שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן לו
ליד"נ הרב המאוה"ג החו"ב הר' מנחם מאנים שליט"א מ"מ ומו"ץ דק' טרנאפאל יצ"ו.
כת"ה נסתפק בדין אכילת מעשר שני, אי האכילה לאכול מע"ש בירושלים היא מ"ע או דאינו רק איסור שלא לאכול חוץ לחומה, והביא שכבר נסתפק בזה הגאון מנ"ח ז"ל במ' תמ"ב וכתב שלא ראה לשום אחד ממוני המצות שיחשבוהו בחשבון התרי"ג וגם הרמב"ן ז"ל לא מנה אותו וע"כ החליט שאינו מצוה רק אם רוצה לאכול אז יש איסור לאכול חוץ לחומה עכ"ד המנ"ח ז"ל:
תשובה
א
לפענ"ד הדבר פשוט וברור מכ"ד דאית בי' מ"ע דאורייתא ומ"ש שלא מנוה מוני המצות, הנה הבה"ג ז"ל, הרי מנה מצות אכילת מע"ש בין תרי"ג מצות, וגם הרמב"ן ז"ל, אשר עליו התפלא המנ"ח מדוע לא הביא מצוה זו, הנה באמת מנה אותה והיא המצוה הראשונה שהוסיף על חשבון הרמב"ם ז"ל וכ' שהוא תמוה על הרמב"ם איך שכח למנותה והיא מצוה גדולה מאד עכ"ל, וגם על הרמב"ם ז"ל שלא מנה כבר הליצו נושאי כליו דלשי' אזיל דמונה בכ"מ מצות האכילה בכלל ההפרשה ע"ש, והמנ"ח ז"ל בקומץ מנחה הביא ג"כ דבר הרמב"ן ז"ל עיין עליו:
ב
ובעיקר הדין. יש להביא ראי' מש"ס דמכות (י"ט ע"א) דקאר"ש דבכורים אין קרי' מעכבת בהן מהא דתניא, יכול יעלה אדם מע"ש בזה"ז וכו' מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח בכורים יוכיחו, ואם איתא, דקרי' מעכבת, לפרוך מה לבכורים שכן טעונין קרי' והנחה, ואמר רב אשי נהי דעיכובא ליכא, מצוה מיהו איכא ולימא מצוה וליפרוך אלא אמר רב אשי כיון דאיכא בנכסי הגר לא פסיקא לי' ע"כ והשתא. אי נימא, דבאכילת מע"ש אין מצוה, עדיין תקשה דליפרוך מה לביכורים דמצוה להעלותם ולאכלם משא"כ במעשר, אלא פ"כ פשי' להש"ס דגם במעשר מצוה הוא:
ג
עוד ראי' לדין זה, יש להביא ממשנה דבכורים (פ"ב מ"א) התרומה עולה באחד ומאה מה שא"כ במעשר ובש"ס דב"מ (נ"ג ע"א) תני עלה באיזה מעשר אמרו שבטל ברובא כשאין בו שוה פרוטה ונכנס לירושלים ויצא דאל"כ הו"ל דשיל"מ ע"י פדיון או אכילה ופריך שם וליהדר וליעייל' ומשני דנטמא ע"ש. והרי בש"ס דנדרים (נ"ט ע"א) אמרינן דתרומה ל"ה דשיל"מ דשאני ק נמות דמצוה לאיתשולי וכ' הר"ן ז"ל שם דכל דשיל"מ הבא ע"י מעשה ולא אתי ממילא ל"ה דשיל"מ רק כשהוא מצוה לעשותו ע"ש וא"כ לפי"ז מאי קפריך הש"ס וליהדר וליעיילי' ומוכרח לשנוי' כשנטמא הא אף דאפשר לעיילי' אפ"ה לא חשיב דשיל"מ כיון דלא אתי ממילא אע"כ דמצוה הוא להעלותו:
ויש להעיר גם מש"ס דיבמות (ע"ג ע"א) דנתני ערל אסור בהן משא"כ במעשר ומשני תנא ושייר ופריך מאי שייר דהאי שייר וכו' ואמאי לא משני דשייר דתרומה וביכורים מצוה באכילתן וכש"ס דפסחים (ע"ג ע"א) דאכילת מתנות כהונה עבודה משא"כ במעשר, וע"כ דמצוה גם במעשר:
ואולי יש מקום לדחות קצת ראי' זו לפמ"ש הר"י דילאון ז"ל בס' המצות על מה שהביא הרמב"ן ז"ל ראי' דאכילת מע"ש מצוה מאכילת תרומה והשיב דשאני אכילת תרומה וקדשים דהוא מצוה לכהן משא"כ מע"ש דהוא מצוה לבעלים, וא"כ לפ"ז י"ל דלכן לא תני חילוק בין תרומה וביכורים ובין מעשר לענין מצות אכילה דהא קאמר כבר שם במשנה דתרומה וביכורים נכסי כהן משא"כ במעשר והוא הוא:
ד
שוב חזיתי מקור נאמן לדין זה מדברי הספרי (בפ' נשא) מיין ושכר יזיר אמר ריה"ג לאסור יין מצוה כיין הרשות שאם נדר בנזירות אסור לו לאכול יין של מע"ש ע"ש הרי מפורש בהדיא דאיכא מצוה מדאו' באכילת מע"ש:
הן אמת שיש לתמוה בזה מש"ס דילן בנזיר (ג') דקאר"ש יין ושכר יזיר לאסור יין מצוה של קידושא ואבדלתא ופריך הש"ס וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא מוכרח לתרץ כגון שאמר שבועה שלא אשתה ע"ש א"כ מוכרח לכאורה דשי' הש"ס דאין מצוה באכילת מע"ש דאל"כ הו"ל לאוקמי במע"ש וכ"ד הספרי ה"ל דהוא מצוה מדאוריתא, וא"כ יש לכאורה מקום לומר דדין זה תלוי בפלו' דש"ס דילן והספרי:
ה
ואכן אחר העיון נלפענ"ד ליישב בהקדם ביאור פרט אחד, דהנה מצוה זו דאכילת מע"ש מוטלת על הבעלים כמבואר בכ"ד, ויש להסתפק לפ"ז בהא דאמרינן בש"ס דמכות שם דמעשר שנטמא פודין אותו בכ"מ ואפי' בירושלים דכתיב לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה ע"ש היכי דהאכילה מותרת לכל אדם ורק להבעלים אסורה כגון שנטמא בטוה"ג דאסור במע"ש אי זה חשיב לא תוכל שאתו ויהא מותר בפדיון אפי' בירושלים:
ונ"ל לפשוט ספק זה מד' הש"ס דמכות שם פשיטא הוא בחוץ ומשאו בפנים קלטוהו מחיצות הוא בפנים ומשאו בחוץ מהו וכ' התוס' שם דעיקר האיבעיא רק היכי דתפס לה בקרא אבל כל שמשאו בעירו אף שהוא בפנים קרינן בי' לא תוכל שאתו ומפורש בהדיא דהפדיון מותר רק היכי דהמניעה היא מצד המעשר אבל היכי דהמניעה מצד הבעלים אסור בפדיון וא"כ נשמע מזה דהא דבטומאה מותר לפדותו בירושלים זהו רק היכי דנטמא המעשר, דהוי כמו הוא בפנים ומשאו בחוץ, דהא אסורה באכילה משא"כ היכי דנטמאו הבעלים דהוי כמו הוא בחוץ ומשאו בפנים דכה"ג הא אמרי דקלסוהו מחיצת ואסור בפדיון וז"פ וברור:
ו
וארוחנא בזה ליישב מה דקשיא לן בדברי הספרי הנ"ל דל"ל קרא דמיין ושכר יזיר לאסור יין של מע"ש הרי בגמ' דנזיר (ח') אמרינן דהא דאיצטריך לאסור יין מצוה הוא משום דלא נילף ק"ו מטומאה שסותרת נזירות ואעפ"כ הותרה במת מצוה יין מצוה לא כ"ש ע"ש:
וא"כ ביין של מע"ש לנזיר כיון דאסור לשתותו נימא דהוי כמו נטמא המעשר וקרינן בי' לא תוכל שאתו ויהי' מותר בפדיון וא"כ אין ק"ו מטומאה דהותרה במת מצוה דהא במת מצוה אין שום עצה אחרת לקיים המצוה דביש קוברין אחרים באמת אסור לטמאות כמבואר בנזיר בכ"ד וכאן הא אפשר בפדיון וא"כ ל"ל קרא ואולם לפי דברינו דלא תוכל שאתו מיקרי רק היכי דהמניעה מצד המעשר אבל היכי דהאיסור מחמת הבעלים אסור בפדיון א"כ כיון דקיי"ל נזירות איסור גברא וכמבואר בהרא"ש פ"א דנדרים הוי כמו נטמא הגוף ודמי למשאו בפנים והוא בחוץ דקלטוהו מחיצות ואסור בפדיון ושפיר יש ק"ו מטומאה במת מצוה ולכן איצטריך קרא:
והנה המהרי"ט בתשו' (סי' נ"ג) כ' דהא דנזירות איסור גברא תליא בדין דהאומר הריני נזיר ע"מ שאשתה ין דאי אמרינן דהוא נזיר היינו משום דאיסור גברא הוא ואין שום נפ"מ במה שלא אסר עליו יין דכיון דקדוש הוא בקדושת נזיר ממילא כל דקדוקי נזירות עליו, ובדין זה הוא מחלוקת דר"ש ורבנן בש"ס דנזיר (י"א) ועי' ברש"י ותוס' שם דר"ש לטעמי' דאינו נזיר עד שיזיר מכולן ומש"ה ל"ה נזיר ע"ש ונמצא דלר"ש נזירות איסור חפצא וכן הוכיח הריטב"א נדרים (ט"ו) מהירושלמי דלר"ש נזירות איסור חפצא:
ומעתה שפיר נוכל לתרץ הכן אל נכון דאין שום פלו' בין ש"ס והספרי לענין מצות אכילת מע"ש דלכו"ע יש מצוה והא דדחיק הש"ס לאוקמי קרא דמיין ושכר לקידושא ואבדלתא דהא בגמ' הוא מימרא דר"ש ולר"ש לשי' ע"כ לא מצי לאוקמא לענין מע"ש דמהיכי תיתי להתיר, דהא מטומאה במת מצוה ליכא ק"ו, דלדידי' יין של מע"ש לנזיר מותר בפדיון כיון דהוא איסור חפצא והוי כמו משאו בחוץ דקרינן בי' לא תוכל שאתו וליכא ק"ו מטומאה דהוי כמת מצוה שיש לו קוברין אחרים, וא"כ ל"צ קרא לאסור וע"כ דקרא איצטריך לדידי' רק לקידושא ואבדלתא:
ז
ובזה אפשר ליישב ג"כ קו' העולם בסוגיין דנזיר שם דמאי פריך הש"ס לרבנן לאסור יין מצוה מנ"ל הא כיון דלא מיתוקמא הא דיין מצוה רק באומר שבועה שאשתה וכדרבא וא"כ הניחא לר"ש דלית לי' כולל שפיר איצטריך קרא אבל לרבנן תיפוק לי' דנזירות חל משום כולל דחייל אתגלחת וטומאה ועי' ברכת ראש בנדר שם בזה ולהנ"ל א"ש דלרבנן לשי' דס"ל דכשנזר באחת מהן הוא נזיר ודלא כר"ש וא"כ לדידהו נזירות איסור גברא ולא צריכנא כלל לאוקמא בשבועה שאשתה אלא דאיצטריך קרא לאסור יין מצוה של מע"ש ודו"ק:
ח
ובמ"ש לעיל דמצות אכילת מע"ש מוטלת על הבעלים ראיתי להלח"מ (בפ"ו מה' ממרים) שתמה מזה עמ"ש הרמב"ם ז"ל דבן סורר שאכל מע"ש בירושלים פטור משום שהוא מצוה דהא אין מצוה רק בבעלים דוקא ע"כ ואכן מ"ד הרמב"ן ז"ל (בפ' ראה) נראה מבואר דהמצוה על הבעלים היינו עליו ועל ב"ב וא"כ שפיר ניחא דהרי בבן סורר בעינן שיאכל ש אביו ושפיר הוא מצוה גם דידי':
ט
מכל הנ"ל מבואר דיש מ"ע דאו באכילת מע"ש בירושלים ומצאתי גם בתשו' הרשב"א (ח"א סי' רפ"ט) שכתב כן ומדייק לה בלשון המשנה מעשר טעון הבאת מקום דהתורה חייבה להעלות המעשר או הפדיון ולאכלן בירושלים וכ"ה בש"ך יו"ד (סי' של"א סק"ט), ותימה גדולה על הגאון מנ"ח שכ' דפשיט לי' מכל הראשונים שאינו מצוה, ואני רואה חבל נביאים בסגנון אחר דלכ"ע יש מצוה לאכול מע"ש בירושלים:
והנני דו"ש: