שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן לט
ב"ה גלינא תרפ"ב. כבוד הרה"ח וכו' כמר דוד נ"י בהגאבד"ק טורנויא יצ"ו. מכתבו הגיעני זה היום והנני לתשובתו:
כ"ה האריך לפלפל בדברי הירושלמי (פ"ח דתרומות ה"ד) גבי עכו"ם שאמרו לסיעה של בני אדם תנו לנו א' מכם ונהרוג אותו ואם לאו אנו הורגים את כולכם לא ימסרו להם וכו' ייחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו וכו' אר"ל והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ור"י אמר אע"פ שאינו חייב מיתה עולא בר קושב תבעתי' מלכותא פריק ללוד גבי ריב"ל וס' ולא אתגלי לי' אלי' הנביא וכו' א"ל ולא משנה עשיתי א"ל וזו משנת החסידים עי"ש:
והנה דן בזה דהיכן מצינו משנת החסידים דאין מוסרין והאריך לבאר עפ"י ד' התוספתא דתרומות (פ"ז) בפלו' דר"י ור"ש דלר"י אסור למסרו רק בשעה שהוא מבחוץ והם מבפנים אבל אם כולם בפנים כיון דהוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להן וראי' משבע בן בכרי ור"ש ס"ל דשבע בן בכרי נמסר מפני שהי' מחוייב מיפה מטעם מורד במלכות ע"ש והרחיב הדיבור בזה:
תשובה
א
הנה עיקר החידוש הזה שהביא מהתוספתא דמותר למסור אם הוא והם בסכנה כבר הורה כן רש"י ז"ל סנהדרין (ע"ב) שכתב בהא דתנן יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש חפני נפש וז"ל מעשה דשבע בן בכרי וכו' התם אפי' לא מסרוהו לו הי' נהרג בעיר כשיתפסנה יואב והן נהרגין עמו אבל אם הי' הוא ניצול אפ"פ שהן נהרגין ל"ה רשאין למסרו כדי להציל עצמן א"נ משום דמורד במלכות הי' והכי מפרש בתוספתא דתרומות עכ"ל ובלי ספק כונת רש"י ז"ל לתוספתא זו ולפלו' דר"י ור"ש אי מסרו לשבע בן בכרי משום דהי' הוא והם בסכנה או משום דמורד במלכות הי':
ואמנם עיקר קו' רש"י ז"ל מהא דאין דוחין נפש מפני נפש אמעשה דשבע בן בכרי מבואר במדרש רבה ויקרא פי"ט) דנתוכחו בזה יהויקים והסנהדרין כשעלה נבוכדנצר על אנטוכיא ואמר להסנהדרין שימסרו לו את יהויקים א"ל יהויקים וכי דוחין נפש מפני נפש וא"ל הסנהדרין לא כן עשה זקנך לשבע בן בכרי ע"ש ושם הלא גם הוא הי' בסכנה:
ב
ודע דהטו"ז ז"ל ביו"ד (סי' קנז) פי' בהא דא"ל אלי' לריב"ל וזו משנת חסידים היינו דעל החסיד להמנע מזה ויהי' נעשה הדבר ע"י אחרים עכ"ד ובאמת כדבריו מצאתי מבואר במ"ר (בראשית פ' צ"ד) שהביא עובדא זו וסיים בה וכי משנת חסידים הוא מיבעיא להך מילתא מתעבדא פ"י אחריני ולא על ידך ע"ש:
ואכן לכל הפירושים קשה מעובדא דהמדרש הנ"ל דסנהדרין מסרו ליהויקים ולא חשו למשנת חסידים:
ג
שוב מצאתי שהב"ח ז"ל בתשו' הישנות (סי' מ"ג האריך בזה והקשה מהא דיהויקים דאמאי לא אמר ריב"ל לאלי' במעשה דעולא בן קושב אנא אסנהדרי גדולה קסמיכנא דמסרי ליהויקים ותירץ שם דסנהדרין ל"ה יודעים דלמקטלי' קבעי כ"א לחובשו בבית האסורים ופ"ז א"ל יהויקים דכתיב לא תסגיר ע"ש, ובתשובות הב"ח שנדפסו באחרונה נשמטה תשובה זו:
ויש לתמוה על דברי הב"ח אלו שהוא לא הביא רק מדרש בראשית הנ"ל ואכן במ"ר ויקרא שהבאתי לעיל מבואר עוד וכיצד שלשלוהו ר"א ור"ש רא"א חי שלשלו אותו ורש"א מת שלשלו אותו וא"כ הדקו"ל לר"ש איך הותר להמיתהו וביותר יפלא דהא ר"ש דתוספתא הנ"ל לא מחלק כלל בין שניהם בסכנה וקאמר דמותר למסור רק למחויב מיתה כמו מורד במלכות וזהו במלכות בית דוד וכש"ס מגילה (י"ד) משא"כ במלכות עכו"ם וז"פ:
ואכן על קו' הב"ח ז"ל דאמאי לא הביא ריב"ל לאלי' ראי' מסנהדרין דמסרו ליהויקים יש לקיים תירוצו דריב"ל לשי' אזיל דס"ל במ"ר שם חי שלשלוהו וא"כ אפשר לומר דהיו סוברין דקבעי לי לחובשו ולא למיתה ותקשה רק לר"ש ואולי ס"ל דגם יהויקים הנ"ל דין מורד במלכות ועי' שם דאיתא יהויקים מרד בי ואכן הב"ח כתב שם להדיא דל"ה לו דין מורד וצ"ע:
ד
ובעיקר דברי הירושלמי הנ"ל יש להעיר עוד בס"ד בהא דקאמר ר' יוחנן דאפי' אינו מחוייב מיתה מוסרין אותו ובהא דלא אגלי אלי' לריב"ל כשעשה כן וא"ל וכי משנת חסידים היא דר' יוחנן לשי' וגם אלי' לטעמי' אזיל דהקפיד ע"ז, ויהי' א"ש ג"כ הלשון וזו משנת חסידים:
דהנה לכאורה באמת תמוה כיון דעיקר הדן דיחדוהו מוסרין אותו לא ידעינן אלא משבע בן בכרי והרי התם הי' מחויב מיתה וגם שניהם היו בסכנה ומהיכן למד ר"י דאפי' בסתמא מוסרין אותו:
ונראה דר"י לשי' בזה דבש"ס דב"מ (ס"ב ע"א) דר"י ס"ל רבית קציצה אינה יוצאה בדיינים משום דדריש קרא דוחי אחיך עמך לשנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קתון של מים ישתה הוא ולא ימותו שניהם משום דחייך קודמין לחיי חברך ע"ש:
והב"ח ז"ל בתשו' הנ"ל הקשה אהא דאמרינן בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור משום מאי חזית דדמא דידך סומק דילמא דמא דחברך סומק טפי והרי הכא אמרינן אדרבא דחייך קודמין לחיי חברך ותי' דשאני התם בש"ד דעובר עבירה בידים ואמרינן מוטב שיהרג הוא ולא יעשה עבירה משיאבד נפש מישראל ויהי' גם עבירה דאיכא תרתי ע"ש:
ובאמת דבר זה מבואר כרש"י פסחים (כ"ו) דמשו"ה אמרינן מאי חזית דכך חשיב לפני הקב"ה נפש דידי' כנפש חברו וירווח דלא יעבר עבירה דש"ד עכ"ל וכ"ה בתוס' יבמות (נ"ד ע"א) דכל היכי דלית בי' מעשה אמרינן אדרבא דחייו קודמין ומה"ט כ' התוס' פסחים שם דאם א"ל הנח לזרוק עצמך על התינוק דל"ש מאי חזית והיינו משום כיון דאינו עובר עבירה בידים ואינו פושה שום מעשה אמרינן דחייו קודמין:
וא"כ מעתה א"ש דר"י ס"ל דמותר תמיד למסור לעכו"ם אף כשאין שניהם בסכנה וגם אינו מחוייב מיתה לטעמי' אדל דס"ל דרבית קצוצה אינה יוצאת בדיינים וקרא דוחי אחיך עמך דריש דחייך קודמין ומשו"ה ביחדוהו לפלוני מותר למסרו כיון דאינו הרגו בידם ומאי חזית לא שייך רק היכי דהרגו בעצמו:
ה
והנה הא דדרשינן דחייך קודמין הוא מדכתיב עמך ומפרשינן דהיינו טפל לך וכתוס' ע"ז (ו' ע"א):
ומעתה יהי, נמצא דדין זה דחייך קודמין יהי' תליא בפלו' דבש"ס דקידושין (נ' ע"א) מוקמינן לקרא דכתיב גבי עבד עברי כי טוב לו עמך למאכל ומשתה:
ובש"ס דכתובות (ס"א ע"א) הני תרתי חסידי חד קדים ספי וחד מאחר ספי דקדים ספי משתעי אלי' בהדי' דמאחר ספי לא משתעי אלי' בהדי' פ"ש:
וע"כ דפליגי אי עמך דכתיב גבי ע"ע פירושו קודם לבה"ב או טפל לבה"ב ואלי' ס"ל דעמך פי' קודם לך ולא טפל:
והוא הדבר אשר דברנו דריב"ל דמסר לעולא בר קושב למלכות משום דס"ל דחייך קודמין ומאי חזית ל"ש רק היכי שהרגו בידים משום דס"ל וחי אחיך היינו טפל לך, אולם אלי' לטעמי' אזיל דעמך פי' קודם לך ולא טפל ולפיכך הקפיד ע"ז משום דלדידי' מותר למסור רק היכי שמחייב מיתה דומיא דשבע בן בכרי וזהו פי' דבריו וכי משנת חסידים היא הי נו דהו"ל להתנהג כההוא חסיד דקדים ספי דאלי' אשתעי בהדי':
ו
ויש עוד מקום לתוספת ביאור בלשון דמשנת חסידים לפי המחלקת דר"ת והר"א ז"ל בתוס' ישנים (יומא פ"ה) בהא דתנן יפה ת"ת עם ד"א איזה מהם עיקר ובאבות דר"נ (פכ"ח) אמר ר' יהודא ב"ר אלעי שיעשה תורתו קבע ודרך ארץ טפל (ועי' ש"ס דברכות ל"ה ג"כ דריבר"א כה"ג) וא"כ לדידי' ת"ת עיקר אף דכתיב עם ד"א וא"כ גם הכא גבי וחי אחיך עמך אחיך עיקר ועי' ב"ק (ק"ג) דחסיד היינו ריבר"א וא"ש הלשון דמשנת חסידים כי האי חסיד דקדים ספי וריבר"א תרויהו ס"ל דאחיך עיקר וא"כ אסור למסור נפש מישראל לעכו"ם אם לא כמעשה דשבע בן בכרי:
ז
ולפי דרכנו ניחא שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דפ' (בפ"ה מה' יסוה"ת) כר"ל דבעינן שיהי' חייב מיתה לגבי ר' יוחנן והוא תמוה דהא קיי"ל דר"י יר"ל הלכה כר"י:
ולפי הנ"ל א"ש דהרמב"ם לשי' (בפ"ד מה' מלוה) דרבית קצוצה יוצאה בדיינין וע"ז קאי קרא דוחי אחיך עמך אהדר לי' דניחי ובפ"ט מה' עבדים פסק דמצוה ליתן להשמש תחילה קודם שיאכל הבעה"ב וע"כ דס"ל דאחיך קודם ולכן פסק כר"ל דאסור למסור שום נפש מישראל כ"א במחויב מיתה כמעשה דשבע בן בכרי:
הדו"ש: