שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן כא · ג
עכ"פ ביארנו בעיקר הדין דהוא מחלוקת רבותינו ז"ל ובמה שהקשה דא"כ מאי פריך אפי' ערבי שבתות ויו"ט נמי נימא משום דהם רק דרבנן ולכך צריכין חיזוק:
הנה לפום ריהטא הי' אפשר לתרץ דהא בש"ס שם פריך לר"י דאמר לא יאכל ושפיר מקשי לר"י לשיטתי' ע"פ הש"ס סוטה (ח' ע"א) דקאמר ר' יהודא בעלה נאמן עלי' ואמרינן בגמ' שם דאר"י ק"ו ומה נדה שהוא בכרת נאמן עלי' סוטה שהיא בלאו לכ"ש וא"ל חכמים היא הנותנת הואיל והיא קל אתי לזלזולי בה:
וא"כ הרי לר"י לית לי' האי כללא ושפיר קפריך אפי' ערבי שויו"ט:
ואכן ז"א דהא גמ' ערוכה היא במס' כתובות (נ"ו) דס"ל לר"י האי כללא דעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וע"כ מוכרח בהא דסוטה כמ"ש שם התוס' בשם הירושלמי דר"י סמיך אגזה"כ וא"כ הדרא לכאורה קושיתו לשי' הפוסקים דסעודת שויו"ט רק דרבנן:
ואכן הנראה ליישב ע"פ דברי הכ"מ (בפ"ג מה' נדרים) דבכל דרבנן שיש לו אסמכתא מן התורה לא שייך האי כללא דעשו חיזוק והרי מבואר בתשו' מהרי"ל (סי' צ"ד) דאפי' מאן דס"ל דסעודת שויו"ט הוא דרבנן אית לי' דיש להו אסמכתא בקרא וא"כ ממילא לא שייך האי כללא דעשו חיזוק ושפיר מקשה הש"ס אפי' ערבי שבתות ויו"ט נמי: