שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן מא · ד
ובעיקר שיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דמים מחוברים בקרקע מקבלים טומאה כל שהם פחותים ממ"ס יש להעיר מהתוספתא דפרה (פ"ז) והובא בריש שם (פ"ח מ"ז) מקוה שי"ב ארבעים סאה מכוונות ירד וטבל לתוכו הוא טהור ומקוה טמא הרי זה אומר טהרני וטמאתיו ואינו מובן מה דקאמר שהמקוה טמא ובע"כ מוכרח לפרש טמא פסול וכן פי' הגר"א ז"ל:
ואכן לפ"ד הרמב"ם ז"ל הנ"ל אפשר ליישב באופן שיהי' המקוה טמא ממש כמו כל ענין טהרני וטמאתיו דחשיב התם והיינו לפמ"ש הכ"מ בה' אה"ט (ספ"ו) דשי' הרמב"ם ז"ל דאם נטמא אדם במקוה באיזה טומאה ופשט ידו לחוץ ונגע בטהרה טמאו וכ' הכ"מ הטעם בזה דאין נטהר בטבילתו רק כשיעלה מן המקוה ע"ש:
והנה מבואר במשנה דמקואות (פ"ז מ"ו) וכ"פ הרמב"ם ז"ל בה' מקואות (פ"ח הי"ב) דבמקוה שי"ב מ"ס מכוונות וירדו שנים וטבלו זה אח"ז אף כשהראשון רגליו נוגעות במים השני טמא ע"ש, וא"כ ממילא נמצא מזה דאם טבל טמא במ' סאה מכוונות כיון שאינו נטהר רק אחרי עליתו וכל שיצא מעט הרי אין כאן מ' סאה והוא עדיין טמא וא"כ מטמא להמים והר"ז אומר טהרני וטמאתיו, ויש להעיר עוד בזה מש"ס דחגיגה (י"ט ע"א) ע"ש ודו"ק: