אור ברסלב
שות אבן שתיה אבן העזר

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

אבן העזר

חושן משפט

סימן פח

נשאלתי ע"ד א"א שילדה והבעל אומר שהולד אינו ממנו כי זה יותר משנה שלא היה בביתו והיא אומרת שבתוך זה הזמן היה כאן ובא עליה אז בנדתה כי לא הגידה לו שהיא נדה אם נאמן הוא לאוסרה עליו וגם מה דין הולד:

תשובה ידוע הוא בפוסקים כי יש בענין זה שלש שיטות הובאו בתוס' סוף נדרים ובמרדכי פרק החולץ ובשאר דוכתא שיש אומרים שאחר תקנת רגמ"ה שאין לגרש אשה בע"כ אין הבעל נאמן לומר שמאמין לדברי אשתו שאמרה לו שזינתה דאמרינן עיניו נתן באחרת ויש מוסיפין שבזמן הזה הבא לומר כן כופין אותו להתנהג בה מנהג אישות אמנם יש דיעה שלישית שאף בזמן הזה הבעל נאמן דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו כי שויא על נפשי' ח"ד וכ"ז הובא באה"ע סי' קע"ח אמנם כל זאת אינו מיירי אלא באם אינו אומר שהוא בעצמו ראה שזינתה רק ששמע ממנה ורוצה להאמין לה אבל אם הוא אומר שיודע ברור שזינתה אם הוא נאמן או לא בזה רבו הדיעות כי יש אומרים שכה"ג בודאי רשאי לגרשה ולית בזה משום תקנת רגמ"ה משום דאמרינן שהיא נעשית עליו ח"ד מיהו יש מחמירין גם בכה"ג וחוששין שלא יפלו במצודת רגמ"ה כמבואר הכל בתשובת הפוסקים ועכ"ז לא העלו דבר ברור וראיתי בתשובת רע"א סי' ק"א שהקשה על הפוסקים הסוברים שבשביל התקנה של ר"ג אינו נאמן אפילו היכא שאומר שהוא ראה שזינתה דמנ"ל להו כן דהא עיקר הסברא של הסוברין שבזמן הזה אין הבעל נאמן לומר שמאמין שזינתה הוא משום דמדמינן לה לאשה שאמרה טמאה אני לך למשנה אחרונה סוף נדרים דאינה נאמנת משום דאמרינן עיניה נתנה באחר ומהאי טעמא לא משויא נמי עלי' ח"ד ומזה ילפינן שגם הבעל לאחר התקנה כיון שאין יכול לישא אשה אחרת דמי לאשה בזה וגם הוא אינו נאמן והא הגמ' בסוף נדרים מחלק שבאומרת שגירשה היא נאמנת ולא חיישינן משום עיניה נתנה באחר משום דכיון שהוא דבר שהבעל יכול להכחישה אמרינן דאינה מעיזה משא"כ טמאה אני לך הא אין הבעל יודע מזה חיישינן משום נתינת עין א"כ ה"נ באומר הוא שראה שזינתה כיון שהיא יכולה להכחישו שוב לא חיישינן לעיניו נתן באחרת ע"כ ת"ד:

והנה אף שזוהי סברא אלימתא לחלק מ"מ כיון שדבר זה הוזכר בפוסקים יש להמליץ בעדם ע"פ דברי הרא"ש בסוף נדרים שם שכתב לחזק סברת רב המנונא באשה שאמרה לבעלה גרשתני שנאמנת משום דלא דמי לטמאה אני לך כי התם אחר הגט שוב לא עבדית שוב איסור כי היא מותרת לכל אדם וכיון דבשקר שלה לא תעשה שום איסור חיישינן לעיניה נתנה באחר מה שאין כן לומר לבעלה גרשתני בשקר שתהי' באיסור אשת איש כל ימיה בשביל נתינת עין באחר לזה לא חיישינן ע"ש שמשמע דאי לאו סברא הזאת לא היינו סמכינן על סברא דאינה מעיזה לחוד ע"ש. והנה בהתקנה של רגמ"ה מבואר דאם עבר וגירשה בע"כ אז היא מגורשת ואינו עומד באיסור של התקנה כל ימיו רק איסורא דעבד עבר עליו פעם אחת כי כן היה התקנה שכל עשרה מישראל הם שלוחים של ר"ג להתיר לו כדאיתא ביו"ד סי' של"ד וכיון שכן לא נשאר לנו רק הסברא דאינו מעיז לחוד וע"ז לבד לא סמכינן כן יש לצדד להעמיד ד' הפוסקים הסוברים שבכל ק ענין אין הבעל נאמן אמנם אליבא דהילכתא אין חילוק זה נכון וגם נראה שהרא"ש גופא תברא לגזיזי' בהא דהא כתבו התוס' ביבמות דף ס"ה שאם היא טוענת שאינו יכול להזקק לה אז היא נאמנת כנגד הבעל שמכחישה וחייב לגרשה משום דדוקא בטוענת שאינו יכ"ח חיישינן שמא משקרת ועיניה נתנה באחר כי בזה אין הבעל יכול להכחישה משא"כ בזה שהבעל יכול להכחישה לא חיישינן לזה משום דאינה מעיזה וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ג ע"ש וכן הוא באה"ע סי' קנ"ד והא החם אינה עומדת באיסור כל ימיה ואפי"ה נאמנת משום הסברא דאינה מעיזה לחוד א"כ לפי"ז בהוא אומר שראה שזינתה כיון דהוא מעיז כנגדה יכול להיות שהוא ג"כ נאמן ולא חיישינן לנתינת עין וכו' מיהו עדיין קשה לסמוך על סברא זו דהא מצינו שיש חילוק בין העזה דאשה להעזה דבעל דהא בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן כדאיתא בב"ב דף קל"ד ובאה"ע סי' נ"ג והיא שאמרה גרשתני נאמנת וכן מחלק בזה הח"מ בסי' י"ז ומדמה לה להא דאמרינן שאין הלוה מעיז פניו כנגד הבע"ח והמלוה מעיז כנגד הלוה:

עוד הביא שם היתר אחר ע"פ סברת הר"ן סוף נדרים דמשו"ה לא אמרינן דשויא אנפשה ח"ד דכיון דהיא משועבדת לבעלה לאו כל כמינה להפקיע השיעבוד ע"ש. וסברא זו לא שייך אלא באשה ששיעבודו חזק שאינה יכולה להפקיע מבעלה בשום אופן אבל הבעל אף לאחר התקנה מ"מ כיון שאם עבר וגירש היא מגורשת הילכך הוא לא נקרא קנין שלה ויכול להפקיע השיעבוד ושוב אמרינן גבי' דשויא אנפשי' ח"ד ומדינא נאסר בה ע"כ ולדעתי גם על סברא זו קשה לסמוך משום דחילוק זה לא שייך אלא אם נאמר דהאיסור של ח"ד הוא משום הודאת בע"ד אבל אם נאמר דשויא ח"ד הוא משום איסור נדר כמבואר במחברים וכבר האריך בזה השעה"מ פ"ט מהלכות אישות ע"ש לפי"ז אם נפרש דבריו כפשטא בודאי קשה עליו מהגמרא נדרים דף ט"ו ובשאר דוכתא דמבואר שאם אוסר הנאתו על אשתו גם כן לא חל הנדר משום דמשועבד לה ולא אמרינן דאין זה שיעבוד דהא יכול להפקיע אותו ע"י גירושין וע"כ כוונת הגאון הזה הוא ע"פ קושיית המפרשים על הר"ן סוף נדרים בטמאה אני לך שהקשה כיון דמדינא כל שאמרה טמאה אני לך נאסרה לבעלה משום חתיכה דאיסורא ומשום שלא תהא נותנת עיניה באחר התירוה איסור שבה להיכן הלך ותירץ דמדינא אין אשה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דמשועבדת לבעלה והקשו המפרשים א"כ האיך הבעל נאמן לומר פ"פ מצאתי הא גם הוא משועבד לה כדפרכינן ריש המדיר וכיון דמשועבד לה האיך מצי מדיר לה הרי שגם הוא משועבד לה ותירצו דבהמדיר שאני דהא החם באמת אין רצונו לגרשה רק הוא רוצה להיות עמה ולהפקיע משעבודה וזה באמת אינו יכול משא"כ בטענת פ"פ כיון שרוצה לגרשה ולא להיות משועבד לה לפיכך יכול להפקיע משיעבודה וזה הוא ג"כ כוונת הגאון הזה משום דהא אף לאחר התקנה שאינו יכול לגרשה מ"מ אם עבר וגירש מגורשת הילכך אפי' אם עדיין לא גירשה מ"מ כיון שרצונו לגרשה ואם הי' מגרשה בע"כ באיסור היתה מגורשת הילכך יכול נמי להפקיע שיעבודה ממנו במה דשויא עליו ח"ד כן ק הוא כוונתו:

אבל עדיין יש קצת להוכיח דלא כוותי' בזה אלא כיון שא"א לו לצאת מהשעבוד רק ע"י איסור עבירה נקרא עדיין משועבד דאל"כ הא דמבעי' לן בסוטה דף כ"ה בעוברת על דת ובעלה רוצה לקיימה אם הוא רשאי או שכופין אותו להוציא ולשיטת כמה ראשונים ומכללם גם הר"ן כמבואר מדבריו בפ' המדיר הוא איבעיא דלא איפשיטא ואמאי לא נפשטא הא אם נימא שכל שיכול להוציא עצמו מן השיעבוד אפילו באיסור של עובר חרם ותקנה נמי נקרא אינו משועבד והא בכלל עוברת על דת היא ג"כ הנודרת ואינה מקיימת כדאיתא בגמ' ואי אמרת עוברת על דת כופין אותו לגרשה בע"כ ואין רשאי לקיימה א"כ אמאי אמרו במשנה האחרונה שאם אמרה טמאה אני לך אינה נאמנת ומותרת לבעלה וליכא משום דשויא ח"ד מפני שהיא משועבדת לבעלה לסברתי הרי היא יכולה גם להפקיע מהשיעבוד שתהא נודרת איזה נד ותעבור בפנינו ואז יהי' הבעל מוכרח לגרשה ומדלא אמרינן הכי ש"מ שעוברת על דת אין כופין אותו להוציא ומדלא הזכירו כן ע"כ כיון שעכשיו בהיתר אינה יכולה להפקיע מבעלה נקרא משועבדת ולא מצי לאסור נפשה על בעלה ה"נ הבעל אחר התקנה שאינו יכול לגרשה בע"כ הוא נמי משועבד לה כי מה לי איסור נדר וחרם של רגמ"ה שהוא לכמה פוסקים ג"כ מן התורה ומה לי איסור נדר וחרם שהיא מקבלת על נפשה ומה שמחלק הרשב"א שהבעל לא נקרא קנין של אשה והיא נקראת קנינו זה הוא רק לפי דין הגמרא שהוא יכול לגרשה לכתחילה בע"כ אבל עכשיו שהוא ג"כ מעוכב מחמת התקנה שלא לגרשה בע"כ אז אפשר שהוא משועבד לה ג"כ כמו שכתבו הראשונים בזה ובאמת י"ל שעכשיו לאחר התקנה יהי' השיעבוד של הבעל ג"כ מדאורייתא כמו שביאר בזה הח"ס בסי' ק"א שאם הי' משעבד גופו בקנין כדת שלא לגרשה בע"כ ושלא לישא אשה על אשתו הי' השיעבוד חל מן התורה כמו שכירות פועל וכיון שעכשיו התקנה והמנהג שלא לגרש בע"כ אזי כל הנושא אשה אדעתא דמנהגא הוא נושא ע"ש שהאריך בזה ואף שיש קצת לחלק מ"מ עדיין קשה לסמוך על סברא זו לחוד:

אמנם מה שנראה לי בזה הוא כי בנ"ד הכל מודים שהבעל יכול לגרשה ולא חל עליו התקנה והוא כי אפשר לומר שהפוסקים לא מיירי אלא באומר שראה שזינתה לחוד אבל הכא שאומר שהולד שילדה אינו ממנו שאני משום דזה פשוט שאף לאחר תקנח רגמ"ה מ"מ אם הוא אומר על בנו הנולד לו מאשתו שהוא אינו ממנו והוא ממזר בודאי נעשה ממזר כי בזה הא האמינו התורה לאב כדאיתא בגמ' ובש"ע סי' ד' ובודאי לא שייך בזה לומר שעכשיו מתקנות ר"ג לא יהי' נאמן מחשש שאומר כן שרוצה לגרש את אשתו זה אינו חדא דהא כתבו הפוסקים שבמקום מצוה לא גזר ר"ג ובמקום שיש חשש עבירה בודאי לא תיקן כמו שכתב הרשב"א הובא בב"י סי' א' וא"כ האיך אפשר יתקן לעקור הדין של תורה של הכרח האב וגם הא ע"י זאת יתרבו ממזרים בישראל ח"ו כי ספק ממזר מותר בבת ישראל וזה מן התורה הוי ממזר ודאי ואסור בבת ישראל וע"י התקנה לשתרי וגם המעיין באה"ע סי' ד' וסי' ו' ובח"מ סי' רע"ט ובשאר דוכתא שהוזכר שם הדין שאם האב אומר על בנו שאינו ממנו שהוא ממזר גמור לא אשתמט חד מהפוסקים לומר שעכשיו בזמן הזה אינו נאמן אלא פשוט שבודאי נאמן והיינו משום כי טעמא רבה יש לחלק בזה כי בכה"ג לא שייך הסברא של עיניו נתן באחרת והוא כי הראשונים הקשו בסוף נדרים על המשנה האחרונה שאינה נאמנת לומר טא"ל ומותרת לבעלה ואמאי הא שויא עלה ח"ד ורבים תירצו בזה משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה או משום דבמקום צורך גדול יש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה ע"ש והנה זה פשוט כי כל אלו הטעמים לא שייכי לומר אלא על חז"ל אשר יש להם כח בזה אבל לא על הגאונים שאחר התלמוד כמש"כ הפוסקים בזה עיי' בנב"י מהד"ת סי' י"ב וע"כ צריכין אנו לומר שהפוסקים הסוברים שאחר התקנה גם הבעל אינו נאמן לאסור אשתו עליו אף דשויא עליו ח"ד ע"כ הם סוברים כשאר התירוצים המבוארים בדברי הראשונים והוא כי התוס' ביבמות דף כ"ד תירצו שראו שנתקלקלו הדורות ליתן עיניהם באחר ורוב האומרת כן משקרת נראה להם להתירן ע"כ ועיין במפרשים ביאור ד' התוס' ורע"א בתשובה סי' פ"ח כתב כי הכוונה הוא שזהו נמי אמתלא המבוררת בפנינו שאנן טוענין אותה ולא צריכה היא לטעון ע"כ וביאר דבריו כי הגם בכל דוכתא צריכין להוציא אמתלא מפיו כמו שכתב הש"ך ביו"ד סי' קפ"ה ס"ק ז' ע"ש זה הוא דוקא אם אין אנו יודעין בלתי אמירתו כמו התם שאמרה שהיא נדה ואנן אמרינן שמסתמא קושטא קאמרה כי אין לנו במה לחשדה במשקרת הילכך צריכה להוציא אמתלא מפיה דהא כבר נאסרת ע"י דיבורה משא"כ במקום שאנו בעצמנו רואין את האמתלא אז לא נאסרה מעולם ע"י דיבורה כי עיקר דין האמתלא מבואר במהרי"ט שהוא משום שאז אין פיו ולבו שוין ודמי להוציא פת שעורין וחשב על פת חיטין שלא נאסר לא בזה ולא בזו כדאי' בגמ' וה"נ כיון שרוב האומרת שהיא אסורה לבעלה הוא משום נתינת עין וכו' א"כ ממילא אין פיה ולבה שוין ולא נאסרה מעולם וכן הובא בשם הראנ"ח דכל היכא דאיכא רגלים לדבר שאינו אומר אמת לא אמרינן דשויא עלי' ח"ד הובא בבאה"ט אה"ע סי' ד' ס"ק ל"ז והיינו מהאי טעמא דאין פיו ולבו שוין:

וראיתי כי מקשים על הראנ"ת מלקמן סי' מ"ח דאמרינן התם דבמקום דמשויא ח"ד כגון טבח שאמר על הכבש שלא שחטו אפילו אם עדים מכחישים אותו ואומרים ששחטו כהוגן או כה"ג נמי שויא עליו ח"ד וא"כ למה מהני רגלים לדבר הא זה ודאי לא עדיפי מעדים ע"ש אבל לפי מה שביארתי ניחא כי התם בעת שאמר שלא שחט הכבש לא ניכר אז שום שקר והי' אצלינו פיו ולבו שוין ונאסר בו ואף שאח"כ הוכחש מעדים לא איכפת לן בזה דהא הודאת פיו עדיפי מעדים משא"כ היכא שבעת האמירה ניכר שאינו אומר אמת הרי ממילא לא נאסר מעולם דהא חזינן בעת הנדר שאין פיו ולבו שוין ועיי' בח"ס אה"ע סי' ע"ו שהאריך בפרט זה וע"פ סברא זו של התוס' כתבו הראשונים שאחר התקנה של ר"ג אז גם הבעל אם אומר שאשתו אסורה עליו אינו נאמן וגם לא שויא עליו ח"ד משום דאמרינן שרוצה לגרשה והוי כמו אמתלא מבוררת כמבואר זאת בפוסקים הן אמת כי אנכי הקשיתי על פי' זה כי ע"כ אין כוונת התוס' משום אמתלא דהא התוס' לא סברי סברא זו כדמוכח מדבריהם ביבמות דף קי"ח ד"ה סד"א שכתבו שם על הא דאמרינן שאם אשה אחת אומרת מת בעלה וצרתה אומרת לא מת שהיא מותרת וצרתה אסורה וקאמר הגמ' דקמ"ל דסד"א דבאמת מח והא דקאמרה לא מת לקלקלה לצרה קמיכוונא והיא נמי שריא קמ"ל. והקשו התוס' תיפוק לי' דהא שויא עלה ח"ד ע"ש מה שתירצו ואם נאמר שכל שהאמתלא מבוררת לפנינו לא אמרינן דשויא ח"ד א"כ הא לפום סברת הגמ' דהצרה אומרת כן משום קלקולא דחברתה הא אין לך, אמתלא מבוררת יותר מזה ומוכח שדעת התוס' שבעינן דוקא שתוציא האמתלא מפיה ואני פרשתי כוונת התוס' באופן אחר מיהו איך שיהי' הא ודאי שסברא זו לא שייך בנ"ד שאם הי' רוצה לאסור עליו אשתו לחוד הי' די לו לומר שזינתה ולמה לו להוציא לעז על בניו וכה"ג כתב הב"ח בתשו' סי' צ"ח אפי' באשה שאמרה טמאה אני לך שמבואר בגמ' דחיישינן לעיניה נתנה באחר מ"מ אם אומרת שזינתה עם שלשה אנשים נאמנת משום דאמרינן שאם אומרת כן משום שרצונה להתגרש הי' די לה לומר שזינתה פעם אחת ע"ש ומכש"כ הבעל וכה"ג שמוציא לעז על בניו שזה חזקה גמורה על אדם שאינו אומר על בנו שאינו בנו כמו שכתב הנמ"י פ' יש נוחלין על המשנה זה בני ע"ש שכתב שזה חזקה אלימתא וכה"ג איתא נמי בפוסקים בלבשה בגדי נדה לא מהני לה אמתלא שתשמיש קשה לה דהא די לה לומר סתם שהיא נדה עיי' ביו"ד סי' קפ"ה וה"ה הכא וא"כ כיון דלא מהני לו בזה אמתלא בודאי נאמן על בנו ונעשה ממזר על פיו ופשיט הוא וגם לסברת הר"ן בסוף נדרים וש"פ שכתבו הטעם בטמאה אני לך דלפיכך אינה נאמנת ומותרת לבעלה משום דלאו כל כמינה להפקיע שיעבודו של בעל וזה הוא עיקר טעם הפוסקים האומרים שאחר התקנה של ר"ג גם הבעל אינו נאמן על אשתו משום דמשועבד הוא לה ג"כ וכמבואר בד' הפוסקים זה נמי לא שייך אלא דוקא אם אינו רוצה אלא לאסור אשתו עליו לחוד זאת אינו יכול מאחר דמשועבד לה אבל כאן שהוא אומר שהולד אינו ממנו זה דמי ממש לאוסר הנאת תשמישה עליו וכמו שביאר הר"ן בנדרים דף ט"ו דדוקא היכא דבא לאסור נפשי' עילוה הוא דאינו יכול דהוי כאיסר נכסי חבירו על חבירו אבל כל שבא לאסור על עצמו אע"ג דממילא פקע שיעבודה הרשות בידו והכא נמי הרי עכשיו אינו בא רק לאסור בנו שבזה נתנה לו התורה נאמנית ואף שאח"כ נפקע השיעבוד שיש לאשתו עליו לא איכפת לן בזה והמעיין גם בשאר הטעמים שכתבו הפוסקים על מה שהבעל אינו נאמן על אשתו שזינתה כל הטעמים ההם לא שייכי כלל היכא שהאב אומר שהבן אינו ממנו:

נמצא לפי זה כיון שהאב נאמן לומר על בנו הנולד לו מאשתו שהיא אינו ממנו והוא ממזר ובזה נאמן מן התורה מדין יכיר הרי אז ע"כ גם אשתו נאסרת עליו כי בכה"ג לא שייך כלל פלגינן דיבורא כיין דלא אפשר זה בלא זה ודמי ממש להא דכתב התוס' והרא"ש ביבמות ד' מ"ז דזה לא אפשר שהאב יהי' פסול ובנו יהי' כשר ולא פלגינן דיבורא שיהי' נאמן לפסול נפשו והבן ישאר בכשרותו וכן פסק הרמב"ם והש"ע ח"מ סי' רע"ט שאף שכל אדם נאמן על בנו, לומר שהוא עבדו מ"מ כל שיש להאם חזקת כשרות אם נימא שהבן הנולד ממנה הוא עבד ע"כ היא שפחה ובזה לא האמינתו התורה הילכך גם על הבן אינו נאמן ולא אמרינן פלגינן דיבורא בזה וכן כתב הרא"ש במכות סי' י"ד באילעי וטוביה דקריביה דערבא הוי ורחוק מן הלוה והלוה טוען שפרע והמלוה הביא עדים הללו שלא פרע לו עדיין ואז מתחייב הלוה ואם אין לו ללוה חייב הערב ואמרינן דהואיל והעדים פסולים לערב שהם קרובים פסולים נמי ללוה והקשה הרא"ש אמאי לא פלגינן דיבורא ולהימניה לגבי לוה שלא פרע ולא נהימני' לגבי ערב ותירץ הרא"ש דכיון דזה אי אפשר שהלוה יהי' חייב והערב יהי' פטור בזה לא פלגינן דיבורא וכן כתב זאת בפשיטות המקנה במסכת קידושין דף ע"ז דכל דלא אפשר זה בלא זה לא נכנס כלל בסוג של פ"ד ונסתייע זאת מתוס' כתובות דף י"ח ע"ש ועיי' בתשו' הרשב"א שהביא הסמ"ע בסי' ל"ד ס"ק ס"ד ואף שהנב"י במהד"ק חלק אה"ע סי' ע"ב חולק על הרשב"א והרבה להקשות עליו מ"מ כבר, תירצו הבאים אחריו כל הקושיות עיי' בספר ד"ח ח"מ סי' ט' ועיקר סמיכתו שם על פי' המשניות להרמב"ם סוף נדרים שכתב שאם היא מודה שזינתה ברצון אבדה כתובתה והברירה בידו אם רצה מגרשה ואם רצה תהי' תחתיו אחר שאין שם עדים ולא נאמר לו אם היית מכחיש אותה ומפני כן היית בא עליה ממילא הרי אתה מחוייב בכתובתה לפי שהעיקר אצלינו שפלגינן דיבורא ע"ש והא התם איכא ממ"נ שאם זינתה ברצון הרי אסורה עליו ואם לא זינתה חייב לה הכתובה ע"ש אין זה ראי' דהא התם יש מציאות שאין לה כתובה בלא"ה כגון שמחלה לו הכתובה או כה"ג ואף שהיא אינה טוענת כן מ"מ בזה אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי שאין מגיע לה הכתובה יהי' האיך שיהי' כי זה הוא הגדר של כל פלגינן דיבורא שמאמינין מקצת הדבר לענין זה אבל לא לענין אחר כמו שכתב הרמב"ם שם בלשונו והיינו לכה"פ שגוף הענין יכול להיות זה בלא זה שיכול להיות אופן שאינו חייב לה הכתובה ואפי"ה מותרת היא לבעלה אבל במקום שאי אפשר להתקיים אפילו מקצת הדבר זה בלא זה בזה לא פלגינן הלכך בנ"ד כיון שאומר על בנו שאינו ממנו ובזה הא האמינו התורה א"כ ע"כ זינתה אשתו ונאסרה עליו דהא בזה כיון דלא אפשר להתקיים זב"ז לא פלגינן הגדתו:

ואע"ג דמצינו בכתובות פ"ק בפלוגתא דר"ג ור' יהושע בראוה מעוברת ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא שר"ג אומר שהיא נאמנת ואמרינן שם בגמרא שר' אלעזר סובר שדוקא היא כשרה ולא נעשה חללה אבל בתה פסולה וכן לענין אלמנת עיסה שם דף י"ד יש מהגדולים דסברי שדוקא היא כשירה אבל לא בתה כדאיתא התם בתוס' זה הוא דוקא באיסור דרבנן שהוא רק משום פסולי יוחסין וגם איכא טעמא לחלק כדאמרינן התם דבאמה יש חזקת כשרות משא"כ הבת אין לה חזקת כשרות ומה"ט יש אופן שבחה כשרה לכהונה והיא פסולה עיי' בתשו' הרמ"א סי' כ"ד ובתשובת רע"א סי' צ"א:

ואף שבנ"ד נמי יש סברא לחלק שאף שהבן ממזר מ"מ היא כשרה דהא אם אשת ישראל היא י"ל שנאנסה ואז אף שהולד ממזר מ"מ היא מותרת זה אינו דמ"מ מה שהוא אומר שהולד אינו ממנו זה מברר לנו שהיא נבעלת מאחר ושוב אסרינן לה אנן בלא הגדתו משום ספיקא דאוריי' שמא זינתה ברצון תדע שכן הוא דאל"כ הא דפסק הרמב"ם והובא באה"ע ובח"מ סי' רע"ט שאם יש להבן בנים אזי אינו נאמן לומר על בנו שהוא ממזר ומותר בבת ישראל משום דאי הוה ממזר ע"כ מוכרח שגם בני בניו הם ממזרים וכיון דעל בני בניו לא נתנה לו התורה נאמנות הלכך אינו נאמן אפי' על בנו ע"ש ואמאי הא אנן קיי"ל כר' טרפון שממזרים יכולים ליטהר וכדאיתא ברמב"ם ובש"ע אה"ע סי' ד' סעי' כ' וא"כ הא יש אופן שבנו יהי' ממזר ובני בניו יהיו ישראלים גמורים כגון שנשא שפחה והוליד ממנה הבן ונשתחרר וא"כ אמאי קאמר ר' יהודא ביבמות שם סתם שכל שיש להבן בנים אינו נאמן ומשמע שם אפילו היכא דלא ידעינן האיך נולדו הבנים אלא ע"כ כיון שהגדתו של האב על בנו גורם אפילו רק ספק פסול על הבני בנים נמי אמרינן לא פלגינן דיבורו וכיון שאינו נאמן ע"ז אינו נאמן ג"כ ע"ז הילכך כאן בנידן דידן אמרינן נמי להיפוך כיון שנאמן הוא על בנו אז ממילא אנן מאמינין לו נמי על האם ונאסרת עליו מספיקא נמצא לפי סברא זו יכול להיות שנאסר באשתו לכ"ע מצד הדין חוץ מהסברא דשויא עליו ח"ד:

ועוד נראה לי כי כאן בלאו הכי ליכא משום עיניו נתן באחרת והוא ע"פ הגמ' דנדרים שהבאתי לעיל דהתם מבואר היכא שהיא אומרת גרשתני לא חיישינן לעיניה נתנה באחר והיינו משום דחז"ל ראו זאת לחזקה אלימתא מאחר שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והיא מעיזה ע"כ קושטא קאמרה היוצא לנו מזה שאף שבכל דוכתא חיישינן לזה מ"מ היכא דאיכא עוד סברא כגון חזקת אינו מעיז וכה"ג אז לא תלינן בעיניה נתנה באחר והנה הנמ"י בפ' יש נוחלין על המשנה האומר זה בני נאמן כתב שם שאינו נאמן האב אלא על נכסים שיש לו עכשיו דוקא משום מיגו שבידו ליתן לו אבל אינו נאמן על הנכסים שיפלו לו אח"כ דהא לית ליה מיגו ואף שקי"ל שנאמן על תינוק בין הבנים לומר שהוא הבכור אף היכא דאיכא סהדי שבנו הגדול נולד מאשתו בראשונה ומחמת כן מחזקינן לבנו הגדול לממזר אלמא שהתורה נתנה לו נאמנות בזה אפילו נגד חזקה וסהדי וא"כ לפום סברא זו מכש"כ שהי' לו להיות נאמן על אחד לומר שהוא בנו אף על נכסים שיהי' לו אח"כ והא התם אין מכחיש כלל לחזקה ומחלק הנמ"י שם דלא דמי משום דזאת חזקה אלימתא היא שאין דרך של בני אדם להכחיש ולומר על בנו שאינו בנו וזאת היא חזקה אלימתא שמהני אפי' במקום דאיכא סהדי שזה נולד ראשון ואמרינן שהוא ממזר משא"כ לומר על אחר שהוא בנו זה הוא דבר המצוי כי פעמים דרחים לו ורוצה להנותו מנכסיו ע"כ אינו נאמן על הנכסים שיפלו לו אח"כ כל דלית לי' מיגו ע"ש:

היוצא לנו מדברי הנמ"י הללו שזה ג"כ חזקה גדולה שאין אדם אומר על בנו שאינו בנו והשתא נחזי אנן איזה חזקה עדיפא אם החזקה דאינו מעיז או חזקה זו דהנמ"י. והנה לא נדבר בשיטות הראשונים אשר בעלי הטור והש"ע לא העתיקו אותן כי רבה היא רק עפ"י פסקי הרמב"ם והטור והש"ע וזה הוא כי בהסברא זו שאשה אינה מעיזה בפני בעלה והמבואר בגמ' בזה הוא דעת הראב"ד פ"ד מהלכות אישות ובפי"ב מהלכות גירושין שאינה נאמנת רק לחומרא היינו משאם נשאת צריכה גט אבל אסורה להיות עם השני כי לענין זה לא סמכינן על סברא דאינה מעיז וכן הביא דיעה זו הר"ן בפ"ב דכתובות וכן כתב הג"א שם וכן כתב הריטב"א בסוף נדרים בשם רבו הרא"ה וכתב וז"ל אין הדעת סובלתו להתיר ערוה החמורה בדיבור הקל משום חזקה דאינה מעיזה וכו' ולדחקי נפשין ולעילינהו בקופא דמחטא וכו' אלא הא דרב המנונא ליתא אלא לאפוקא נפשה מבעלה ע"ש וכן הובא דעה זו בש"ע אה"ע סי' י"ז הרי דחזקה זו אינה גדולה כ"כ ואילו לאחזוקי בנו בממזר היכא שאומר שבנו הקטן הוא הבכור והגדול אינו ממנו בזה סתם הש"ע בלי שום פלוגתא וכן הוא דעת הרמב"ם שהוא נאמן ונעשה עי"ז ממזר ודאי ומותר בממזרת אלמא דחזקה זו שאין דרך האב לומר על בנו שאינו בנו אלימא טפי מחזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה וכיון דאמרינן בש"ס דכל היכא דאיכא חזקה דאינה מעיזה פניה בפני בעלה דמסייע לדבריה שוב לא חיישינן לעיניה נתנה באחר דחזקה זו דוחה חשש זה א"כ מכש"כ היכא דמסייע לנו החזקה זו שאין דרך האב לומר על בנו שאינו בנו בודאי לא חיישינן משום נתינת עין וכו' ואף שדעת הטור והש"ע בזה דלא כהרשב"ם והנמ"י אלא אף היכא דלא הוחזק שהוא בנו נאמן עליו לומר שהוא בנו אף על הנכסים שיהי' לו אח"כ כדאיתא בסי' רע"ט מ"מ הא ע"כ דגם הם צריכין לבא לסברת הנמ"י לפי שיטת הפוסקים שדוקא היכא דליכא חזקה שאינו בנו אז הוא נאמן אף על הנכסים שיפלו לו אח"כ אבל כל היכא דמוחזק לנו שאינו בנו כגון אם הוא דר כאן ולא שמענו מעולם שהוא בנו אז אינו נאמן על הנכסים שיפלו לו אח"כ ואינו נאמן עליו לומר שהוא בנו אלא מחמת מיגו כמו שכתב שם הפרישה והסמ"ע וכן הסכימו לזה שאר מחברים ואילו לומר שהבן הקטן הוא בכור אף שהגדול ממנו נעשה ממזר בזה נאמן אפילו נגד סהדי וחזקה וע"כ צריכין אנו לחילוק של הנמ"י הנ"ל.

הארכתי בזה קצת לפי שראיתי בח"ס חלק אה"ע סי' ק"א וק"ב וממרוצת דבריו משמע שם שאף כה"ג חושש לתקנת רגמ"ה ולא נחית לחילוק שלי והנלע"ד כתבתי:

עוד יש לכאורה סברא בנ"ד שאין עליו האיסור של תקנת ר"ג והוא כיון שהיא הודית ששימשתו בנדתה מרצונה וא"כ לפי הודאתה הרי ממילא היא בכלל עוברת על דת משה שיכול לגרשה בע"כ ובזה אין שייך עיניה נתנה באחר כמו שכתב הפ"מ הובא בפ"ת סי' קט"ו כ"ב משום דכיון שאם הבעל רוצה לקיימה אין כופין אותו להוציאה כדאיתא בסי' ד' א"כ מה אהנית לה להוציא לעז על עצמה דילמא לא ירצה הבעל לגרשה ולא תרויח באמירתה כלום ומסתמא קושטא קאמרה ומצוה לגרשה ע"ש הלכך בנ"ד נמי שוב גם לענין טענתו שטוען שזינתה נמי נאמן ונאסרת עליו מצד הדין דהא כאן ג"כ לא שייך עיניו נתן באחרת דמאן מעכב ע"י הא אם היה רוצה היה מגרשה עפ"י דיבורה שאמרה ששמשתו נדה דבזה לא תיקן רגמ"ה ואף שבשביל טענתה אם היה רוצה לא היה מאמין לדבריה מ"מ עיניו נתן באחרת בודאי לא שייך כאן כיון דהברירה בידו לגרשה ואף שהיא אומרת שהוא ידע מזה ונתרצה מ"מ הא פסקו הרדב"ז והפס"א והנב"י מהד"ת סי' כ"ו שבזה היא אינה נאמנת:

ואין לומר שכיון שהוא צריך לשבע שלא ידע מזה כדי לפטור מכתובתה לכך משקר ואומר שזינתה זה אינו דהא גם באומר שזינתה אם היא מכחישו אז היא נשבעת ונוטלת כתובתה וא"כ אם היה רוצה לשקר הא עדיף לו טפי לשבע ולפטר וגם אם היה רוצה היה יכול להפוך השבועה. מיהו אין כ"כ לסמוך על סברא זו דכיון דעכשיו הבעל מכחישה ואומר שלא בא עליה כלל ממילא לפי דבריו לא הכשילתו כלל באיסור נדה ובעוברת ע"ד הא קי"ל דבעינן דוקא הכשילתו אבל כל שלא הכשילתו אינה נקראת עוברת ע"ד בשביל שרצתה להכשילו וכאן הא עיקר מחלקותם הוא על זמן שהיה בכאן אחר חג השבועות שהוא אומר שלא בא עליה אז כלל והיא אומרת שבעת ההיא בא עליה רק שהיתה נדה וא"כ אם היה המעשה באופן שהבעל לא היה טוען שזינתה רק היא היתה אומרת ששמשתו נדה בעת ההיא והוא אומר ששקר אומרת והיו שניהם באים לב"ד אז הרי זה הדין מבואר בשו"ת פמ"א ובנאות דשא בשנים שנתעצמו בדין ולפי טענת כל אחד מהם במה שהוא רוצה לתבוע מחבירו מתוך טענתו זוכה חבירו וכן מטענת חבירו זוכה זה כנגדו שדעת הפוסקים הללו שטענת כל אחד מהם נחשבת להודאה לחבירו אף שהוא רוצה לזכות מ"מ הוי הודאה וראיה מטענו חטים והודה בשעורים שכתב הרא"ש סוף המניח שטענת התובע שתובע החטים אף שהוא התובע מ"מ הוה הודאה שאינו חייב לו שעורים והילכך כיון ששניהם מודים להדדי אז הדין הוא שאין מוציאין מן המוחזק לפי"ז ה"נ כיון שהבעל הודה שהיא לא עברה ע"ד משה אף שפטור הוא מהכתובה משום הודאתה שהיא עברה על דת משה זה הוא רק משום שאצלינו הוא ספק האמת עם מי ואין מוציאין ממון מהמוחזק אבל לגרשה בע"כ היה אסור משום ספיקא דהתקנה של רגמ"ה שיש אומרים שהיא מן התורה וגם הא כיון שהוא יודע האמת שלא עברה אז היו ב"ד אוסרים עליו לגרשה בע"כ מחמת התקנה והילכך יכול להיות שבאמת מה שאמר שזינתה הוא משום שנתן עיניו באחרת דהא משום טענתה שעברה ע"ד אינו יכול לגרשה ואין לומר שאם היה רוצה לשקר היה לו להודות לדבריה ויהי' נאמן ג"כ לומר שזינתה במיגו שהיה מודה לדבריה זה אינו דאז היה משוי נפשיה רשע ואין זה מיגו כדאיתא בת"מ סי' פ"ב בדיני מיגו ואף שהיה יכול לומר שלא ידע מזה ובשוגג בא עליה גם זה אינו רוצה לטעון כי גם זה טענה גרועה היא כמו שכתבו התוס' בסוגי' דפ"פ וצ"ע בזה מיהו כיון שיש הרבה פוסקים דסברי דכל שאומר שראה שזינתה בזה לכ"ע לא חל עליו התקנה יכולין לצרף ג"כ הסברה שכתבתי לעיל שאין התקנה חל עליו כלל:

ולענין הולד אם הוא כשר לבא בקהל אי לא הא ידוע הוא כי יש כאן כמה צדדים להיתר היינו שיטת בה"ג דדוקא ע"י הכרת בכורה נאמן לומר אינו בנו כגון שאומר שהקטן בכור ואז ממילא נעשה הגדול ממזר אבל לולי זאת אינו נאמן ובנ"ד אין כאן הכרת בכורה גם שיטת ריא"ז הובא בכה"ג סי' ז' דבמקום הכחשת האם אז אין האב נאמן וגם שמא מנכרי הוא כמבואר הכל בפסקי ראשונים ואחרונים ולפסוק הלכה למעשה לא באתי עדיין ואולי ע"י הזמן יתברר הדבר יותר אכן אחר שעיינתי בזה אמרתי להתעורר קצת על דבר הפלוגתא בין הפוסקים אי תלינן בנכרי או לא שדעת הב"ש בסי' ד' סעי' כ"ו שכל שהיא לפנינו ואינה אומרת שהוא מנכרי אנן מעצמנו לא תלינן בנכרי והוא ממזר ודאי אמנם רבים החולקים עליו ואמרי דתלינן בכל ענין עיי' בתשו' רע"א סי' ק"ו:

ולכאורה נראה להוכיח דלא תלינן כי התוס' בקידושין ד' ע"ד ובשאר דוכתא הקשו על ר' יהודא שאמר כשם שנאמן לומר בני זה בכור כך נאמן לומר שהוא בן גרושה ובן חלוצה והקשו מנ"ל זאת דילמא להכשיר הוא דנאמן אבל אינו נאמן לפסול ותירצו דבכל אופן האמינו התורה אפילו אם אומר על בנו הקטן שהוא הבכור אף שאז הגדול נעשה ממזר ממילא ואפ"ה נאמן ע"ש ויש להבין דמה ראיה היא זו הא מצינו לאשכוחי שהבן הקטן יהי' בכור ואפילו הכי הבן הגדול לא יהי' ממזר דהא אנן קי"ל דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואפילו בקורבא דמוכח והא רובא דעלמא נכרים הם ותלינן בנכרי והולד כשר ומצאתי בספר המקנה קידושין ד' ע"ד שהקשה ג"כ דלמה אמר ר' יהודא בלשונו כשם שנאמן לומר ני בכור כך נאמן לומר בן גרושה הוא וכו' הא כיון שסובר ר"י דנאמן לומר בני ממזר הוא אמאי לא קתני בזה"ל כשם שנאמן לומר בני בכור כך נאמן לומר שהוא ממזר ותירץ דהא עיקר הוכחת ר' יהודא הוא משום דכיון שנאמן על בנו קטן שהוא בכור ממילא אז בן הגדול הנולד מאשתו אינו ממנו והוא ממזר כמש"כ התוס' שם ובאמת אין זה הוכחה לפי מה דקי"ל דנכרי הבא על ב"י הולד כשר הא יכול להיות שמנכרי הוא ואינו ממזר אלא כיון דקי"ל ביבמות שנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום לכ"ע והיינו דנקט ר"י כשם שנאמן לומר וכו' ר"ל כשם שנאמן לומר שהוא אינו ממנו ואז אף אם הוא מנכרי מ"מ הוא פגום כן נאמן נמי לומר שהוא בן גרושה ונעשה ג"כ פגום ע"כ ולא הבנתי לא קושייתו ולא פירוקו דהא אנן אליבא דר' יהודא קיימינן והוא סובר ביבמות ד' מ"ה דנכרי ועבד הבא על ב"י הוי הולד ממזר וא"כ ר"י לשיטתו שפיר הוכיח מזה דכיון דנאמן על הקטן שהוא בכור אז ע"כ הגדול נעשה ממזר דאפילו אם היא נתעברה מנכרי נמי הוי ממזר לדידיה וגם מה שתירץ שעיקר הוכחת ר"י ממה שהבן נעשה פגום ומזה הוכיח שנאמן לומר שהוא בן גרושה גם זאת לא הבנתי דמה יעשה בשיטת הרי"ף והרמב"ם ותשו' רש"י ופשטות הש"ע בסי' ז' דהאי פגום הוא רק מדרבנן ועיי' בשו"ת רע"א סי' צ"א שהוכיח שמנכרי ליכא פלוגתא בזה שאינו פגום אלא מדרבנן ע"ש וא"כ הא ליכא הוכתה כלל לענין בן גרושה וצ"ע:

והנה אח"כ מצאתי גם בא"מ סי' ד' שהקשו ג"כ קושיא זו על ר' יהודא וזה ג"כ פלא מיהו דברי א"מ יש להם מקום בזה האופן והוא דלדידן דקי"ל שאדם נאמן לומר על בנו הקטן שהוא הבכור ואז בנו הגדול נעשה ממזר ממילא כמו שפסק הרמב"ם ובעלי הש"ע באה"ע סי' ז' ובח"מ סי' רע"ז ורע"ט והיינו כר"י וא"כ ע"כ הני פוסקים סברי כתירוץ הראשון של התוס' בקידושין ד' ע"ד שם שעיקר הוכחת ר' יהודא שנאמן על בנו שהוא ממזר הוא מזה מדכתיב יכיר ומזה ילפינן שנאמן האב להכיר את בנו שהוא בכור ומסתמא מיירי הקרא בכל ענין אף אם אומר על בנו הקטן שהוא בכור שאז הגדול נעשה ממזר דליכא למימר דהני פוסקים ומכללם הש"ע סברי כתירוץ הר"י מפאריש שם שר' יהודא יליף זאת מבן השנואה יכיר שהוא מכיר שזה הבן הוא מאשתו הפסולה דהא לשיטה זו הרי לא ידעינן אלא שנאמן לומר בני זה הוא פסול דומיא דהוא בן השנואה והיינו כיון שהוא אומר שהוא בנו בזה נתנה לו התורה נאמנות אבל לומר שהוא אינו בנו והוא פסול זאת הא לא יכולין ללמוד מקרא ובאמת מהאי טעמא דעת הש"ג בפ"ג דקידושין דבכה"ג אינו נאמן הלכך אנן דקיי"ל דבכל ענין נאמן ע"כ קיי"ל כתירוץ הראשון של התוס' וכן כתב רע"א בתשו' סי' ק"י שדעת הרמב"ם והש"ע כתירוץ הראשון של התוס' וא"כ אם נימא כשיטת הפוסקים דסברי שאפילו אם היא אינה אומרת שמנכרי נתעברה אנן תלינן מנכרי הא לפי זה אין לנו ראי' שאנן קי"ל כר' יהודא בזה שנאמן על בנו שהוא ממזר דהא לר' יהודא נמי אין לו הוכתה ע"ז אלא משום דכתיב יכיר ונאמן לומר על בנו הקטן שהוא הבכור ואז ממילא בנו הגדול הנולד מאשתו הוא ממזר וזה שפיר לר"י דאית ליה שמנכרי ועבד הולד ממזר אבל לדידן שהולד כשר מנ"ל שהאב נאמן אפילו כה"ג לומר על בנו שהוא ממזר וגם בקיצור יש להקשות על התוס' גופא כי מוכח מדבריהם ביבמות דף מ"ז דקיי"ל כר' יהודא שנאמן על בנו לפסול ומנ"ל הא והאבני מלואים שם כתב דכיון דכתיב יכיר ומזה ילפינן שנאמן על בנו הקטן שהוא בכור ומסתמא מיירי הקרא בכל ענין אפילו אם היא בעיר שכולן ישראל שאז לא תלינן בנכרי כלל וע"כ בנו הגדול הוא ממזר ע"ש וגם אנכי טרם שמצאתי בספר הזה עלה על דעתי לתרץ כן:

וכן מדוקדק לשון התוס' עצמו בב"ב דף קנ"ז שכתבו וז"ל וי"ל כיון שנאמן לבכר בכל ענין האמינתו התורה וכו' והיינו משום דמסתמא קרא איירי בכל ענין אמנם מה שעומד כנגדי הא זאת דלפי מה דמבואר ברמב"ם ובש"ע סי' רע"ט שם שהיכא דאשתו מוחזקת בבת ישראל אז אינו נאמן לומר על בנו עבדי הוא משום שע"י זה מוציא אותה מחזקתה ובזה לא מהימן נמצא לפי"ז בכהן שנשא כהנית נמי אינו נאמן על בניו הנולדים ממנה לומר שהם ממזרים דהא ע"י כן פוסל את אשתו מתרומה דבי נשא בודאי ג"כ אינו נאמן בשלמא כל נשים דעלמא הא לא נפסלו ע"י הגדה שלו דהא יש לומר באונס זינתה כמש"כ הנמוקי יוסף פ' יש נוחלין שהאם נשארת לאחר כן בחזקת כשרות משא"כ בכהנית אשת כהן הא נפסלה אפילו באונס וכן פסק להדיא הח"ס ח' אה"ע סי' ס"ז שבכה"ג אין האב נאמן רק שלא הביא שם הראי' שהבאתי ע"ש וא"כ לפי מה שהוכחתי לעיל שכל שהאב נאמן על בנו הקטן שהוא הבכור אז כיון שהבן הגדול הנולד מאשתו זו נעשה ממזר ממילא אסור הוא באשתו כי ע"כ זינתה ובזה לא שייכי פלגינן דיבורא כלל שזה בלא זה אי אפשר א"כ לפי זה בכהנת אשת כהן אינו נאמן על בנו הקטן שהוא הבכור דהא ע"י זה פוסל לאשתו שאז ע"כ זינתה וכיון שאינו נאמן על אשתו ממילא ע"כ אינו נאמן ג"כ על בנו הרי לפי זה הא ע"כ הקרא לא מיירי בכל אופן וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא מנ"ל דע"י הכרת הבן קטן נעשה הגדול ממזר הא יש לומר שמנכרי נתעברה ולא מיירי שהוא בעיר שכולן ישראל כיון דקרא לא מיירי בכל ענין וא"כ לכאורה יהי' ראי' מזה להפוסקים דלא תלינן בנכרי ויש לישב זאת קצת ע"פ דברי הרמב"ם פ' ט"ו מהלכות א"ב והמ"מ שם שיש אופן שאף שהאב אינו נאמן לענין יחוס כ"ז שיש להבן בנים מ"מ נאמן לענין ירושה ע"ש היטב החילוק והובא זאת בח"מ סי' רע"ט סעי' ב' ועדיין צ"ע בזה:

סימן פט

שאלה מעשה שהיה הנה ביום עשרה בטבת העבר יצא קול בעיר שיעקב בן אברהם הנלקח לתתו לאנ"ה קידש את הבתולה בת ר' זאב ראמישקאנער ושלחנו אחר העדים והם השומרים אותו והעידו לפני ב"ד כשר בפני המקדש והמתקדשת בד"ת ואחר הדו"ח העיד אחד מהעדים שמו יצחק בן מאיר כ"ץ איך שביום עשרה בטבת נכנס הוא וחברו ר' יהודא עם התפוס הנ"ל לבית ר' זאב הנ"ל וראינו שלקח התפוס שני קאפיקעס ואמר להבתולה בת ר' זאב הנ"ל שתלך לקנות בעדו איזה דבר ולא רצתה ללכת ולקח ידה בחזקה שלא ברצונה וחבק את ידה והיא היתה מתאמצה לשמוט ידה ובעת שחיבק את ידה אמר הרי את מקודשת כו' ותיכף הלך התפוס משם ואח"כ שאל להמתקדשת מה נתן לה והראית לו שנתן לה גריווננע כסף והחזיקה המטבע בידה ערך שני מינוטין ואח"כ אמר לה הידעת שקידשך והרכינה בראשה (בפעם השני שהוגבה העדות לא אמר שהרכינה בראשה רק שנראה כעין צחוק מפי') ואח"ז הלך משם ושאלנו להעד הנ"ל האם ראה נתינת המטבע מידו לידה והשיב שלא ראה הנתינה ממש רק זאת הוא יודע שביד הבתולה לא הי' כלום מקודם כי היא היתה עוסקת מקודם במלאכה וגם יודע שהמקדש הי' מחזיר להשיג גריוונע כסף כדי לקדש בתולה אחת אמנם זאת אינו יודע אולי אחר שהניח ידה לקחה המטבע ממקום אחר (כמדומה שבפעם ראשון אמר שנראה לו שלא לקחה המטבע ממקו"א). והעד השני העיד איך שבעת שלקח ידה היה נסמך לחלון והי' מביט החוצה רק כעהמקדש אמר לשון הקידושין הסיב פניו וראה שהוא חובק את ידה והיא היתה מתאמצת לשמוט ידה ממנו וגם הוא לא ראה הנתינה וגם אינו יודע אם הי' ביד הבתולה המטבע מקודם או שלקחה המטבע אח"כ ממקום אחר ובפניו שאל אותה העד הראשון מה נתן לך והראתה להם הגריוונע והחזיקה המטבע בידה זמן מה ואח"כ הלך משם ומענין הרכנת הראש אינו יודע מזה והאשה הנ"ל אמרה איך שבשעה שחיבק את ידה לא הרגישה כלום שמונח בידו דבר מה וגם לא שמעה ממנו דבר מענין קידושין כי היתה מבוהלת מחמת שהתאבקה עמו וגם מחמת שאינה מבינה לשון הקידושין ע"כ לא נכנסו דבריו באזניה ואח"ז כשהלכו העדים השליכה המטבע על החלון וכעת ששאל אותה העד הנ"ל אם נתן בידה דבר מה הרכינה בראשה וכוונתה היתה שנתן לה הגריוונע כאשר הראית להם אחר כך:

תשובה זאת פשוט הוא כי נידן דידן לא שייך לדין שתיקה בשעת מתן מעות דיש חשש בזה לכ"ע דהכא שאני דהא עיקר הטעם דבשתיקה בשעת מתן מעות אנו חוששין לקידושין אף שהיא לא אמרה כלום היינו משים דהאי קבלה גופא כיון דבעת אמירה של התקדשי לי עשתה מעשה וקיבלה זאת הוה גילוי דעת על ריצוי שלה משא"כ כאן אף שג"כ בעת הנתינה אמר לה התקדשי לי מ"מ כיון שהחזיק ידה בחזקה בענין שלא הי' יכולת בידה להשליך הכסף מידה ממילא הא אין כאן גילוי דעת על ריצוי שלה ודבר זה מבואר הרבה בפוסקים עיי' בח"מ סי' מ"ב ובתשו' רע"א סי' צ"ז ופשוט הוא אך בעיקר מה שאנו צריכין לעיין בזה הוא רק בדין שתיקה דלאחר מתן מעות המבואר בקידושין דף י"ג ולדעתינו נראה כי בנ"ד אין בזה חשש אליבא דכ"ע כאשר נבאר דאמרינן בקידושין דף י"ב ההוא גברא דקידש בציפתא דאסא אמרו לי' והא לית בה שוה פרוטה אמר להו תקדש בד' זוזי דאית בה שקלתא ואישתיקא אמר רבא הוה שתיקה דלאחר מ"מ דלא חיישינן לה אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אמר לה כנסי סלעי זו בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו ושתקה אינה מקודשת ועל כרחך משום דהוי שתיקה דלאחר מ"מ דלאו כלום הוא ופריך ע"ז מי דמי התם בתורת פקדון בא לידה סברה אי שדינא ומיתברא מחייבנא בהו הכא בתורת קידושין באו לידה ואי איתה דלא ניחא לה לישדינהו ואמרינן שם בגמ' דאיכא דחשבו לה לקידושין ולקמן בסוגיא זו יש ג"כ חילוק בין היכא דשדיך קודם שאז חוששין אנו לשתיקה ובין היכא דלא היו שידוכין ביניהם ע"ש ולכאורה לפי המבואר בתשו' שם שאם אמר לאשה קח חפץ זה בפקדון ותיכף כשבאתה לקחתו ואחזתה בהחפץ אמר לה הרי את מקודשת לי לא אמרינן דבזה נתבטל לגמרי דבריו הראשונים רק דאמרינן דכוונתו הוא שאם לא תרצה להתקדש חזרה להיות פקדון וכתב עוד דאף אם נימא דמהדין לא הוי פקדון כה"ג מ"מ י"ל שהיא טועה בזה מאחר שהזכיר בתחילה שהוא פקדון הילכך אם אינה מתרצת לקידושין ע"כ נשאר בידה בתורת פקדון מכח דבריו הראשונים ע"ש ולכאורה יש הוכחה לסברא זו מדברי הראב"ד הובא כאן בריטב"א על הא דאמר רב הונא מי דמי הכא בתורת פקדון בא לידה סברה אי שדינהו מחיבנה בהו והקשה הראב"ד דמה זה סברא הא אי לא ניחא לה בקידושין לימא לו שקיל פקדונך ומדלא אמרה כן מסתמא ניחא לה בקידושין ותירץ דמיירי כאן בפקדון שהוא לזמן ועדיין לא הגיע הזמן ע"ש והשתא אי נימא דבמה שאמר לה התקדשי לי בפקדון זה הוא חזרה לגמרי ממה שנתן לה לפקדון אף אם לא תתרצה להתקדש לו א"כ הדרא קושית הראב"ד לדוכתא אם אין רצונה בקידושין לימא לו שקיל פקדונך מאי אמרת דמיירי בהפקיד אצלה לזמן מה בכך הא המפקיד מחל לה הזמן בשלמא בגמרא קאמר שפיר אי שדתינהו מחייבנא בהו היינו משום דהדין הוא דאף היכא דהמפקיד ביקש פקדונו מ"מ כ"ז שלא מסר הנפקד לידו עדיין חייב הוא בשמירתו כדאיתא בסי' רצ"ג אבל לסברת הראב"ד קשה הא מצי למימר שקיל פקדונך אע"כ דכוונת הלשין הוא שאם לא תרצה בקידושין חזרה להיות פקדון כבתחילה:

לפי"ז בנ"ד נמי אף כי מתחילה היתה מתאמצת ידה ממנו מ"מ הרי לבסוף קיבלה המטבע ממנו ואנו באין לדון כוונתה על מה שלא השליכתה תיכף וא"כ כיון דכל האומר לאשה הני תרי לישנא הא לך זאת לפקדון ואח"כ תיכף בעת הנתינה אמר לה הרי את מקודשת לי בו אמרינן דכוונת הלשון הוא שאם לא יהי' בתורת קידושין אזי יהי' בתורת פקדון ה"נ כיון שמתחילה רצה לעשות אותה לשליח לקנות בעדו איזה דבר הילכך אף שאח"כ אמר לה הרי את מקודשת לי בו מ"מ אמרינן שגם דעתה כן הוא שרצונו הוא בתורת קידושין ואם לא תחפוץ לקידושין אזי תהי' שליח לקנות בעדו כפי רצונו ושפיר מצינו למימר דהא דלא השליכתו לאו משום דרצונה בהקידושין אלא משום דהיא נתרצתה לדבריו הראשונים ומה שקיבלה המטבע הוא בשביל השליחות ומחמת כן לא השליכתו דלא תתחייב באחריות ולא משום ריצוי דקידושין דהא מוכח בגמרא דכל דיכולין לתלות שתיקותה בשום דבר שאינו מעניני קידושין תלינן:

מיהו בעיקר הדבר מה שחידש רע"א בפשיטות דאף שחוזר בו תוך כדי דיבור מהא דאמר בתחילה שנותן לה לשם פקדון ואומר שנותן לשם קידושין דאמרינן דלא חזר בו רק אם יהי' זאת לקידושין אבל אם לא תתרצה לקידושין יהי' בידה לפקדון ואמרינן שהיא ג"כ מקבלת זאת לפקדון ע"ש אני מסתפק בזה כי כל כה"ג שהיא יכולה לחזור בו בודאי אינה מקבלת לשם פקדון והכי מוכח לדעתי שם בגמ' דאל"כ למה לו לרב הונא לומר התם בתורת פקדון בא לידה אי שדיתינהו ונאבד מחייבנא בהו אמאי לא הקשה כפשוטו דהתם בפקדון אמרינן דהא דלא שדינהו משום דבאמת רצונה עדיין לשמור את הפקדון ואף אם לא היתה חייבת לשלם היכא דנאבד מ"מ היא בעצמה רצונה עדיין להיות שומר על הפקדון עד אשר יבקשו ממנה משא"כ בהא דציפתא הא לא קיבלה בתורת שמירה ואי לא ניחא לה תשדינהו והיינו מרויחין בזה דאז לא היה קשה עליו קושיית רב אחאי אטו נשי דינא גמירי דהא לאו מכח הדין אמרינן זאת וא"כ אמאי לא אמר כן אלא ע"כ מוכח מזה דכל היכא שהיא יודעת שאם תשליך את הפקדון תהי' פטורה אמדוהו חכמים לדעתן של נשים שכל שאירע לה דבר כזה שהמפקיד רצה לקדש אותה בהפקדון אז כל דלא ניחא לה בהקידושין זורקת תיכף הפקדון כדי לגלות דעתה שאין רצונה בקידושין אם לא היכא דהיא מתירא שלא תצטרך לשלם משא"כ היכא דיכולה לחזור שלא לקבל הפקדון בודאי עושה כן לפי"ז צדקו דברי השואל שם בזה ע"ש גם הראי' מהראב"ד שהבאתי יש ג"כ לדחות כי באמת כיון שאמר המפקיד הרי את מקודשת בפקדון שבידך יכול להיות שדעתו הוא ששוב אף אם יתבטלו הקידושין מ"מ לא יהי' עוד אצלה בתורת פקדון ואף דמיירי בפקדון שהוא לזמן מ"מ הא מחל לה הזמן והא דלא אמרינן מציא אמרה לו שקול פקדונך אפשר לומר שהוא ע"פ מה שכתב המרדכי בסוף פ' החובל והובא בח"מ סי' קע"ו סעיף א' בראובן שהיה לו מלוה ביד שמעון ואח"כ אמר לו יהי' בידך למחצית שכר ונאנס בידו חייב עליה כמו מעיקרא משום דשומרין אינן מסתלקין מחיוב שמירתן בדיבור בעלמא ע"ש ועיי' בזה בסי' שצ"ג ובאחרונים שם הילכך ה"נ אף שאמר לה שהפקדון יהי' לקידושין אף שהוא מוחל לה שיעבוד של השמירה מ"מ כל שלא זכתה בו ע"י קנין הקידושין או קנין אחר אזי עדיין השיעבוד של שמירה עליה ועיי' בנה"מ סי' שד"מ אבל מ"מ אין ראי' מכאן שלשון זה כולל שאם לא יהי' לקידושין יהי' פקדון גם על להבא ובפרט כי כאן גרע דהא התם נתרצתה מתחילה לקבל בתורת פקדון ובנ"ד הא לא רצתה להיות שלוחו הילכך אין לצרף סברא זו כאן:

מיהו בעיקר הדין נראה כאן להתיר חדא דהא בשתיקה לאחר מתן מעות דעת רוב הראשונים הוא דהלכה דאין חוששין הלא המה הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן והריב"ש בתשובה הובא בב"י סי' כ"ח ויותר מזה כתב שם הריב"ש בשם י"א ובשם הרמב"ן דאפילו היכא דשדיך מעיקרא מ"מ שתיקה דלאחר מ"מ לא מהני דהא עובדא דציפתה אחר דאמר לה התקדשי לי בו ונתרצתה דמי לשדיך ואפילו הכי לא מהני מידי ונראה לי להוכיח גם מדברי הרשב"א והריטב"א דהא דחש לה רבינא הוא ג"כ דוקא משום דשדיך שהקשו שם על הא דשלח ליה רב אחא בר רב ואמר לו רבינא חושו לה דמשמע דעיקר החשש הוא רק בשביל שתיקה דלאחר מ"מ תיפוק להו דבלאו הכי יש לחוש לקידושין מפני הציפתא גופא שמא היא שוה פרוטה במדי ותירצו דהא דשלחו לרבינא לאו אהאי עובדא דציפתה גופא שלחו לו רק עיקר מה דשלחו לו הוא לענין גוף הדין דשתיקה לאחר מ"מ וכגון דזרק לה מעות בתוך חיקה ואח"כ אמר לה התקדשי לי בו ושתקה דהכא ליכא חששא דשמואל וקבעי מיני' כיון דלאו בתורת פקדון באו לידה אי חוששין אנו לשתיקה דלאחר מ"מ או לא ע"ש והקשה לי רב גדול אחד דהא בסי' ל' ובסי' כ"ת סעי' ד' פסק הש"ע להלכה והוא בשם הרמ"ה שאם זרק לה הקידושין ולא נתן בידה ממש כל שלא היה ריצוי מקודם אינו כלום ולא הביאו הפוסקים מי שחולק ע"ז וכן בכל האחרונים אינו מבואר פלוגתא בדין זה והא מדברי הרשב"א והריטב"א מבואר להדיא דדין זה דמי ממש לשתיקה דלאחר מ"מ כמו עובדא דציפתא ומאן דחושש התם חושש נמי הכא והיא קושיא גדולה לכאורה אמנם המעיין בחידושי הרשב"א גופא יראה דלא קשה מידי דדקדק שם בלשונו וכ' בזה"ל דשדי זוזי ולבסוף אמר לה התקדשי בו ע"ש והאי בסוף הוא לכאורה לישנא יתירא ממש אמנם באמת בדקדוק גדול כתבו כן משום דהם מפרשים ג"כ דהאי עובדא דציפתא דמי לשדיך כמו שסובר ג"כ הרמב"ן ובהא דוקא אמר רבינא חושו לה משא"כ היכא דלא שדיך לא חיישי' כלל לשתיקה דאחר מתן מעות וכיון שהם רוצים לפרש דהא דשלחו לרבינא מיירי נמי דומיא דציפתא שנתרצתה מתחלה להתקדש לו והשתא אם הי' אומר לה ג"כ בעת הזריקה עצמה הרי תת מקודשת לי אז בזה לא הי' מסתפק הגמ' דודאי הוי קדושין כיון דאתרצאי מעיקר' לקדושי לו לכך דייקי בלשונם וכתבו ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת היינו זמן מה אחר הזריקה ובזה באמת ספק הוא אי מהני וכן כתב ג"כ המקנה בסי' כ"ח ע"ש הרי מוכח שגם הם מפרשים דדוקא בשדיך תשש רבינא:

ואף שהריטב"א הביא בשם התוס' דאף במקדש בפקדון ושתקה מ"מ היכא דשדיך מהני לפי"ז הא ע"כ לדעתי עובדא דציפתא לא דמי לשדיך דהא עובדא דציפתא עדיפא מפקדון מ"מ הא הריטב"א עצמו חולק ע"ז כמו שכתב לקמן דף מ"ז וכן נדתה סברא זו מדברי הרמב"ן והריב"ש כמו שכתב הב"ש בסי' כ"ח ס"ק י"ג נמצא דלפי"ז הא יש לומר דאפי' הרי"ף והרא"ש שפסקו בדין שתיקה לאתר מ"מ כמאן דאמר חושו לה ומסיים בדבריו והילכך לאפוקי צריכה גט ע"ש מ"מ הא י"ל דדוקא היכא דשדיך דומיא דהתם אבל היכא דלא שדיך אפשר דאף הם מודים דאין חוששין כלל לקידושין וכן מפרש דבריהם המהר"ם פדווא בתשובה הובא בט"ז סי' כ"ח ואף שהמהרי"ט בתשובה סי' מ"ג הקשה על, סברא זו מהא דהוכיח רבא בהאי עובדא דציפתא דשתיקה לאתר מ"מ לאו כלום הוא מהא דתניא כנסי סלע זו לפקדון ואח"כ אמר לה התקדשי לי בו שאם הוא לאחר מ"מ צריכה דוקא לומר הן ולא מהני שתיקה משום דלאחר מ"מ לאו כלום הוא ולסברת מהרמ"פ מה ראי' היא זו דהתם הא לא מיירי בשדיך ובעובדא דציפתא הא הוי שדיך ע"ש ולדעתי אין לדחות ע"י כן דברי הגדולים הללו חדא כמו שתירץ רע"א שם בתשובה קושיא זו:

ועוד נ"ל לתרץ קושיא זו בטוב דבסמוך אמרינן בההיא גברא דקידש בחפץ שחטף מידה דאמר רב נחמן עלה דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ואותבי' שם רבא לרב נחמן מהא דתניא קדשה בגזל וכו' ומשני רב נחמן הא דשדיך ואמר ג"כ ע"ז ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ללא שדיך וכו' ע"ש הרי חזינן דרבא אינו מחלק בין שדיך ללא שדיך וגם הא מוכח מרב נחמן גופא דלאו סברא פשוטה היא לחלק בזה דהא קאמר מנא תימרא משמע דבלא ראי' לא הי' אומר זאת מסברא לחוד הילכך רבא לשיטתו או אפשר דקודם שקיבלה מרב נחמן היה סובר דבאמת אין חילוק בין שדיך ללא שדיך משום הכי מייתי שפיר ראי' לדבריו מהא דכנסי פקדון זה משא"כ אנן דקיי"ל כרב נחמן שיש חילוק בין שדיך או לא יכול להיות דהא דשלח רבינא לחוש לה היינו דוקא דומיא דעובדא דציפתא דדמי לשדיך וכן בתשו' ב"י סי' ב' כתב כי הרי"ף והרא"ש מיירי דוקא דאתרצאי מעיקרא לאתקדושי לו והיינו כסברת המהרמ"פ והמהרש"ך וכן הוא בתשובת מהרי"ט סי' י"ח וגם המהרי"ט בסי' קל"ח אף שהקשה על המהרש"ך מ"מ קלסי' לסברא דידי' וגם נכרין הדברים שלא ראה דברי המהרמ"פ דהא לא הביא אותו ובאמת המהרמ"פ עצמו הוא מתרץ שם כל הקושיא של המהרי"ט ע"ש והובא ג"כ בשו"ת המהרי"ב שם ואפשר שאם ראה אותו היה מודה לדבריו והנה ראיתי בט"ז סי' כ"ת שהקשה על המהרמ"פ דהאיך אפשר לומר בעובדא דציפתא דנחשב קידושין הראשונים לשדיך א"כ אמאי לא הוי רק קדושי ספק הא קיי"ל אם היה מדבר עמה בעסקי קדושין ונתן לה קדושיה ולא פירש הוי ודאי קדושין ע"ש אבל מה נעשה כי דבריו אינם מובנים לנו כלל דאמאי לא הקשה זאת על הרמב"ן והר"ן ושאר הגדולים דמפרשים ג"כ להא דציפתא דדמי לשדיך אבל באמת לא קשה מידי דהתם במדבר עמה על עסקי קדושין כיון דעכשיו היא יודעת שהוא רוצה לקדשה והיא עשתה ג"כ המעשה בידים וקיבלה הקידושין מידו הרי גלתה דעתה דניחא לה בהך קדושין והילכך הוי קדושין גמורין משא"כ הכא הרי בעת שקיבלה הציפתא וגילתה דעתה דניחא לה הרי אז עדיין לא נגמרה הנתינה והקידושין דהא לא הי' בה שוה פרוטה ומהארבעה זוזים דאית בה הא לא ידעה מזה וממילא הרי נתבטלו הקידושין הללו לגמרי ואף אם היא היתה רוצה בהקדושין יכול הוא לבטל ולא הוי זאת רק כמו שדיך לחוד ומה שאמר לה אח"כ תתקדש בד' זוזים דאית בזה הא בזה שדיין לא עשתה שום מעשה ואין כאן רק גילוי דעת דניחא לה בזה דאם איתא דלא ניחא לה תשדינה וסברא זו אף בצירוף דשדיך מעיקרא אינו עושה זאת רק ספק ק קידושין לחוד וברור הוא. ובזה לא הבנתי ג"כ דברי המחנה אפרים הלכות שומרין סי' י"ב וכן הוא בספר בא"י אה"ע סי' ו' שהקשו מה קאמר הגמ' הכא בתורת קידושין בא לידה אי לא ניחא לב חשדינהו הא קי"ל דאם נמצא מום במקח מ"מ הלוקח הוי שמר על המקח כדאיתא בתוס' ב"מ מ"ב ובח"מ סוף סי' דל"ב א"כ קשה מה בכך דנתבטלו הקדושין משום מקח טעית דלא הי' בו שוה פרוטה מ"מ הא היא נתרצית מתחלה על הקדושין ולא עדיף זאת ממקח טעות דהוי שומר על הני זוזי וע"ש מה שתירץ בזה הגאון בעל בא"י ורוצה ע"י כן להוציא מזה דין חדש ולדעתי אין כאן קושיא כלל דהא קיי"ל בכל דוכתא דהיכא דאחד יכול לחזור בו מהמקח כגון היכא דלא סמיך דעת הלוקח אז המוכר יכול ג"כ לחזור בו אף אם הלוקח אינו רוצה לחזור מטעם דכל דלא נגמר המקח לגמרי מצד אחד אמרינן דאף השני אינו גומר ומקנה וה"ה להיפוך עי' בכ"ז בסי' ק"צ סעי' ו' ובסי' קצ"ה לבד באונאה או מ"ט דהתם המתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה מטעם דאיתא בגמ' אי לאו וכו' והיינו שלא יהי' חוטא נשכר עיי' בקצות סי' ר"ה ס"ק ז':

והנה עיקר הטעם דאם נמצא מום במקח הוי הלוקח שומר על המקח כת' הנה"מ בסוף סי' רל"ב וכן הוא העיקר משום כיון דהברירה הוא ביד הלוקח לקיים המקח או לבטל דמי זאת להא דב"מ ד' פ"א דנוטל כלים ע"מ לבקרן דחייב בשמירתן משום דבדידי' תלי אם לקיים המקח או לבטל ואף דהתם חייב אפילו באונסים היינו משום דלא נמצא בה מום הילכך כ"ז שאינו חוזר בו ואומר טול מקחך הוי שומר עליו משא"כ היכא דלא נקנה צו המקח כלל כגון היכא דלא עשה קנין המועיל או קנה בפחות משוה פרוטה ששניהם חוזרין בו התם הא לא הוי שומר עליהם כמבואר בריטב"א וכן כתבו התוס' בב"מ דף מ"ג דלר"ל דמעות אינן קונות אין המוכר שומר על המעות אף דיהיב לי' הלוקח מדעתו וא"כ ה"נ כיון דלא היה הציפתא שוה פרוטה והילכך לא מבעי לדעת הרא"ש שם בקידושין דאמרינן שגם דעתו מתחילה לא היתה רק על הציפתא ומהאי טעמא צריך לומר לה עוד הרי את מקודשת לי בד' זוזים בהאי קידושין הראשונים לאו כלום הוא אלא אפילו להמפרשים דגם דעתו מתחלה היתה לקדשה בהד' זוזי' רק היא לא הבינה ומהאי טעמא באמת אינו צריך לקדשה מחדש כמבואר הכל באה"ע סי' כ"ח ובב"ש ס"ק י"ד מ"מ נמי כל היכא דלא אמר לה כי דעתו היתה על הד' זוזים אף אם היא מעצמה היתה אומרת אח"כ אני מרוצה להתקדש לך אם תתן לי הד' זוזים לא היה מהני מידי כ"ז דליכא גילוי דעת ממנו שגם דעתו היתה כן משום כיון דהעדים לא שמעו זאת ממנו ולא ידעו מזה כלל הוי כמקדש בלא עדים ושניהם יכולים לחזור בהם הילכך אין עליה דין שומר כלל עוד הקשה הט"ז על המהרמ"פ מה שהביא ראי' דבעינן דוקא שדיך מדברי הטור שכתב וז"ל בד"א שבא לידה בתורת פקדון אבל אם בא לידה בתורת קידושין הד ספק והיינו העובדא דציפתא ולכאורה היה להטור לומר דבר והיפוכו מהרישא ולסיים אבל אם לא בא לידה בתורת פקדון שאינה חייבת בשמירתו אינו אלא ספק קידושין אלא ע"כ אם לא שדיך לא חיישינן כלל לכך דייק וכתב אבל אם בא לידה בתורת קדושין דזה הוא שדיך וע"ז הקשה הט"ז דהא הטור אינו יכול לכתוב אבל שלא בתורת פקדון דלשון זה היה משמע דבא לידה דרך חטיפא ואז הא לא הוי קדושין כלל ע"ש אבל גם זאת לא הבנתי דהא הרא"ש כתב באמת בזה"ל ממש אבל אם בא לידה שלא בתורת פקדון וכו' ע"ש וזה גופא הוא הוכחת המהרמ"פ דאמאי שינה הטור מלשון אביו הרא"ש וגם הא מצינו כמה אופנים אף שלא בדרך חטיפה ואף שלא בדרך קידושין כגון ע"ד שכתב הרמ"א בסי' מ"ב שלקח ידה בחזקה או בפקדון שלא באחריות הילכך אין בזה לדחות ראי' המהרמ"פ:

נמצא כיון דמדברי הב"י בתשובה משמע ג"כ דאף המחמירין בעובדא דציפתא הוא משום דגם מתחילה בא לידה בתורת קידושין דדמי לשדיך. וכן הוא דעת כמה גדולים לפי"ז אפשר נמי אף דהב"י בש"ע סי' כ"ח סעי' ה' פסק דבשתיקה לאחר מ"מ צריכין גט מ"מ לא מיירי אלא דוקא דומיא דהתם דהוי כמו שדיך אבל היכא דלא שדיך ליכא למיחש וגם לכאורה מוכרח לומר כן בדעת הש"ע והרמ"ה דהא הביאו בעלי הש"ע בסי' כ"ח סעי' ד ובסי' ל' סעי' ו' דעת הרמ"ה בטור שאם זרק הקדושין לתוך חיקה ולא נתרצית מעיקרא לאתקדושי לו לאו כלום הוא והסכימו הפוסקים דמיירי אף אם לא נערה הקידושין מחיקה נמי אינה מקודשת ע"ש בח"מ ובב"ש וגם ידוע הוא כי דין דהתם חמור הוא מהדין דציפתא דהא התם אי אתרצאית מעיקרא לקידושי לו כגון אם היו שידוכין ביניהם מהני זאת לכ"ע כיון דבעת הזריקה ממש אמר לה הרי את מקודשת ואילו בשתיקה דאחר מ"מ הא הסכימו כמה פוסקים דלא מהני אף היכא דשדיך ואף למאן דמחמיר מ"מ אינו אלא חשש קידושין וכן כתב להדיא רע"א בסי' צ"ז דהא דזרק לה לחוך חיקה חמור יותר מעובדא דציפתא. וכן יש להוכיח זאת מדברי חדושי הרשב"א כפי מה שביארנו לעיל שמדייק וכתב ולבסוף אמר לה הרי את מקודשת דהיינו אחר הזריקה משום דבעת הזריקה גופא כיון דשדיך תחלה הי' קדושין גמורין לכ"ע וכן הב"ח בסי' כ"ח כתב דהאי דינא דזרק לה לתוך חיקה ילפינן לה מעובדא דציפתא ע"ש הרי חזינן דודאי זרק לה לתוך חיקה כיון דבעת הזריקה גופא אמר לה הרי את מקודשת בודאי לא גרע משחיקה דלאחר מ"מ ואפילו הכי פסקו שם בעלי הש"ע שאם לא שדיך אין חוששין כלל לקידושין א"כ מכש"כ בסתם שתיקה לאחר מ"מ בודאי כל דלא שדיך לאו כלום הוא וכן יש להוכיח זאת מהא דסי' מ"ב בלקח ידה בחזקה והוא מהגהות מרדכי שהסכימו שם הב"ש וכן הח"ס בסי' נ"א והישועות יעקב דמיירי שהי' ריצוי מקודם משום דזה דמי לזרק לתוך חיקה ע"ש ואפילו הכי בלא שדיך תחילה לא מהני וא"כ ה"ה הכא לפי"ז הא רוב הפוסקים מסכימים דאין לחוש כלל לשתיקה דאחר מ"מ ואף להחוששים הא יש לפרש דמיירי דוקא דשדיך ממילא אצלינו דלא היה שדיך אין לחוש והנה רב אחד גדול השיג עלינו על מה שכתבנו שרוב הפוסקי' הקילו בשתיקה אחר מ"מ והוא כתב דנהפוך הוא והשגה זו נדפסת היא בספרו וכן השיג עלינו על מה שכתבנו שגם הרשב"א הוא מהמקילין אבל מה נעשה כי כן כתב הריב"ש להדיא בסי' ק"ע וז"ל והסכימו כל האחרונים ז"ל דקי"ל כרבא ואין חילוק בין פקדון לזולתו וכו' ואע"ג דשלח להם אתון דשמיע לכו חושו לה משום כבוד רבם קאמר להו ע"כ. וכן הב"י בתשו' סי' ב' הביא להדיא שהרשב"א סובר כהרמב"ם ע"ש ואינהו הוי בקיאין טפי מינן גם הביא שם קושיית המהרי"ט בסי' מ"ג שהבאתי לעיל וכבר כתבתי שלא ראה דברי המהרמ"פ שהוא מתרץ שם קושיא זו ועיי' במהרי"ט ח"א סי' קל"ח שהקשה עוד קושיא שם והכל מתורץ שם בדברי המהרמ"פ. ודרך אגב ראיתי שם במהרי"ט בסי' קל"ח שכתב בהא דרב הונא ברי' דרב יהושע דעיקר הטעם בפקדון הוא דאם איתא דלא ניחא לה אין לה לעכב פקדון של אחרים שלא מדעתו דהוי מעביר ע"ד בעלים והי' לה להחזיר לו ע"ש ואין זה הכרת כ"כ דהא כאן מיירי לאחר שנתן לה בתורת פקדון וא"כ לפי דברי המרדכי בסוף החובל שהבאתי לעיל שכל שנתן לה בתורת שמירה שוב אינו מסתלק באמירה בעלמא אם לא היכא שביקש בפירוש להחזיר אפשר הכא כיון שמתחילה בתורת פקדון בא לידה אף שאח"כ אמר לה יהי' לקידושין יכול להיות דלא גרע זאת מהלוה לו מעות ואמר לו אח"כ שיהי' למחצית שכר דלא פקע מזה עדיין דין של הלואה. גם הוא היפוך מדברי רע"א שהבאתי לעיל שהכוונה הוא שאם לא תתרצה לקידושין אזי חוזרת לפקדון כבתחילה אבל באמת אין צריכין לכל זה כי יש לפרש דהטעם הוא דכל דאינה מתירא מאחריות היא בעצמה רוצה להחזיר לו שלא יאמר עליה שהיא מקודשת כמו שכתבתי לעיל:

מיהו עדיין יש לעיין קצת כיון דהנערה הודית שאחר שהלכו העדים הניחה המטבע על החלון הרי חזינן כי היא אינה חוששת לשמא תאבד לפי"ז מאחר דהא דאין אנו חוששין לשתיקה דאחר מ"מ הוא רק מטעם דאמרינן שם אטו כולהו שי דיני גמירי ומתירא להשליך שלא תאבד ותצטרך לשלם משא"כ כאן דחזינן דאינה מקפדת על חיוב תשלומין וא"כ מאחר דקי"ל בכל דוכתא דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ה"נ הי' לן לומר כן דהוכיח על תחילתו דמה שלא השליכתו לאו משום דחששה לאחריות דהא חזינן עכשיו דלא חששה אלא משום דבאמת קיבלה זאת לשם קידושין וכה"ג חשש שם בתשו' מהרי"מ מטעמא כיון דהא דהוכיח סופו על תחילתו היא ספיקא בחולין ד' ל"ט ובגיטין וא"כ ה"נ הי' לן למיחש מספיקא ע"ש ואף שכבר הכריעו המחברים דעד כאן לא אמרינן הוכיח סופו וכו' אלא דוקא אם מתחילה ניכר ג"כ על מה שעשה בסופו כמו באמר כתבו גט ועלה לגג ונפל ומת דהתם יש הוכתה מתחילה על הסוף ומסוף על תחילה אבל כל היכא דליכא תרווייהו לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אלא דוקא אם הוא תוך כ"ד. עיי' בח"ס אה"ע סי' פ"ד לפי"ז כאן דליכא הוכחה מההתחלה דהא יכול להיות שעכשיו נשתנה דעתה כה"ג לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו מיהו עדיין יש כאן חשש אחר דהא יש להבין הא דאמרינן בקידושין ד' נ"ב ובב"מ דכל היכא דמגלה דעתו דניחא לו השתא אמרינן דגם מעיקרא היה ניחא לו ועיי' באה"ע סי' כ"ח ובפוסקים שם שאם הוא ניכר דבמה שאמר לו הבעה"ב אמאי לא יהבית לה מהני פירי דשפירא אם הוא לא מחמת כסופא אזי חל הקידושין אף למפרע משעה שקידש אותה ע"ש בריטב"א קידושין. ומכש"כ לרבא דאית לו דיאוש שלא מדעת הוי יאוש אז בודאי חל הקידושין למפרע ועיי' בש"ך ח"מ סי' שנ"ח ויש להבין דאמאי בהוכיח סופו על תחלתו נשאר זאת בגמ' חולין בספיקא אי אמרינן זאת או לא ואילו בהאי סברא דאמרינן מדהשתא ניחא לו מעיקרא נמי ניחא לי' הוא סברה פשוטה בגמ' דאמרינן זאת וע"כ צ"ל דחילוק יש בדבר משום דכל העיקר של הוכיח סופו על תחלתו היינו אם צריכין אנו לומר שנעשה כאן ענין מחודש אשר הוא יוצא מטבע הרגילות כגון בשוחט בהמה סתם ואח"כ חשב עליה לע"ז דהתם נמי סתם בני אדם אינן שוחטין לע"ז כמו שכתב הר"ן שם סברא זו ע"ש או באמר כתבו גט לאשתי ונפל מן הגג ומת שסתם בני אדם אין עושין דבר זר כזה ואנו רוצין להוכיח מסוף המעשה שגם בתחילה היתה דעתו לעשות היפוך מדרך העולם הילכך כיון שזה יצא מטבע העולם משו"ה מסתפק הגמ' אי אמרינן שגם מעיקרא היה דעתו כן או עכשיו נשתנה בשינוי זה ע"ד דאמרינן בשאר דוכתא השתא הוא דאיתרעי וכן מוכח מלשון הגמ' דאמרינן הוכיח סופו וכו' דלשון זה נופל על כל דבר דבעי הוכחה דוקא וכן בנותן מתנה ושתק ואח"כ צוח דהתם נמי סתמא דאינשי אחרי דשתקי אמרינן דודאי ניחא להו ועכשיו ע"י מה שהוא צווח אנו רוצין להוציא מסתמא הילכך נשאר זאת בגמ' בספיקא משא"כ כל היכא דאמרינן בגמ' בלשון מדהשתא ניחא לו מעיקרא נמי ניחא לו התם לא מיירי בענין שהוא היפך הרגילות רק שאנו מסופקין בטבע האיש הפרטי הזה אי ניחא לו בדבר הזה או לא הילכך כיון שהוא אינו היפך הנהוג משום הכי פשיטא להו לגמ' דכל כה"ג בודאי אמרינן דהסוף הוא המוכיח על התחלה ופשוט הוא היוצא לנו מזה דבמילחא דניחותא אז לכ"ע אמרינן איגלאי מילחא למפרע וכבר כתבו הפוסקים שם בסוגי' דסתמא דמילחא אמרינן דאיתתא ניחא לה לקידושי נפשה כל היכא דליכא מוכיח להיפוך כגון דלא אמרה אין או שאר הוכחות לפי"ז ה"נ הא אפשר לומר כיון דע"י עובדא דהשתא אתברירא לנו דהאי איתתא אינה מקפדת היא על חיוב של אחריות ואילו אתברירא לנו זאת בעת הקידושין אז בודאי היינו אומרין דהאי איתתא ניחא לה בהאי קדושין רק דמעיקרא מסופקין היינו בדעתה והשתא ע"י עובדא דא איתברירא לנו דהיא אינה מקפדת על חששא דאחריות וממילא צריכין אנו לומר דגם מעיקרא כי קבלה לשם קידושין קבלה דהא במילי דניחותא בודאי אמרינן הוכיח סופו וכו' ובדברי' הללו אין נפק"מ בין תכ"ד או אפילו לאחר זמן מרובה כמבואר שם בגמ':

וכן הא דאמרינן סוף פ' מי שהי' נשוי במכר הבעל שדה המשועבדת לכתובתה דאף דבכל דוכתא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי מ"מ במכר לראשון ולא חתמה לו ולשני וחתמה איבדה כתובתה מטעם דאם איתא דעושה בשביל נ"ר לקמא איבעי לך למיחתם ומזה הוכיח הח"צ בסי' קט"ו דאף מהתחלה על הסוף נמי אמרינן הוכיח וכו' והתם הא מיירי הגמ' אף לזמן מרובה ואמאי לא אמרינן דמעיקרא לא היה בעלה חביב עליה כ"כ לעשות לו נ"ר ועכשיו רצונה לעשות לו נ"ר והיינו ע"כ משום דסתמא דמילתא אמרינן דאין רצון האדם משתנה כ"כ מהר וה"נ כיון דחזינן השתא שהיא אינה חוששת על היזק שלה מסתמא מעיקרא נמי לא חששה ועיי' בכתובות דף ס"ח בענין פעמים שעשיר בדעת ונעשה עני ויש לחלק גם בעיקר הדין שחידש לנו הת"ס דבכל הוכיח סופו על תחילתו בעינן דוקא שגם ההתחלה יעיד נמי על הסוף כמו בהא דאמר כתבו גט ונפל מן הגג משום דסתמא דאינשי אינן מגרשין נשותיהן וניכרין הדברים מתחילה שעשה כן בשביל שרוצה להמית עצמו אבל בשאר דוכתא כגון בשוחט ואח"כ חשב לע"ז או בזיכה לו מתנה ושתק ואח"כ צוות כיון דליכא הוכחה מהתחלה אז בעינן שלא יהי' זמן רב ביניהם ובשוחט ואח"כ זורק כל שיכול לזרוק ולא זרק אמרינן השתא הוא דאיתרע ע"ש לא הבנתי דבריו כי מה ראה על ככה לחלק בין השווים דהא בהא דנפל מן הגג נמי כפי המבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות גירושין בעינן נמי דוקא דנפל מיד וכן הסכימו כמה פוסקים לזה עיי' בב"ש סי' קמ"א סעי' י"ת וע"ש בירושלמי במה"פ שדעתו ג"כ דבעינן נפל מיד דאל"כ וכי נאמר אם נפל לאחר שנה יהי' נמי גט וא"כ מה זה שכתב שכאן מהני אפילו לזמן מרובה גם מה שכתב דבשחט ואח"כ חשב צריך שלא יהי' בנתיים פנאי לזרוק לא ידעתי מנ"ל זאת ועיי' בתב"ש סי' ז' ס"ק ה' שכתב להדיא להיפוך ומביא ראי' חזקות לזה ע"ש היטב ומה שהכריחו לזה מהא דאמרי' בקידושין דף ח' התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לאור אינה מקודשת דמיירי דוקא תכ"ד אבל לאחר כד"ד אמרינן השתא הוא דהדרא בה ואמאי לא אמרינן כאן ג"כ הוכיח סופו על תחילתו דגם מעיקרא לא נתרצתה ובכל הוכיח סופו וכו' לא מחלקינן בין אם הוא תוך כדי דיבור או אח"כ ומזה יצא לחלק כפי מה שנתבאר אבל באמת אין כאן קושיא כלל דהא כל הוכיח סופו וכו' דאמרינן בש"ס הוא דוקא היכא שיש מקום להסתפק בהתחלת המעשה אם נגמרה או לא כגון בזיכה לו ע"י אחר ושחק שהספק הוא מאחר דלא הגיע עדיין לידי למה אצווח או בכתבו גט לאשתי ולא אמר תנו שיש לנו ספק אם הא דלא סיים תנו מחמת טרדת מיתה הוא או לא וכן כל כה"ג בזה אמרינן שהסוף הוא הוכחה על התחלה משא"כ בהתקדשי לי במנה ונתן לה דינר או אפילו זרק לתוך חיקה בזה במה שהיא מחזקת הכסף קידושין בידה זמן מה בזה הדבר בעצמו נגמר לנו ההכרה שבודאי לשם קידושין קיבלה ממילא דמי זאת כמו שבא עכשיו המתנה לידו בפנינו דלא מהני התם צווח כלל ולא שייך זאת כלל להוכיח סופו וכו' וע"ש בת"ש דדוקא בשחט סתם ואח"כ זרק לע"ז בזה שייך לומר הוכיח סופו וכו' אפילו לזמן מרובה אבל בשחט סתם ואח"כ אמר ששחט לשם ע"ז בזה אינו נאמן כל שהוא אחר כ"ד והיינו נמי מהאי טעמא דכיון דכבר נגמר כל המעשה בבהמה זו שוב לא שייך כלל הוכיח סופו אבל במקום דאמרינן הוכיח סופו אין נפק"מ בין אם יש הוכחה מהתחלה או לא לפי"ז ה"נ הא שפיר מצינו לומר כי איגלאי מילתא למפרע שהיא אינה חוששת על אחריות וע"כ הא דלא שדאי מעיקרא משום דניחא לה בקידושין:

מיהו נראה דכאן אין למיחש בזה חדא דהא גם עכשיו לא זרקה אותו למקום איבוד רק הניחתו על החלון ועמדה אצלו ואמרינן דזה גופא שמירה הוא דהא חלון נמי מקום המשתמר הוא וכי לעולם צריכה להחזיק המעות בידה ואין כאן גילוי דעת כלל ועוד מאחר דהעדים לא ידעו מתחילה כוונתה אם לקידושין החזיקה המעות או לשמירה הרי זה כמקדש בלא עדים כמש"כ הפנ"י אהא דפריך התם רב אחאי אטו כולהו נשי דיני גמירי ומספיקא לא הוי קידושין והקשה הפנ"י דאדרבא הא כיון דספיקא הוא נשי דינא גמירי אי לא צריכין למיזל לחומרא ותירץ דכיון דמספקא לן במה דלא זרקה או משום דלא איכפת לה או משום חשש שלא תאבד ממילא הא זה הספק ממש הוא ג"כ להעדים וכיון שכן דמי למקדש בלא עדים דלאו כלום הוא וה"נ דכוותה גם בלאו הכי כיון דהעדים לא ראו האיך שהניחה על החלון רק מה שהיא הודית בעצמה שוב אמרינן הפה שאסור וכו' ונאמנת במגו לומר שלא היתה כוונתה להתקדש לו גם יש כאן עוד צירוף היתר כי היא אומרת שהיתה מבוהלת בעת שנתן לה המטבע מחמת כי היתה מתאבקת עמו ולא שמעה כלל לשון הקידושין והא כתב הכנה"ג סי' כ"ח ס"ק י"ד וז"ל כל היכא שיש לתלות השתיקה בטעמא תלינן ולא הוי הודאה אע"ג דלא השליכה הקידושין מידה ע"ש ויש ראי' לדבריו מהסוגיא לפ"ז בנ"ד אפשר ג"כ דכ"ע מודו דלא חיישינן כאן לשתיקה דאחר מ"מ דהא גם כאן איכא טעמא דהא דלא השליכה משום דמבוהלת היתה ואף דעד אחד אמר שאחר ששאלה הידעת שקידש אותך הרכינה את ראשה לומר שיודעת מזה הא זה ג"כ אין חשש כיון שאין כאן רק עד אחד ע"ז והיא מכחשת אותו הא קיי"ל דעד אחד אף בהכחשת בעל דבר עצמו נמי לאו כלום הוא ואף שהיא אינה מכחשת רק בזה שלא הרכינה בראשה אבל זאת היא מודה שהעד אמר לה שקידשה וא"כ אמאי לא זרקה תיכף הקידושין י"ל ג"כ לפי שלא היתה דעתה סומכת כ"כ על העד שקידשה וגם אולי במתנה ביקש ליתן לה כיון דלא שמעה לשון הקידושין ולהלן נאריך קצת בזה אם נאמנת היא לומר שלא הבינה ולא שמעה מה שהוא אומר לה גם עדיין צריכין אנו למודעי כי בתולה זו היא כבר משודכת לאיש ולכן אין לנו לחוש דילמא הי' ג"כ שידוכין ביניהם עם זה האיש דכל כה"ג אין אנו חוששין כמש"כ הח"ס בסי' ק"א משום דסתמא דמילתא אמרי' שארית ישראל לא יעשו עולה הילכך אין לחוש לדילמא חזרה בה:

עוד יש כאן צירוף היתר בעובדא דידן במה דהעדים לא ראו הנתינה ממש לידה כי לפי הגדת העד אחד אין כאן שום אומד שהמקדש נתן לה המטבע דהא נוכל לומר כי המטבע שהראתה לנו זו כבר היתה בידה או שאח"כ לקתה המטבע ממקום אחר ואף לדברי העד השני שאמר שראה כי ידה היתה פשוטה ולא ראה שום מטבע בידה וגם אח"כ לא לקחה המטבע ממקום אחר לפי דמיונו מ"מ עדיין אין כאן אומדנא דמנ"ל דלא היה המטבע מקודם תחת בית יד שלה או שהוציאה מתחת אפונדתה לפי"ז הא דמי זאת ממש להא דכתב הרמ"א בסי' מ"ב וז"ל וצריכין העדים לראות ממש הנתינה מידו לידה וכו' ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכח ת ע"ש ואף דהמרדכי פ' האומר ס"ל דאף אם לא ראו הנתינה ממש מ"מ אין לבטל הקידושין ואם ראו דבר המוכיח יכולין להעיד כאילו ראו גוף הקידושין ופליג על הרשב"א והובא בב"ש שם מ"מ הא כתב החו"י והמקנה והח"מ והב"מ דאין כאן מחלוקת בין הראשונים דההיא דהמרדכי מיירי דלא היו שם אנשים אחרים רק המקדש והמתקדשת והעדים אך עד אחד לא ראה כ"כ הנתינה מחמת שהמקדש הפסיק בינו להמתקדשת הילכך הוי אומדנא גדולה דזה מהני אף בקידושין כמו שמביא שם ראי' מהא דאמרינן הן עדי יחוד והן עדי ביאה דהוא ג"כ רק מכח אומדנא משא"כ בההיא דהרשב"א התם לא הוי אומדנא וידיעה ברורה רק ידיעת אומד לחוד דומיא דגמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו דאי' בשבועות דף ל"ד דאומדנא כזו לאו כלום היא ע"ש בדבריהם:

אמנם המעיין ברשב"א בסי' אלף קצ"ג יראה בעליל דהרשב"א ס"ל דאפילו אומדנא גמורה ממש דמהני ג"כ בדיני ממונות מ"מ בקידושין לא מהני שכתב שם וז"ל ולא עוד אלא אפילו ראינו אתרוג יוצא מתחת ידה עכשיו והיא מודה שקבלתה לשם קידושין איני רואה בזה שום חשש קידושין שאין כאן ראי' אלא ידיעה ולגבי קידושין ראי' וידיעה בעינן ותדע לך שאפילו גבי ממון שהעדות מתקיימת בו בראי' בלא ידיעה או בידיעה בלא ראי' וכו' וגבי קידושין עדות ממש בעינן והודאות שניהם כמי שאינו וא"כ לעולם אינה מקודשת אלא במקום שיש שם עדים גמורים שאינם יכולים להכחישם ע"כ הרי לכאורה דלא כוותייהו וכן כתב התאומים בסי' צ' דהמרדכי ס"ל כדעת התוס' בשבועות דף ל"ד דכל אומדנא דאמרינן בדיני ממונות אמרינן נמי בדיני נפשות וכו' הילכך אף אם נימא דדיני קידושין לדיני נפשות מדמינן מ"מ הא בדיני נפשות נמי מהני אומדנא ברורה והרשב"א דחולק לא ס"ל כהתוס' בזה אלא דבדיני נפשות לא מהני שום אומדנא והילכך קידושין נמי לא מהני בהו אומדנא אף דמהני בדיני ממונות:

אמנם דבריו שגבו מאתנו דהאיך אפשר לומר כן בדעת הרשב"א דהא הרשב"א בשבועות שם כתב להדיא כדברי התוס' ואם נימא דדעת התוס' דמהני אומדנא אז ע"כ מוכרחין לומר דגם הרשב"א סובר כן ולפי"ז ה"ה וכש"כ דמהני בקידושין לכן נראה דבזה בודאי העיקר הוא כדעת הפוסקים דמשווין דעת הרשב"א בזה לדעת המרדכי דמהני אומדנא בקידושין רק דלהרשב"א יש חילוק בין אומדנא לאומדנא כאשר נבאר בסמוך ובזה חולק על המרדכי שהוא אינו מחלק בזה וראיתי בח"ס סי' ק"א כתב דלכן באומדנא דגמל האוחר וכו' פטור הוא מהתשלומין משום דהתם לענין ממון קמיירי ואומדנא זו לא עדיפא היא מרובה הילכך בממון דלא אזלינן בתר רוב לא מהני אומדנא כזו משא"כ בקידושין דאזלינן בתר רובא מהני אף אומדנא כזו אבל דבריו אינם מובנים לי כ"כ חדא דאף בירושלמי ריש פ"ה דכתובות רוצה שם לומר כן מ"מ למסקנא שם אמרינן דבאומדנא טיבה אף שמואל דלא אזיל בחר רובא מ"מ מודה דזה מהני ועוד דלפי פשטת הסוגי' דסנהדרין דף ס"ט בדיני נפשות אזלינן בתר רובא וכן הוא בתוס' ריש פ' המניח שאף אם בדיני ממונות לא אזלינן בתר רובא מ"מ בדיני נפשות אזלינן וכן הוא שיטת הראב"ד פט"ו מהלכות א"ב ואפילו הכי קאמר סתמא דש"ס בשבועות שם דאומדנא דגמל האוחר וכן אפילו אומדנא דר"ש בן שטח נמי לא מהני בדיני נפשות דהא אנן קיי"ל כר' אחא אף בלא הסברא דקאמר התם הא בעי למידע אי שלם הרג או טריפה הרג ע"ש הרי מבואר הוא דאומדנא לא שייך כלל לרובא דאף דאזלינן בתר רובא מ"מ בתר אומדנא זו לא אזלינן:

ועוד דהא בב"ב דף צ"ב משמע דלפי המסקנא לדידן דקי"ל כשמואל דבממונא לא אזלינן בתר רובא האי דינא ואומדנא דר' אחא דגמל האוחר וכו' לאו לרובא מדמינן לה אלא לחזקה ע"ש לפ"ז ממ"נ אם זאת נקראת חזקה אלימתא אזי אף לענין ממון נמי מהני דהא קיי"ל בכל דוכתא דבחזקה טובה מוציאין אף מהמוחזק כמו דקי"ל בסי' רפ"ג דהיורשים יורדים לנחלה ע"י חזקה וכן מהני נמי לענין נפשות ע"ד דאמרינן סוף קידושין מעשה באשה והגדילתו וכו' נמצא דלענין חזקה אין חילוק בין ממון לשאר איסורין ומה דלא מהני האי חזקה דר' אחא הוא רק משום דהאי חזקה לאו אלימתא היא וא"כ מנ"ל לחלק בזה בין ממון לקידושין ואדרבא הא חזינן אנו מדברי הרשב"א בתשובה מבואר דבקידושין בעינן ראי' יתירתא מבדיני ממונות דהא סובר דאף אומדנא דמהני בממון מ"מ בקידושין לא מהני דהא בממון כל שהב"ד יודעין דבר ברור שזה חייב לזה אף שלא ראו גוף ההלואה חייב ובקידושין הא לא מהני זאת משום דגזירת המלך היא דבעינן עדים דוקא ולכל הפחות קידושין דומה לדיני ממונות דהא לענין זה ילפינן דבר דבר ממון ומנ"ל להחמיר בקידושין יותר מבדיני ממונות:

והעיקר נראה בדעת הרשב"א שסובר דכל אומדנא לא מהני בקידושין והיינו מטעמא דהא יש סברא בגמ' דעידי קידושין לעידי דיני נפשות מדמינן אמנם באומדנא ברורה לגמרי בזה גם הרשב"א מודה דמהני תדע דהא הביא שם מהא דאמרינן בגמ' הן עדי יחוד והן עידי ביאה ואשה מתקדשת ע"י כן אף שאין זאת רק אומדנא מטעם דלא מוקי אינש אנפשי' כדאמרינן בגמ' ותחילת הכניסה היתה על דעת כדי לקדשה ואין זאת רק בגדר אומדנא. ומה נקרא אומדנא ברורה היינו ע"ד דינא דנחבל המבואר בגמ' דלא חסר לנו בזה רק הראי' אבל הידיעה היא ברורה לנו בלי שום ספק כי זה האיש חבלו אחרי כי ידעינן אנן ברור שלא הי' שם אדם אחר כי זאת ראינו בעינינו שבבית שנועדו יחד לא הי' אדם אחר זולתן וגם זאת ראינו כי הנחבל נכנס בבית שלם בלי חבלה וגם החבלה היא במקום שאי אפשר בשום אופן לחבל בעצמו כדמוקי לה שם בגמ' נמצא דידיעה כזו אי אפשר להכחישה בשום אופן ואינו חסר לנו רק הראי' אבל הדבר מצד עצמו ברור הוא וידיעה כזו באמת אף בדיני נפשות נמי מהני כגון אם נקבו שם קרום של מוח והיה התראה בדבר היה נמי חייב אף דמחוסר הראי' בזה ואומדנא כזו מהני בודאי אף בקידושין לכ"ע ומה שכתב הרשב"א התם דבקידושין ראי' וידיעה בעינן הכוונה הוא היכא דליכא ידיעה ברורה וכן בספר אבני מילואים כתב ג"כ דלהרשב"א מהני ידיעה בלא ראי' כל שהיא ידיעה ברורה והיינו משום דכל ידיעה כה"ג שאין בה שום ספק זה גופא ידיעה וראי' נקראת דלא בעינן דוקא ראי' חושיית תדע דהא איכא כמה פוסקים דסברי דע"י טביעות עינא דקלא דנין נמי דיני נפשות ובאמת מוכח בירושלמי כן פ"ב דיבמות וס"פ ז' דסנהדרין שמפרש הטעם דבמסית מדליקין הנרות בפנים כדי שיראו אותו כדאמרינן בסנהדרין ד' ס"ז ולא סמכינן אטביעת עינא דקלא ומשני בירושלמי שמא ע"י כן יודע לו ויברח משמע דבלאו הכי היינו דנין אף דיני נפשות ע"י ט"ע דקלא לחוד אף כי אין שם ראיית עין כלל והובא זאת בשעה"מ סי' ל"ה ס"ק ד' ועיי' בקצות סי' פ"א אלא ע"כ כיון דנתאמת להם בעת המעשה גופא דזה הוא הרוצח די בכך:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה