שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן ב · ב
בהלכותיו בזבחים רפ"ב כ' להביא ראי' דלא קיי"ל כמ"ד מפני אנינות נשרפה משום דס"ל אנינות לילה דרבנן אבל כ' דמדברי הרמב"ם אין ראי' איך פסק כיון דהביא דרשה דר"י אף דס"ל דרבנן:
והנה לפי ענ"ד יש להוכיח זה ממקום אחר בדברי הרמב"ם ז"ל והוא בה' ק"פ ופ"ד ה"ג) שכ' זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם או בבעלים תעובר צורתו ותצא לבית השרפה והנה במשנה בפסחים (פ"ב) הוא מחלוקת דרבנן ור"י בן ברוקה דריב"ב ס"ל ישרף מיד ורבנן ס"ל תעובר צורתו ותצא לבית השריפה ואמרינן בגמרא שם דר"י בן ברוקה דאמר ישרף מיד ר' נחמי' דאמר מפני אנינות נשרפה אמרו דבר אחד וע"ש וא"כ ע"כ הרמב"ם ז"ל דפסק כרבנן דתעובר צורתו ע"כ מוכרח דס"ל דלא כר' נחמי':
ועפ"ז אמרתי בס"ד לתרץ מה דהוה קשיא לי בדברי רבינו ז"ל בה' ביאת מקדש (הי"ג) שכ' כמה מים צריך להיות בכיור אין פחות מלקדש ד' כהנים שנאמר אהרן ובניו והרי פינחס הי' עמהם הרי ארבעה:
והקשיתי בזה מהא דתנן במס' תמיד (כ"ז ע"א) בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש והלוים בכ"א מקום ומפרש אביי התם בגמ' מדכתיב והחונים לפני המשכן שומרים וגו' משה אהרן ובניו משה בחד מקום ואהרן ובניו בתלת מקום והשתא לדעת הרמב"ם ז"ל דאהרן ובניו הוי ד' כהנים דגם פינחס הי' עמהם א"כ הו"ל לאצריך שמירת כהנים בד' מקום:
ולהנ"ל נראה דרבינו ז"ל לשי' בזה דבש"ס זבחים (שם ק"א) קמותיב ר"י לר"נ דאמר מפני אנינות נשרפה והרי פינחס הי' עמהם והי' יכול לאכול הקדשים ומשני ר' נחמי' דלא נתכהן פינחס עדיין
והנה במשנה דתמיד שם תנן ובית גדול הי' מוקף רובדין של אבן ומפ' בגמ' מאי רובדין גזורתא דאצטבתא ופריך מי הוי מפלגי אבנים והכתיב אבן שלמה ומשני אביי דמתקני ומייתי מעיקרא ופי' המפרש שם דמתקן מבחוץ:
והרי דין זה אי רשאי לתקן מבחוץ הוא ג"כ פלוגתא דר"י ור"נ בסוטה (מ"ת) דלר"נ מותר ולר"י אסור וא"כ אביי דמוקי מתניתן דתמיד דמתקן מבחוץ ע"כ ס"ל דמתניתן לא אתיא כר"י (ועי' משל"מ פ"א מה' בהב"ח) אלא כר' נחמי':
וא"כ כיון דמוקי המשנה כר' נחמי' והרי לר' נחמי' לא נתכהן פינחס עדיין ושפיר מדייק מאהרן ובניו תלת מקום אבל הרמב"ם ז"ל לשי' דפסק כר"י וא"כ כבר נתכהן פינחס ומשו"ה ס"ל דורחצו אהרן ובניו קאי גם אפינחס:
ומשו"ה מפ' הרמב"ם ז"ל בפהמ"ש דתמיד שם טעם השמירה בג' כהנים מדכתיב ג' משמרת ולא מקרא דאהרן ובניו וע"ש:
והנה בעיקר הדבר שהוכחנו דהרמב"ם ז"ל ס"ל דמפני טומאה נשרפה יש להעיר עוד דהא שי' הרמב"ם ז"ל (בפ"י מה' טומ"א) דחיבת הקדש לענין הכשר אינו אלא דרבנן והרי בגמ' דחולין (ל"ו) אמרינן דלא משכחת קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא רק או ע"י חבת הקדש או בפרה של זבחי שלמים והיינו משום דבשלמים דהוא קדשים קלים איכא ניחותא דבעלים, וכמבואר ברש"י שם וע' קצוה"ח סי' ת"ו, וא"כ הכא דהוא איירי בשעיר החטאת דהוא קק"ד ואין כאן רצון בעלים וא"כ לא הוכשר וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפי"ב מה' טו"א) וגם חיבה"ק לא מהני להרמב"ם ז"ל מדאורייתא וא"כ איך אפשר דנשרפה מפני טומאה:
והנראה לתרץ גם זה ע"פ המשנה דמכשירין (פ"א) משקין טמאין מטמאין בין לרצון בין שלא לרצון והיינו משום דההכשר וטומאה באין כאחת לא בעי שיהי' לרצון וא"כ מעתה יש לעמוד דאמאי מוקי בפרה של זבחי שלמים דוקא והא יש לאוקמא במשקין טמאים:
ואכן א"ש דבגמ' שם קאי אקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא והנה בתוס' פסחים (י"ד) מדייק הר"י ז"ל מזה דאוכל מטמא אוכל בקדשים דכתיב בכל טמא מי לא עסקינן דנגע באוכל ע"ש וא"כ שפיר פריך הש"ס האי בשר דאטמא במאי דהשתא ליכא למימר במשקין טמאין דטומאתו והכשרו באין כאחד דהא כתיב בכל טמא דעסקינן דנוגע באכל ומשו"ה מוכרח לשנויי בפרה של זבחי שלמים דוקא:
וא"כ שפיר ניחא הא דמפני טומאה נשרפה דאף דחטאת קק"ד והוי שלא לרצון מ"מ משכחת לה במשקין טמאים וע' רמב"ם (פט"ז מטו"א) דטומאת משקין דאורייתא. ויש להעיר בזה מפסחים (כ.) עי"ש: