אור ברסלב
שות אבן שתיה מפתח הענינים

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

מפתח הענינים

אבן העזר

אורח חיים

סימן א

לרב אחד. על קושיתו מ"ש בציצית אמרינן אף דיכול לפטור נפשו ממצוה זו מ"מ בעידן ריתחא מענשין לו ומ"ש מהא דמצינו בכמה תנאים שהיו מכניסין פירותיהן דרך גגות כדי לפוטרן ממעשרות ובירושלמי איתא דגם רבינו הקדוש ור"י היו עושין כן וב"מ דיש להתעורר מהא דאסור לבטל מצות יבמין ועוד מכמה סוגיות בש"ס. ביאור בירושלמי מ"ש פ"ב דמערימין משום שנאמר בו ברכה דלא כהח"ס. ב"מ הירושלמי שם דמקדשין במעשר בהמה בגידיה ועצמותיה. תירוץ על קושיא הנ"ל בדין אימתי אמרינן דלחומרא מקשינן. צ"ע בתוס' זבחים ט' ד"ה למאי:

סימן ב

בדברי המ"ח ברמב"ם הלכות יסוה"ת שמצות שילוח הקן דמי נמי בזה לציצית דבעידן ריתחא מענשינן. קושיא ע"ז מתוס' מנחות מ"א דיש חילוק בין מצוה שעל גופו או לא טעם למה לא הביאו בעלי השו"ע חילוק של התוס'. ביאור בשיטת רש"י ותוס' מנחות שם. ומבואר דכל אחד אזיל לשיטתו בדין סדין בציצית אם הוא פטור מתכלת לחוד או אף מלבן. תירוץ על קושית המהרש"א שם והשגה על המחברים בדין זה. נפק"מ בין גירסת אלא אי לא בחקירת המחברים היכא דאינו רוצה ליקח לא האם ולא הבנים אי חייב ג"כ בשילוח ראי' מחולין קל"ט קושיא מנדרים ל"ד בדין חפץ הפקר המונח בתוך ד' אמותיו ומתורץ ע"פ סברת הראשונים דבמקום ביטול מצות עשה לא תיקנו קנין של ד' אמות. תירוץ על קושית הכ"מ בעשה דמצורע דאין דוחה שילוח הקן. ביאור יפה ברש"י שם בשני סידרי ביצים ומתורץ מה שהקשו שם עליו:

סימן ג

במצות עשה שאין מתן שכרו בצדו היכא שכבר עבר אם ב"ד מוזהרין ע"ז תירוץ על קושית המל"מ פ"ג מהלכות עבדים ע"פ הש"ך ח"מ ק"ז בחולין קמ"א בההוא דגזייה לגדפיה. השגה על ספר ל"א אי ב"ד רוצין להזדקק אי רשאין יש בזה פלוגתא בראשונים. קושיא על הרשב"א מירושלמי פ' המוכר את הספינה חילוק בין מצות עשה דמדות ומשקלות דעובר עליהן בקום ועשה ובין היכא דהוא שוא"ת. היכא דמתן שכרן בצידן ואיכא בזה ל"ת ג"כ אי מוזהרין ע"ז פליגי בזה תלמודא דידן עם הירושלמי במדות ומשקלות יש בהם עשה ול"ת ויש מהם שאין בהם רק עשה לחוד:

סימן ד

עוד להרב הנ"ל מה שהתעורר על רש"י חולין ק"י ע"ב מירושלמי ב"ב. תירוץ ע"ז:

סימן ה

עוד להנ"ל. מה שמתמה בסוכה מ"ז בהני גדולי הדור דלא ישבו כל ימי הסוכות בסוכה האיך גדולים הללו ביטלו מצוה כזו בשביל דבר ממון תוכחה על המבקרים החדשים בענינים כאלו השגה על שו"ת מ"ע שרצה לומר דאף למאן דאית ליה בסוכה כיון שבירך לילה הראשונה שוב אינו מברך מ"מ אם הפסיק בינתיים בדברים הפוטרים אותו מסוכה חייב לברך ובאמת פליגי בזה תלמודא דידן עם הירושלמי. וב"מ חילוק נכון בין הפסקת לילה להפסקת דבר הפוטרו. ביאור בגמרא ברכות מ"ו. צ"ע על הפ"מ בסי' תכ"ח. תירוץ מספיק על הרמב"ם הלכות ביאת מקדש בדין לינה בקידוש ידים שאינו פוסל ביציאה מהבית מזבחים כ':

סימן ו

בדין מי שאין ידו משגת לקנות תפילין וציצית ומזוזה וסוכה איזה מהם קודם השגה על מי שרצה לומר דסוכה נקרא תדיר לגבי ציצית ר"א סובר דמצוי נקרא תדיר. תירוץ על קושית השירי קרבן סוף מגילה ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו מנ"ל לר"א דעשה דוחה לל"ת הא איכא למפרך מה לכלאים בציצית שכן תדיר. סוכה לא נקרא זמנו קבוע דשמא יהי' מהולכי דרכים או כה"ג. בגירסת הרמב"ם והטור בכהן שאינו נושא כפיו אם גרסינן עובר בג' עשה או כעובר וכו'. צ"ע בפלוגתא דרבא ורב הונא בדין מצוי אם הוא כתדיר הא לכאורה פלוגתא דתנאי היא במנחות:

סימן ז

באחד ששאל טלית מהודר יותר משלו והניחו אצל הפתח ויצא ותיכף כשחזר נתחלף טלית זה באתר גרוע מזה. יש סברא דדמי זאת למתה מחמת מלאכה והוא ע"פ סברת הרמ"ה בשואל לילך דרך ידוע ובדברי הפמ"א בנזמים ששלח להמשודכת ונגנבו ממנה בבית המרחץ. השגה ע"ז מתוס' ב"מ מ"ב. הוכחה דדינו דהרמ"ה לא מיירי רק באונסין אבל בגניבה חייב ממנ"פ ובנידן דידן כיון דעדיין לא התפלל בו אפשר דפטור כיון דעל גניבה אינו חייב דהא ע"כ נתן לו מתנה ע"מ להחזיר ועיקר החיוב הוא משום שולח יד והכא הא עדיין לא שלח בו יד חקירה אם גם בהידור מצוה אמרינן ג"כ דניחא לו לאינש למיעבד מצוה בממונו. תירוץ על קושית הישוע"י בסי' י"ד מסוכה מ"א. צ"ע על דברי רע"א שם. השגה על שו"ת ש"ד בדין אומדנא מי מפקיע מאומדנא אחריתא מכתובות מ"ז ומהרש"א שם:

סימן ח

בתפילין שנכתב אות אחת שלא בדיו והעביר עליו דיו. לכאורה להשיטה דסברי דבכל מקום דנאמר יגנז לא מהני התם תקנה לפי"ז ה"ה הכא וביאור בגמרא שבת ק"ג. העברת קולמוס אין בו משום מנומר ממש רק משום מחזי כמנומר ודוקא בשמות הקדושים פסול ממש. ביאור שיטת הרמב"ם בגיטין דף י"ט בהא דמפני שאנו מדמין נעשה מעשה. תירוץ על קושית השירי קרבן בירושלמי שם. הוכחה מכמה פוסקים שדיו על גבי סיקרא בשבת חייב חטאת תירוץ על הרמב"ם פ"ג מהלכות גירושין מה שהקשו עליו מגיטין כ'. פירוש הסוגי' ע"פ שיטת התוס' ומבואר לפ"ז דכל דכוונתו לבטל כתב הראשון לכו"ע דיו על גבי צבע הוי כתיבה. בפלוגתת הראשונים בנטל תגי דחי"ת אי נקרא זאת חי"ת או לא. וביאור בירושלמי גיטין שם:

סימן ט

בו מבואר דדיו לאו שם פרטי הוא להרמב"ם רק דכל מראה שחור אף אם נתערב בו שאר מיני צבעים וגם הוכהה מראיתו מ"מ כל דהוא שחור כשר וראי' מתכלת. במה שחקרו בדיו ע"ג צבע שפסול משום:

חציצה יש להקשות ע"ז מזבחים ק"ו. מה שיש ר"ל דמין במינו לענין חציצה שוה למב"מ לענין ביטול לא משמע כן מהרמב"ם. גם נסתר זאת מר"ה כ"ז:

סימן י

באותיות ס"ת שנשתנו לאדמדם. מה שיש ר"ל דכיון דברצועות שחורות נאמרה הלכה שיהיו שחורות הלכך משמע לעולם משא"כ הכא נאמרה הלכה דבעינן דיו הלכך תלי הכל בעת הכתיבה. יש לדחות זאת בכמה אנפי. ב"מ אי בעינן ממשות הדיו או די במראה בעלמא. רצועות שחורות אף אם השחרות הוא רק לשעה נמי כשר משא"כ בדיו אף דמוקף גויל תלי בעת הכתיבה מ"מ לענין כתיבת דיו אינו כן. והשגה על האחרונים בזה. ביאור בדברי מהר"מ. חילוק בין נתקלקל הריבוע של תפילין דפסול ובציצית אם נתקלקל הכנף אח"כ כשר אף דדייקינן בקרא היכא כתיבא בהללמ"מ לא דייקינן כ"כ היכא נאמרה. ועיי' בפנים על מה שכתבו הראשונים בטעם דנתקלקל הכנף דכשר משום כיון דכתיב ועשו על העשיה קפדינן יש להתעורר ע"ז מזבחים בדין בגדי כהונה שנקרעו. שיעור קשר אגודל בכנף של טלית אפשר שהוא ג"כ בכלל שיעורין שהם הללמ"מ. ב"מ בשם שדי הנכתב על המזוזות שקפצה מהם קצת מהדיו אם נכון להעביר עליהן קולמוס או אפשר דאסור:

סימן יא

בס"ת או תפילין שניטל הקלף בין אות לאות. ביאור בירושלמי פ"ק דמגילה ה' ט'. תירוץ על סתירת המחבר שם מסי' ט"ו לסי' י"ז וי"ח ודלא כהנב"י בסי' ע"ה. מה שכתבו כיון דכתיב וכתבתם כתיבה חמה א"כ עיקר הקפידה היא רק בתחלת הכתיבה יש להתעורר ע"ז משבת ק"ג. ביאור בירושלמי שם ע"פ שיטת הטור ובחידושי הרשב"א מנחות ל"ב בדין ניקב תוך האות (דף י"ד ע"ד שומ"ו נשמט אח"כ מצאתי בשו"ת מנ"ע סי' ל"ו שהשיג על הרשב"א ומפרש פירוש אחר בירושלמי מ"מ מדברי הש"ע מוכח כמו שכתבתי):

סימן יב

למה קי"ל ביוצאין התפילין חוץ למקומן אפילו מקצתן נמי אינו יוצא בהנחתן ואמאי לא אמרינן כיון דרוב התפילין מונחין כד"ת שוב אמרינן בזה רובא ככולא. ועל כל מה שתירצו המחברים בזה יש להקשות מזבחים ד' כ"ו מישחט אותו על ירך המזבח דאם רוב מונח על המזבח כשר:

מתורץ זאת עפ"י הגמרא מנחות מ"ט ועפ"י חידושי הרשב"א מנחות כ"ט ומחמת כן אף אם מקצת מהתיתורא יוצא לחוץ נמי אינו יוצא ידי תפילין. ב"מ חילוק בין היכא דהרוב צריך לביא להמיעוט ובין היכא דדי לסמוך על הרוב לחוד השגה על מי שר"ל שאם נפסל אות אחת בס"ת וקודם שתיקנו איתו נאבד ואין יודע מקומו איה בטל ברוב הס"ת ביאור בדברי המהרי"ט במי שנדר הנאה מחבירו והוא מקבל צדקה מהקהל ומעורב בהמעות מנדבת המודר אי רשאי להנות מאותו הממון. ובסברא שלו מתורץ הקושיא שהקשו מתמורה ד' ל' תירוץ על קושית רע"א שם. תירוץ על קושית השו"מ בתמורה ד' ט"ו בחטאת שמתו בעליה. תירוץ על קושית המל"מ פ"ז מהלכות מעילה מהא דעירוכין דאין כהנים נותנים נדבה בתרומות הלשכה ביאור ברש"י שם:

סימן יג

תמיה ברש"י נזיר מ"ב. אף דנאמר בתורה לשון דמשמע דבעינן כולו דוקא מ"מ אף בכה"ג נמי אמרינן דרובא הוא ככולו אם לא היכא דידעינן ממקום אחר דבעינן רובא אז בא קרא לגלות דכולה דוקא ועפי"ז לא נראה דברי האורח מישור שם דברי רש"י יש לתרץ עפ"י גמרא דסוטה ט"ו ב"מ פלוגתת רש"י ותוס' קידושין ל"ה במה דאמרינן דשני כתובין הבכ"א אין מלמדין אי רק דאין מלמדין או דהם מגלים דבכל מקום אינו כן:

סימן יד

בדין חינוך נער בתפילין אי מברך עליהם אז ג"כ. בפסחים פ"ח באכילת שלא למנויו מבואר שם בתוס' דכל דאנו עושין בשביל חינוך לא איכפת לן אף אם ע"י החינוך גורם שהתינוק עושה איסור ג"כ כיון דע"ז אינו מצווה ויש לחלק דהתם גוף המצוה עושה כתיקונו משא"כ הכא דיש חשש משום גוף שאינו נקי דעצם המצוה אינו עושה כתיקונו. מהר"ן נדרים ל"ו משמע דפליג על התוס'. צ"ע על הר"ן מר"ה ל"ב דמשמע דאף לתקוע בשבת יש בו משום חינוך אף דעביד איסורא. ויש לחלק בין היכא דעובר על דאורייתא או על דרבנן לחוד. בדין אם גוף שאינו נקי בזה הוא מן התורה או לא. והיוצא מזה דכאן לכל השיטות יכול לברך. וב"מ הטעם דהחמירו בחינוך של תפילין יותר מבשאר חינוך:

סימן טו

במקומות שיש מנהג דלכל אחד מהבע"ב יש זמן קבוע לקרוא בס"ת שלו וטעו והוציאו ס"ת של אחר אי רשאין להחליף או דיש בזה משום אין מעבירין על המצות. ב"מ אין מעבירין וכו' אם הוא מדאורייתא או לא. קושי' על הט"א בזה מתוס' מנחות ל"ו ביאור ברש"י ותוס' יומא ל"ג ד"ה אין וכו'. דין זה תלי אי בעינן במצה שמירה משעת קצירה או לא. תירוץ על קושית הרדב"ז ח"א תקכ"ט ובזה מתורץ ג"כ קושית הט"א שם. הוכחה דהתוס' והנמוק"י סברי דאין מעבירין הוא מן התורה. הוכחה דאין מעבירין חמור יותר מהא דכל פינות צריך להיות לימין דוקא דלא כהח"ס. ראי' דאף למאן דאית ליה שהוא רק מדרבנן זה הוא דוקא בחדא מצוה אבל בשני מצות אפשר דלכ"ע הוא מן התורה. בנידן דידן אין בזה משום אין מעבירין עפ"י דברי המ"א בסי' כ"ה בשם הר"י מלכו ובסברא זו תרצתי דברי הנמו"י בסוטה כ"ב בההיא ארמלתא דהוה ביהכנ"ס בשביבותא דמשבחה ר"י אף דאיכא כאן משום אין מעבירין ומכש"כ דקשה לר"י דאיהו סובר דקדושת ביהכנ"ס עדיף מביהמ"ד. תירוץ מפני מה אי איכא פיתחא אחרינא מותר לעבור אחורי ביהכ"נ והא איכא משום זריזין וכו' תירוץ על מה שהקשו על הרשב"ם ב"ב קכ"ב דמפרש לקרובה ולרחוקה מירושלים ואמאי והא שכר פסיעות יש דלא כהח"ס בזה. (עיין ילקוט מלכים רמז קפ"ה ועיי' ירושלמי יומא פ"ג הלכה ח' ועיי' סמ"ג הלכות מקוואות):

סימן טז

בשבת בעת קה"ת נמצא נגיעה או דיבוק מאות לאות ראי' מסוכה ל"ח ומתוס' חולין פ"ג דאף היכא דמצד עצמו ראוי הוא לדבר הזה רק איסור אחר גורם נמי אינו ראוי לבילה נקרא והוא דלא כהט"ז בזה. ואולי כדי שלא להוציא ס"ת אחרת אמרינן דגם כה"ג נמי ראוי לבילה הוי. סברא דכל הראוי לבילה לא נאמר רק באיסור דרבנן. עוד חילוקים בזה מוקף גויל לדעת המרדכי אינו פוסל בס"ת. ומסיק דכאן אין להוציא אחרת דלא כהגאון מליסא בסידור שלו. ביאור שיטת הפוסקים בזה קושי' במנחות כ"ט:

סימן יז

אחד תיקן חמץ עם רעל וצוקר בשביל עכברים ונזכר בפסח שלא ביער ויש שם כזית חמץ. ורצה אחד לדמות זאת לדברי הרמב"ם בעירוב מי ראש באופן שאינו ראוי לאכילה דע"י כן נתבטל שם האיסור ממנו אבל לא דמי דהכא מצד הטעם מוטעם הוא רק דסכנה לאוכלו ראי' מחולין נ"ח דע"י כן לא פקע שם האיסור הוכחה לזה מפסחים כ"ד ובדברי הצל"ח שם תירוץ על קושית המ"א בסי' תס"ו בדין העושה מלוגמא מחמץ תירוץ על קושית המגיה במל"מ פי"ג מהלכות שגגות אך הכא יש להקל בלאו הכי דהוי ככופת שאור שיחדו לישיבה דביטלו בידים פסחים מ"ה:

סימן יח

בכיס הריחיים של משי משנה שעברה שמנקין אותה ע"י מסרק שלה ועושין אותה נקי אי מותר לטחון עלי' הקימחא דפיסחא בעת הדחק. ב"מ דהא דכתבו הפוסקים דנפה בעי הגעלה מיירי דוקא היכא דמשתמשין בה פת חמה הוכחה לזה מדברי הש"ג ופליגי אי חוששין ג"כ למיעוט תשמישין ואזלי לשיטתן כמבואר בפנים. השגה על אותן דכתבו דטעם דבעינן הגעלה אחר רחיצה הוא משום דהוי כחליטה ז"א דהא כתבו דמשהין אופה הרבה בצונן וא"כ כבר נתחמצה. אפשר דאף בכיס הרחיים דאיתא בש"ע מ"מ אם מסלקין כל העצים שנתפרו בהארוג אז לכ"ע מהני רק לנקות היטב ע"י כביסה ומתורץ בזה מ"ש כיס משקים. לפי הטעם שהחמירו בכיס משום שהקמח הולך בין השתי להערב יש להקל בכיס של משי. בגד שנבלע בו איסור אפילו ע"י רותחין מ"מ יוצא ע"י כיבוס ולא דמי בזה לכלי סריקה במסרק יש לומר דדמי לכיבוס המהרי"ל דהחמיר מאד בכיס של הרחיים י"ל משום דאזיל לשיטתו שסובר שאפילו לח בלח נמי חוזר וניעור משא"כ לדידן. כוס של רחיים ספק אם הוא דומה לפשתן שטוה נדה או לחרסן של זב זבחים ע"ט בדין פירור חמץ שיש לו הכרה מ"מ אם הוא קטן מאד י"א דאינו חוזר וניעור:

סימן יט

בחולה שציוו עליו לשתות מי אורז שנקלה בתנור וממקום שניטלו האורז נמצאו שם גרגרים הרבה מחמשת המינין ומחמת שנקלה ונטחן אי אפשר להכיר אי מותר לשתות מזה בפסח. ב"מ ראיות ברורות מהירושלמי פ"ה דתרומות ומהר"ש שם לדברי המרדכי הארוך הובא מ"א סי' תס"ז ס"ק ד' דאפילו בדבר קטן כמו חטין נמי תלינן שאיסורא הוא שנאכל ומתורץ כל הקושיות שהקשה ע"ז המק"ח שם ביאור בפי' המשניות להרמב"ם בדין דהנבללין לפי חשבון ובדין אי יש בילה בדבר יבש ולח. וב"מ דברי הרמ"א בח"מ סי' רצ"ב בשנים שהפקידו אצל אחד ונגנבו אי אזלינן בזה בתר רובא יש חילוק לענין בילה בין תרומה לשאר איסורין מה דהחמירו בחרכו קודם זמנו הכל הוא משום דראוי לחמע בה עיסה אחרת משא"כ הכא אינו ראוי ומסיק להקל. (ד' כ"ג ע"ג נשמט. עיין לקמן ד' כ"ה ד"ה עוד):

סימן כ

אי מותר להקטין ביו"ט האור של הלאמפען בבהכ"נ בכדי שיספיק האור על מחר ג"כ לפי מה דמשמע מזבחים דבכ"מ כיבוי במקצת שמו כיבוי לבד במזבח הכא נמי איכא כיבוי במקצת לכאורה דברי הט"ו בסי' קי"ד ס"ק ז' והמ"א שם ס"ק כ' הם היפוך הגמרא. ומתורץ בטוב ע"פ הרמב"ם פ"ד מהלכות יו"ט ה"ג. והיוצא מזה דלא התירה כיבוי אפילו לצורך הדלקה רק דומיא דהסרת פחם דנעשה כדי להנות מן האור תיכף וגם אין בזה כיבוי ממש. ובנידן דידן אפשר דלשיטת הרמב"ם איכא ג"כ חיוב מכות. מה שהיא בבהכ"נ חמור יותר והוא ע"פ דברי הרא"ש ביצה פ"ש סימן י"ט שכתב שכל שעיקר ההיתר הוא רק משום מתוך וכו' אסור בו כיבוי לפי"ז נר של בהכ"נ שלא התירו ג"כ רק משום מתוך אסור בו נמי כיבוי בכל אופן. חילוק בין זה לבישרא אגומרא ובדין עישון הפירות. תירוץ על קושית השער המלך פ"א מהלכות יו"ט מכתובות ז'. הפוסקים אזלי בזה כ"א לשיטתו כמבואר בארוכה. הוכחה דהרמ"א בסי' תק"ב סובר כשיטת התוס' בביצה כ"ה ד"ה המסתפק ולא כהרא"ש שם כמה חילוקי דינין בזה:

סימן כא

במי שהניח עירובי חצירות וזיכה זאת ע"י אחר בשביל כל החצר ואח"כ רוצה לעשות בזה העירוב עצמו עירובי תבשילין לכאורה י"ל דלא מהני מהא דביצה י"ט בההוא גברא דאמר הבו ד' מאות זוז לפלוני ולנסיב ברתי ע"פ פורש רש"י שם. מ"מ להלכה נראה דמהני וראי' מעירובין דף ס"ח:

סימן כב

בהולכי דרכים בסוכות או בכל אופן שפטור ע"פ דין מסוכה והוא רוצה להחמיר על עצמו ולברך אי רשאי ב"מ הפלוגתא של התוס' והרא"ש והנמוק"י בחולין ק"י ובהלכות ציצית בדין טלית שאולה ביאור יפה בדברי המ"א סי' י"ד ס"ק ה' דלא כהאחרונים בזה ותירוץ על קושיית רע"א שם יש לחלק דהתם בעל הטלית עצמו יש עליו חיוב משא"כ הכא תירוץ על קושית המנ"ח דאמאי אין המעיל חייב בציצית אליבא דהרמב"ם ביאור בירושלמי פ"ק דשבת בהא דקם רב שמואל להתפלל באמצע הסעודה וע"פ ביאור של ספר חרדים שם. דין זה תלי בפלוגתא דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש בחתן שרוצה להחמיר ולקרות ק"ש אי רשאי. מה שמחלק הגאון בשנות אליה בדין כל הפטור מן הדבר ועושה אימתי נקרא הדיוט ואימתי רשאי להחמיר כדבריו ממש מבואר בריטב"א קדושין ל"א אמנם מהרא"ש פ"ש דברכות לא משמע כן. חילוק נכון בדברי הרא"ש שפסק בטלית שאולה דהמברך לא הפסיד ואמאי במת לו מת פסק שהמחמיר וקורא נקרא הדיוט השגה על השו"מ ת"ד סי' י"א מה שכתב הגר"א דאכילת מצה יש בה מצוה כל שבעה והשו"מ השיג עליו נעלם ממנו לפי שעה דברי החזקוני שכתב ג"כ הכי חילוקי דינין בזה מבואר בפנים:

סימן כג

בדין שינוי השם ושינוי מעשה דמהני לענין טומאה אי מהני נמי לענין קנין ב"מ מה שהקשה לי אחד דאמאי בגזל עצים וסיכך בהם יוצא בזה אף לר"א ואמאי והא ר"א הוא מתלמידי ב"ש דלית להו תקנת מריש גיטין נ"ה תירוץ ע"ז ע"פ ירושלמי גיטין שם. מה שר"ל דלפי מש"כ התוס' שבת נ"ח דאיסור הנאה של ס"ה דאסורה להדיוט משוי ליה שינוי מעשה לפי"ז ה"ה נמי סוכה דאסורה ג"כ כל שבעה ז"א ומבואר בפנים באיסור הנאה דאין בו קנין הוא מטעם דאי עביד לא מהני ושמואל סובר דשינוי קונה ובתמורה מוכח דמאן דאית לו דשינוי קונה אית לו דעביד מהני לפי"ז לענין קנין להתחייב באחריות מהני אף באיסורי הנאה ודברי התוס' שם רק לענין טומאה נאמרו. התוס' שם לא אזלי אליבא דר"א:

סימן כד

אתרוג האסור שנתערב ברוב כשרים הפ"מ מצדד בזה להחמיר ונראה דהטעם הוא כיון דבר אכילה הוא הוי בכלל מבטל איסור כמו שנראה מדבריו אבל יש להבין דהא שרי לאחרינא. ואולי חושש לשיטת הרשב"א דבאיסור הנאה לא מהני מה דשרי לאחרינא. הוכחה מעירובין דף ל' דגם רש"י סובר חילוק זה תירוץ על קושית הכפות תמרים דלמה לן ולקחתם דבעינן לקיחה לכל אחד תיפוק לו דהא מצוה דעל גופו היא. יש להבין מאי שנא האי לכם דאתרוג מלכם דכתיב גבי יום טוב:

ומתורץ הכל בטוב ויצא מזה דבאתרוג של תרומה שאינו אסור רק באכילה אם ביטלו ברוב יוצאין בו מיהו י"ל דתרומה שאני דבע"כ צריך ליתנה לכהן משא"כ בשאר איסורי אכילה דאי בעי לא יהיב כמבואר ברשב"א פ' מפנין. הוכחה דאתרוג של תרומה מיירי ע"כ שנתנן לכהן ואח"כ חזר הכהן ונתנן לישראל לשיטת הרשב"א אין מוכרחין לפרש כן. ב"מ הטעם של הרשב"א דאיסור הנאה נחשב כשלו. מסקנא דאם אין לו אתרוג אחר מהודר כזה נוטלו ומברך עליו (דף ל' ע"א ש' כ"ח צ"ל ותירוץ זה מבואר הוא בירושלמי פ"ק דערלה ה' א' ועיי' תוס' סוכה דף כ"ז ד"ה כל):

סימן כה

בהדס של מצוה שנקטם ראשו בעודו מחובר ואח"כ נתגדל קצת ואינו ניכר כ"כ אם נתכסה היטב מקום הקטימה. אף דפסול חסר אינו פוסל במחובר מ"מ פסול נקטם פוסל אף במחובר וראי' מרש"י סוכה ל"ב אך הכא כיון דנתגדל קצת לא גרע עצי הדם מעלתה בו תמרה. הא דאמרינן בנזיר בשער הראש והגוף דמתתאי רבו הוא דוקא בשער אבל אילנות מוכח דמלמעלה הם רבו:

סימן כו

בדין הידור מצוה אם הוא מן התורה מהמרש"א שבת ק"ד מוכח שהוא רק מדרבנן ולכאורה גם מתוס' מנחות ל"ב מוכח כן. תירוץ על קושית הי"ש למה בציצין אין חוזרין עליהן בשבת ובשחט כתושה חוזרין. י"ל דהתוס' אזלי לשיטתן דפסול של ואנוהו אינו מעכב בדיעבד ונדחה הראי' מתוס' מנחות הנ"ל וגם לפי"ז אין ראי' ג"כ מהמהרש"א בהא דהמוצא שטר פרוע. יותר נראה בדעת המהרש"א דלכתחלה הידור מצוה הוא מן התורה שיטת הריטב"א מוכח שהוא רק מדרבנן יש להוכיח שגם רש"י סובר בזה כהתוס'. תירוץ על קושית הח"ס בחידושיו בסוכה שם. הוכחה דלא דבריו. פלוגתת האחרונים באם התחיל באיזה מצוה ואח"כ הביאו לו היותר מהודר אם צריך להניח הראשונה או לא תלי נמי בזה אי הידור מצוה הוא מה"ת ב"מ בדין בזוי מצוה אם הוא אסור מה"ת סתירה על ראי' של השבו"י מיומא וא"ו (בפנים ד' ל"ב ע"א ש' כ' צ"ל שהקשה רב ששת):

יורה דעה

סימן כז

עגל שנשחט ע"י סימנים שהוא בן שמונה רק שעד אחד מכחיש ואומר שהוא יודע שעגל זה עדיין הוא בתוך שבעת ימים ראי' ברורה דהר"ן סובר דהגדת עד אחד דינו ממש כמו סימן מובהק דמהני מן התורה משא"כ סימני העגלים דינן רק כסימן גרוע ואף לשיטת הריטב"א וש"פ דאין מחזירין אבידה ע"י עד אחד זהו לא משום דסימנין עדיפי רק מטעם גזה"כ דכתיב לא יקום עד אחד וכו' תדע דהא לצורבא מרבנן מהדרינן אבידה ע"י דיבורו שהוא שלו ואפילו הכי על אחרים אינו נאמן לשיטה זו לומר דהאי אבידה דידיה הוא הוכחה לזו מדברי הרמב"ן והמ"מ והב"ש. תירוץ על השגות הת"ג והב"מ על הב"ש בסי' קל"ב אף דגיטין ילפינן דבר דבר מממון דבעינן תרי סהדי זהו לענין הנתינה ליד האשה אבל לחשש שמא נתחלף גט זה באחר דמי לשאר איסורין דעד אחד נאמן. קושיא על הגאון בעל בא"י סי' ט"ו. פירוש בגמרא בכורות ז'. הא דזכות תולה במים המאררים הוא רק מיעוטא ומזה מוכח דעד אחד נאמן כנגד הרוב קושיא על הפ"מ בכללים שלו לכאורה סותר ד"ע מיו"ד סי' פ"ג בנידן זה יש לצדד להקל:

סימן כח

בעירות שהמנהג כשנכרי מודיע שנולד אצלו עגל בתמונה זו ממתינין שמונה ימים ואם מוצאין בו סימנים הללו סמכינן ע"ז בעבידא לאגלויי אפי' נכרי נאמן אך אם יש לו התנצלות אף באופן רחוק מאד לא נקרא עבידא לאגלויי בדין שלח ואחוי קדושין ס"ה ביאור בדברי הט"ז והש"ך יו"ד סי' קכ"ז שלח ואחוי הוא בגדר אנן סהדי דקושטא קאמר ולא משום עבל"ג ובזה מתורץ כל מה שהקשו עליהם תירוץ על קושית הב"ש אמאי נשים אינן נאמנות בבדיקת שערות הא הוי עבל"ג. מדברי ש"פ משמע אף אם יש לו אח"כ התנצלות נמי הוי דעבל"ג. בעד מפי עד בעגונה ועד הראשון כבר מת דאי אפשר להכחישו אפי"ה בכלל עבל"ג הוא כמו שכתב רע"א. יש סמוכין לזה מנדה ס"ח דר"ע סובר דנדה חזקת טומאה היא אפי"ה חרשת ושוטה אשה בודקת אותה משום עבל"ג אף דיש לה התנצלות שמא בסילוק ידיה ראתה בדאורייתא או היכא דהעד מנגד להחזקה לא סמכינן על סברא כיון דלא אפשר לא ילפינן מאפשר קושיא על הפנים יפות פ' מצורע לשיטת הריטב"א אין ראי' מנדה דהתם מה דמאכילין אותה תרומה ע"פ בדיקת נשים משום דקטן אוכל נבילות הפרשתו הוא רק מדרבנן ראי' לדין זה מהא דמצא כתוב שכך שמם סמכינן אף דלא ידעינן מי כתבו:

סימן כט

עוד בזה. מה שחושש כיון דחיורא וסומקא לאו סימן הוא הא יש לחוש שמא עגל הראשון מכר וזה אחר הוא אבל ז"א דכל דנימא דנולד עגל כזה להחלפה לא חיישינן ראי' מתשובת הרא"ש באמרו שהתלוה עמו יהודי אחד ומת לא חיישינן שמא הראשון הלך. מה שהקשה ע"ז הט"ז מזומן שחורים לא קשה דהתם איכא ריעותא לפי זה בנידן דידן נמי הא ליכא ריעותא גם אי אזלינן בתר רובא דעלמא הא אינן נופלין. ראי' מבכורות כ"ד בנאבד בעל מום לא דמי למצא כלי וכתב עליה תרומה דחיישינן לאחרינא. כ"מ דאיכא בעל בחירה הרוצה לשנות מקדמותה לא מהני התם לא רובא ולא חזקה כמו שהביאו מהא דפריך דילמא צרה היא אף דלא הוי רק מיעוטא. איש בשלו לא חיישינן להחלפה בפסול עדות המעידין קודם מעשה דברי השו"מ בזה אינם מוכרחים:

סימן ל

מה שהקשה דבב"מ דף כ"ח משמע דאי לאו הסברא דבהדי דנקיט חזאי היה חיורא וסומקא סימן ולעיל דף כ"ז מבואר דלא הוי סימן כלל מתורץ ע"פ הוכחה שאף הרי"ף דסובר היכא דהגט מסייעה מעיזה מ"מ כ"ז לא הוי רק איסור דרבנן לכך אי לאו החשש דבהדי דנקיט וכו' היתה נאמנת משא"כ לעיל כיון דמיירי בדאורייתא פריך שפיר דתו"ס לא הוי סימן כלל. עוד תירוץ ע"פ דברי הש"מ דף כ"ח שם באיסור דרבנן שיש לו עיקר בתורה אי מהני סימן אמצעי. בדין פלוני דהאי סימנא קטיל גברא מחזק דברי הנב"י בזה. אף דכתב הרא"ש בתשובה בהא דחיה נאמנת על הבכור ילפינן זאת ג"כ מיכיר מ"מ אינו אלא מדרבנן:

סימן לא

עוד בדין עבל"ג דפעמים מהני אף להוציא ממון מיאון אם הוא ג"כ בכלל דבר שבערוה:

ובדין נוגע שפסול אם יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן אף שהנכרי הגיד בשביל טובתו מ"מ כל שבא מעצמו ואמר נקרא מס' ל"ת וראי' לזה מרש"י מנחות מ"ג חילוק דפעמים אף היכא דיש לו התנצלות נמי הוי מדעבל"ג והוא ע"פ חידושי הרשב"א בדין פרעתיך בפני פו"פ להרמב"ן מהני בדיקות נשים אף היכא דליכא חזקה דרבא הסברא דלא מרע אומנתו לא שייכי רק לענין להחליף סחורה טובה בגרועה אבל לא מהיתר לאיסור כל שהדבר שוה הוא בעצם אף אומן נמי חשוד. תירוץ על סתירת הרמ"א מסי' פ"ו לסי' קי"ט בדברי הר"ן דלא אזלינן בתר רוב עופות הטהורים מטעם דאיכא נמי מקצת נו"ט אם הוא דאורייתא או לא. בדברי הרשב"א דלא אמרינן סמוך מיעוטא וכו' אלא היכא דהמיעוט נוטל חלק מהרוב:

סימן לב

מסל"ת במקום דלא מהני כגון בחזקת איסור אי מהני בצירוף אומדנא תלי זאת בפירוש הגמרא ב"ק קי"ד נחיל של דבורים דבעינן שהבעלים מרדפים משום דזה הוי כמו אומדנא בצירוף מסל"ת דאי לאו הני שמא דהפקר וממילא זכה בהם. השגה על הח"ס הוכחה כהחו"י בסי' ל"ז. קושי' על הנב"י דמביא דרגלים לדבר לחוד נמי מהני מהא דאם רופא אומר שנתרפא שוב לא הוי רואה מת"ת הא התם איכא נמי דלא מרע אומנתו לכאורה נתחלפו שיטות המחבר והרמ"א מסי' ס"ט לסי' קכ"ב. תירוץ ע"ז באם עושין ספיקא דרבנן לכתחלה:

סימן לג

אם לסמוך בעגלים על סימן דגדלות לחוד. להרמב"ם דפסק דצאן בן שלש פסול משום זקן לפי"ז ע"כ הא דאמרינן דנמצא בן שתי שנים הוא דוקא והאיך מקריבה שלמים שמא חטאת היא מוכח דלא קיי"ל דיש בן שנה הנראה כשתים אלא דאפשר להכיר. הוכחה מהסוגיא לפירוש הרמב"ם דאף בחילוק של שלשים יום נמי אפשר להכיר. חילוק בסתירת הסוגי' דזבחים ומנחות וקדושין ע"פ הסברא של הפנ"י דבקדושין אין שם רק חשש דרבנן שמא יתברר שהקריבו פסול על המזבח לפי"ז בזבחים כוונת הגמרא על תערובות חד בחד לפי"ז מוכח דבדרבנן סמכינן על הכרה טעם למה לא משני סוגי' דילן נמי כמו תירוץ הירושלמי שקלים דמשו"ה לא חיישינן שמא חטאת הוא דאזלינן בתר רובא משום דתלמודא דידן רוצה לתרץ אף למאן דלא אזיל בתר רובא לפי"ז אפשר לומר דגם התוס' מודה להרמב"ם דאפשר להכיר כמבואר שם בארוכה ותירוץ על קושית שעה"מ ה' כהמ"ק. ראי' מתוס' קדושין ס"ג דאף דלא נאמן לומר בני זה בן י"ג שנה הוא מ"מ אם נראה גדול בקומה נאמן. ומסקנא דאם הנכרי מביא העגל לשוק דשייך נמי כל דפריש וכו' כמו שכתב הר"ן פ"ק דביצה בהא דרוב תרנגולת ביממא ילדה סמכינן ע"ז:

סימן לד

בדין לפ"ע ואם בעת המכירה לב"נ אין מן איסור רק שאחר כך יהי' איסור אם גם כה"ג איכא משום לפ"ע מפסחים כ"ב מוכח דגם כה"ג איכא משום לפ"ע מן התורה. בדברי הפנ"י דאחר דלא קיבלו השבע מצות התירן ממילא שוב אין בהם משום לפ"ע ור' נתן דאוסר היינו משום דאינו סובר דרשה זו לפי"ז היה אפשר לתרץ קושית המראה פנים בירושלמי דדמאי דלמה השמיט הרמב"ם דין זה דעובר בל"ת ומה שתירץ משום דפשוט הוא תמוה דהא אנן בעינן קרא ע"ז סברא כיון דאין אתה מצווה עליו במצוה של הוכח תוכיח הוי אמינא דאין בו ג"כ משום לפ"ע. תירוץ על קושית הט"א על הפוסקים דהיכא דיכול ליטול בעצמו לית בו אפילו מדרבנן משום לפ"ע צ"ע בסוגי' דע"ז שם יש סברא דאף אם מכשילו רק באיסור דרבנן מ"מ עובר על לפ"ע מה"ת דלא גרע מנותן עצה שאינה הוגנת דעובר מן התורה משום לפ"ע תירוץ על קושית המפרשים סוף פ"ק דע"ז דפריך תיפוק לו משום לפ"ע, והא נפק"מ דאית לכותי שדה שלו תירוץ על קושית התוס' בקדושין נ"ו ד"ה אבל מה שהקשו על רש"י ביאור היטב בדברי הריטב"א סוף פ"ק דע"ז מסיק היכא דעכשיו דלית בזה איסור רק שאח"כ יתחדש האיסור אין בו משום לפ"ע בדין מי שיודעין בו שאינו נוטל ידיו אם רשאין ליתן לו לאכול ותירוץ דברי הב"ח מקושית האחרונים במה שכתבו דצדקה כיון דאיכא בה עשה ול"ת דוחה לאיסור דלפ"ע אינו כן דגם כאן איכא עשה של הוכח תוכיח טעם לדברי הרא"ש פ' השותפין דחיישינן טפי למכשיל חבירו באיסור מעושה בעצמו האיסור. הפוסקים כאן אזלי כ"א לשיטתן בהא דאסור להלות בלא עדים אי משום לפ"ע או דגורם קללה לעצמו ב"מ דאף אם האיסור יבא בודאי מ"מ כל דלא הגיע הזמן של האיסור נמי אין בו משום לפ"ע תירוץ על דברי בעה"ט במה שהתיר למכור דגן שנטבע לנכרי מ"ש מביצת נבילה. תירוץ על קושית השבו"י האיך מותר לשלוח אגרת הרשות שיגיע לחבירו בשבת הא עובר משום לפ"ע כי היא ממש שיטת בעה"ט:

סימן לה

בשיעור כאיסר. הוכחה מרש"י חולין נ' ד"ה באותו חוליא ובדף מ"ה בנקבה כנפה והיוצא מזה שהוא קרוב לשיעור מטבע גריוניק שלנו:

סימן לו

בסירכא שספק הוא להשו"ב אם היתה בחוד אי בחיתוך שמחמת כן היתה כשירה רק שבעת הבדיקה היה שם שו"ב השני וכעת אינו כאן ומסתפק אי צריכין להמתין עליו אולי ע"י יתברר שהיתה בחוד. בכיוצא בזה האריכו כבר המחברים וכתבו דבדבר שאפשר שיתברר ממילא דעביד איסור לא סמכינן בזה לא על ס"ס ולא על חזקה וקצת סמוכין לזה מב"מ ל"ח דחיישינן שמא עשאן המפקיד תרומה על מקום אחר וקשה אמאי לא מוקמינן הטבל על חזקתן וע"כ דהיינו טעמא דחיישינן שמא יתברר ממילא ע"י הבעלים דעבדי איסורא ר"י בירושלמי שקלים סובר דהיכא דאיכא רובא להיתרא לא חיישינן שמא יתברר ההיפוך וקשה האיך יתרץ בזבחים ע"ד בספק טריפה שנתערב דאסרינן כולן מה"ט שמא יתברר כמש"כ הפוסקים. חילוק בין היכא דלאחר הבירור לא יהי' ג"כ איסור ודאי וראי' מהא דמותר לבוא עליה בין ערה או ישינה מה שהביאו ראי' מקדושין מ"ה דחיישינן שמא יבא אביה וימחה אף דאז ג"כ מותרת לאכול בתרומה מן התורה דהא ארוסה היא י"ל דהתם אין כאן חזקה דשמא באמת ישתנה דעתו אח"כ אבל היכא דאיכא חזקה לא חיישינן:

סימן לז

בסירכא של"כ שסמוך אצלה ממש נחתכה הריאה ע"י סכין והסירכא עברה בקל רק שספק הוא שמא היתה על מקום החתך ג"כ. לדידן דלא חיישינן למיעוטא מ"מ היכא דאיכא ריעותא מחמרינן טפי אפילו מר"מ לפי"ז לר"מ דחושש בעלמא שמא במקום נקב שחט כש"כ לדידן היכא דאיכא ריעותא. עוד ראי' משיטת הרא"ש דסובר דסימנים קשים הם אצל דרוסה כמבואר בפנים עוד ראי' מבכורות כ"ה קושי' אמאי בספק דרוסה חוששין שמא במקום נקב שחט ומ"ש דמהני בדיקה לעור הפנימי של ושט לחוד ולא חיישינן לחיצון דאין לו בדיקה. תירוץ ע"ז בדין תרי קולי דלא מקילינן במקום הפסד"מ. חילוק בין כוליא שלא הספיקו לבודקה אם הגיע לחריץ דטריפה אף בהפ"מ ומ"ש במחט בביה"כ שלא נבדקה אי עברה מעל"ע דכשר במקום הפס"מ חילוק בין היכא דנגמרה הריעותא היא בודאי טריפה ובין שאפילו אם נגמרה יכול ג"כ להיות שהיא כשירה ביאור בדברי הרא"ש והפוסקים דאזלי בזה לשיטתם ומסקנא להקל

סימן לח

סירכא מצימוק מקצת שעברה ע"י מיעוך קל וע"י המשמוש של הבודקים חזרה למראה ריאה רק שנקרע הקרום. ראי' מגמרא דכל דחזרה למראה ריאה ע"י שריית פושרין אף שע"י כן נעשו בה נקבים כשירה. לא שייך כאן מחזקינן מאיסור לאיסור דזה הוא דוקא לענין שחיטה מטעם כיון דלא בריר לן המתיר יש כאן משום אבר מן החי כמש"כ הרשב"א יבמות ל"ו משא"כ בטריפות מה שהביאו ראי' מבכורות מ"ב דחיישינן שמא נתהפך זכרותו אין ראי' דהתם אתילד הריעותא מבטן כמש"כ המחברים הממנ"פ של הש"ך והפוסקים בריש סי' ל"ו לא נאמר אלא דוקא דקודם הנפיחה נראה ריעותא המטריף מצד עצמו בלי הצטרפות של תר"ל. פלא על ספר טטו"ד סי' ק"ה אף דכתבו דהיכא דהסירכא היא על ריעותא לא שייך שם סברת הרא"ש דסירכא גמורה ע"י מישמוש היא מתחזקת מ"מ אם אח"כ אזיל הריעותא מהני השגה על שו"ת ב"ע בזה:

סימן לט

נגלד פורתא ועליו קרום פרוס ונראה תחת הפרוס כי הקרום השני הוא שלם ואחר כך נקרע הריאה ואי אפשר לבדוק עוד ונסתפקו אי נקרא זאת מראית העין כיון דהקרום מכסה ב"מ בדין בדיקת חמץ כנגד חלון של זכוכית בראית הרוק של יבמה בבתי עינים ראי' מהגמרא דאפילו בנגלד כולו לא חיישינן לנקב דקים לחז"ל דע"י נגלד אין הדרך לנקוב קרום השני טעם דכשר מורנא במקום נגלד אף דמחוסר בדיקת מ"ע:

סימן מ

אחד אמר על בשר שכבר נתבשל שהוא יודע שלא נמלחה ואח"כ בא ואמר שמצא החתיכה שלא נמלחה וטעה במה שאמר. היכא דאומר דטועה בדין היה אי בעינן אמתלא או זה גופא הוי אמתלא. מה שהביאו הפוסקים מהרא"ה והריטב"א והנמוק"י דבאיסור דרבנן לא אמרינן שוי' עליה ח"ד יש לדחות גם מה שהביאו מהא דיבמה שאמרה אחר שלשים יום לא נבעלתי ג"כ יש לדחות ומבואר בפנים מקדושין דף ס"ה בסוגי' דקדשתיך מוכח דאף בדרבנן נמי אמרינן ח"ד תירוץ על דברי הר"ן סוף נדרים בטמאה אני לך מה שהקשו עליו המחברים אף במקום דלא בעינן אמתלא מ"מ חזרה בעינן מה שהביאו מנדרים ט"ו מהא דהנאת תשמישך דאף בדרבנן נמי אמרינן ח"ד אין ראי' דהתם משום נדר הוא. מוכח ביבמות קי"ב דאפילו אם ע"י דיבורו לחוד בלא הודאתה אין כאן איסור מ"מ צריכין ג"כ אמתלא אמר שראה בה דבר מכוער לא שייך בזה חד"א. ביאור בדברי הראב"ד והרשב"א והריטב"א בהא דחכם שאסר שאין חבירו רשאי להתיר וי"ל דכיון דהחכם נעשה בע"ד דידיה הוי נמי בכלל חד"א ומה שהקשו אם כן מה פריך מזה על נדה הא היא משועבדת לבעלה ולא שייך חד"א י"ל דבעת שהיא נדה אינה משועבדת ומוכח מדבריהם דאף בדרבנן נמי שייך חד"א דאל"כ מה מקשו על סוגי' זו דחכם שאסר מע"ז מ' הא התם איסור דרבנן הוא ובנידן דידן במה שאמר שטעה דמי כמו שהוציא האמתלא מפיו. ובעינן אמתלא דיצחק כנגד אבימלך:

סימן מא

יאגדעס האדומים מרוקחין הוריקו אותן לתוך מי שריות בשר וספק אם יש שם ששים י"ל כל דם שנתערב במים כל דלא חזי להקרבה אינו עובר עליו אף דליכא ששים נגד הדם וכן מצאתי באו"ה כ' ל'. א"כ האו"ה יפרש הא דתנן במנחות אם יש בו מראית דם כתוס' ממשות דם מיהו ראי' האו"ה יש לדחות דמיירי וקמ"ל דחזותא בזה לא פסול ובזה מתורץ קושית רע"א סוטה ט"ו דמה מדמה דם בדם לדם במים הא טעם כעיקר מן התורה דהא כאן כיון דאיכא ששים ליכא טעם וראי' דהא מייתי מקורטוב יין שנפל לשלשה לוגין והתם הא הוי יותר ממאתים כמש"כ הרשב"ם ב"ב צ' יש לחלק מדם שמלחו דאי אפשר להחזיר לקדמותו משא"כ הכא אם יוסיף עוד דם הרי נאסר מיהו למאן דאית לו אין דיחוי אצל מצות אין לחלק בזה ומסיק דבמקום הפסד"מ יש לצדד להקל (נשמט עיי' בנב"י מה"ת סי' מ"א ועיי' בשו"מ מהד"ג סי' קי"ג מה שהקשו מהא דיורדין לנחל קדרון ויש לישב):

סימן מב

חתיכת בשר מלוח שנפל לציר בשר היוצא בעת מליחה וסילק תיכף יש לצדד להקל דלא גרע מנגע איסור חם להיתר חם דאם סילק תיכף אינו נאסר ראי' מחולין קי"א מיהו כ"ז בחום כ"ר שהסירו מן האור או יבש ביבש אפילו רותח ממש אבל לא בבישול דנאסר תיכף וראי' מהא דכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב וכדי קליפה צריכין גם כאן:

סימן מג

חתיכת עוף שנמלחה עם הלב ואין בה ששים ונתבשלה כך ועם צירוף מה שבקדירה יש ששים. המחברים הקשו מ"ש בורידין לא בעינן ס' כנגד כל הורידין ותירצו דהתם אין בהם דם של עצמן משא"כ בלב לפי"ז אם נמלח הלב מקודם דינו ג"כ כורידין. אמנם מדברי המהרי"ל לא משמע כן אפשר דהש"ך יפרש דהמהרי"ל אזיל בשיטת מהרי"ו דסובר דכיון דהלב סגור הטבע הוא שאף מצד החיצון ג"כ אינו מוציא הדם לפי"ז לדידן דלא קי"ל כן יש להקל אך א"כ יסתרו דברי האו"ה אהדדי כמבואר בפנים אלא עיקר הטעם במילוי בשר הוא דכל דליכא חלל בפנים וגם אינו מתולדתו מעכב הפליטה כמש"כ הפוסקים הלכך דם הלב נמי כיון דלאו מתולדה היא מעכבת נמי הפליטה מה שהחליט הש"ך דורידין מפסיקין יותר מקרום של כוליא לכאורה הוא היפוך דברי הר"ן פג"ה:

סימן מד

פרה שנטרפה ע"י סירכא מגב לחיתוך ובתוך שלשה ימים בישלו מחלבה להרמב"ם דחלב של טמאה אין לוקין עליו ודאי ה"ה של טריפה ממילא לסברת המחברים דכל דלא דמי למשרת ושרצים לא אמרינן בו טעם כעיקר ה"ה הכא ובזה מתורץ הקושיא אמאי לא הגעילו ג"כ כלי סיחון ועוג לשיטת הרמב"ם והיינו כיון דבמלחמה מותר אם אי אפשר לו כן למצוא היתר ממילא לא דמי למשרת ושרצים. מה שהקשו אמאי לא ילפינן דאזלינן בתר רובא מהא דאכלינן חלב י"ל עפ"י דברי המל"מ דבעשה גם ר"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא וכל עיקר הראי' לאפוקי מר"מ והכא בחלב גם ר"מ מודה דאזלינן בתר רובא. תירוץ על קושית הגאון בעל בא"י סי' י"ד מזבחים צ"ז יותר יש לדמות איסור לאו לכרת מאיסור עשה ללאו. תירוץ מספיק על מה שהקשו על שיטת מהר"י מאורליינס במה שכתב דטעם כעיקר אין בו רק עשה לחוד תירוץ על מה שהקשו מזבחים ע"ח. מסיק דאף אם אין סירכא בל"נ מ"מ לכמה פוסקים בחלב טריפה לא אמרינן בו כלל טעם כעיקר ואף דלשיטת התוס' אף כה"ג אמרינן טכ"ע הא סברי דיש סירכא בלא נקב ולא נאסר כלל למפרע ולשיטת רש"י הא כה"ג הוא כסדרן הלכך הכלים שאי אפשר ה בהגעלה ויש ג"כ ספק שמא לא השתמשו רק בכ"ש יש לצדד להקל:

סימן מה

בציר של בשר כחוש שיצא מעצמו אחר מליחה והדחה ונפל לתבשיל של חלב וספק אם יש שם ששים. החו"ד הוכיח מתוס' חולין צ"ט שהוא רק זיעה בעלמא. התה"ב הארוך סובר דדרשה דהטמאים לאסור רוטבן של דגים הוא דרשה גמורה ויש להבין דלמה מהטמאים הנאמר בשרצים מרבינן אף צירן ובדגים צירן מותר וע"כ צ"ל כמש"כ הפוסקים דכ"ז קי"ל להו לחז"ל דבדגים אין טעם בצירן לפ"ז בבו"ח דליכא האי קבלה דינו כמו רוטב ואסור ודברי התוס' ג"כ יש לכוין כן וגם י"ל דכוונתם הוא עפ"י דברי הת"כ פ' שמיני דציר דגים ילפינן מזה תאכלו דמותר לפי"ז אין ראי' לציר בב"ח וע"כ הוא רק גזה"כ דהא חזינן דציר דגים ע"י בישול טעמו משובח אמת כי הוא אזיל לשיטתו בסי' ק"ה דאף תרומה היוצא ממנו מותר כיון דליכא בהדיא לאסור. אבל לא הבנתי דהא גמרא מפורשת בזבחים צ"ו דבתרומה אמרינן ג"כ טכ"ע עיי' מה שתירץ הרמב"ם לחכמי לוניל פט"ו ממ"א אבל הסוגי' שם עדיין אינה מתורצת ולכאורה י"ל דזה תלי בדון מינה ומינה או דאוקי באתרא ור"ש סובר דון מו"מ והסוגי' הא אזלי אליבא דר"ש והרמב"ם פ"ט מהלכות שביעית סובר דאוקי באתרא לפיכך אינו פוסק כסוגי' זו. ויותר נראה דר"ש כיון דסובר טכ"ע הוא מן התורה וגם קדירה בת יומא לא פגמה כלל והלכך לדידיה ע"כ הדרשה דאותה קאי על השטיפה כמבואר בסוגי' משא"כ הרמב"ם שסובר שהוא רק מדרבנן מוקי להא דקדירה שבישל בה תרומה לענין הבעין ואותה דריש שלא נאמר דגם תרומה נקרא קודש לפי"ז להראב"ד וש"פ דאסרי בתרומה טכ"ע אף דליכא קרא ע"ז ה"ה ברוטב של דגים ולא כמו שרוצה להתיר מסברא אף רוטב של דגים טמאים בהפ"מ יש לצרף דעת המרדכי דאף ציר של נבילה וטריפה הוא ג"כ מדרבנן השגה על הש"א שר"ל דמי חלב דמותר הוא משום דדינו כציר היוצא מדבר כשר אבל ז"א דהא מוהל היוצא מן השמן איני מכשיר לר"ש ומי חלב מכשיר קושיא על הח"ס בדין צילולתא דדמא ולפי מה שכתבנו דתלי בקבלת חז"ל ניחא קושייתו גם בלאו הכי שאני התם מטעם דדם בעינן שיהי' אדום דוקא הוכחה מדברי הרא"ש והפוסקים דמי חלב אינו בכלל ציר. הכרת דהרא"ש לשיטתו צריך לפרש הטעם במי חלב דמותר משום דלאו חלב אם נקרא סתירה מדברי הרמב"ם פ"ז מהלכות מ"א לפ' ט"ו קושיא על הב"ח שכתב דבחלב ליכא קרא על צירן מחולין ק"כ (ד' נ' ע"א ש' ט' נשמט עייי' בתוי"ט פי"ג דמנחות ד"ה שמן מה שהקשה בסתירת דברי הרמב"ם אהדדי ועיי' בדברי האחרונים שיש חילוק בין שני ענינים לענין אחד דבזה דוקא אמרינן דון מינה ומינה ע"ד ש' מ"ז נשמט עיי' בסמוך תשובה מ"ו):

סימן מו

במי חלב שלנו שאחר שנתחמץ מעמידין אותה בתנור חם קצת ועי"כ נקפה ונעשה גבינה והמי חלב נפרד בפ"ע אם גם זאת נקרא מי חלב לענין תערובות בשר וכה"ג תירוץ על קושית הפר"ח בסי' פ"א חילוק בין הכשר זרעים דמרבינן בהו תולדות ומי חלב תולדה דחלב נקרא משא"כ לענין בב"ח הא לא מרבינן תולדות. אין נפק"מ בין אם מבשלין הנסיובא והאוכל צף למעלה ובין המי חלב שלנו רק עיקר החילוק הוא דכל שלא נשאר בהם מהחלב מותר י"ל דהרא"ש דמצריך דוקא שיתבשלו הנסיובא מיירי בהני גבינות הנעשים ע"י קיבה שבהם נשאר תלב ממש כידוע מהאומנים משא"כ מי חלב שלנו לא נשאר בהם כלום:

סימן מז

ברוטב של בשר רותח שנשפך סמוך לפת בתנור ולא נגע בהפת רק ההבל של הזיעה ובודאי הי' ס"ל שם לכאורה אחרי דכתבו שאין זיעה באוכלין והכא הא בהמים עצמן של הרוטב אין איסור רק מחמת טעם הבשר שקיבלו ובבשר הא אין אוסר זיעה אך מהרמב"ם נראה שאין ראי' שיש חילוק בין זיעת אוכלין למשקין ולכאורה יש להבין מנ"ל להרא"ש כלל ללמוד איסור זיעה מטומאה הא קי"ל דאיסור מטומאה לא ילפינן ופירש רש"י דטומאה חידוש הוא הלכך נראה דהרא"ש מוכרח הוא לשיטתו כמבואר בפנים אבל להחולקין על הרא"ש אין ראי' כלל דזיעה אוסרת הלכך יש כאן ס"ס דשמא זיעה אינה אוסרת ושמא דוקא צונן מקבל זיעה אבל לא חם וגם הא יש סברא דכל לבינה נחשבת ככלי בפ"ע ואינו מפעפע מקדירה לקדירה וגם יש סברא דאף בקדירה נמי לא אמרינן דהוא מקושר עם המאכל ותמה אני על הגאון בעל בא"י סי' ט' שמוכיח מהרמב"ם דכה"ג לא הוי נטבנ"ט ובאמת ברמב"ם מבואר להיפוך:

סימן מח

בחתיכת בשר בהמה גסה שנתערב בה חתיכות של בשר בהמה דקה מבשא"מ ונחתכה לחתיכות דקות וקודם הבישול נודע שבהמה דקה אחת נערפה ואי אפשר להכירה וכבר לקחו קצת מהחתיכות ואכלו אותם קודם שנודע התערובות. מה שהוכיחו הפוסקים מדברי הרשב"א דסובר דהא דאמרינן דאם נפל אחד מהם לים דהותרו כולם לא מיירי במין בשאינו מינו אף אם הוא יבש ביבש המעיין ברשב"א יראה דלמסקנא אינו סובר כן הרשב"א לשיטתו בתשובה הוכר לדחות פירוש הראשונים אף היכא דאיכא החשש של טעם כעיקר וגם הסברא דאיסורא ברובא איתא מ"מ אמרינן נמי דהאי דנפל דאיסורא הוא. דברי רע"א בסי' פ"ב צריכים תיקון והמעתיקים לא העתיקו יפה. תירוץ על קושיית התוס' ע"ז ס"ז הוכחה דלהרשב"א הכרת טעם לא דמי להכרת גוף האיסור:

סימן מט

אחד מלח בשר לצורך יו"ט ומחמת טירדת יו"ט לא נשתהה במלחו רק שיעור מיל ונשאר לו מבשר זו לאחר יו"ט בפ"מ סי' צ"ד כתב דכה"ג אמרינן הואיל ואישתרי וכו' מיהו י"ל דכ"ז היכא דאי אפשר לתקן משא"כ הכא ויש להבין דהא בכהן ביפ"ת לא אמרינן הואיל ואישתרי ואולי סובר הפ"מ כיון דאיכא שם עוד לישנא דאמרינן הלכך בדרבנן סמכינן להקל ובזה מתורץ מה שמקשין על המ"א בסי' פ"ח שכתב דנדה כיון שמותרת בימים נוראים ליכנס לביהכ"נ מותרת נמי להתפלל והקשו דהתם בהותר לצרעתו הא כניסה חדא היא משא"כ כניסה ותפילה תרי מילי נינהו ולדברינו ניחא דהא בכהן כיון דאינו לוקה משום זונה על נכרית אלא א"כ נבעלה תחלה וא"כ האיך מותר בה אף ביאה שניה הא נעשה איסור חדש של זונה וגם הוא בזמן אחר דהראשונה היתה במלחמה אלמא דאף כה"ג נמי יש סברא דאמרינן הואיל ואישתרא. ויתר הדברים וגם שיטת הפוסקים בזה מבואר בפנים ויש להבין מדברי הרשב"א בפת פלטר דלא אמרינן הואיל ואישתרי וכן מהמבשל לחולה בשבת וי"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו משום דהאי סברא דהואיל ואישתרי תלי אי דחויה או הותרה והרשב"א בתשובה סי' תרפ"ט סובר דדחויה ומתורץ נמי בזה קושית הט"ז מסתירת הש"ע מסי' קי"ג לסי' קכ"ג. בפלוגתא של הראשונים אי קיי"ל לעולם כאיכא דאמרי בש"ס אף בדרבנן ואף אם הוא לחומרא. חילוק אימתי חששו שלא יהיו דברי חז"ל כחוכא ואימתי לא חששו לזה ע"פ כל ההנחות דברי הפ"מ צ"ע יש חילוק בדין הואיל ואישתרי אם הסירו זאת משום הפסד או משום מצוה והוא ע"פ חילוק של הרשב"א בין אשת אח במקום יבם דמותר אפילו ביאה שניה ובין יפ"ת דאסור בדין טומאת ע"ה שהתירו ברגל שג"כ אחר הרגל נאסר חילוק בין דבר שהותר ובין דבר שלא נאסר מעולם. יש לעין ע"ז מירושלמי דבשבת אוכל על פיו ולמצא"ש חייב לעשר:

סימן נ

ע"ד דגים קטנים סנעטקעס שמביאין כאן והם נצלים ע"י עכו"ם ואופן צלייתן הוא יש לזה תנורים גדולים ואחר ההסקה נותנים שם חול ובוזקין עליהם מלח וע"י רתיחת החול והמלח ראוין הם לאכילה אם יש בזה משום בשולי עכו"ם. בירושלמי פ"ש דע"ז מבואר דעל תולדות אש לא גזרו והיינו ע"פ דברי ר"ת בשבת מ"ב דעירוי בכ"ר מבשל ממש וקשה האיך הכריעו לפסוק כרבינו יונה דיחידאה הוא וע"כ דבישול עכו"ם שאני ואף לשיטת ר"י דגם מליחה נאסר ג"כ בבש"נ הכא מודה דהא לאו דרך עשייתן הוא. ויש לעיין דלכאורה סברת חזקי' ור"י בבבלי הפוכות מירושלמי פ' כלל גדול ב"מ תירוץ על הסתירה מירושלמי דפ' הנודר דהכא נשאר בספק בדין מעושן ובשבת איתא בפשיטות דדינו כמבושל קצת עיון באו"ה כלל מ"ג דין ט"ו. יתר הדברים מבוארים בפנים:

סימן נא

ע"ד הכלי ברזל המצופים דהחמירו בהו דלא מהני הנעלה אם נבלע רוטב מבחוץ הוכחה ממסכת כלים דהציפוי עם גוף הכלי נחשבת כשני כלים אף אם הוא דק מאד וא"כ דמי לשתי קדירות. ראי' לזה מתוס' ע"ז ד' ל"ג ביאור במהרש"א שם ד"ה קוניא ואף דנדבק היטב ע"י אומן מ"מ כל שאיני כך בתולדתו דינו כשני קדירות וכן מוכח מסה"ת היכא דהציפוי יכול לעמוד בפ"ע אף רש"י מודה דדינו כשני כלים תירוץ על קושית הפ"מ בסי' תנ"א מ"ש ציפוי בדיל מתנור שטחו בטיט ומה שתירץ שהבלוע נפגם ע"י הטיט לא נראה ומבואר בפנים והכא יש להתיר ע"י הגעלה לכ"ע דאף דלרש"י נחשבת לכלי אחד הא הוא סובר דגם לפי המסקנה נשאר הסברא דשיע ולא בלע ולדעת ר"י דאינו סובר כן הא לדידיה דינו כשני כלים:

סימן נב

ע"ד הדבק מבשר טמא שניתנין בתוך משקה וע"י כן נעשה צלול כי הפסולת יורדת למטה וגוף הדבק נימס תוך המשקה. הפוסקים לא הזכירו היכא דהאיסור נשאר שם מ"מ נראה דכאן לכ"ע מותר דבע"ז ל"ח ובירושלמי פי"א דתרומות מבואר דכל דנעשה רק לעבורי זוהמא אף אם הוא מדברים האסורים בהנאה מ"מ מותר אח"כ אף באכילה. ביאור דתלמודא דידן חולק בזה עם הירושלמי גם מבואר באיזה סברא פליגי חזקיה ור"י שם ד' ל"ח וכ"א אזיל לשיטתו כמבואר בפנים. ומסיק דכיון דאומנים אומרים דהטבע של הדבק שנימס ונפרד לגמרי מהמשקה הלכך אפילו אם נימא דלא סמכינן כ"כ על הגדת האומנים מ"מ כיון דגם בגמרא מצינו כיוצא בו בצחנה אליבא דר"י או במורייס הרי דיש דברים האסורים שהם נפסדים בתוך האוכל ואין נותנין טעם הלכך מכלל ספיקא לא נפקא וכיון דאין בו רק משום אין מבטלין איסור ובמקום ספיקא הא לא גזרו מהרמב"ם משמע דאף אם הוא רק לעבורי זוהמא מ"מ נותן טעם ג"כ הרמב"ם סובר דטבל שנתערב ברוב חולין חייב להפריש מן התורה משום דאף דהאיסור נתבטל מ"מ גוף המצוה של הפרשה לא נתבטלה וחלקו של כהן ישנו בכל מקום שהוא עוד יש להקל עפ"י דברי התוס' חולין קי"ב ד"ה תרי קושי' על הר"ש והרע"ב פ"ו דתרומות שכתבו דבצל בצחנה מיירי בלא נימוח ובירושלמי בשני מקומות מבואר דמיירי אפילו בנימוח:

סימן נג

בטבח שמכר בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ומתנצל כי בנו חלה אז ומחמת טירדותיו שכח גם אומרים עליו שכ"פ נכשל בזה עוד העידו עליו שפ"א מצא המשרת נקב בכרס והוגלד פי המכה והראה לו וגער עליו וניכר הוא שרצה למכור הבשר לישראל רק שלא הניחו לו. העובר על איסורין המפורסמים אי די בקבד"ח פליג בזה הרא"ש והרשב"א היכא דאיכא חימוד ממון אף אם לא עבר רק פ"א אין לו התנצלות דשוגג היה. בכ"ז אין חילוק בין עבר על איסור דאורייתא או דרבנן. חילוק בין חשוד לעובר ממש. קושיא על העבה"ג מה שמביא ראי' מנמצא אחריו חוטין דדי בקבד"ח וקשה דהא כתב הג"א דלא מהני אבל באמת יש חילוק בין מכר לנמצא אחריו קודם שמכר וכה"ג מחלק ג"כ הראב"ד הובא בדברי הסמ"ע סי' ל"ד דכל היכא דיש ח"מ ולפ"ע נפסל מיד ולא בעינן בזה איסור שיש בו מלקות ולא מהני בזה קד"ח ואולי יפרש כהכ"מ שם דכיון דמוכר מסתמא אוכל ג"כ והוי לאו שיש בו מלקות אבל כבר דחו פ"ז בבכורות במוכר טריפה בחזקת כשירה דמחזיר לו הבשר והקשו הא עבר משום לפ"ע ותירצו דאף דחשוד למכור מ"מ אינו חשוד לאכול וזה דלא כהכ"מ. נידן דידן יש להקל ע"פ דברי הנמוק"י במי שלא התפלל בעת שהיה לו זמן שסבר שעדיין יש לו שהות דנחשב לאונס ובר"ן פ' כה"נ הקשה בעדים זוממין דבעי התראה אי מתרין בהו מעיקרא אמרי אישתלין הלכך ה"נ יכול לומר דהיה סבור שיש לו עוד שהות ואח"כ שכח גם חלה בנו אונם הוא כדאיתא בהאומנין. ועל השאלה השניה הא עדיין לא מכר ואף שרצה לא נפסל דבעוברת על ד"ת מבואר דברצה לחוד לא נפסלה וכן מהא דב"ק רצה לישבע ולא הניחו לו וכן בכתובות לדידהו תבעתינהו לאיסורא ונראה דאף הסמ"ע אינו פוסל אותו רק מספק וכיון דהוא רק עד אחד בהכחשה אין לפוסלו ויתר הדברים מבוארים בפנים:

סימן נד

בטבח שמכר בשר עגל באמרו שהוא לאחר שבעת ימים ונודע שהוא שקר. חקירה אם חשוד לדבר אחד נעשה חשוד גם לדכוותא היכא דהוא שם אחר גם אם הוא חשוד מן התורה או רק דרבנן מחולין ה' משמע שהוא רק דרבנן דאל"כ הא לא הוי שב מידיעתו יש להבין ברמב"ם שפסק דאף להכעיס כ"ש בדבר אחד מביא קרבן ובהלכות תפילין כתב דאפילו לדבר אחד מומר הוא וכתב הר"ן שהוא מן התורה ונראה דהרמב"ם יליף הכל מקרא כמבואר בפנים ולפי"ז אין ראי' מחולין. קושיא על הק"א בהוריות שכתב היפוך דברי הר"ן. תירוץ על קושיית המ"א בסי' ל"ט ס"ק ג'. הוכתה דאף באיסורא דכוותא נמי אינו חשיב. ראי' מהגמרא דאף למאן דאית לו דחשוד מ"מ כל היכא דאיכא ספיקא שמא האיסור השני חמור אינו חשוד עליו. עוד ראי' דאף אם הוא חשוד מ"מ כל דאומר דמתחרט אף דלא עשה עדיין התשובה המוטלת עליו מ"מ אינו פסול שוב רק מדרבנן ראי' מתוס' ב"ק ק"ח ד"ה תרי כפילא. חילוק בין המקדש ע"מ שיש לי מנה שאם אינו מראה המנה לא הוי אפילו ס"ק ובע"מ שאני צדיק והגזילה עדיין בידו הוי ספק שמא עשה תשובה והיינו משום כיון דבידו הוא נאמן להוציא עצמו מחזקת רשע ומסיק דלכל השיטות אינו חשוד על שאר בשר רק על עגלים לחוד. תמיה על המשכנות יעקב סי' ו' (נשמט ועיי' בט"א במגילה ד"ב ד"ה ואימא ובשער אפרים סי' מ"א):

סימן נה

בלבשה לבנים ובתוך ספירתה מצאה כתם על העד ובערב בדקה עצמה ונמצאת טהורה והחלוקה לא בדקה ובתוך ג' ימים נמצא על החלוקה כתם אם יכולה לתלות ולומר דבפ"א נכתם העד והחלוק לכאורה י"ל דדמי זאת למעלה מן החגור דתלינן דפ"א נכתם גם לכאורה מוכח מרש"י ל"ט דשומרת יום הוי בחזקת טומאה ולשיטה זו זאת חמור מג' ימים הראשונים ואפילו הכי מוכח בסוגי' דכתמים אם יש בהם משום זוב דאם ראה שני ראיות מגופה ונמצא כתם ג"כ בחלוקה שלבשה אז אמרינן דבפ"א נכתם ג"כ החלוק ואין בזה משום זוב מיהו מדברי הרמב"ם משמע היפוך גם בלמעלה מן החגור שאני דלא נכנסה כלל בגזרת כתמים דהא ע"כ עברה ולאו אדעתה לא כהגהות רע"א שם. בדין חזקה שאינה מבוררת גם היכא דאיתרע והריעותא יש לה קצת זמן דע"כ יצאה מחזקתה ובדין חזקה העומדת להתבטל בקושית הכד"ה אמאי כל הנשים דיין שעתן הא אין כאן חזקה מבוררת. ביאור בתוס' נזיר ס"ו דלא כהחו"ד. הוכתה דמאן דאית לו וסתות דאורייתא אית לו דעד אחד נאמן נגד חזקה רבא אית לו וסתות דאורייתא בדין אי ילפינן אפשר משאי אפשר תירוץ על כל הקושיות שהקשו על הנב"י סי' ס"ט בנידן דידן כיון שהיא עצמה מסופקת גרע כל שאם נמתין יתבטל הזמן שעבר לא נקרא אפשר לברורי. חזקת הגוף אף היכא דאתרע דוחה היא חזקה אחרת אף דלא איתרע. הכא גרע ממכתה מוציא דם מטעם דלא שייכי א"כ לא תטהר לעולם דהא יכולה להחליף חלוקה. תירוץ על מה שהקשה על הדג"מ בסי' קצ"ב:

סימן נו

אי בהני ג' ימים אמרינן דמקצת יום השלישי די ולא תלינן שוב בכל דבר פשוט דלא אמרינן. ראי' ממסכת זבים פ"א מ"ב. בדין מקצת יום ככולו לא נמצא בזה כלל דבר ברור ואף דבעירוכין משמע דכל היכא דלא אמרינן מהי"כ צריכין לזה קרא בפ"ע וכמו שמדייק מזה הרשב"א בנדרים ס"ג מ"מ בכ"ד מצינו ג"כ היפוך מזה. מה דר"ל דכל דכתיב כל בעינן כל היום נסתר מדברי הרמב"ם ומנדה מ"ב. קשה דרבי במ"ק ט"ו אית לו דלא אמרינן מקצתו ככולו וא"כ מה פריך בעירוכין ורבי מעל"ע מנ"ל. היה אפשר לומר דהאי כללא הוא דוקא בלשון תורה אבל לא בלשון חכמים אך מנזיר ט"ו לא משמע כן בענין זה קשה על הח"ס מבכורות נ' ומנדה ל"ח. היכא דהזמן הוא ענין טבעי בזה ליכא כלל בירור רק לפי הענין של הבקיאות כי פעמים אמרינן בהו מקצתו ככולו ופעמים לא אמרינן ובזה נדחו כל הראיות שהביאו המחברים בזה ומתורץ כמה עניני ביאור יפה בגמרא מ"ק י"ט בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ובירושלמי פ"ג דמ"ק ובזה יש לדחות דברי הנב"י אה"ע סי' מ"א ביאור בדברי התה"ד במה שחידש דבאבילות של י"ב חדש לא אמרינן מקצת ככולו מה דקשה עליו מעירוכין ל"א. ביאור ברש"י פ' משפטים בדין יום או יומים יוקם. תירוץ על קושיית הי"מ סי' נ"ה. וקצת יש להבין מרש"י שבת פ"ו בפרישה דמ"ת:

סימן נז

ע"ד השוחטים שהי' סכסוכים ביניהם וקיבלו בשבועה לקיים כפי אשר יגידו להם ב"ד פלוני וב"ד הגידו להם הכל ובתוך התקנות היתה ג"כ שיהיו דוקא שנים בכל שחיטה הן בגסות והן בדקות ועתה רצונם לבטל התקנה בלי רשות ב"ד. ע"פ דין יכולים לבטל אף אם ב"ד מוחין בידם אף דנדרו על דעתם וראי' לזה מהרא"ש פרק השולח סי' י"א ומנדרים ס"ט לפירוש הר"א ממיץ שם והמרדכי פ' כירה סי' תס"ז ואין לומר כיון דאמרו על דעתן והם היו תלתא דמי לנדר על ד"ר ז"א דבעינן דוקא תוספת דברים ומטעם דלטפוי קאתי. בדין דנשבע שלא להלוות בלא רשות ראובן ושמעון שיכול להלות ע"י רשות אחד מהם בנדר מתאנים וענבים אי כה"ג נמי אמרינן הותר מקצתו הותר כולו ביאור בסוגיא דהחלפה נדרים כ"ה ובהרא"ש שם ואי בהתרת חכם צריכין ג"כ החלפה. תירוץ על קושיית הקב"נ שם. לכאורה דברי הש"ך בסי' רכ"ח ס"ק ז' הם היפוך דברי הרמב"ן והר"ן והריטב"א וש"פ. ביאור בירושלמי נדרים פ"ג הלכה ב' מזה מוכת דאין נפק"מ בין היתר חכם או ע"י פתח. נפק"מ בין הני תרי טעמא או משום דילפינן מכל היוצא מפיו דבעינן שיתקיים כולו ומה"ט בטל מקצתו בטל כולו או משום דהוי כמו נדר טעות ומבואר דהירושלמי אזיל לשיטתם ולדידהו לא בעינן החלפה. תקנה האיך שיתקיים השבועה על גסות ותתבטל מדקות. תירוץ על קושית הפר"ד מירושלמי פ"ה דברכות באליהו דנדר מאחאב אם יהי' טל ומטר ולא הותר רק הנדר של מטר אף דלא היה כאן החלפה ולדברינו ניחא דהירושלמי לשיטתו לא בעינן כלל החלפה:

סימן נח

בנשבע לאחד שלא להוביל בשר כשר לעיר ועתה עובר ע"ז באמרו שאנסו לזה במה שאמר לו שאם לא יעשה כן יכפור לו החוב שמגיע לו ממנו אם נאמן הוא עוד למכור בשר כשר. האי סברא דעביד אינש דגזים ולא עביד לא נאמר כאן דמ"מ הוי אונס חילוק בין היכא דלא נקרא אונס אלא דוקא הפסד ממון רב ובין דאפי' הפד"מ נמי הוי אונס כיון דתיכף שתבע ממנו ולא נתן לו כיון שיש לו עובר על ל"ת דלא תאמר לרעך לך ושוב וכו' נקרא הוחזק לזה ולא שייך עליו גזים ולא עביד. ביטול בלב דבעינן הוא רק מדרבנן אף במה דביקשו שלא להוביל הבשר הוא רק מניעת ריוח לחוד דלא נקרא אונס מ"מ כיון דהגיזום היה בכפירת הממון בתר השתא אזלינן וראי' לזה מגמרא. תירוץ על קושית התוס' בהא דכפו עליהם הר כגיגית. מה שכתב המהרי"ק דבשביל טובה לא נקרא אונס מדברי התוס' לא משמע כן אם רוצה להפסידו בטירחא שטרח כבר גם זאת בכלל הפסד ממון הוא בדין פלוגתא דרבוותא דלא מוקמינן על החזקה ובחילוק בין שבועה דלהבא לשעבר בהא דר"ע רצה למסור נפשו בשביל נט"י דרבנן. מסיק דכשר (ד' ס"ד ע"ד ש' ל"ב נשמט ואף דכתבו הפוסקים דלענין איסור אין חילוק בין שבועה דלהבא לעבר כמש"כ בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק נ"א אין הכוונה משום דאיסורא חמיר בזה טפי בכ"מ ז"א דהא לענין ממון קי"ל דעובר בדבר שיש בו מלקות נפסל לעדות ולשבועה ובאו"ה קיי"ל דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לד"א אלא ר"ל דהכא כיון דהוא איסור אחד היינו השבועה החמירו בו שאינו נאמן ע"ז שהוא כשר אף בשבועה כיון דהוא איסור אחד אבל לענין פסול גברא שיהי' נפסל מאמונתו בכל מקום למאן דמחמיר בזה בודאי לא הוי רק ספק פסול וגם התם גופא הוא רק חומרא בעלמא כמבואר שם):

סימן נט

בשם הק' שנכתב שלא כסדרן מה שנראה מדברי מחברים לדבר פשוט דבתלמי המלך כששינו אצלו התורה בלשון יון שינו ג"כ שמות הק' ומזה הוכיחו דבשם הק' לא דרשינן בהווייתן יהו לא נראה דהא העתיקו לו עוד כמה דברים שאם כתבו כן בס"ת בודאי פסול ובספרים שראו העתקה של תלמי מוכת דלא שינו השמות וכן מוכח מא"ע בהקדמתו על מגילת אסתר ראי' משבועות ל"ה משבת קט"ו דשם הק' לא נשתנה צ"ע בתוס' מגילה ד' ט' בענין זטוטי ממסכת סופרים כתב הנשתנה דלא כספר בא"י בזה ביאור בפלוגתא דרבי וחכמים אי כל התורה בלה"ק נאמרה ושיטת הפוסקים בזה והוכחה דר"י סובר דבלה"ק נאמרה. והוכחה מזה לנידן דידן. תירוץ על קושית המ"נ. ביאור ברש"י סוטה י"ז. ואפילו היכא דאין יכולין ללמוד רק צד אחד נמי הוי בכלל שני כתובין דאין מלמדין. תירוץ אמאי לא ילפינן ס"ת מתפילין לענין פסול שלא כסדרן הרבה דקדוקים במשנה ובגמרא מנחות כ"ח בהא דכתב אחד מעכב וברש"י שם. תירוץ מה דקשה על המרדכי דמכשיר בס"ת איני מוקף גויל ואמאי לא ילפינן מתפילין דפסול. קצת הוכחה מהמרדכי דבשם הק' יש להחמיר בו כמו בתפילין ראיות האחרונים להתיר בזה יש לדחות. צ"ע על המחברים המדברים בזה אמאי לא הביאו דברי הרדב"ז ש"א קכ"א מה שכתב בזה:

סימן ס

אם גם בכתב שלנו יש בו משום מוחק שה"ק מן התורה ולענין מילת שלום באגרת אי יש להחמיר בכתב שלנו ג"כ. הא"ת הובא ב"י יו"ד שכתב דאף בכל כתב יש בו דין מחיקה מ"מ י"ל שהוא רק מדרבנן. אם כתב בח"ת אי יש בו משום מוחק מן התורה בדברי רש"י עירוכין בשם שלא במקומו בהא דביטלו אדכרתא משטרתייהו האיך היו כותבין אי בלה"ק או בשאר לשון ואי בכתב אשורית. בטעם דליכא שם הק' במגילת אסתר תירוץ על קושית הנב"י בהא דכתבי קודש שבלו שגונזין אותן בכלי חרס. תירוץ על קושית הב"י בדין גרם מחיקה בשמות לע"ז:

סימן סא

אי גם בזמן הזה יש חשש איסור להקדיש כל קרקעותיו שיש לו בלתי שישאיר מאומה לנפשו ג"כ כמו שנראה מהרמב"ם פ"ו מהלכות עירוכין וי"א דאף להפקיר נמי אסור ומהכ"מ משמע דלכתחלה לכ"ע אסור ואף דבגמרא לא הוזכרו רק לענין חרמי כהנים מ"מ בתוספתא מבואר אף בשאר הקדשות כן ובח"ס מתרץ הקושיא דהאיך אמר במכשירי ציצית דלא דחי שבת דבידו להפקירן לפי ש סברת התוס' דמי שאין לו קרקע פטור מפסח א"כ אמאי מכשירי פסת דוחה הא יכול להפקיר ותירץ דר"א לשיטתו שם דאסור להפקיר נכסיו מבואר דאף הפקר נמי אסור מיהו באמת אינו כן דדוקא בחרמי כהנים אסור כמבואר בפנים תמיה על בעל קה"י במסכת שבת בעובדא שנשכר שלש שנים אצל בעה"ב בדרום ולא שילם לו שהתרים כל נכסיו בשביל הורקנוס בנו והקשה והא הורקנוס הוא אביו של ר"א ולדידיה הא אסור להחרים כל נכסיו ותמוה דהא תוספתא מפורשת היא דלר"א חל ההקדש ראי' מכמה דוכתא בש"ס דר"א סובר דיכול להפקיר כל נכסיו אף בלי שיור כלל ועל הקושי' ממכשירי פסח לא קשה מידי דהכוונה הוא דאי בעי מפקיר כעת וזה אסור בפסח דאם יעשה כן אתר שיגיע הזמן יתחייב כרת תדע דאל"כ הא סוכה נמי יכול לילך לדרכו קודם סוכות ויהי' מהולכי דרכים דפטור ויתר הדברים מבוארים בפנים. (דף ס"ח ע"ג ש' יוד נשמט ולדעתי יש להוכיח קצת וכו' דהא ר"א סתמא קאמר שאין צריכין לקרות שם למעשר עני אפי' היכא דאין להמוכר הזה רק שדה אחת ומוכר לו כל תבואה שזרע בהשדה דהא סתמא קאמר וכיון דר"א אית לו לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו וה"ה בכל מתנות עניים כדאיתא בחולין דף קל"א וגם קרקע כ"ש חייב במעשר ואף דלענין פיאה אית ליה לר"א דדוקא קרקע בית רובע בעינן היינו משום דיליף שדך שדך מכלאים אבל לענין מעשר מודה והשתא אם יפקיר השאר ויניח לעצמו קרקע כ"ש הלא אותו מעט חייב במעשר והוא מעורב בכל כיון דמכר הכל ואף שיש תקנה להפקיר חלק אחד ולהניח לעצמו פחות ממאתים זוז ואח"כ יזכה בההפקר ויפקיר הנשאר ויזכה אח"כ בזה כ"ז אינו במשמע אלא ע"כ וכו' ועיי' בהגהות רע"א):

סימן סב

בקרובי המת שלא ירשו כלום וגם אינם עשירים אם חייבין הם בתשלומי דמי הקבורה בהסתירה מיו"ד סי' שמ"ח לאה"ע סי' קי"ח. ואם הוא משבעת המתים כיון דחיוב הקבורה מוטל על הקרובים ועברי ג"כ בל"ת הא בל"ת מחויב לפזר ממונו. אמנם כ"ז אם הח"ק אינם מבקשים רק הקצבה כדין דאל"כ אנוס הוא ואינו עובר. בדין ל"ת דשב ואל תעשה אי דינה כל"ת או רק כעשה ראי' לזה מהרא"ה בדין ל"ת דלא תלין פעולת שכיר בסוגי' דיוה"כ מכפר על עשה ול"ת תירוץ על קושית הגאון בעל נ"י. חילוק בין פסולי עדות לדין תשובה. ב"מ בדין ספק ממון וגם ספק איסור אי לחומרא או לקולא בדין ספק ממון נפק"מ בזה בין איסור עשה לל"ת תירוץ על קושית הכ"מ בפ"א מהלכות אבל. תירוץ על הסתירה הנ"ל דביו"ד מיירי באמר אל תקברני דליכא רק העשה ובספיקא אזלינן בתר ממונא לקולא משא"כ באה"ע מיירי דאיכא ספק ל"ת ג"כ. שני קושיות על החו"י סי' קל"ט כבוד הבריות דדוחה ל"ת היינו דוקא בשביל בזיונא אבל לא בשביל תוספת כבוד ביאור בסנהדרין בסוגי' דקבורה משום כפרה וכו'. תירוץ על הרמב"ם מקושית הלח"מ אמאי השמיט הטעם של הגמרא. בסברת הרדב"ז דאם קבורה משום כפרה אם אין מקברין אותו אין המיתה מכפרת לו בדברי הנב"י בכהן שאמר קדש לי אשה גרושה בנידן דידן אפשר שיורדין לנכסיו ג"כ ראי' לזה מגמרא בהא דדרשינן טעמא דקרא חילוקים בזה:

סימן סג

למה נוהגין בשכ"מ שאין לו בנים שמשתדלין הרבה בזה שיתן ג"פ ומצערין אותו אף במקום שיש לפנינו יבם גדול ורוצה ג"כ לחלוץ ופעמים ע"י כן מכבידין עליו החולי. בהא דאיתא בגמרא בתולה דאומרין לו התודה כי כל המומתין מתודין זה הלשון בעצמו אומרין להשכ"מ אך אינו מבואר בגמרא ובפוסקים אי דוקא נוטה למות אז אמרינן לו או אפילו תיכף כשחלה ולא חיישינן שלא יצטער ויסתכן בהא דאומרין לו שמא חייב אתה לאחרינא ושמא הפקידו אצלך אומרים לו אחר ג' ימים והנה הפר"ד חקר בהולך במדבר ומסתכן ברעב אי רשאי לגזול מחבירו והמחברים הביאו ראי' מעובדא דחסיד דגנח מלבו וכן מש"מ כתובות י"ח בשם המדרש וכן יש להוכיח משבת קכ"ט שמותר והראי' שהביאו לאיסור מירושלמי פ"ש דע"ז יש לדחות ופשוט שמותר וזה ג"כ ברור דכשם דקי"ל דודאי סכנה דוחה ודאי ממון כמו כן ספק סכנה דוחה ספק ממון ויש ראי' לזה ואפילו הכי תיכף כשחלה אומרין לו שמא חייב אתה לאחרינא אף דהוא רק ספק גזל ולא חיישינן לצערו. ראי' מכתובות דאף היכא דהיבם לפנינו ורוצה לחלוץ נמי נקרא מקום עיגון. ביאור בתוס' שם ד' ג' דלא כהמקנה שם. ראי' מהגמרא דגם להשכ"מ ניחא יותר בגט מבחליצה ויש להסתפק דבהא אי חייב לאחרינא אומרין לו אחר שלשה ימים דוקא הכא מאי דהתם אינו חושש כ"כ לפסידא דאחרינא כדאיתא גמרא משא"כ הכא:

סימן סד

עשבים הגדלין על הבית עלמין אי רשאין למוכרן לצורך מצוה הח"ס כתב כיון דאיסור זה ילפינן מעגלה ערופה דקדשים כתיב בה וגדולי הקדש הא מותר ול"נ דהא קבר הוא משמשי מת ומע"ז גמור והתם גדולין אסור ויש לישב קצת עפ"י דבריו בסי' של"ה תירוץ למה לן קרא בפ"ע דקבר מחובר אינו נאסר ואמאי לא ילפינן זאת בג"ש מע"ז דג"כ אינו נאסר במחובר. תירוץ על דברי המ"א דנפל א"צ קבורה ומ"מ אסור הוא בהנאה וקשה כיון דאיסור הנאה ילפינן מותמת שם הא מזה גופא ידעינן ג"כ קבורה כדכתיב ותקבר שם. ראי' מגמרא ומתוספתא דעגלה דין קדשי ב"ה לה וממילא מה דילפי מינה אסור נמי הגידולין כדין קדשי ב"ה גם מש"כ דעגלה אין לה פדיון לדעתי הוא היפוך התוספתא וי"ל קצח דנאמר דהתוספתא אזלי אליבא דר"ש דקדשי ב"ה לא בעי העמדה הערכה ולדידיה יש לה פדיון כדמוכח בשבועות י"א ב"מ כיון דאין היקש למחצה אמאי לא מהני פדיון לתכריכי המת כמו דמהני לעגלה. בדברי הצל"ח דאין היקש למחצה הוא דוקא בזה הסיגנון עצמו מסוגי' דקדושין ד' נ"ז מוכח דעגלה אין לה פדיון ומצאתי דדין זה תלי אי ילפינן מכפרה כקדשים או מציפורי מצורע אבל הוא תמוה דא"כ יחלוק התוספת' על המשנה דקדושין כמבואר בפנים קדשי מזבח בעינן דוקא דרך חילול משא"כ קדשי ב"ה מהני אף דרך מכירה יש להתעורר בדין זה מירושלמי פ"ש דקדושין ה' ח'. ומכל הנ"ל יוצא לנו דעגלה דין קדשי מזבח יש לה קושי' על התוס' קדושין נ"ז ד"ה כפרה מזבחים ד' ע' בדין דדחיה לצוק זה הוא שחיטתו במגילה מבואר דעריפתה ביום כקדשים ביאור בסוגי' ובתוס' שם ומסיק דקשה להקל בזה (בפנים בסוף התשובה צ"ל ובח"ס סי' שכ"ז כתב דהיכא דהחיים יודעים שכך מנהגם ליקח העשבים אמרינן דידעי ומחלי ע"ש ועיי' בריטב"א מגילה ד' כ"ט בשם הרמב"ן הטעם מה שנוהגין לתלוש עשבים אחר קבורה ואח"כ כתב שאין לתולשם רק רחוק ד' אמות מן הקבר ע"ש הרי אף שכ"ז עושין בשביל מצוה וגם החיים יודעים מזה מ"מ לא מהני):

חושן משפט

סימן סה

במי שאומר דמה שלא טען כבר טענה זו היה מחמת כי טעה בדין היה ועתה נודע לו כי טענה היא אם נאמן לומר כן. היכא דחייב לצאת י"ש והוא סבר שחייב מצד הדין ושילם ואח"כ נודע לו שטעה אי נאמן האריכו בזה כבר המחברים והביאו מהא דרבא דאיגנב לו דיכרא במחתרתא. והנה"מ בסי' י"ז כתב דיכול לטעון שטעה וראיתו מב"מ ס"ו ולכאורה כיון דזה תלי בדין נותן סתם אי הוא מתנה או פקדון ובכתובות ל"ט בהא דמפותה אינו משלם הצער מוכח דרב נחמן סובר דסתמא הוא לפקדון וכן מוכח בגיטין כ' לשיטת הרשב"א שם ובזה מבואר היטב הסוגי' דביצה ל"ט בפלוגתא דר"נ ור"ש במילא מים ונתן לחבירו ברש"י ובמהרש"א שם לפי"ז אין ראי' מהא דב"מ דהתם בעל המימרא הוא ר"נ לפי"ז גם מהא דדיכרא ג"כ אין ראי' דהתם בעל המימרא הוא רבא והוא סובר דסתמא הוא מתנה לפי"ז ע"כ הא דלא קיבל הדיכרא משום דנתן לו בפירוש אם הוא חייב עפ"י דין כמש"כ הקצות. לכאורה יש להביא ראי' מב"מ נ"א בההוא גברא דקרי שתין וכו' אך דיש לדחות עפ"י דברי המרדכי שם דמיירי דגילה דעתו מקודם שרוצה אח"כ לתבוע אונאתו עוד מדברי הגאון שהביא הטור בסי' קנ"ד. מתשובת הרשב"א מוכח שנאמן לומר שטעה וכן מתוס' ב"ב ע"ח ומהג"א פ' ח"ה. בדברי המקנה בפלוגתא רב ושמואל אי מתנה או פקדון באמת רוב נותנין רק בפקדון ומיעוט במתנה ורב אזיל לשיטתו דלא אזלינן בממונא בתר רובא ולשמואל אזלינן. ביאור בדברי הפוסקים. תירוץ על קושית הב"ש בסי' כ"ח ס"ק נ"ח. מה שהקשה על הרא"ש בדין מכר וקידש בדמיהן קצת השגה על הספר נ"י בסברת מהרי"ט דמחלק דמקדש אחותו שאני דהא מ"מ אמר בלשונו לשון קדושין והלכך אף דכוונתו לא היתה לשם קדושין מ"מ הדיבור סותר הכוונה ואזלינן בתר דיבור לפי"ז בדבר שלב"ל בב"מ שם הא נמי אמר לו לשון מכירה ממהרש"א ב"מ יו"ד ד"ה סיפא דסתמא הוא לשם מתנה אין ראי' כמבואר בפנים. (ד' ע"ד ש' מ"ו נשמט אף דהספק הוא בתחילת החיוב ועיי' לקמן בד"ה וראיתי וכו'):

סימן סו

בעסקא הנחתם ע"י מה"ק ויש עדים שהודה פניהם האיך שנתן לו כל דין נאמנות רק שאין יודעין מגוף הלואה והלוה אמר שלא לוה מעולם עוד אומר המלוה שבעת הלואה היו עוד אנשים ועכשיו אינם כאן לפי סברת הרשב"א דדוקא פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדנה"י הוא דהוי מיגו דמתיירא שמא יבאו ויכחישו אבל פרעתיך בפני פו"פ ומתו לא הוי מגו הכא נמי מתירא שמא יבאו ויכחישו אותו ומגו דפרעתיך אין כאן דהא יש כאן נאמנות מה שכתב האו"ת האי סברא דמתיירא הוא רק דעת הרא"ש אינו כן דכן נמי דעת הרשב"ם והרשב"א ולכאורה ראי' מכתובות באמרה אשת איש הייתי כמו שהביאו המחברים ומתורץ זאת עפ"י שני הגירסאות שבועות מ"א בהא דפרעתיך וכו' והלכו למדנה"י אי גרסי נאמן אי אינו נאמן הוכחה דאף אם בטענת המיגו יהי' מוכרח לומר שני שקרים נחשב ג"כ למגו. בסברת ההפלאה באומר השטר מזוייף ונתקיים דהוחזק כפרן ואינו נאמן לא מיירי בטען מתחלה שתי טענות מזויף הוא וגם פרעתי דאף דאתכחיש על מזויף מ"מ על פרוע לא איתכחיש ובזה תירצתי מה שמקשין מתוס' ב"מ קי"ב ד"ה קציצה שמואל סובר דאף אם מתחלה אמר תרתי פרעתיך וגם הוא מזויף מ"מ ג"כ אינו נאמן. בדין אי אמרינן מגו לפסול השטר. חילוק בין מחאה לפני עד אחד אפילו מודה דמיחה לא מהני מטעם דלא חש כיון דיש לו מגו להכחיש העד ואמאי בפקדון היכא דליכא עידי ראי' מ"מ אם התרה אותו שלא להחזיר לו בלא עדים אינו נאמן ואמאי לא אמרינן דסמיך על המגו. בדברי המהרי"ט דנאמנות דינו כאל תפריעני אלא בעדים דלא כהקצות בסי' ע"א הוכחה מכמה פוסקים דאין נפק"מ לענין מגו בין נאמנות סתם למפורש. תירוץ על קושיית הנה"מ בסי' קל"ד ובסי' ס"ט ס"ק ט' מה שהקשה על הקצות:

סימן סז

בפלוגתת הפוסקים באינו יודע אם פרעתיך במקום דלא הוי ליה למידע ב"מ דכל חיוב דכתובה דמי למתחייב נפשו על תנאי היינו אם יגרשנה וממילא דינו כמו כל תנאי בקום ועשה שצריכין לברר שקיים תנאו. בפלוגתת הפוסקים בעד אחד האומר נטמאת אם המים בודקין אותה גם בהא דפסולי עדות כשרים לעדות סוטה אם הוא מן התורה. תירוץ על קושית הב"מ בסי' קע"ח. תירוץ על ר"ע דאמר בירושלמי דעד אחד אינו נאמן רק לאוסרה ולא להפסידה כתובתה ומ"ש ממתו בעליהן וכו' ר"ע מתלמידי ב"ה הוא וגם מתורץ מה שהקשו על רב פפא דבטוענת שאבדה כתובתה אינה גובה בשובר ומ"ש בטוען שאבד המשכון גובה חובו. סתירה בנה"מ מסי' ע"ח לסי' ע"ג ס"ק וא"ו. תירוץ על קושיית השה"מ בסי' ע"ה ס"ק ח' בדברי הרא"ה דהשובר עצמו הוא גופו מחילה הוא ועפ"י סברא זו מתורץ שיטת הפוסקים בזה:

סימן סח

בספק שבועה דקי"ל שפטור האיך הוא אם הרוב מכריע שחייב לישבע אם הוא בכלל דלא אזלינן בממון ב"ר והמחברים הביאו ספק זה בשם ב"א. ויש הביא ראי' מתוס' גיטין נ"א בשני כיסים קשורים מצאתי דמוכח דחשש של אנתוקי הוא רק דרבנן ועפ"י רוב אינו מנתק ומש"ה חייב שבועה אליבא דרבי ומבואר בפנים:

סימן סט

בהני חנונים שלוקחים סחורתן מהסוחרים הגדולים בהקפה ואח"כ מבררים שמצאו כמה פעמים חסרון במדה או במשקל ואומרים אולי לא פעם ראשון הוא ועוד היה טענות ביניהם שאיתרע הנאמנות של הסוחר במה שעבר על תנאי שהיה ביניהם בדין הוחזק כפרן יש חילוק בין דברים שהוא נאמן עליהם מצד עצמן ובין שבאו ע"י נתינות הבע"ד שנתן לו נאמנית יתירה קושיא על שו"ח עבה"ג בסי' י"ט חילוק בדין חזקה שלית עושה שליחותו עפ"י דברי המג"א בסי' ת"ט ובדין היורד ברשות ובספק מלוה ישינה והכל הוא מטעם דמעמידין את האדם בחזקת כשרות בתשובת הרשב"א במי שהעידו עליו שגנב שטרות שמ"מ לא הפסיד ע"י כן שאר שטרות שיש לו. ראי' לנידן זה מב"ק כ"ח בנרצע שכלו ימיו ורבו מסרב בו לצאת ובש"מ שם חילוק בין מקוה שנמצא חסר דפסלינן למפרע ובין גברא הנפסל שאינו פסול רק מכאן ולהבא. בדין קנין ברור שאין מבטלין אותו בשביל ספק תנאי. וב"מ אי בסברא זו מוציאין גם מחזקה גמורה או רק מחזקת מ"ק בדין אם שמעון אומר שכלי זו נתן לו אחד ליתנו לראובן מ"מ אם ראובן אינו יודע אי קושטא קאמר אסור לו ליקח הכלי ממני בהא כיון דלמיקץ קאי ובדין מכר לו טבעת של עץ ואמר לו שהוא של זהב וחילוק מהא דתשובת הרשב"א בקידשה בטבעת ואמר לה התקדשי בכוס זה. בדין מומין הגלוין וחזקת הגוף וביאור שיטת הפוסקים:

סימן ע

מהגאון ר' ראובן ז"ל מדענבורג בענין זה לענין כשרות האדם לא מהני בזה לא חזקת הגוף ולא שום חזקה להוציאו מחז"כ שלו בחנוני על פנקסו יש מקום עיון בזה דהא אחד מהם בודאי רשע הוא דהא אחד מהם בודאי נשבע בשקר וא"כ דמי לחתיכה בין החתיכות שחייב אשם תלוי ואמאי אינו יכול הבעה"ב לומר דאדעתא דהכי לא האמנתים. השגה על הנה"מ דר"ל דהיכא דמשלם שני תשלומין הוא רק מכח התקנה לחוד ביאור בהר"ן שלא יסתרו דבריו מקדושין מ"ג לריש פ' כל הנשבעין ביאור הסוגי' בב"מ ד' ג' עפ"י שיטת הרמב"ן:

סימן עא

תשובתי להרב הנ"ל. מה שהשיג על הנה"מ הלא כל דבריו ממש הם דברי הרז"ה. חילוק בין שליח דילפינן דמהני מפסח או משאר דוכתא ובין לאומר לחבירו הלוה לפלוני ואני אשלם דילפינן מאנכי אערבנו ואמאי הא הוא ג"כ שליח. פועלים עם חנוני לא דמו לנאמן עלי שלא נתפייסתי. בנידן שלנו צ"ע אם המוכר חייב לישבע שבועות הנוטלין היכא דאתילד ריעותא חיוב לעולם לישבע דלא כהחו"י וראי' מדברי הרמב"ן בההוא תורא דלא הוי לו ככי ושיני:

סימן עב

בדין חלוש ולבסוף חברו. תירוץ על קושית השעה"מ בפ"א מהלכות מעילה על הריטב"א שאם הקדיש בעת שהוא תלוש מעל א"כ מאי פריך מחומת העיר ובאמת גם הרמב"ן סובר כן ומתורץ הכל עפ"י התוס' ב"מ נ"ד שהקשו האיך חל הקדושה על הבהמ"ק הא בונין בחול ועכשיו אי אפשר להקדישו דהא מחובר הוא ר"י סובר דעומד לתלוש נמי דינו כמחובר והסוגי' דקדושין אזלי אליבא דר"י ובזה נדחה נמי הראי' של הקצות דבית דינו כמחובר משום דהתם קאמר דצד אחד בריבית מותר והוא אליבא דר"י ולדידיה באמת דינו כמחובר משא"כ לדידן:

סימן עג

בדין היזק ראי' ובדין טענת דינא ודיינא ב"מ חילוק נכון על מה שהקשו דאמאי מותר לעשות רפת בקר תחת עלייתו של חבירו ואינו יכול לעכב מחמת הטענה של דינא ודיינא שמא ירצה אח"כ לעשות אוצר ובפתיחת חלון על חורבתו של חבירו יכול לעכב עליו מה"ט. קושיא על הנה"מ בסי' קנ"ד ס"ק י"ז. ביאור שיטת הראשונים בב"ב י"ח ובדין משרה וירק שם. תירוץ על סתירת השו"ע מסי' קנ"ד סי' ט"ו לסי' קנ"ה ס"ג וביאור מספיק בתשובת הרא"ש כלל צ"ח כי המחברים הרבו להקשות עליו וכ"ז גרם להם שלא ראו רק מה שמעתיק הטור מדבריו ולא עיינו בתשובת הרא"ש עצמו. גם בגפת כל שסמוך בהיתר אין צריך לסלק אח"כ ולא כרע"א בקו"נ שלו. תירוץ על קושית המהרי"ט אמאי לא חיישינן בפתיחת חלון על חורבה שמא יתיישן הדבר ויטעון שחלונותיו קודמין להחורבה הם. ב"מ עד כמה חיישינן לשכתה. תירוץ על קושית הט"ז בסי' קנ"ד בחלון של הפקר חילוק בין אם ספק הוא אי יש כאן נזק כלל אי אם מחל לו הנזק. תירוץ על הרמב"ם בדין סד בסיד. חילוק שלא יסתרו דברי הש"ך בדין עשן שאינו תדיד. ב"מ בדין כופין על מדת סדום היכא דהוא ספק אם זה נזק אי יכול המזיק לומר קי"ל דזה לא הוי נזק או לא בדין שותפים או בני העיר שמכריחים זל"ז בדבר שהוא טובת שניהם ב"מ בהא דאסור לפתוח פכ"פ אם הוא דוקא בפתח בית או ה"ה בשאר פתחים:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה