שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן לו · ו
וארוחנא בזה ליישב מה דקשיא לן בדברי הספרי הנ"ל דל"ל קרא דמיין ושכר יזיר לאסור יין של מע"ש הרי בגמ' דנזיר (ח') אמרינן דהא דאיצטריך לאסור יין מצוה הוא משום דלא נילף ק"ו מטומאה שסותרת נזירות ואעפ"כ הותרה במת מצוה יין מצוה לא כ"ש ע"ש:
וא"כ ביין של מע"ש לנזיר כיון דאסור לשתותו נימא דהוי כמו נטמא המעשר וקרינן בי' לא תוכל שאתו ויהי' מותר בפדיון וא"כ אין ק"ו מטומאה דהותרה במת מצוה דהא במת מצוה אין שום עצה אחרת לקיים המצוה דביש קוברין אחרים באמת אסור לטמאות כמבואר בנזיר בכ"ד וכאן הא אפשר בפדיון וא"כ ל"ל קרא ואולם לפי דברינו דלא תוכל שאתו מיקרי רק היכי דהמניעה מצד המעשר אבל היכי דהאיסור מחמת הבעלים אסור בפדיון א"כ כיון דקיי"ל נזירות איסור גברא וכמבואר בהרא"ש פ"א דנדרים הוי כמו נטמא הגוף ודמי למשאו בפנים והוא בחוץ דקלטוהו מחיצות ואסור בפדיון ושפיר יש ק"ו מטומאה במת מצוה ולכן איצטריך קרא:
והנה המהרי"ט בתשו' (סי' נ"ג) כ' דהא דנזירות איסור גברא תליא בדין דהאומר הריני נזיר ע"מ שאשתה ין דאי אמרינן דהוא נזיר היינו משום דאיסור גברא הוא ואין שום נפ"מ במה שלא אסר עליו יין דכיון דקדוש הוא בקדושת נזיר ממילא כל דקדוקי נזירות עליו, ובדין זה הוא מחלוקת דר"ש ורבנן בש"ס דנזיר (י"א) ועי' ברש"י ותוס' שם דר"ש לטעמי' דאינו נזיר עד שיזיר מכולן ומש"ה ל"ה נזיר ע"ש ונמצא דלר"ש נזירות איסור חפצא וכן הוכיח הריטב"א נדרים (ט"ו) מהירושלמי דלר"ש נזירות איסור חפצא:
ומעתה שפיר נוכל לתרץ הכן אל נכון דאין שום פלו' בין ש"ס והספרי לענין מצות אכילת מע"ש דלכו"ע יש מצוה והא דדחיק הש"ס לאוקמי קרא דמיין ושכר לקידושא ואבדלתא דהא בגמ' הוא מימרא דר"ש ולר"ש לשי' ע"כ לא מצי לאוקמא לענין מע"ש דמהיכי תיתי להתיר, דהא מטומאה במת מצוה ליכא ק"ו, דלדידי' יין של מע"ש לנזיר מותר בפדיון כיון דהוא איסור חפצא והוי כמו משאו בחוץ דקרינן בי' לא תוכל שאתו וליכא ק"ו מטומאה דהוי כמת מצוה שיש לו קוברין אחרים, וא"כ ל"צ קרא לאסור וע"כ דקרא איצטריך לדידי' רק לקידושא ואבדלתא: