אור ברסלב

שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין

סימן לח

סימן לז

ב"ה סאניק ט"ו אד"ר תרפ"ד. שוכט"ס לכ' ידידי הרה"צ פאר מקדושים חו"ע כש"ת מוה"ר יוסף שליט"א בק' אוסטריק יצ"ו.

זה עתה בא לפני המוכ"ז עם מכתב כת"ה יחי' ואמהר להשיבו:

ע"ד השאלה באשת מו"ה יהודא שנתנה עיני' בנכרי אחד וילדה ממנו בת ועתה נתנה אל לבה לשוב לדרכי היהדות ואומרת שהנכרי עשה לה איזה כישוף שנדבקה בו והבעל ומשפחתו מתרצים שיתירו אותה להבעל כי חוששין שמא כשיגרשו אותה חמיר ח"ו ע"כ:

א

הנה לפי ציור שאלה זאת במכתבו אין מקום כלל להתיר דפשוט דכשם שזינתה עם ישראל ברצון נאסרת לבעלה ה"ה ע"י עכו"ם וכמבואר בש"ם דכתובות (כ"ו) דנחבשה ע"י עכו"ם מחמת נפשות אסורה לבעלה וע' ברש"י שם הטעם דחיישינן שמא נתרצית לאחד מהם הרי דאין חילוק בין ישראל לעכו"ם לענין זה וכן מוכת בכתובות בדף (ג') בהא דפרוצות:

ואף הר"ת ז"ל שהתירה לבועל לכשיתגייר וכמבואר בתוס' שם היינו להבועל דוקא אבל לא להבעל וכמבואר בשי' מקו' בכתובות שם וגם על עיקר הדין כ"כ הב"י (בסי' קע"ח) בשם הא"ח דכל הפוסקים חלקו אר"ת גם בזה:

וע' ברא"ש בכתובות שכ' לקיים ד' הר"ת ז"ל מטעם אחר כיון דאסורה לו בלא"ה וע"ש במה שפירש דמקנין בסוטה ע"ש אבל כל זה דוקא לבועל ולא לבעל ע"ש:

ולכאורה הי' נראה להביא ראי' לשי' הר"ת ז"ל מהתוספתא דיבמות (פ"ד) נכרי שבא על בת ישראל ונתגייר אסור לישא ואם כנס לא יוציא ומדקאמר דלא יוציא ע"כ דל"ש בי' הא דנטמאה והטעם דלא ישא הוא משום לזות שפתים וכש"ס דיבמות (כ"ו) וא"כ לכאורה איכא ראי' לשי' ר"ת ז"ל דעכ"פ לבועל לא נאסרה מונטמאה:

ואכן הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' גירושין פסק ג"כ כתוספתא זו וכ' בהגהת מיימונית שם דאין מזה הוכחה כשי' הר"ת ז"ל אלא דהרמב"ם בפנוי' איירי ע"ש וא"כ ממילא אין ראי' מהא דתוספתא די"ל בפנוי':

וראה זה חידוש דבתוס' שאנץ במס' סוטה (כ"ו ע"ב) הביאו בשם הר"ת ז"ל עצמו להיפוך בהא דמקנין ע"י עכו"ם דקאמר מהו דתימא ונטמאה כו' וכ' שם דמכאן הוכיח ר"ת דאסורה לבועל עכו"ם לכשנתגייר דיש שרצו להתירה לבועל מטעם זרמת סוסים זרמתם וחלק הר"ת ע"ש:

ב

ואכן אף שהבאתי לעיל בשם השי' מקו' כתובות דאף לר"ת ז"ל שם דח"ל הטעם זרמת סוסים זהו דוקא לענין שתהא מותרת לבועל אבל לא להבעל הנה בשי' מקו' עצמו בסנהדרין מביא בשם המאירי ז"ל דלדעת חכמי צרפת גם לבעלה מותרת והמאירי ז"ל חלק עליהם וע' בשי' מקו' שם שכ' דלדידהו הא דנחשבה איירי לכהן דוקא ויישב ג"כ הא דכתובות ג' ע"ש:

אלא שכ' דמגמ' מגילה (י"א) בהא דקאמר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך דהיינו משום שנאסרה ע"י ביאת רצון ע"כ מוכרח בפשי' דנאסרה:

והנה הי' מקום להעיר בזה עפ"ד הרשב"א ז"ל בחי' מגילה שם שהביא קושית התוס' ז"ל דאמאי לא גירשה מרדכי ותי' משום שהי' ירא לגרש בעדים שלא יודע למלך וע"ז הקשה הרשב"א ז"ל דהו"ל לגרש בכת"י דהא קיי"ל כתב בכת"י ואין עליו עדים הו"ל גט מה"ת וסיים שאין משיבין על האגדות וא"כ לכאורה שוב אין ראי' מהא לדין זה:

ואכן הי' נראה לומר עוד דיהי' זה תלוי בפלוגתא אחרת שבין רבותינו הראשונים ז"ל בש"ס גיטין (פ"ו) בהא דג' גיטין פסולין. ואם נשאת הולד כשר ואחד מהם כתב בכת"י ואין עליו עדים דשי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל דזהו אפילו לר"א דאמר ע"מ כרתי משום דר"א ס"ל ע"ח נמי כרתי וממילא כת"י כע"ח דמי ושי' התוס' ז"ל הוא דהא דכת"י ואין עליו עדים אתיא דוקא לר"מ דס"ל ע"ח כרתי אבל ר"א ס"ל דדוקא עידי מסירה בעינן וא"כ כת"י לא מהני וקיי"ל כר"א ע"ש וע' בטור אהע"ז (סי' ק"ל וקל"ג) בזה:

ובזה א"ש מיושבת קושיית הרשב"א ז"ל דהתוס'

לשי' שפיר תי' בהא דמגילה משום שלא יודע למלך דהא למאי דקיי"ל כר"א לא מהני כת"י ואין עליו עדים לפי שי' התוס' ז"ל וכנ"ל:

וא"כ יהי' נמצא דהא דאבדתי מבית אבא וממך תליא בפלוגתא זו בדין כת"י ואין עליו עדים וא"כ ממילא לשי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל שוב אין להביא ראי' להא דביאת נכרי:

וגם הי' מקום להעיר בזה מדברי הזוה"ק דברים (רע"ו ע"א) דבאתרא דאסתר אתחלפת לי' לאחשורוש שידה ואיהי אתהדרת בדרועי' דמרדכי וכ"ה בתיקונים (תכ"א) וא"כ ע"כ לא דרשו הא דאבדתי ממך וא"כ ממילא אין ראי' לדין זה דנאסרה בביאת נכרי:

ואכן אף דאין ראי' מהא דמגילה מ"מ הרי הדין מפורש בש"ס סוטה דמקנין ע"י עכו"ם וכמו שהוכיחו התוס' בסנהדרין (ע"ד ע"ב) וע"כ הדין פשוט דלבעל עכ"פ לכו"ע נאסרת בביאת עכו"ם מקרא דונטמאה ע"ש:

וכבר הבאתי דברי הא"ח דגם לבועל רוב הפוסקים חלקו אר"ת ז"ל וגם הר"ת עצמו אף דבתוס' כתובות מבואר שהתירה לבועל מ"מ בתוס' סנהדרין שם מבואר שרצה להתירה ושהריב"ם הקשה עליו וגם הבאתי מהתוס' שאנץ בסוטה שר"ת עצמו אסר ורק יש שרצו להתירה וע"כ לדינא הדבר פשוט דאסורה לבעל אפי' ע"י ביאת נכרי:

ג

ומ"ש כ"ת דיש חשש המרה בזה ח"ו הן אמת שהר"י מינץ ז"ל בתשו' התיר במינקת מחשש שלא יצאו לתרבות רעה וכמו שהובא בטו"ז יו"ד (סי' של"ד) מ"מ אין חזה ראי' לנ"ד:

חדא דמינקת ל"ה רק תקנתא דרבנן ועוד הרי כבר ביאר החת"ס ז"ל בתשו' הטעם משום דמינקת הויא משום תקנה דולד והכא אדרבא יותר ניחא לולד בתקנתא זו ע"ש משא"כ בנ"ד דהוא איסורא דאורייתא:

ומלבד כ"ז הרי התם הו' החשש שיצאו שניהם לתרבות רעה אבל הכא היכי נימא להבעל שיעבור משום תקנתא דידה והרי היכי דפשע לכו"ע לא אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חברך וע"ש בתוס' שבת (ד' ע"א) וכה"ג אמרינן בכתובות (מ' ע"א) דכיון דבדידה ליכא עשה אין דוחה ע"ש בתוס':

וגדולה מזו איתא בתו"כ (פ' בהר) דאומר הריני מוכר עצמי לפ"ז אם לא תתן לי כדי דמי אין נזקקין לו וא"כ כ"ש בנ"ד וע' חת"ס יו"ד סי' שכ"ב וע"ע רמ"א יו"ד (סי' של"ד ס"א) מנדין למי שהוא חייב נידוי ואפי' יש לחוש שעי"כ יצא לתרבות רעה אין לחוש בכך ואפי' להטו"ז שם שחולק אדין זה היינו דוקא שלא לעשות מעשה וכההיא דקידושין דאין אומרים לדחות אבן אחר הטפל אבל להתיר איסור לאחריני במקום שהוא אסור מדינא ולא רק מתקנתא כההיא דמינקת לעיל ודאי אין אנו מתירין אפי' במקום שיש לחוש משום המרה ח"ו:

ואף כי לכאורה יש להעיר ממ"ש מהר"ם אלשקר (בסי' ע"ט) בשם תשו' הרמב"ם להקל בקטלנית בילדה משום חששא דלתרבות רעה והביא מש"ס גיטין (מ"א) ואכן גם בקטלנית הוא רק משום תקנתא וע' תשב"ץ (ח"ג ס' י"ד) דאם רצה לישא הרשות בידו והביא כן מירושלמי ועדיין יש לעיין בזה:

הן אמת כי לפום ריהטא הי' אפשר קצת היתר לנ"ד דאף דלתקנתא דידה לא חישינן ובפרט היכא שפשעה וכנ"ל אבל עדיין יש לנו לחוש לתקנתא דולד דהא קי"ל הולד כשר וכמבואר באהע"ז (סי' ו') אלא שהוא פגום לכהונה וא"כ אם היא חמיר ח"ו הרי תמשוך הולד אחרי' והולד הרי לא פשע וע' בחת"ס בתשו' הנ"ל שכ' בתחילה שלא לנדות כל שיש לחוש לבנים ואח"כ צידד לאיסורא:

אבל כ"ז רק לנדות אבל להגיד לאיש שישב כל ימיו באיסור דטומאה משום חשש זה אין אנו מצווין כלל ופ' פוס' כתובות (ב' ע"א) דלישב באיסור כל ימיו חמיר טפי ע"ש:

ד

ובעיקר דברי המהר"ם מינץ ז"ל שהבאתי לעיל שהתיר משום חששא דתרבות רעה והביא ראי' מהא דגיטין (ל"ת) בההיא אמתא דעבדא איסורא ואמרינן שם דמצוה לשחרר ול"ח לל"ת דלעולם בהם תעבודו הנה כ"כ הר"ן ז"ל דבכה"ג ליכא כלל איסור דלעולם בהם תעבודו דעיקר הטעם הוא משום לא תחנם וכל שאינו עושה לטובת העבד שריא וא"כ לפ"ד הר"ן ז"ל ממילא אין ראי':

ועפי"ז אמרתי לתרץ קו' העולם בש"ס ברכות (מ"ז) בהא דר"א דשחרר עבדו להשלימו לעשרה דמשני מצוה שאני ופריך והא הו"ל מצוה הב"ע ומשני מצוה דרבים שאני ואילו בש"ס גיטין (ל"ח) לא קאמר רק מצוה שאני ולא פריך והא הו"ל מהב"ע:

ואמרתי לתרץ ע"פ ד' הר"ן הנ"ל דבמג"א (סי' צ') הקשה על שי' הר"ן ז"ל דא"כ מאי פריך בברכות והא הו"ל מהב"ע והא לפ"ד הרן היכא דלמצוה קעביד ל"ה איסור כלל דלית בי' לא תחנם:

והנראה בזה דבגמ' ברכות שם קאי מקודם בשי' זו דתשעה ועבד מצטרפין ופריך מהא דר"א דשחרר עבדו ומשני תרי עבדי הוי שחרר חד ונפיק בחד ע"ש:

וא"כ כיון דתרי עבדי הויין ולא שחרר אלא חד ממילא כיון דבחר לו עבד אחד לשחררו א"כ הרי הוא עשה טובה לעבד זה דוקא שהרי אף דבעי לי' להשלימו לעשרה מ"מ הרי הי' יכול לשחרר העבד השני וכיון דעושה לו חניי' שפיר פריך הש"ס שם והא הו"ל מהב"ע:

משא"כ לפי המסקנא דמסקינן לית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא דתשעה ועבד אין מצטרפין א"כ ר"א שחרר חד ול"ה לי' אידך ממילא שפיר משני בגיטין מצוה שאני ולא פריך דהו"ל מצוה הב"ע משום דבכה"ג ל"ה עבירה כלל ושוב אין ראי' מהא שהתירו:

ה

האמנם כי לכאורה עלה בדעתי לצדד קצת להיתרא מהא דנדרים (צ) ואמרינן שמא עיני' נתנה באחר ואף דבגמרא איירי באשת כהן ובנאנסה דוקא מ"מ הרי כבר כתבו גדולי הפוסקים דה"ה באשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון וע' בפת"ש בזה באה"ע (סי' קט"ו):

ואף דהכא הרי עוברה מוכח עלי' מ"מ הי' אפשר לומר שעיני' נתנה באחר ומשו"ה אומרת שברצון הי' והאמת שהיתה אונס והרי בנאנסתי, כמה פוסקים מתירים אותה לבעלה אפילו ביש לה ולד פי בזה באהע"ז (סי' ס"ח) ואפי' בלית לה מיגו וכמו שהאריכו בזה גדולי הפוסקים:

אבל ג"ז אינו בנ"ד חדא דהא מבואר ברמ"א דברגלים לדבר נאמנת וכמבואר בסי' (קט"ו) וע' ב"ש אהע"ז (סי' ז') דנתייחדה הו רגלים לדבר ועוד היכי שהבעל מאמין לדברי' נאמנת והרי גם כאן כן:

ומלבד כל אלה הא מבואר בירושלמי (סוף נדרים) בהא דאמרה הביהם פיתני דכיון דאמרה בלשון זה שנראה שבאת להתיר את עצמה לא אמרינן עיני' נתנה באחר וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שאמרה שנעשה לה איזה כישוף הר"ז כמו הביהם פיתני וא"כ ודאי ל"ש בכה"ג עיני' נתנה באחר:

סוף דבר אין בידי שום היתר לאשה זו ורק מצוה על משפחתה לרצות אותה בממון ותקבל ג"פ ותנשא לאחר ותשוב באמת ורפא לה:

ידידו דוש"ת:

תוכן העניינים

שות אור המאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה