שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
מפתח הענינים · סימן סג
למה נוהגין בשכ"מ שאין לו בנים שמשתדלין הרבה בזה שיתן ג"פ ומצערין אותו אף במקום שיש לפנינו יבם גדול ורוצה ג"כ לחלוץ ופעמים ע"י כן מכבידין עליו החולי. בהא דאיתא בגמרא בתולה דאומרין לו התודה כי כל המומתין מתודין זה הלשון בעצמו אומרין להשכ"מ אך אינו מבואר בגמרא ובפוסקים אי דוקא נוטה למות אז אמרינן לו או אפילו תיכף כשחלה ולא חיישינן שלא יצטער ויסתכן בהא דאומרין לו שמא חייב אתה לאחרינא ושמא הפקידו אצלך אומרים לו אחר ג' ימים והנה הפר"ד חקר בהולך במדבר ומסתכן ברעב אי רשאי לגזול מחבירו והמחברים הביאו ראי' מעובדא דחסיד דגנח מלבו וכן מש"מ כתובות י"ח בשם המדרש וכן יש להוכיח משבת קכ"ט שמותר והראי' שהביאו לאיסור מירושלמי פ"ש דע"ז יש לדחות ופשוט שמותר וזה ג"כ ברור דכשם דקי"ל דודאי סכנה דוחה ודאי ממון כמו כן ספק סכנה דוחה ספק ממון ויש ראי' לזה ואפילו הכי תיכף כשחלה אומרין לו שמא חייב אתה לאחרינא אף דהוא רק ספק גזל ולא חיישינן לצערו. ראי' מכתובות דאף היכא דהיבם לפנינו ורוצה לחלוץ נמי נקרא מקום עיגון. ביאור בתוס' שם ד' ג' דלא כהמקנה שם. ראי' מהגמרא דגם להשכ"מ ניחא יותר בגט מבחליצה ויש להסתפק דבהא אי חייב לאחרינא אומרין לו אחר שלשה ימים דוקא הכא מאי דהתם אינו חושש כ"כ לפסידא דאחרינא כדאיתא גמרא משא"כ הכא: