אור ברסלב

שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין

סימן מ

סימן לט

ב"ה סאניק תשרי תרפ"ד. לכ' חרב המאוה"ג החו"ב וכו' כש"ת הר' חיים דוב גראס שליט"א הראבד"ק פעטרווא במדינת הגר.

מכתב כ"ה קבלתי וע"ד הספק אי יוצאין מצות ד' מינים במחובר לקרקע:

תשובה

א

כבר חזו עיניו דברי הצל"ח ז"ל שכ' בפשיטות דיוצאין במחובר וע"ז העיר כ"ה מדברי הנמ"י במס' ב"מ (ל') שכ' וז"ל אע"פ שצריך להשבת אבדה הנטילה והבאה קודם לכן כו' ודמי למכשירי שאר מצוה שאף שצריך לעיקר מצות נטילת לולב לעוקרו מן הדקל מ"מ העיקר היא הנטילה ע"כ ומבואר דצריך לעוקרו ויפה העיר:

ב

ולפום ריהטא עלה על לבי להביא מהש"ס דחולין (ט"ז ע"א) דתני ר"ח מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת כו' וא"כ הכא דכתיב ולקחתם א"כ בעינן ג"כ תלוש דוקא ואכן התוס' שם, כ' דמדייק מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין וא"כ שוב אין ראי' דקיחה בתלוש דוקא:

ג

ואדרבה נ"ל ראי' ברורה מהירושלמי דלקיחה שייך גם במחובר דבירושלמי בכורים (פ"ג ה"א) אהא דתנן במשנה דר"ש אומר קורא לה שם לכשיתלש מפרש טעמי' דר"ש ורבנן דבהא פליגי דר"ש מקיש היקשא דלקיחה להבאה דכתיב הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה מה הבאה א"א כי אם בתלוש אף לקיחה לא תהי' אלא בתלוש ורבנן לא מקשי לקיחה להבאה ע"ש, וא"כ מבואר דלכו"ע לקיחה אפשר להיות גם במחובר ורק ר"ש בעי בכורים בתלוש דוקא הואיל ואתקש בהיקשא להבאה ורבנן לא מקשי כלל אבל כל היכי דכתיב לקיחה לחודא שפיר מידי כו"ע דאפשר להיות במחובר וא"כ י"ל דה"ה בד' מינין:

ד

והנה בסוכה (ל"ג ע"א) גבי נקטם ראשו מערב יו"ט ועלתה בו תמרי ביו"ט דבעי ר"י אי יש דיחוי פירש"י ז"ל דבתלוש נמי סלקה בו תמרה עכ"ל ומבואר לכאורה דשי' רש"י ז"ל בפשי' דאין יוצאין במחובר דאל"כ מאי דוחקי' לומר דבתלוש נמי סלקה:

ואכן אין ראי' מזה דהתם דביו"ט איירי אי אפשר לאוקמא במחובר מטעם דאין משתמשין במחובר ביו"ט וכמבואר בש"ס ביצה (ל"ו ע"ב) וע' ברא"ש שם בשם או"ז ובסוכה (ל"ז) בהא דהדס במחובר:

ה

איברא דנראה להביא ראי' מש"ס דסוכה ול"ה ע"ב) דאהא דתנן אתרוג של תרומה טהורה לא יטול פליגי רב אמי ורב אסי חד אמר מפני שמכשירה וח"א מפני שמפסידה וקאמר התם מאי ביני' כשקרא לה שם חוץ מקליפתה החיצונה ע"ש, והנה מבואר ברמב"ם ה' תרומות (פי"א הכ"ו) דתרומה שקרא לה שם ושתלה עדיין היא תרומה ומבואר בתוס' חולין (קי"ח ע"ב) דאם הדר ושתלה הו"ל מחובר לענין הכשר ע"ש וא"כ מעתה אי נימא דיוצאין ד' מינים במחובר א"כ הו"ל למימר דאיכא ביני' במחובר בכה"ג דלמ"ד מפני שמכשירה ליכא ומ"ד מפני שמפסידה איכא:

וביותר קשה לשי' הרמב"ם ז"ל שכ' בה' לולב הטעם מפני שמכשירה ולא הביא הא דמפסידה והיינו משום דבמכשירה איכא חומרא דאפי' קרא שם חוץ מקליפתה החיצונה לא יטול והשתא הא אדרבה איכא חומרא בטעם דמפסידה גבי אתרווג במחובר אע"כ מוכח מזה דאין יוצאין במחובר:

ו

והנה התוס' בסוכה שם כ' דה"ה דהו"מ למימר איכא ביני' כשכבר הוכשר דאז ל"ש רק טעם דמפסידה וא"כ לפ"ז קשיא ג"כ על הרמב"ם ז"ל דאמאי לא הביא טעם דמפסידה דאיכא חומרא בשכבר הוכשר וכבר הקשה כן בתשו' נוב"י (סי' ):

וליישב זה נראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתו בזה דבתוספתא דטהרות תנינן דאתרוגים אין מזלפין עליהן מים והתוס' ז"ל במס' ע"ז (נ"ט ע"א) הקשו בזה מהא דאיתא בירושלמי שהאתרוג הוכשר ותי' דהא דתוספתא איירי בשאר ימות השנה והא דירושלמי איירי בחג שמרביצין עליו מים כדי שיהי' הדר ע"ש:

והנה בהכשר קיי"ל דבעינן שיהי' לרצון וא"כ נמצא דאם מותר לצאת בהאתרוג הזה אז ניחא לי' בהמים כדי שיהי' הדר אבל אם נימא דלא יטול א"כ ממילא לא איכפת לי' שיה' הדר והרי הוא דומה לאתרוג של שאר ימות השנה דאין מרביצין עליו מים וא"כ ל"ה לרצון וממילא לא מהני ההכשר:

וא"כ שפיר מיושבת קו' התוס' דאמאי לא קאמר דאיכא ביני' בשכבר הוכשר דז"א דאפי' בשכבר בא עליו מים ג"כ אמרינן דלא יטול וממילא לא יהי' מהני ההכשר:

ורק התוס' ז"ל לשיטתם שפיר הקשו שהרי כתבו דהטעם דמכשירה היינו משום שנותן הלולב במים שלא יכמוש ונוטף מהלולב להאתרוג והרי על הלולב ודאי הויא לרצון וקיי"ל במכשירין דכל משקה שתחילתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון מכשיר, ובזה א"ש המשך לשון התוס' ז"ל שכ' מפני שמכשירה שהלולב כמו שהוא אגוד נותנין אותו במים כו' והומ"ל איכא ביני' שכבר הוכשר עכ"ל והיינו דהא בהא תליא:

אבל הרמב"ם ז"ל לשי' דס"ל דבעינן שעל האוכל הזה יהי' בתחילה לרצון ואם נפל על אוכל אחר לא מהני וכמבואר מדבריו בה' טו"א (פי"ב ה"ב) וע' בראב"ד שם שחולק באמת ע"ז וא"כ ע"כ להרמב"ם ז"ל לא חיישינן רק אם יפול על האתרוג גופי' וא"כ הרי ל"ה לרצון:

ז

ובדרך החידוד קצת נ"ל לישב דלא תקשה לשיטה זו דאתרוג יוצאין במחובר דאמאי לא קאמר דאיכא ביני' מחובר ע"פ ה' הקדמות קצרות:

הא' ירושלמי דערלה (פ"א ה"א) אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה:

הב' ירשלמי דערלה (פ"א ה"נ) לא סוף דבר בריכה אלא אפי' זקן שנעקר ויש בו פירות וחזר ונטעו כך דינו דבהוסיף מאתים אסור משום ערלה:

הג' ירושלמי כלאים (פ"ה ה"ה) כיצד בודק אם הוסיף מאתים לוקט אחד ומניח אחד ופי' הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מ"ו) וכ"ה בהרא"ש בה' קטנות דהיינו שלוקט אחד וכשייבש למשל במאתים שעות מזה ישער דבשעה אחת אבד ליחות חלק אחד ממאתים וממילא כן הדבר כשהניחו מחובר לקרקע יוסיף בשעה א' חלק ממאתים ע"ש:

הד' הרמ"א בשו"ע או"ח (סי' תרמ"ח) דבמשך שנה כל אתרוג נתייבש ואבד לחותו:

הה' מ"ש הברכ"י בשם גדולי הפוסקים דלא יטול לכתחילה רק אתרוג הראוי לשבעה ע"ש:

ואחרי ה' הקדמות אלו ממילא מיושב הקו' דליכא למימר דאיכא ביני' כשקרא שם תרומה וחזר ושתלו דהא כיון דאמרינן דבמשך שנה נתייבש ואובד כל לחותו ממילא נמצא דחלק מאתים אינו מגיע אפי' לשני ימים וממילא ידעינן דאם יניחנו מחובר יוסיף בפחות משני ימים חלק מאתים וא"כ אף כשחוזר ושתלו כיון שעברו עליו קרוב לשני ימים כבר הוסיף מאתים ואסור משום ערלה דהא אפי' נטעו למצותו חייב בערלה והרי אתרוג של ערלה אפי' אם נטל לא יצא וכמבואר במשנה דסוכה שם וא"כ אם ישאירו כך מחובר קרוב לשני ימים שוב יהי' פסול משום ערלה ואם יעקרנו שוב יהי' מהני ההכשר ויהי' אסור ליטלו מטעם מכשירה וא"כ כיון דאינו ראוי לכל השבעה ממילא אפי' ביום הראשון לא יטול וא"כ ממילא אין נפ"מ בין טעם מכשירה לטעם מפסידה דלתרויהו לא יטול לכתחילה ובדיעבד בתרויהו כשר וכמבואר בגמ' שם וא"כ אין שום נפ"מ ביני':

ח

ודע דבמשנה דפרה (פי"א מ"ז) תנן איזוב של תרומה טהורה לא יזה ואם הזה כשר וכ' הר"ש ז"ל שם וז"ל וטעמא דלא יזה בטהורה כדאמרינן בסוכה גבי אתרוג ח"א מפני שמכשירה וח"א מפני שמפסידה עכ"ל, הנה הביא הר"ש ז"ל ב' האוקימתות ולא הכריע אבל הרא"ש ז"ל כ' הטעם מפני שמפסידה ע"ש:

והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם כ' וז"ל וא"ת איך אפשר בו ההזאה והוא יטמא מי חטאת ואפי' היתה תרומה טהורה כפי מה שקדם לפי שכבר התבאר שהתרומה לא תטמא מ"ח אלא אם היתה כביצה עכ"ל וכונתו על מה דאיתא לעיל שם במשנה ג') דבלה של תרומה שנפלה לתוך מ"ח אם יש בה כביצה בין טמאה בין טהורה המים טמאין וא"כ ע"כ מוקי הכא בפחות מכביצה דוקא, ולפ"ז יש להעיר לשי' התוס' ז"ל בפסחים דפחות מכביצה אינו מקבל הכשר וא"כ איך אפשר לאוקמא הכא הטעם מפני שמכשירה כיון דאיירי בפחות מכביצה וע"כ מוכרח לומר טעמא דמפסידה:

ואכן להרמב"ם ז"ל דמפרש באתרוג טעמא דמכשירה ניחא גם הכא שהרי שי' הרמב"ם ז"ל דאפי' פחות מכביצה מק"ט והכשר וכמבואר בהטו"א (פ' ה') וע"ע ברמב"ם בה' פרה (פי"א ה') שכ' בסתם לא יזה וע' בכ"מ שם דמפרש טעם הרמב"ם משום גזירה אטו כביצה ע"ש ודו"ק:

ט

ויש להעיר עוד בסוגיין במה שהקשו גדולי המפורשים לשי' התוס' ז"ל דפחות מכביצה אין מוכשר דאמאי לא קאמר דאיכא ביני' באתרוג פחות מכביצה דלמ"ד מפני שמפסידה איכא ולמ"ד מפני שמכשירה ליכא ותי' ע"ז דסוגיין אתיא אליבא דר"י דקאמר במשנה דסיכה (ל"א ע"ב) דאתרוג בעי כביצה דוקא ולענ"ד יש להעיר בזה ממשנה דתרומות (פי"א מ"א) אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו ר' יהודא מתיר מפני שמשביחו ומפרש בירושלמי שם שממעיטו היינו שמתמעט ע"י בישול עיי"ש וא"כ מבואר דס"ל לר"י דאפי' אם נתמעט עי"ז בכמותו כל שמושבח באיכותו אין בו משום הפסד תרומה וא"כ הכא באתרוג של תרומה לא יהי' שייך לר"י הטעם דמפסידה דנהי דמפסידין קליפתו ומתמעט אבל הרי עי"ז יש לו שבח במה שיוצאין בו ודמיו יותר יקרין וע' זבחים (ל"ה ע"א) דקאמר ר' יהודא שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהן בדם והיינו משום חיבוב מצוה, וא"כ ממילא לר"י ל"ש רק הטעם דמכשירה וא"כ ע"כ סוגיא זו דלא כר"י:

והנה בירושלמי דתרומות שם מבואר דהא דר"י בתרומה שביד כהן דוקא אבל שביד ישראל אסור למעט ואכן אפי' לפ"ז קשה דהו"ל למימר דאיכא ביני' בתרומה ביד כהן, ואכן לפ"ד המאירי ז"ל במס' שבת (צ"א ע"א) דבפרי מקבל טומאה והכשר אפי' פחות מכביצה ממילא א"ש ע"ש, וע' עוד במאירי בסוכה שם לענין הא דאתרוג ביד כהן ודו"ק:

ומאפס פנאי לעיין יותר אקצר והנני חותם בלב מלא געגועים ללימוד תוה"ק:

חדושת"ה:

תוכן העניינים

שות אור המאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה