שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן מא
ב"ה סאניק כסלו תרפ"ד לכ' אהובי תלמידי הרב הגדול החו"ב מו"ה שמשון פאגעלמאן ג"י בוואיטקיווע יצ"ו.
ע"ד השאלה בצנור שקבעו ולבסוף חקקו ושוב נתלש וקבעו שנית אם פוסל עכשו המקוה דיהי' עכשו כמו חקקו ולבסוף קבעו או אינו פוסל, ופלפלת בדין זה בחכמה:
תשובה
א
דין זה מפורש בתוספתא דפרה (פ"ה ה"ו) החוקק באחת המים אע"פ שתלשוה המים וחברוה אין ממלאין בה ואין מקדשין בה מי חטאת ואין פוסלת את המקוה תלשה וחברה וחשב עלי' אחר תלישתה ממלאין בה ומקדשין בה ופוסלת את המקוה ע"ש:
הרי מפורש בהדיא דבנתלש מאליו ל"ה עי"ז כלי ועדיין אינה פוסל ולכשתלשו בעצמו הוי כלי עי"ז, וממה שאמרו בתוספתא וחשב עלי' הי' נראה לכאורה דתרתי בעינן תלישה בידים ומחשבה ואכן מדברי הר"ש ז"ל שם מבואר דבחדא מהני ג"כ חשיב כלי וע' ביאור הגר"א בתוספתא שם שפי' או חשב עליו:
וחי' הוא על הרמב"ם ז"ל שלא הביא דין זה דתוספתא:
ב
וע"ד אשר נסתפקת בדין כלי חרס שמילאו עפר ע אם נתבטל עי"ז מתורת כלי שלא יוכל לקבל טומאה:
הנה לפום ריהטא הי' נראה לי דזהו פלוגתא דת"ק ורשב"ג בתוספתא דכלים (ב"ק פ"ז ה"ט) מלאו סיד וגפסיס טמא ורשב"ג מטהר והרמב"ם ז"ל בה' מקואות (פ"א ה"ע) פסק כת"ק ע"ש, וא"כ יהי' נמצא דחשיב כלי:
ואכן ז"א ראי' דהתם איירי בכ"ח שנטמא כבר וקאמר ת"ק דאינו נטהר עי"ז וכדמפורש לעיל מינה בתוספתא דאין לכ"ח טהרה אלא שבירתו וכן ברמב"ם שם העתיק דין זה לענין דאין עולה מטומאתו ומטעם דכתיב ישבר ואמרינן דאין לו טהרה אחרת:
ואדרבה נ"ל להביא ראי' דכ"ח שמילאו עפר בטל מתורת כלי לענין שלא יקב"ט מכאן ולהבא:
דתמן תנינן במשנה דמקואות (פ"ד מ"ג) הי' צרורות מתחלחלין בתוכו פוסל המקוה ירד לתוכו עפר ונכבש כשר ופי' הרמב"ם ז"ל אם נתמלא בעפר עד שנתכבשה ושב כחרסית הנה היא כשר לפי שכבר סר הבית קיבול אשר שמו כלי כו' הנה מבואר מדבריו דע"י העפר סר מה ששמו כלי, וכן מבואר ברא"ש בה' מקואות (סי' ו') דע"י העפר נתבטל מתורת כלי ע"ש ובתוס' יו"ט:
וכן מבואר עוד ביתר ביאור בחי' הרמב"ן ב"ב (ס"ה) שהקשה דאמאי בעינן הכא שירד לתוכו עפר ויכבש ואילו גבי חוץ שבין שתי חצירות די במלאו עפר לחוד ותי' דשאני הכא דבעי לבטלו מתורת כלי ע"ש:
ואין לומר דדוקא לענין שאובין אין לו דין כלי אבל אין לעולם דמק"ט חדא דאין משמע לחלק ועוד דא"כ דלענין טומאה הוי כלי א"כ הרי ל"ה הויתו ע"י טהרה:
והרא"ש ז"ל בהא דזקפה לידות וכן בהא דמטהרין את המקואות העליון מן התחתון הקשה דל"ה הויתו ע"י טהרה ואמאי לא הקשה כן בהא דצנור ולא אשתמיט חד מהראשונים להקשות אהא דצנור מהויתו ע"י טהרה אע"כ דפשיטא להו דכיון שמילאו עפר נתבטל מתורת כלי לגמרי ואין מק"ט עוד:
ולכאורה הי' מקום לצדד ולומר דמשו"ה, לא הוי צינור הויתו ע"י טומאה משום דאף דהחטיטה שבצנור מקב"ט מ"מ כל הצנור אין מקב"ט וא"כ אין יורדין המים להדיא מהכל למקוה והויא הויתו בטהרה וכמבואר בש"ס דזבחים (כ"ה ע"ב) וכ"ה ברא"ש שם (בסי' י"ב) אבל גם ז"א דהא כיון דהחטיטה מקב"ט דהו"ל כלי קיבול ממילא כל הצנור מקב"ט וכמבואר ברמב"ם בה' כלים (פ"ב ה"ב) דכל המשמש הבית קיבול טמא מה"ת והיתר על הצורך טמא עכ"פ מדרבנן וא"כ לר"י דאמר במס' מקואות (פ' מ') דכל דבר שהוא מק"ט אפי' מדרבנן פסול א"כ יהי' כל הצינור פוסל והרי ר"י פליג במשנתנו דצנור בהא דשל חרס רביעית ואמאי לא פליג נמי ר"י בהא אע"כ מוכרח דע"י העפר נתבטל מתורת כלי אף לענין טומאה וכנ"ל:
ועוד יש להוכיח כן ממשנה דעוקצין (פ"ב מ"י) עציץ שאינו נקוב מכשיר את הזרעים מלאוהו עפר עד שפתו הרי היא כטבלה שאין לה לזביז ופי' הרמב"ם ז"ל שם וז"ל דינו דין טבלה שאין לה לזביז אשר עם היותה כלי היא טהורה ופ' רמב"ם בה' טו"א (פ"ב הי"ב) שכ' עציץ שמלאוהו עפר עד שפתו אינו חשיב כלי אלא הרי היא כטבלה שאין לה שפה שאינו כלי קיבול עכ"ל הרי שסתם וכ' דאינו חשוב כלי משמע בהדיא דלכל מילי ל"ה כלי:
והנה יש לעמוד עוד בזה מהא דאיתא בתוספתא דכלים (ב"ק פ"ז ה"ז) כפישה שנתן בה טיט עד חצי' והשקיע בה את הכלים רי"א אינה מצלת וחכ"א מצלת והרמב"ם ז"ל בה' כלים (פכ"ב ה"ב) כ' וז"ל כ"ח שנתן בו טיט עד חציו לא ביטלו ואם השקיע בו את הכלים מציל וכ' הכ"מ ז"ל שם דהרמב"ם ז"ל מפרש דהב"ע בשהקיפו צמיד פתיל וקסבר ר"י שאינו מציל משום דכיון שנתן בו טיט עד חציו ביטלו מתורת כלי ושוב אינו מציל בצ"פ דה"ול כלבינה שבלעה את הטבעת שאינה מצלת וחכמים ס"ל שלא נתבטל עי"ז מתורת כלי ע"ש:
ונמצא לכאורה מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל אלו דלא נתבטל בזה מתורת כלי:
והנה הי' אפשר לחלק בין מילא כל הכלי למילא חציו ואכן הראב"ד ז"ל בהשגות שם פי' פירוש אחר בתוספתא זו וסיים דחבית אטומה לכו"ע טמאה הוא ואפי' אטומה כולה ע"ש וא"כ מבואר לכאורה מהראב"ד ז"ל דאפי' במילא כולו לא נתבטל:
אבל אפשר לתרץ לפ"ד הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל דלענין שיבטל מתורת. כלי לא די במילא עפר רק בעינן שיכבש וכן מבואר באמת בראב"ד והובא גם ברא"ש בה' מקואות דבעינן שיהי' נעשה כגפסית והכא איירי במילא טיט בעלמא, ויש להעיר עוד מהא דהכשר זרעים שהבאתי דכ' בסתם שמילאוהו עפר ודו"ק:
ובעיקר דברי התוספתא הנ"ל דפליגי ר"י וחכמים לענין מילא הכפישה עד חציו דס"ל לר"י דבטל בזה מתורת כלי יש להעיר דהא מצינו לר"י איפכא בדין תנור שמילא עפר עד חציו דתני עלה בתוספתא (פ"ד ה"ד) אמר ר"י בד"א בזמן שנתן בו עפר ואח"כ הסיקו אבל הסיקו ואח"כ נתן בו כלי מטמא במגע ובאויר ע"ש ולפי' הראב"ד ז"ל בתוספתא דכפישה ניחא אבל לפי' הרמב"ם ז"ל דאיירי לענין ביטול כלי צ"ע:
ובמקו"א בתשו' כתבתי לצדד בהא דתנן במשנה דכלים (פ"ה מ"ו) דנתן בו עפר עד חציו נטמא כלו במגע אבל באויר לא נטמא רק חלק העליון דהיינו מטעם דע"י העפר נתבטל החלק של מטה מתורת כלי ואין בו רק דין ידות הכלים וקיי"ל דאין אויר ליד כ"ח וכמבואר במשנה דכלים (פ"ג מ"ד) בדין חבית שנתרועעה ע"ש, ויל"ע עוד בהא דתוספתא הנ"ל ודו"ק:
ג
וע"ד מה שעמדת בהא דאיתא בתוספתא דמקואות (פ"א ה"ח) והובא ג"כ בר"ש (פ"ב דמקואות מ"א) מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו ע"ג בין ברה"ר בין ברה"י טמאות למפרע רש"א ברה"ר טהורות אמר ר"ש מעשה במגירה של דיסקים שנמדדה ונמצאת חסירה והי' ר"ט מטהר ור"ע מטמא אמר ר"ט למה זה דומה למי שהי' עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חליצה שעבודתו כשרה ור"ע אומר הרי זה דומה לבע"מ שעבודתו פסולה כו' נמנו עליו וטמאוהו אמר לו ר"ט עקיבא כל הפורש ממך כפורש מחיים עכ"ל התוספתא:
ותמהת בזה דהא ר"ש מיקל בהא דמקוה שנמדד ואמר ברה"ר טהורות וא"כ מה הביא ר"ש בעצמו מעשה לסתור שהודה ר"ט לר"ע דדומה לבע"מ שעבודתו פסולה, וכבר ראו עיניך דברי הגר"א ז"ל שכ' דאין לגרוס אמר ר"ש ושאלת אולי יש בידי להעמיד הגירסא כאשר לפנינו:
הנה לפענד"נ ליישב התוספתא באופן דר"ש באמת מביא ראי' דטהור ברה"ר מהא דהלכה כר"ע דטמא בהקדם לבאר פלו' דר"ש ורבן דרבנן מטמאי אף ברה"ר ור"ש מטהר ברה"ר דאזלו לשי'.
דהנה הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כ' הטעם דרבנן מטמאי ברה"ר אף דבעלמא ס"ט ברה"ר טהור והיינו משום דאין מטהרין ברה"ר רק ספק ליטמא אבל לא ספק ליטהר עי"ש וע' ש"ס נדה (ג' ע"א):
והנה יש להקשות בזה דהא שי' הרמב"ם ז"ל במס' מקואות (פ"א מ"א) וכ"פ בה' טומאת אוכלין (פ' ה') דמים מחוברים בקרקע כל שהם פחותים ממ' סאה מקבלין טומאה וא"כ אם נתפוס דהמקוה היתה פחותה ממ"ס הרי א"כ קיבלו המים טומאה מהאדם או הכלים שטבלו בהם וא"כ המקוה שעומדת ברה"ר הרי זהו הויא ספק ליטמא והרי בספק ליטמא קיי"ל דס"ט ברה"ר טהור וא"כ כיון שאנו מחזקינן לענין המים שיש בהם מ' סאה כי היכי דלא ליטמאו מספק שוב איך אפשר לנו לטמאות האדם והכלים שטבלו מטעם ספק ליטהר והרי הוא תרתי דסתרי:
ואכן באמת מצינו פלוגתא דר"ש ורבנן בדין כזה במס' טהרות (פ"ו מ"א) דתנן התם המסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר ברה"י טמא וברה"ר טהור ור"ש מטהר אף ברה"י משום דרה"ר מפסקת ומבואר שם דפליגי בסברא זו דר"ש מטהר אף ברה"י דכיון דאנו מחזיקין אותו ברה"ר לחי א"א לומר מת הי' ברה"י דהוי תרתי דסתרי ומשו"ה מטהרינן לי' אף ברה"י ורבנן ס"ל דברה"י טמא וברה"ר טהור ולא חיישינן לתרתי דסתרי ע"ש:
וא"כ גם הכא לטעמי' אזלי דרבנן ס"ל דאף ברה"ר טמא משום דהוי ספק ליטהר ואף דלענין המים שבמקוה הוי ספק ליטמא וא"כ ע"כ אנו מוכרחין לומר שי"ב מ' סאה וא"כ איך נטמא האדם והכלים הא הוי תרתי דסתרי הא לרבנן לא איכפת לן בהכי אבל ר"ש לשי' דקאמר רה"ר מפסקת ומטהר א"כ ממילא גם הכא כיון דאנו מטהרין המים ואמרינן דהר בהו מ"ס משום דהוי ספק ליטמא ממילא גם האדם והכלין טהורין ברה"ר:
ומעתה א"ש התוספתא הנ"ל דהנה התוס' בקדושין (ס"ו ע"ב) הקשו בהא דא"ר טרפון דהרי זה דומה לבן גרושה הא בבן גרושה אף שנודע אח"כ בודאי שהוא בן גרושה מ"מ העבודה שעבד קודם שנודע כשרה וע' בתוס' ישנים שתי' דבאמת גם בענין טהרות ס"ל לר"ט דכן הדין דאותן טהרות שפשה קודם שנודע הספק טהורות וזה מבואר ביותר בריטב"א בקדושין שם וז"ל והנכון לפרש דברים כמשמען ופשוטן כלומר דר"ט ה"ק דאדם סמא שטבל אתמול במקוה זה עד שלא נמצא חסר אע"פ שלא עלתה לו טבילתו מכאן ולהבא ואין מניחין אותו להתעסק בטהרות עד שיטבול אין לתמוה האיך העלה לו אותה טבילה לטהרות שנגע אתמול שהרי מצינו כיוצא בזה לענין בן גרושה דעבודתו מכאן ולהבא פסולה ועבודתו למפרע כשרה ור"ע ס"ל דאין חילוק בין מכאן ולהבא ובין למפרע ע"ש:
וא"כ מעתה נחזי אנן אם היתה הלכה כר"ט דלענין טהרות דלמפרע דומה לבן גרושה וחלוצה וא"כ הי' הדין דאפי' אם אנו יודעין בודאי שלא הי' במקוה מ"ס מ"מ המים טהורים כיון דהאדם הטמא כבר נגע בהו קודם שנולד הספק על המקוה והוי כמו עבודה דבן גרושה קודם שנולד הספק דכשרה וא"כ שוב שפיר אמרינן דהאדם הטובל אפי' ברה"ר יהי' טמא משום דהוי ספק ליטהר ואף דהמים טהורים מ"מ ל"ה תרתי דסתרי כלל דהא דאנו מטהרין המים אינו משום שאנו תופסין שהי' בהו מ"ס אלא אפי' אם ודאי אין בהו מ"ס הרי הם טהורים ולהכי מביא ר"ש ראי' ממגורה של דיסקיס שהודה ר"ט לר"ע דטמא וא"כ ממילא הוי תרתי דסתרי וטהור ברה"ר ודו"ק:
ד
ובעיקר שיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דמים מחוברים בקרקע מקבלים טומאה כל שהם פחותים ממ"ס יש להעיר מהתוספתא דפרה (פ"ז) והובא בריש שם (פ"ח מ"ז) מקוה שי"ב ארבעים סאה מכוונות ירד וטבל לתוכו הוא טהור ומקוה טמא הרי זה אומר טהרני וטמאתיו ואינו מובן מה דקאמר שהמקוה טמא ובע"כ מוכרח לפרש טמא פסול וכן פי' הגר"א ז"ל:
ואכן לפ"ד הרמב"ם ז"ל הנ"ל אפשר ליישב באופן שיהי' המקוה טמא ממש כמו כל ענין טהרני וטמאתיו דחשיב התם והיינו לפמ"ש הכ"מ בה' אה"ט (ספ"ו) דשי' הרמב"ם ז"ל דאם נטמא אדם במקוה באיזה טומאה ופשט ידו לחוץ ונגע בטהרה טמאו וכ' הכ"מ הטעם בזה דאין נטהר בטבילתו רק כשיעלה מן המקוה ע"ש:
והנה מבואר במשנה דמקואות (פ"ז מ"ו) וכ"פ הרמב"ם ז"ל בה' מקואות (פ"ח הי"ב) דבמקוה שי"ב מ"ס מכוונות וירדו שנים וטבלו זה אח"ז אף כשהראשון רגליו נוגעות במים השני טמא ע"ש, וא"כ ממילא נמצא מזה דאם טבל טמא במ' סאה מכוונות כיון שאינו נטהר רק אחרי עליתו וכל שיצא מעט הרי אין כאן מ' סאה והוא עדיין טמא וא"כ מטמא להמים והר"ז אומר טהרני וטמאתיו, ויש להעיר עוד בזה מש"ס דחגיגה (י"ט ע"א) ע"ש ודו"ק: