בידו נמי נאמן ומביא ראי' מיוה"כ ע"ז דחי דילמא דחזיני' בפשפוש ואף דהפשפוש מהני רק להיכל עכ"פ הרי מהני נמי להיות נאמן בהזאות דלפני ולפנים משום דהוא בידו לפגל בהזאות דהיכל והתם יהי' אפשר לראות בפשפוש וע' בפירש"י בזה ובמפורשים במס' מדות דלול הי' בצדו ולא במכוון וע' זבחים נ"ה ועתש"ו מאיר נתיבים וטו"ג בזה] וא"כ לא דחי רק אאין בידו אבל במה שבידו דנאמן באמת איכא למילף מוכל אדם וא"כ שפיר איצטרך קרא לומר דאין צריך:

ובזה א"ש פסק הרמב"ם ז"ל בה' פסה"מ (פי"ט הט"ו) דפסק כאביי דדוקא במה שבידו נאמן וכ"פ הראב"ד ז"ל שם ובכ"מ שם הקשה דהא בכ"מ הלכה כרבא ולהנ"ל א"ש דהוא משום דהא דאין בידו נאמן אסיקנא בקושיא וז"פ:

ד

ובהיותי בזה אמרתי לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל בה' ביאת מקדש (פ"ד ה"ח) שכ' דאין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו והקשה הכ"מ בשם מהר"י קורקוס ז"ל דהא בש"ם דיומא (ז' ע"ב) אמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה וא"ל ר"י הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה לו בצבור וא"כ הרמב"ם ז"ל דפסק שם (בה' ט"ו) דטומאה דחוי' בצבור ולא הותרה וא"כ ע"כ מוכח מכה"ג ביוה"כ דאפי' אינו על מצחו נמי מרצה והיכי פסק כאן דאינו מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו:

והנ"ל בזה דר"ש לשיטתו דוקא קאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח וידוקדק ג"כ הלשון דקאמר כה"ג ביוה"כ דדוקא מכה"ג איכא ההוכחה. דהנה יש לתמוה בהא דקאמר בפשיטות כה"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה דילמא באמת אינו מרצה ואומרים לו להביא אחר תחתיו והתשובה בזה ע"פ הש"ס דגיטין הנ"ל דמוכיח מוכל אדם דנאמן לפגל בדבר שבידו וא"כ התינת פיגול אבל טומאה דאינו בידו לטמאות במקדש שוב קשיא איך אמרה תורה וכל אדם לא יהי' באה"מ הא לא יהי' נאמן ואיך יעבד עבודה וע"כ מוכרח מזה דאפי' אינו על מצחו נמי מרצה:

והנה הראב"ן ז"ל בחי' גיטין שם כ' דעיקר הראי' משעיר של יוה"כ דאילו מפר הא הפר הי' של כה"ג וקיי"ל בעלים נאמנים בשלהם ומשו"ה כ' דעיקר הראי' מעבודות של השעיר. והנה הרמב"ם ז"ל בה' שגגות (פי"א ה"ח) כתב דרק על זדון דטומאת מקדש וקדשיו אתכפרי כהנים בפר אבל אשוגג הי' להו כפרה בשעיר כמו ישראל וע' בלח"מ שם וא"כ נמצא דאף כה"ג הי' לו כפרה בשעיר והרי אמרינן בש"ם דחולין (מ"א ע"ב) דקניא לי' לכפרה הו"ל כדידי' וכן מבואר עוד במנחות (צ"ב ע"א) דכיון דמתכפרים בו הו"ל כבעלים ע"ש. וא"כ לפ"ז אפשר לומר דהא דכתיב וכל אדם לא יהי' דאשמעינן דכהן נאמן לפגל היינו משום דהו"ל בעלים ובעלים נאמנים בשלהם. וכיון דהטעם משום בעלים א"כ שוב אף לענין טומאה יהי' נאמן ושוב אין ראי' דאינו על מצחו נמי מרצה דשפיר אפשר דבאמת אינו מרצה ואומרים לו הבא אחר תחתיו:

ומעתה נראה דר"ש דקאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח לשיטתו אזיל דבמשנה דהוריות (ט' ע"א) כה"ג פטור על טומאת מקדש וקדשיו דברי ר' שמעון ומבואר שם הטעם דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל מי שחטאו שוה לקהל יצא זה שאין חטאו שוה לקהל. ואמרינן במס' שבועות (י"ב ע"א) בהא דשעיר המשתלח מכפר אעשה היכי דמי אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעבד תשובה הא תניא עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו כו'. ומבואר במס' יומא (פ"ה ע"ב) דעבר על לאו בשוגג ועשה תשובה ג"כ אינו זז משם עד שמוחלין לו וע' בפהמ"ש להרמב"ם שם. ונמצא מזה דעל שוגג א"צ כפרת קרבן כלל דממנ"פ אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעבד תשובה הא אינו זז משם עד שמוחלין לו. וא"כ ע"כ הא דצריכי כהנים כפרה בשעיר על שוגג דטומאת מקדש היינו רק משום שהוא בכרת ושגגת כרת אינו מתכפר בתשובה בלא קרבן וכמבואר שם ביומא:

וא"כ שפיר קאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח כה"ג דווקא דפטור לר"ש מכרת דטומאת מקדש וקדשיו כיון דאין חטאו שוה לקהל וכיון דאינו בכרת ממילא נתכפר על שוגג דידי' בתשובה לחודא ואין לכה"ג שום כפרה בשעיר ואפ"ה אמרה תורה וכל אדם לא יהי' באה"מ ואיך נאמן לומר שנטמא השעיר אע"כ דהציץ מרצה אפי' אינו על מצחו וע"ז השיב לו ר"י הנח לכה"ג שטומאה הותרה בצבור דהא שעיר קרבן צבור הוא ומיושבת קו' התוס' ישנים שם שהקשו מהא דפר קרבן יחיד משום דפר דהוא בעלים דידי' ממילא ניחא דנאמן:

ומיושבים שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דהא מבואר ברמב"ם ה' שגגות (פ"ד ה"א) השוחט בהמת קדשים לע"ז חייב וכ' הלח"מ שם וז"ל אע"ג דרבינו ז"ל פסק בה' ע"ז כר"נ דאין אדם אוסר דשא"ש חטאת דבר שלו מקרי משום דקניא לי' לכפרה כדידי' דמיא עכ"ל. וגם את זה שמעינן לי' להרמב"ם ז"ל דשעיר מכפר על שגגת כהנים וכנ"ל. וגם ס"ל להרמב"ם ז"ל דכה"ג חייב כרת בטומאת מקדש וקדשיו וכמבואר גם בפהמ"ש בהוריות שם דאין הלכה כר"ש. וא"כ ממילא אין ראי' מכה"ג ביוה"כ ושפיר פסק דאינו מרצה אלא כשהוא על מצחו ופסק ג"כ דטומאה דחוי' ואפ"ה לא קשיא מכה"ג ביוה"כ האיך האמינתו תורה כיון דאין הציץ מרצה דכיון דאית לי' כפרה והו"ל בעלים והרי בעלים נאמנים בשלהם:

ה

ובזה יש מקום לומר בטעמא דרבא דאמר בגיטין שם דאפי' אינו בידו נמי נאמן דלטעמי' הוא דאזיל ע"פ ג' מימרי אחריני דרבא. דבמס' יומא (ל"ג ע"א) אמר רבא עבורי דרעא אטוטפתא אסור היכי עביד מדרעא לטוטפתא ופי' התוס' בשם הר"א ז"ל דרבא ס"ל דחייב למשמש בתפילין בכל שעה ק"ו מציץ וקאמר דימשמש בשל יד תחילה ואח"כ בשל ראש. ובמס' יומא (מ"ד ע"א) אמר רבא אמר קרא וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל איזהו כפרה ששוה לו ולביתו ולאחיו הכהנים ולכל קהל ישראל הוי אומר זה הקטרת הקטורת ופירש"י ז"ל משום דאילו מתן דמים אין שוה בכולם שהפר מכפר עליו ועל הכהנים והשעיר על ישראל ע"ש. ובמס' זבחים (ל"ב ע"ב) אמר רבא דטומאה דחוי' בצבור והא דקאמר ביומא שם דזאת אומרת טומאה הותרה כבר תי' התוס' שם דזאת אומרת קאמר ולי' לא ס"ל ע"ש:

והשתא ע"פ הני תלתא מימרי דרבא ממילא מוכרח לרבא דאפי' במה שאין בידו נאמן. דהא כיון דס"ל לרבא דחייב למשמש בתפילין בק"ו מציץ ע"כ מוכרח לומר דתמיד דכתיב בציץ אתיא לומר שלא יסיח דעתו ממנו וא"כ ע"כ דאין עודהו על מצחו אינו מרצה וכמבואר בסוגיא דיומא (ח' ע"א) וא"כ קשיא מכה"ג ביוה"כ שאינו על מצאו ומרצה ואין לומר דהנח לכה"ג ביוה"כ שטו אה הותרה לו בצבור דהא רבא ס"ל דטומאה דחוי' וכבר הרגיש בקושיא זו הגאון בתשו' זכרון יצחק. ואך ע"ז הי' אפשר לומר כמו שתירצנו לעיל אליבא דהרמב"ם ז"ל דכה"ג הי' לו ג"כ כפרה בשעיר המשתלח על שוגג דטומאת מקדש וקדשיו והו"ל בעלים וכנ"ל אבל גם ז"א לרבא דאמר דלא מצינו כפרה שוה לכל רק הקטרת הקטורת והיינו משום דמתן דמים הפר מכפר על כהנים (והשעיר על ישראל ואי הוה ס"ל לרבא דגם כהנים מתכפרי בשעיר אשוגג א"כ שוב הויא שעיר כפרתו שוה לכל אע"כ דפשיטא לי' לרבא דשעיר אין מכפר כלל אכהנים ושוב קשיא מכה"ג ביוה"כ. ולהכי ס"ל לרבא דנאמן אפי' במה שאין בידו וא"כ גם אטומאה נאמן אף דל"ה לי' בעלים ושוב לא קשיא מכה"ג ביוה"כ:

ו

ובעיקר הקושיא דלמה לי קרא דוכל אדם איוה"כ תיפוק לי' דהו"ל ביאה ריקנית יש להעיר עוד מדברי התוס' מנחות (כ"ז ע"ב) דהשתחואה צורך עבודה ומותר ליכנס להיכל לצורך השתחואה וע"ע ברמב"ם ה' ביאת מקדש (פ"ב ה"ד) ובכ"מ שם בשם הסמ"ג דאינו מותר אלא בגמר עבודתו ובתי' על הרמב"ם בה' עיוה"כ הארכתי עוד בזה באנפין שונין:

ידידוד"ש:

תוכן העניינים

שות אור המאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה