אור ברסלב
שות אבן שתיה חושן משפט

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

חושן משפט

יורה דעה

סימן סה

ע"ד ראובן ושמעון שתבעו ממון שניהם זמ"ז באיזה עסק שהיה ביניהם ואחר נכיון כל הטענות נתחייב ראובן לשלם סך מסוים ופרע לו מקצת לפני ב"ד ובתוך הדברים אמר לא רציתי לטעון עוד טענה שיש לי בעסק זה כי אמרו לי שאין זה טענה והב"ד הכירו שע"פ טענה זו יתחייב לו שמעון מעות אם ב"ד צריכין להגיד לו זאת וגם אם יבא אח"כ לתבוע משמעון מה שפרע לו אם נאמן ואם יכול להחזיק מה שת"י:

הנה במי שתובע מחבירו ממון בב"ד והוא תובע מעט והדין רואה שע"פ הדין מחויב לו יותר זאת מבואר הוא בח"מ סי' י"ז שאסור הוא לדיין לומר לו שהוא חייב יותר אמנם אם הנתבע עמד ושילם בב"ד מחמת שסבר שהוא חייב לשלם סך כזה ואח"כ כשנתברר לו ע"פ ב"ד שהוא פטור חוזר ותובע מה שנתן לו ואומר שטעה בזה במה שנתן לו ואם היה יודע שהדין אתו לא היה נותן לו כמו בעוברא דדין זאת אינו מבואר בש"ע גופא רק מצינו בזה פלוגתא בדברי הפוסקים כמו שנבאר והנה בשו"ת בית יעקב סי' ס' הובאו דבריו בקצות סי' ע"ה במי שיש לו תביעה על חבירו באופן שע"פ דין פטור חבירו ואינו חייב רק לצאת ידי שמים ועמד ושילם ואח"כ טוען שטועה בדין היה שסבר שע"פ דין חייב הוא בתשלומין ואם היה יודע שאינו חייב רק לצאת ידי שמים לא היה משלם לו והשיב שטענתו טענה והביא ראי' מסנהדרין ד' ע"ב ברבא דאיגנוב ליה דיכרא במחתרתא ואדרינהו ניהליה ולא קבלינו משום דבדמים קננהו והקשו שם התוס' דאמאי לא קבלינהו והא קי"ל דבכל מקום דאינו פטור רק משום דקילב"מ חייב הוא לצאת ידי שמים ותירצו שהם לא החזירו אלא משום שהיו סוברים שחייבין הם ע"פ הדין בתשלומים ולא משום לצאת ידי שמים לחוד הרי מוכת מזה דכל כה"ג כשאומר שטעה בדין נאמן ע"ש נמצא לפי זה מכש"כ היכא שפטור לגמרי אפילו לצאת י"ש ועמד ושילם ואחר כך אומר שטועה בדין היה בודאי נאמן וחייבים להחזיר לו ומכל שכן אם עדיין לא הוציא המעות מת"י כלל רק שתבע פחות ממה שמגיע לו בודאי נאמן לומר שמה שלא תבע יותר משום שטועה בדין היה וכן ראיתי בנה"מ בסי' י"ז שיכול לומר שטועה בדין היה במה שלא תבע לו יותר ולא מחל לו ועיקר ראיתו מהא דב"מ ד' ס"ו במוכר דבר שלב"ל או שמכר באסמכתא דקרי לזה הגמ' מחילה בטעות משום שהוא היה טועה בזה שסבר דמהני מכירה כה"ג ומסקינן דלא הוי מכירה משום דהוי מחילה בטעות אם לא היכא דשמיט ואכיל דאז לא מפקינן מיניה משום דניחא ליה דליקום בהימנותא כדאיתא התם אלמא שנאמן לומר שטועה בדין היה וסבור שזה הוי מכירה ע"ש

אמנם הקצות בסי' ע"ה ס"ק ז' חולק על הב"י וכתב דעובדא דרבא מיירי שאמר בפירוש בשעה שמחזיר הדיכרא שהוא אינו חוזר אותם אלא דוקא באופן שהוא חייב ע"פ דין ע"ש והנה לכאורה נראה כדברי הקצות כי הראי' שהביא הנה"ם מהא דב"מ אינו מוכרחת כ"כ והוא דלפי מה דמוכח מהפוסקים שדבר זה אם הוא נאמן לומר אחר הנתינה שטועה בדין היה במה שנתן או לא תלי זאת בפלוגתא דהראשונים בנותן דבר לחבירו סתם אם יכול לומר במתנה נתתי לו או לא שדעת הרשב"א הובא בר"ן נדרים ד' ל"ג שאינו נאמן משום דאמרינן אולי פקדון נתן לו אמנם הב"י בסי' שס"ג הביא בשם הרשב"ץ דאמרינן סתמא במתנה קיהיב ליה ע"ש והיינו כי לדעת הפוסקים דסתם נתינה לחבירו היכא דלא ידעינן למה נתן אמרינן דלמתנה נתן הכא נמי אמרינן שנתן לו בשביל מתנה ואף שהוא אמר דלא למתנה נתן לו רק טועה בדין הוי אין שומעין לו כמו התם שאומר ג"כ דלשם פקדון נתן ואפ"ה אין משגיחין עליו ומה לו טענת פקדון או טענת טעיתי בדין אידי ואידי טענה הרגילה ומצויה היא ואפ"ה אינו נאמן והיינו משום דאמרינן סתמא דמילתא הדרך הוא שאם נותן סתם דעתו שיהי' מתנה הכא נמי אמרינן דלמתנה נתן לו ואף שיש לחלק קצת בסברא שאין הדרך להפקיד פקדון סתם מה שאין כן טעות בדין הוא דבר המצוי יותר מכל מקום בודאי אין כ"ז מספיק להוציא ממון בסברא קלושה כזו אמנם לדעת הפוסקים דסברי דסתם נתינה לאו למתנה היא ויכול לטעון שלא נתתי לך רק לפיקדון הכא נמי נאמן לומר שטועה בדין היה ולאו לשם מתנה נתן לו:

והנה הקצות בסי' שס"ג הביא ראיה דסתם נתינה הוא לשם פקדון מגיטין ד' כ' דאיתא התם אם נתן לאשתו טס של זהב שגיטה כחוב עליו ואמר לה התקבלי גיטך והשאר לכתובתיך קיבלה גיטה וכתובתה וקאמר דהא קמ"ל טעמא דאמר לה והשאר לכתובתיך אין אבל אי לא לא מ"ט דאוירא דמגלתא הוא עכ"ל הגמרא ומשמע מזה טעמא דאמרינן אוירא דמגילתא הוא והוי בכלל הגליון של הגט הא לאו הכי הוה אמרינן דהשאר הוא לכתובתה אלמא דסתמא לא אמרינן לשם מתנה נתן ע"ש ובאמת היא ראי' ברורה משום דאי נימא דסתם נתינה היא בתורת מתנה א"כ לאשמעינן זאת דבשאר דוכתא היכא שנותן לאחד חפץ סתמא דאמרינן דהוא בודאי מתנה ואנא ידענא דמכש"כ אם נתן לה גט על גבי חפץ ששוה הרבה ולא אמר לה שהוא בתורת כתובה שבודאי מתנה הוא ולמה לי למינקט דוקא כה"ג אלא ע"כ דדוקא הכא הוא שלה משום דאמרינן אוירא דמגילתא הוא אבל בעלמא הוי פקדון ולא מתנה ואף שהוא דוחה ראיה זו משום שיש לומר דהתם שאני דמאחר דחייב לה הכתובה אמרינן סתמא דמלתא אין אדם מניח החוב המוטל עליו ונותן מתנות ע"ש:

אמנם מדברי הרשב"א והר"ן בודאי מבואר הוא דלית להו חילוק זה דהא הרשב"א הביא ראיה דסתם נתינה הוא לשם פקדון מהא דאיתא בירושלמי חד בר נש הלוה לחבירו דינרין ואח"כ נתן לו הלוה סתם רשות לדור בתוך ביתו אתא עובדא לקמיה דר' אבא בר זבדי וחייבו לשלמו אלמא דמסתמא לשם פקדון הוא ע"ש והשתא מנא ליה להוכיח דבכל מקום סתמא לא הוה מתנה דילמא שאני הכא דהא חייב לו מעות להמלוה אלא ע"כ אין נפק"מ בזה וכמו שהוכיח הקצות גופא שם כן מדבריהם נמצא לפי שיטתם עכ"פ מוכח שפיר מהא דגיטין דרב נחמן דהוא בעל מימרא זו סובר דסתמא לשם פקדון הוא נותן ולא לשם מתנה וכן יש להוכיח דרב נחמן סובר דסתמא הוא לשם פקדון עפ"י דברי הפלאה בכתובות ד' ל"ט דרב נחמן אומר שם דהיינו טעמא דמפותה אינו משלם את הצער משום דמחלה והקשה דהא איתא התם דאינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון לפ"ז מנ"ל לרב נחמן למימר טעמא נפשיה משום מחילה ותירץ משום דאבוה דשמואל הא סובר דאשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה משום דחיישינן שמא נתרצית ואפילו לרבא דפליג וסובר שמותרת היא לבעלה הא קאמר התם הטעם משום דיצרא אלבשה והוי אנוסה והא זה לא שייכי רק לענין שלא תאסר על בעלה אבל מ"מ פטור הוא מלשלם הקנס דאמרינן דמחלה לכך לא רצה רב נחמן לומר משום דמפותה אין לה צער דא"כ קשה אמאי משלם באנוסה דשמא גם היא נתרצתה ולא היה לה צער ולא נתחייב מעולם בהקנס לכן קאמר דהטעם הוא במפותה משום מחילה ובאיתנסה אף שהוא ג"כ ספק מחילה מ"מ הא ספק מחילה חייב ע"ש הרי להדיא מוכח מדבריו דרב נחמן סובר דסתמא לאו מחילה ומתנה הוא ובזה אמרתי להסביר ג"כ סברת רב נחמן בביצה ד' ל"ט במי שמילא מים ונתן לחבירו ועין בב"מ ד' י' ברש"י ד"ה סיפא וכו' שכתב שם על הא דהמגביה מציאה לחבירו דאמרינן דאם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום משום דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבהא ע"ש. והקשה המהרש"א והמהרמ"ש הא עכשיו אליבא דרב נחמן קיימינן דאית ליה המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו וא"כ מה זה שכתב רש"י דאדעתיה דחבירו הגביה מה בכך שהגביה בשביל חבירו הא רב נחמן סובר דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ותירצו דעיקר הטעם הוא משום דאמרינן דאח"כ כשנתנו לחבירו במתנה נתן לו אמנם כ"ז לא שייכי אלא דוקא אם תחלת הגבהה היתה בשביל חבירו אבל אם נימא דמתחלה לא הגביהה אלא בשביל עצמו אז מסתברא יותר צה שכשנותן לחבירו לא לשם מחנה אלא לשם פקדון נתן ע"ש:

ועדיין יש להבין בזה דהא בביצה דף ל"ט בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת במילא מים ביו"ט ונחנו לחבירו דמסקינן התם בסוף הסוגי' לפי פירש רש"י דתרוייהו סברי דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו רק דעיקר הפלוגתא תלי בזה דרב נחמן סובר דגם המגביה עצמו נמי לא קנה ורב ששת סובר דמתחלה קנה המגביה לעצמו רק דכשחזר ומסר לחבירו אמרינן דבמתנה נותן לו ע"ש ואמאי נימא זאת הא כיון שמתחלה זכה לנפשו היה לו לומר שבתורת פקדון מסר לידו כמו שכתבו כאן אליבא דרב נחמן ואף שיש לחלק דהכא הא קאי אי אמרינן דהמגביה הגביהה לצורך עצמו הילכך שייך שפיר לומר דכיון דתחלת הגבהה היתה בשביל עצמו אף שאח"כ מסר לחבירו אמרינן שהוא בתורת פקדון משא"כ בביצה שם אליבא דרב ששח אף שמתחלה קודם שמסר לחבירו זכה בהמציאה מ"מ כיון דתחלת הגבהה היתה לצורך חבירו הילכך אמרינן כשמסר לו בודאי במתנה נתן לו מ"מ הא ע"כ זה אינו דהא התוס' הקשו בביצה על שיטת רש"י האיך זוכה המגביה בלי כוונת זכיה ע"ש ובאמת הוא קושיא גדולה דהא היכא דליכא דעת אחרת מקנה אותו בודאי בעינן כונת קנין ובפרט היכא דמכוין להדיא שלא לקנות כמו התם בביצה אז בודאי אינו קונה בלא כוונה וע"כ צ"ל אליבא דרב ששת שסובר דכיון דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ ע"כ דעת המגביה היתה שקודם שימסור לחבירו יזכה הוא תחלה לנפשו כדי שלא יהי' הפקר בידו רק אח"כ כשנותנו לחבירו אמרינן דסתמא למתנה נותן לו ופשוט הוא לפי זה הא להנחת המהרש"א יש להבין ג"כ דכיון דזכה מתחלה לנפשו אמאי לא אמרינן כשנותן לחבירו נותן לו בתורת פקדון ולא בתורת מתנה כמו דאמרינן אליבא דרב נחמן ועוד באמת באיזה סברא פליגי התם רב נחמן ורב ששח שרב נחמן סובר דהמגביה לא זכה כלל מעיקרא והוי הפקר בידו ואף אם בא אחר וחטף ממנו זכה אותו האחר ומנ"ל זאת אולי אינו הפקר רק כדרך כל המגביהין שום דבר מציאה שמגביה לצורך עצמו רק כשנותן אח"כ אמרינן דבמתנה נתן לו כמו שסובר רב ששת אבל לפי דברינו ניחא משום דרב נחמן לשיטתו שסובר שסתם נותן משלו לחבירו הוא רק בתורת פקדון הילכך כל שנימא שמתחלה זכה לנפשו אז היינו אומרין שחבירו לא יזכה בזה משום דבודאי רק בתורת פקדון מסר לידו לכך מוכרח לומר שהמגביה עצמו ג"כ לא זכה בו מעולם נמצא דהספק נולד לנו מעיקרא אם זכה בו המגביה כלל משום הכי אמרינן אם משנתנו לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום משום דאף דסתם נותן לחבירו הוא רק בתורת פקדון מ"מ הכא שאני דגם המגביה עצמו לא זכה בו מעולם:

היוצא לנו מזה שרב נחמן סובר דספק מתנה וספק פקדון אמרינן דסתמא הוא פקדון משום שאין דרך של בני אדם ליתן מתנות משום הכי לשיטתו שפיר אית לי' בב"מ שם דאי לאו הסברא דניחא דליקום בהימנותא היה נאמן לומר שלא מחל לו רק טעה משום דלשיטתו סתמא דאינשי לאו למחנה נותנין אבל לדעת הסוברים דספק מתנה וספק פקדון אמרינן דמתנה הוא משום דסתמא נותנים לשם מתנה יכול להיות ג"כ דספק מתנה וספק טעות אמרינן ג"כ דלמתנה נתן כמו ספק מתנה וספק פקדון לפי זה עדיין אין ראי' ברורה מרב נחמן שנאמן לומר שטועה בדין היה והשתא יש לומר נמי שהדין הוא עם הקצות בזה במה שדוחה ראי' הב"י מהא דסנהדרין משום דלכאורה נראה דרבא הוא דסובר דלא כמו שכתבנו אליבא דרב נחמן אלא דספק מתנה וספק פקדון הוא מתנה דהא אית לי' סוף פ' השואל האי מאן דמשאיל מרא למירפק ביה פרדיסא סתמא רפיק בי' כל פרדיסא דאית לי' והקשו שם התוס' דהא אמרינן בפ' המוכר את הבית שאם מכר לו סתם ארעתא תרתי משמע וחילקו דהתם שאני דבעל הקרקע נקרא מוחזק משא"כ הכא השואל הוא המוחזק ע"כ והא התם המשאיל טוען ברי שלא שאל לי' רק על שני פעמים ותו לא ואמאי רפיק בה לעולם אלא ע"כ שרבא סובר שספק מתנה וספק פקדון או שאר טענות אמרינן דמחנה הוא וכן ראיתי בשעה"מ בסי' ע"ה שהוכיח כן מרבא ואף שדחה שם קצת משום שסתם פרדיסא טובא משמע מ"מ הא ע"כ זה אינו דכיון דמשמע נמי שתים הא הוי להו ספק השקול ודמי לספק פקדון ספק מחנה אלא ע"כ מוכרח הוא דרבא סובר דהוי מחנה נמצא לפי זה הא ע"כ מוכרחין לומר בהא דסנהדרין דמיירי שאמר בהדיא בשעה שהחזיר הדיכרא שהוא מחזיר אותם מחמת שחייב מצד הדין כמו שכתב הקצות דאל"כ הא קשיא מרבא על רבא דהוא סובר בב"מ דספק מתנה וספק פקדון אין מוצאין מהמוחזק ואמאי לא קיבל הדיכרא אלא ע"כ מוכת דמיירי כמש"כ הקצות שהם טעו בדין היו וסברו שחייבין להחזיר מחמת גוף הדין ואמרו כן קודם החזרה ומשום הכי לא קיבלן רבא נמצא שעדיין אין לנו ראי' ברורה לנידן שלנו:

ובעיקר הדבר הנה לכאורה יש להביא ראי' שנאמן לומר שטעה בדין היה מהא דב"מ ד' נ"א בההוא גברא דקרי שיתין ושוין חמשין וכו' שהוכיח מזה המרדכי והובא ג"כ בח"מ סי' רכ"ז שאם הלוקח יודע בשעה שקנה שהוא נתאנה רק שאומר שעשה כן בכדי שאז יהי' האונאה שתות ויכול אח"כ לתבוע אונאתו נאמן וכתבו שם הרבה מהפוסקים שאפילו אם לא גילה דעתו מקודם שהוא עושה כן במה שנותן לו יותר בכדי שלא יהי' מחילה רק קנה סתם ואנן לא ידעינן שהוא יודע שהוא משלם יותר מכפי המקח נאמן אח"כ לומר שהוא לא מחל כלל רק עשה כן כדי לתבוע אח"כ אונאתו וכתבו הטעם אף דבכל מקום קי"ל דברי ושמא לא אמרינן ברי עדיף א"כ מי יאמר שעשה כן כדי לתבוע אח"כ אונאתו אולי באמת מחל לו היינו משום דמאחר דבודאי בא ממון חבירו לידו אינו יכול להחזיק בהם מספיקא בלא טענה מבוררת עיי' בהרא"ש בפ"ש דמכשירין הילכך הכא נמי בנידן דידן מאחר דלשיטת הש"ך בח"מ סי' י"ז דאמרינן דבמה שלא תבע יותר הוא בכלל ספק אם הוא מחילה או מחמת טעות ע"ש הא לפי זה שייך ג"כ סברא זו ממש בנידן דידן דהא כיון שבודאי בא ממון חבירו בידו ואין יודע האיך אם הוא במחילה או בטעות בודאי ג"כ אינו רשאי להחזיק בהם מספיקא כן היה נראה לכאורה:

אמנם כד מעיינין בזה שפיר נראה לי יותר שאינו נאמן ואינו יכול עוד לתבוע חדא דהא כמה פוסקים מפרשים דברי המרדכי דמיירי דוקא דגילה דעתו מקודם לפני עדים שמה שנתן מתחלה יותר מכפי המקח הוא בשביל כדי לתבוע אח"כ האונאה ע"ש משמע דבלאו הכי אינו נאמן לומר שעשה זאת בשביל כדי לתבוע אח"כ אונאתו רק אמרינן דסתמא מחל וכן מוכח מדברי הגאון שהביא הטור בח"מ סי' קנ"ד בשני אחים שירשו קרקע והניח אחד לחבירו להעביר אמת המים בתוך שדהו ועתה טוען שטעה בדין היה במה שלא מיחה וגם מברר שטעה מ"מ כיון דלא מוכח לנו שטעה לא נקרא מחילה בטעות ע"ש והיינו כמו שכתב הג"א בפ' ח"ה סי' ל"ו דהטעם הוא משום כיון דלא חשש לדקדק ולחקור אצל הלומדים האיך הוא הדין והניח לו להשתמש בשלו אמרינן דבודאי סבר וקיבל הרי להדיא מוכח מדבריהם שאף שעכשיו רוצה חבירו להחזיק בממון שלו מספיקא מ"מ אינו נאמן אף בטענת ברי להוציא מחזקת המחזיק והכא נמי להא דמי כי מה לי אם הניחו להשתמש בשלו ולא תבע לדין ומה לי אם הניח מעותיו אצל חבירו וחבירו משתמש במעותיו ואינו תובע לדין דא ודא אחת היא וגם פשוט הוא דלא שייך זאת לאינו יודע אם פרעתיך משום דהתם היה עליו החזקת חיוב ברור וספק אם פרע משא"כ כאן הא הספק הוא בעיקר החיוב כי אי אמרינן דבמה שלא תבע ממנו מחל לו ממילא הא לא חל עליו שום חיוב וכיוצא בזה דאיתי בספר שעה"מ בסי' ע"ה וכן מצאתי אח"כ בח"ס ח' אה"ע סי' קי"ט שכתב ג"כ לדבר פשוט שזה הוי בכלל אינו יודע אם נתחייבתי לך ואיננו מבין דעת הנה"מ בסי' רכ"ז שכתב בפשיטות על דין זה שזה נקרא אינו יודע אם פרעתיך ע"ש. עוד נראה לי בזה דכבר הקשתי בתשובה אחת על דברי הגאון שהביא הטור בהא דאמת המים מדברי התוס' ערובין ד' כ"ט וב"מ ד' ט"ו שכתבו במוכר שדהו בשנת היובל עצמו מודה שמואל דהמעות חוזרין משום דהתם לא שייך כלל לומר אדם יודע דאין המכירה חל ביובל וגמר ונתן לשם מתנה דאין דין זה פשוט כ"כ משום דאפשר לומר שטעה בדרב דאמר דהוי מכירה ע"ש ולפי זה קשה מה יענה הגאון על קושיית התוס' אמאי במוכר שדהו ביובל לא הוי המעות מתנה מה אמרת שיכול לומר שטעה שסבר דהוי מכירה הא הגאון שהביא הטור סובר דאין זה טענה וכן קשה זאת על הג"א דפ' ח"ה שהבאתי לעיל שהם סוברים דבכל מקום אמרינן מתנה קא יהיב ליה עוד הקשיתי דבח"מ סי' קמ"ו הביא התם הרמ"א דברי תשובות הרשב"א והמעיין שם ברשב"א בגוף התשובה יראה שהמעשה היתה שראובן קנה שדה אחת משמעון ושילם לו ושוב קנה ממנו זאת השדה עצמה עוד הפעם ושילם לו שנית ועתה תובע הלוקח במעות השניים ששילם לו שני פעמים בעד מקח אחד ופסק הרשב"א שנאמן הלוקח לומר שטעה ומוציא הממון השניים מיד המוכר הרי להדיא מבואר שנאמן לומר שטעה ולהוציא הממון והרמ"א שכתב ותובע המוכר המעות השניים דמשמע דמיירי שעדיין לא נתן הלוקח המעות השניים זאת הוסיף הרמ"א מדעתו לרבותא דרישא לומר דברישא נאמן אף להוציא ע"ש בב"י ותראה שכן הוא הרי להדיא מבואר לפסק הלכה שנאמן בטענה מזו שטוען שטעה אף להוציא ממון מיד המוחזק ואילו בהא דב"מ ד' ס"ג בטעה בחשבון המעות בטעות שאין הדעת טועה דקי"ל דהיתרון הוי מתנה שאם אח"כ בא ואמר לפנינו שטעה בהחשבון שהביא הד"מ בסי' רל"ב וכן הסמ"ע שם ס"ק ח' פלוגתת הפוסקים בזה אם נאמן או לא ולא הכריע ואמאי בסי' קמ"ו הכריע שנאמן:

ונראה לכאורה לתרץ זאת עפ"י דברי המקנה בקדושין שם שמפרש הפלוגתא דרב ושמואל במקדש אחותו אם המעות מתנה או פקדון וכן בהכיר בה שאינו שלו ולקחה דפליגי נמי אם המעות מתנה או פקדון כתב שאין זאת בהכרח דלמר דוקא פקדון ולמר דוקא מתנה דמה זה סברא וכי דברי נביאות הוא והא חזינן כמה פעמים שאדם נותן לחבירו סתם והוא בתורת מתנה ופעמים בתורת פקדון ולא שייך כ"כ פלוגתא בזה וכתב דכולי עלמא סברי דרוב הנותנים סתמא לעולם בשם פקדון הם נותנים משום שאין דרך של בני אדם ליתן מתנות חנם רק שרב אזיל לשיטתו שסובר בעלמא דאזלינן בממונא בתר רובא לכך סובר דהוי פקדון ושמואל ג"כ לשיטתו שסובר דבממונא לא אזלינן בתר רובא להוציא מיד המוחזק הילכך סובר שהמוחזק יכול לומר שמא מתנה נתת לי ע"ש והשתא ניחא הכל בהקדם דהא דקי"ל דאין הולכין בממונא בתר רובא היינו דוקא היכא שאין התובע טוען ברי אבל אם הוא טוען ברי והנתבע שמא אז אפילו שמואל מודה דאזלינן בתר רובא משום כיון דברי ושמא וחזקה המסייע בהדי ברי מהני להוציא ממון כדאיתא בכתובות ד' י"ב א"כ מכש"כ רובא בהדי ברי בודאי מהני דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וכ"כ הפנ"י בפ"ק ובפ"ש דכתובות מ"ש והתוס' ב"ב ד' ע"ת הקשו אמאי אמרינן בב"מ ד' ס"ג שם שאם אשכח יותר דהמעות מחנה לכולי עלמא מ"ש ממקדש אחותו דלרב המעות פקדון ותירצו וז"ל וי"ל דהתם ליכא למימר דהמעות פקדון דאין יודע דיחזור וימנה אותם ור"ל דלא שייך כאן שנתן לו בתורת פקדון דהאיך אתה מפקיד מעות אצל אחד שאין אתה יכול לתבוע ממנו אח"כ כי יחשוד אותך לשקרן שלא היתה שם טופיינא ע"ש והנה התם במוכר שדהו בשנת היובל עצמו יש שם שני סברות לומר שהמעות הם פקדון חדא דרוב הנותנים לשם פקדון הם נותנים כמו שכתב המקנה ואף אם היה רק ספק השקול מ"מ הא יש נמי עוד סברא לומר שמא טועה היה וסבר שגם בשנת היובל נמי חל המכירה וכבר כתבו הפוסקים דאף דאנן קי"ל דבס"ס אין מוציאין ממון מ"מ דינא הוא כמו רובא עיי' בש"ך בסי' כ"ה ס"ק ק"כ ובנה"מ בדיני תפיסה ס"ק כ"ז שכתבו כן להדיא נמצא כיון שקי"ל דבמקום דאיכא רובא מהני ברי נגד שמא ממילא ה"ה במקום דאיכא ס"ס נמי מהני והשתא ניחא נמי הא דעירוכין במוכר שדהו בשנת היובל עצמו משום מאחר דהרוב מסייע לטענות התובע נאמן בטענת ברי שטוען שטעה וסבר שהמכירה חל ולא מחל לעולם ונאמן בזה אף להוציא מחזקת המוחזק שטוען שמא ולא דמי למקדש אחותו שאינו נאמן לומר שטעה וסבר שקדושין תופסין באחותו דהא אמרינן אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו משא"כ הכא אין הכל יודעין שאין המכירה תל כמה שכתבו התוס' שם לכך נאמן שטעה והשתא ניחא נמי דברי הגאון שהבאתי משום דהתם הא מיירי שהניחו לעבור המים דרך שדהו והתם הא לא שייך כלל טענות של פקדון כי מה הפקיד אצלו וגם הא לא שייך התם הסברא של הגמרא אי אמינא שהוא פקדון לא מקבל מנאי ואין שם רק הסברא של מתנה אך שיכול לטעון שטעה וסבר שהדין הוא עם המחזיק הילכך כיון שאין הרוב מסייע להמוציא הא כל כה"ג קי"ל דלא אמרינן ברי עדיף וגם הוא טענה גרוע במה שלא חקר הדין כמו שכתב הג"א שם משום הכי אינו נאמן והשתא לא קשה נמי מסי' קמ"ו דהא התם במעות השניים ששילם בעד השדה נפל בהם ג"כ האי ספיקא אם במתנה הם או פקדון וכמו שהביא הרשב"א גופא הסוגי' דפ"ק דב"מ בהכיר בה שאינו שלו אם המעות מתנה או פקדון ע"ש הילכך מאחר שהרוב הוא לשם פקדון וכיון דהרוב מסייע לטענת ברי שלו נאמן לאפוקי ממון בטענתו שאמר שטעה נגד חבירו שטוען שמא במתנה היתה דהא הרוב אין נותנין מתנה משא"כ בהא דב"מ בטעה בכדי שאין הדעת טועה דהת' הא לא שייך כלל הסבר' של פקדון כמש"כ התוס' בב"ב שם ממילא הא אין כאן רוב המסעי' להברי וליכא כאן רק הסבר' שטעה ובזה לחוד בודאי אינו נאמן משום דדין זה לא דמי לספק פרעון כמו שכתבנו בסמוך:

ולפי מה שבארתי ניחא מאד שיטת הפוסקים שפסקו בהא דהמרדכי שהבאתי לעיל דמיירי דווקא שגילה דעתו מקודם שרוצה לתבוע האונאתו הוא דנאמן משא"כ בסתם אמרינן דהוי מחילה ואינו נאמן על טענתו במה שאומר שעשה כן בכדי לתבוע אח"כ אונאתו ע"ש והיינו משום דהתוס' בב"ב ד' ע"ח כתבו דהא בצמד ובקר דקיי"ל דהוי מתנה לא קשה מזה על רב דסובר במקדש אחותו דהוי המעות פקדון משום דהתם במקדש אחותו אין המעשה קיים כל עיקר משא"כ כאן בודאי אין סברא שהמעות של הצמד לא יחזור והמותר יחזיר ע"ש. והכא נמי הא עיקר דינו של המרדכי קאי על הגמרא בב"מ דף ס"ג בעובדא דכיפי דנתן לו יותר מכפי המקח בשיעור שתות בכדי שלא יהי' מחילה לפי זה לא שייכי התם הסברא שהיתרון נתן לו בשביל הפקדון דהכא נמי שייכי סברת התוס' דאין סברא שכוונתו הוא דעד חמשה וחמשין זוזי יהי' שייך להמוכר וחמשה זוזים יהי' בידי פקדון עד שיבא ויתבע אח"כ ממנו אונאתו ואמרינן ודאי דנותן לשם מתנה לפי זה הא ממילא לא שייכי הסברא שכתבנו לעיל דהוא ס"ס אולי הוא פקדון ואף אם נימא שאינו פקדון אולי עשה כן בשביל כדי לתבוע אח"כ ולא נשאר רק ספק אחד לחוד אם הוא מחילה או לא ובספק אחד הא אמרינן דאין מוציאין מהבעלים לכך בעינן דוקא שגילה דעתו מקודם:

ובדברי התוס' דב"מ הנתבאר תרצתי בטוב קושיית הב"ש בסי' כ"ח ס"ק נ"ח לענין אם מכר איסורי הנאה וקידש בדמיהן שכתב הרא"ש דדוקא שלא ידע הלוקח שהוא איסורי האנה הא אם ידע הלוקח שהוא איסורי הנאה וקנה אמרינן מתנה הוא דיהיב לו. והקשה הב"ש דהא הרא"ש גופא כתב בפ"ק דב"מ דלא אמרינן דמתנה הוא רק באחותו משום דאחותו היא משא"כ בנוכראה לא הוי מתנה ואמאי הכא הוי מתנה ונשאר בצ"ע ולפי דברי התוס' ניחא דהא באמת גם באיסורי הנאה יש בהם קצת שיווי למוכרם לחולה שאין בו סכנה כמו שכתבו התוס' שם וכמו שפסק הב"ש גופא לעיל מזה נמצא דמי זה ממש לצמד ובקר דהא קצת דמים מחויב ליתן לו היינו כפי מה ששוה למכור לחולה דהא מיירי בידע הלוקח דהוא איסורי הנאה הילכך נמי אין סברא לומר על מקצת המעות שיהי' של המוכר והמותר יחזור דומיא דצמד ובקר הנתבאר:

נמצא לפי מה שבארתי בנידן דידן נמי דבמה שלא תבע מחבירו כפי החיוב ונתרצה בפחות כמו בעובדא דרוניא דמחל לו מלשלם כפי מה שגדר ונתרצה באגר נטירה הרי לא שייך בזה לומר דבמה שמחל לו היתרון הוא בתורת פקדון כי מה פקדון שייכי בזה ולא נשאר אלא הספק אם במה שלא תבע יותר הוא משום מחילה או משום שטעה בדין ובספיקא חדא אין מוציאין מהמוחזק אך עדיין פש לן להבין ראי' הנה"מ ממוכר דבר שלא בא לעולם דמשמע התם דנאמן לומר שטעה בדין להוציא אף מן הבעלים כגון בשמיט ואכל דאי לאו דהכא זבינא כחו שחילקו שם התוס' והרא"ש היה יכול לחזור בו ע"ש:

וראיתי בספר נחל יצחק בסי' י"ז שדוחה ראי' זו ע"פ דברי התוס' ב"מ ט"ו שהבאתי דהיכא דאיכא פלוגתא בדין נאמן לומר שטעה אף להוציא ע"ש ומחמת כן פוסק ג"כ להלכה דבמה דאיכא פלוגתא קצת אף דלא קי"ל כן נאמן לומר שטעה וסובר היה שהדין הוא כוותי' ומוציאין מהמוחזק ע"ש. אבל לפי מה שנתברנו הא אין ראי' מדברי התוס' משום דהתם איכא רובא להמוציא היינו אף אם לא טעה בדין שמא לא נתן רק לשם פקדון ואף אם נאמר שלא נתן רק לחלוטין אולי הוא משום שטעה בדין ובמקום ס"ס מהני טענת ברי משא"כ היכא דהוא ספק השקול אין לנו ראי' שנאמן לומר שטעה בדין היה וגם הוא בכלל אינו יודע אם נתחייבתי וכן מצאתי בח"ס חלק ח"מ סי' קי"ט במי שנותן מזונות לחתנו יותר מכפי הקצוב והחתן השיב כי אולי הוא בתורת מתנה דהוי כמו אינו יודע אם נתחייבתי לך משום דילמא בתחילה בתורת מתנה נתן לו ע"ש ולא כמו שכתב המחבר הנ"ל שהוא בכלל אינו יודע אם פרעתיך וגם מדברי הגאון שהבאתי מוכח להדיא שאף במקום שידוע לנו שטעה בדין היה וספק לנו בהמחילה מ"מ אינו יכול להוציא מהמוחזק ע"ש לכן נראה לי לתרץ לפי שיטה זו דהתם בדבר שלא בא לעולם או באסמכתא שאני והוא ע"פ דברי המהרי"ט בחלק אה"ע סי' מ"ג שהקשה על הא דמשמע מתשובת הרשב"א דמאן דיהיב סתמא לחבירו ואינו מפרש אם הוא פקדון או מתנה אמרינן דהוא מתנה והביאו ראי' מהא דשבועות העדות ד' ל"ג מנה נתתי לך בפני פלוני א"ל רב המנונא והלה מה טוען וכו' ואי דקאמר במתנה נתנה לי כי עדים רואים אותו מאי הוי ע"ש משמע דסתמא הוי מתנה עיי' בח"מ סי' רמ"ו ובסי' שס"ג והקשה מ"ש מהא דהמקדש אחותו דרב סבר דהוי פקדון וכן בהכיר בה שאינו שלו דפוסק רבא דלא הוי מעות מתנה ותירץ דהתם במקדש אחותו שאני דמ"מ הוא לא נתן אלא בשביל קידושין ולא לשם מתנה דהא אמר הרי את מקודשת לי ואף שאדם יודע שאין קידושין לאחותו מ"מ איהו סמיך על שלשון קידושין אינו לשון מתנה הילכך אמרינן מאי חזית דאזלית בתר הכוונה זיל בחר הדיבור והרי הדיבור סותר להדיא הכוונה שאין רצונו במתנה ואף שאי אפשר להיות חל הקידושין משום אחותו א"כ שוב אמרינן מוטב ליבטל כל המעשה מה שא"כ היכא דנותן סתמא ואינו עוקר בדיבורו הכוונה אמרינן סתמא למתנה איכוון כן הוא כוונת דבריו רק שקיצר ע"ש ממילא לפי זה לא קשה נמי ממוכר דבר שלא בא לעולם דהא באמת התם לא שייך הסברא של מתנה דהא שקיל דמי מכירה ואמר ג"כ להדיח שבמכירה מוסר לידי ואם נאמר שהוא רוצה שיבוא לידו דוקא הפירות דקל ולא לאחר היה לו למוכרו באופן המועיל היינו השדה לפירותיה דזה מהני אף לדבר שלא בא לעולם כדאיתא בגמרא וגם באסמכתא הא יש כמה דרכים שמבטל אסמכתא נמצא דלא שייכי כלל כאן הסברא של הגמרא דאמרינן במקדש אחותו דלכך לא אמר לשם מתנה משום כיסופא דהא באמת מכר לו והיה לו למכור באופן המועיל והגם שכאן לא שייכי ג"כ הסברא של רב דאמר דגמר ונתן לשם פקדון מ"מ מה בכך אדרבא הא לפי זה ממילא נימא מאחר שאינו מבורר כוונתו שוב אמרינן ג"כ כמו סברת המהרי"ט דסמוך נפשי' על מה שגילה דעתו מקודם שאינו נחית למתנות דהא אמר להדיא ופירש בדיבורו שהוא ניתן לו לשם מכירה ולא לשם מתנה הילכך שוב אזלינן בתר דיבורו משא"כ בנ"ד שלא גילה שום דבר מקודם וניכר מכוונתו שמוחל לחבירו תביעתו רק שנולד לנו ספק ממקום אחר אולי טועה בדין הוא בזה מספיקא אין מוציאין מהמוחזק וזה חילוק ברור לדעתו:

ועוד יש לתרץ ברווחא ע"פ מה דמבואר דהא דאין מוציאין בברי ושמא מחזקת המוחזק היינו דוקא היכא דליכא להטוען ברי חזקת מרא קמא אבל אם אית לי' חזקת מרא קמא ג"כ אז אמרינן ברי ושמא ברי עדיף ועיין ברמב"ן בב"ב ד' ל"ד ובריטב"א ריש ב"מ ועיי' בסי' קפ"ה ס"ק ה' וגם זאת מבואר במל"מ פ' ט"ו מהלכות טוען דבכל מכירה ומתנה על תנאי יש בזה חזקת מרא קמא להמוכר או הנותן ואף דבעינן התם דוקא שיהי' ביד שליש היינו משום דאי לאו הכי הא חזקת המוחזק עכשיו עדיף הוא מחזקת מרא קמא אבל מ"מ זאת ידעינן מדברי המל"מ דכל מכירה שהוא על תנאי אזי אף במטלטלים מ"מ כל שלא נגמרה לגמרי המכירה לא נתבטלה עדיין החזקת מרא קמא ע"ש היטב לכך התם במוכר דבר שלא בא לעולם או באם באסמכתא שזה הוי כמו תנאי שאם יקוים כן יהי' המכירה קיים ואם לאו לא יהי' מכירה משום הכי אי לאו הסברא דקאמר התם הכא זבינא והכא הלואה כמו שפירשו שם התוס' והרא"ש היה יכול לטעון שטעה בדין כיון דכנגד הקרקע והחפץ איכא חזקת מרא קמא אמרי' ברי עדיף משא"כ היכא שיש לומר שמחל לו התביעה שהיה לו עליו מכבר שלא על חפץ ידוע בענין שלא שייך כאן חמ"ק אז אין מוציאין מהמוחזק:

ובזה אמרתי לדחות מה ששמעתי לענין הפלוגתא של הרשב"א הובא בר"ן נדרים ד' ל"ג ע"ב ובפ' הנושא שהבאתי לעיל דמאן דיהיב לחבירו סתם לא אמרינן דבמתנה יהיב רק בתורת הלואה והב"י הביא בשם הרשב"ץ דאמרינן סתמא דהוי מתנה עיי' בזה בח"מ סי' רמ"ו ושס"ג. והנה לכאורה ראי' מרש"י ב"מ ד' יו"ד ע"א ד"ה סיפא וכו' שהבאתי לעיל דמפרש שם לענין מגביה מציאה לחבירו דהיינו טעמא דלא יכול לומר אני זכיתי בה תחילה משום דגלי דעתי' כשנתן לו דאדעתא דחבירו הגביה. ומפרש שם המהרש"א וכמ"ש דכוונת רש"י הוא דאם היה אמרינן שמתחילה הגביהו לנפשו אז לא היינו אמרינן שנתן לזה במתנה רק לפקדון לכך הוכרח רש"י לפרש שמתחילה אגבהה ע"ד חבירו ע"ש הרי מוכח שסתם כשאדם נותן לחבירו הוא בפקדון ועיין מה שכתבתי בזה לעיל ולפי הסברא של המל"מ שכתבתי נמי אין ראי' משום דהתם שאני מאחר שהמציאה הוא עדיין בעין ואי אמרי' שזכה בה תחילה לעצמו רק שנולד לנו הספק אולי נתן לו במתנה אז היה נאמן בטענת ברי שכוונתו היה לפקדון משום חזקת מרא קמא דקמסייע להטענות ברי משא"כ בהמפרנס לחבירו סתם או באמר לו דור בחצרי התם אין התביעה בעין רק דמים הוא שחייב לו ולא שייך חזקת מרא קמא לכך אינו נאמן לומר שבפקדון נתן לו משום דבטענת ברי לחוד אין מוציאין מהמוחזק נמצא בנידן דידן כן הוא במי שהיה לו לתבוע מבע"ד יותר ולא תבע והוא דבר דלא שייך בו חזקת מ"ק אז אף אם יש לבע"ד קצח מקום להסתפק אם הדין אתו או לא אינו נאמן לומר שטעה להוציא מיד בע"ד אף דהדין הוא עמו מאחר דלא שייכי כאן הסברא של פקדון דהא לא נתן כלום אמנם אם השני תפס משל חבירו אפילו בעדים ואומר שטעה בדין היה במה שלא תבע יותר בזה נראה שיכול לומר קי"ל כהפוסקים דסברי בהא דאשכח טופיינא שיכול לטעון שטעה וכן בהא דוורשכי וכיפי בב"מ ד' נ"א דמשמע התם מרוב הפוסקים דאף אם לא גילה דעתו מקודם שהוא עושה כן בשביל כדי לתבוע אונאתו מ"מ יכול לתבוע אח"כ והיינו משום דאצל הזוכה הראשון לא הוי אלא ספק מחילה מיהו בדין השני שכבר שילם לחבירו בזה צדקו דברי הקצות בסי' י"ז שאין יכולין להוציא מן המוחזק ואפילו תפוסה אח"כ לא מהני דאדם מדייק קודם שנותן כדאיתא בפ"ק דגיטין ואף שנה"מ כתב שם שטעות בדין דומה לאונאה דאיתא בב"מ שם דלא ידע ומחיל מ"מ הא כתב הג"א בפ' חזקת הבתים דאמרינן דהיה לו לחקור בי מקודם הדין ועי' בסוף סי' פ"א כנלע"ד:

סימן סו

שאלה אחר שתבע את חבירו בשטר עיסקא החתום במ"ק בלא עדים ונכתב בו ג"ב נאמנות סתם ומביא עדים שהתנה לפניהם שיהי' לו כל דין תורת נאמנות על הפירעון רק שמהלואה אינן זוכרין ואולי לא הלוה לו והלוה מודה כהלואה רק שאומר שפרע לו. ומה שחתם במ"ק מכחיש כי לא צוה מעולם לחתום ולא מסר הקולמוס רק שביקש שיתן לו מעות בעיסקא והמלוה אימר שהי' עוד אנשים אצלו בשעת ההלואה רק שכעת אינם כאן וקשה כעת לברר הדברים והמקבל הוא איש פשוט:

תשובה הנה הרשב"א כתב והובא בב"י בסי' ע"א וז"ל מה ששאלת בראובן שנתן נאמנות לשמעון לומר שלא החזיר לו אם נאמן הוא לומר החזרתי מגו דאי בעי אמר נאנסו דבר ברור הוא זה האמינו כשני עדים ואילו באו שני עדים והעידו שלא החזיר אינו נאמן במיגו דנאנסו להכחיש את העדים וזה כבר הודה שלא נאנסו רק עתה רוצה להאמינו שהחזיר במיגו בנאנסו והוא כבר נתן נאמנות לחבירו שלא יהי' הוא נאמן על החזרה ודמי כמו שבאו עדים שלא החזיר עכ"ל בשינוי קצת והסמ"ע בסימן ע"א ס"ק ה' מפרש דעד כאן לא נאמר הרשב"א דהנאמנות שהאמינו לחבירו דמי כאילו באו עדים שלא החזיר ולא מהני מיגו הוא דוקא אם האמינו כשני עדים משא"כ בנאמנות סתם נאמן הוא במיגו להכחיש את חבירו ולומר שהחזיר או שפרע ע"ש נמצא בנ"ד נמי לפי שיטה זו נאמן ג"כ במיגו דהיה אומר דלא היה הלואה כלל ולא הלוה לו שום מעות כן הי' נראה לכאורה אבל כד מעיינין בזה שפיר נראה דלא מהני כאן מיגו אף לדברי הרשב"א גופא משום דבתשובות הרשב"א בח"א בסי' רנ"א הקשה שם אמאי דאמרי' בשבועות ד' מ"א דאם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן לומר שפרע שלא בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים נאמן והקשו א"כ למה לא נאמן לומר שפרע במיגו דאי בעי הוה אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י ותירץ משום דבגמרא לא הוזכר רק אם אמר בהדיא פרעתיך והלכו למדינת הים משום דאז חושש שמא יבואו ויכחישו אותו ולא נאמר שנאמן אף אם אמר פרעתיך בפני פו"פ ומתו משום דאז אינו מתירא שמא יכחישו ואין זה מיגו וא"כ לפי זה הכא נמי אין זה מיגו משום דמתירא לומר שפרע בפני אנשים הידועים שהלכו למדינת הים דאפשר דחושש אולי יבואו ויכחישו אותו לפיכך אין זה מיגו ע"ש לפי זה בנ"ד נמי מאתר שהוא מודה ג"כ שהיה כמה אנשים בעת ההלואה אין זאת מיגו שירא לומר לא לויתי אולי יבואו עדים ויכחישו אותו שלוה ואין זה מיגו לשיטת הרשב"א וכן כתב הרשב"ם ב"ב ד' מ"ה והרא"ש שם דהיכא דמתירא על טענת המיגו שמא יבואו ויכחישו אין זה נחשב מיגו:

הן אמת שראיתי באו"ת בסימן פ"ב בדיני מיגו ס"ק ל"ח שכתב שזאת נחשב למיגו והשיב שם על הרא"ש מהא דקיי"ל בשטר שכתבו צריך לקיימו משום דנאמן במיגו דמזויף ומאי מיגו היא זו הא מתירא לומר מזויף אולי יבואו עדי השטר ויכחישו אותו ומזה הוכיח דמאחר שכעת אין המכחישין לפנינו חשיב שפיר מיגו ע"ש והנה באמת לא הי' מלאני בלבי לחלוק ל הגאון האו"ת רק מאחר שכתב שם שהרא"ש הוא יחיד בדבר זה וניכרין הדברים שהי' אז בהעלם ממנו דהרי הרשב"א בת"א שכתב להדיא ג"כ כדברי הרא"ש לפי זה הרי שלשה עמודי עולם העידו כאחד שאין זה מיגו וגם הוא לא הביא מי שחולק על זה רק בסברא בעלמא בוודאי אין כדאי בזה לדחות דברי הראשונים:

ולכאורה יש ראי' ברורה לזה שכל כה"ג אין זה מיגו מהא דתנן בכתובות ד' כ"ב האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהייתה אשת איש אינו נאמנת קשה אמאי אינה נאמנת במיגו דמת בעלי דקיימא לן האשה שאמרה מת בעלי נאמנת ואין לומר דחושש שמא יבוא בעלה ויכחישה זה אינו דהא אנן קיי"ל כחכמים דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והטעם הוא דנאמן במיגו דמזוייף כדאיתא התם ברש"י ובתוס' ואין אנו אומרים שאין זה מיגו משום חשש שמא יבואו אח"כ ויכחישו אותו וזה הקושיא ראיתי בספר בית שמואל אחרון סי' מ"ב ומחמת כן רוצה לומר דבמשנה דכתובות אזלי דוקא אליבא דר"מ דסתם משנה ר"מ הוא דאית לי' מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וכתבו שם התוס' דאין נאמן במיגו דמזוייף משום דאין זה מיגו פן יכחישו אותו ע"ש אבל זה דוחק גדול וגם הוא היפוך הדין ממ"ש דהא אנן קיי"ל כהא מתניתין כמו שפסקו כל הפוסקים בלי שום חילוק אף דקיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיים ופשוט הוא וגם זה המחבר גופא ח"ו לא חשידנא בעיני שכתב זאת לאמת ובודאי רק לפלפולא בעלמא כתבנן:

הלכך נראה לי לתרץ קושית האו"ת וגם הקושי' מהא דאשת איש אני וגרושה הייתי משום דהא איתא בשבועות ד' מ"א דרב פפא משמי' דרבא אמר המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פו"פ והלכו להם למדינת הים נאמן כן הוא גירסת הרמב"ם והרא"ש והתוס' ועוד הרבה ראשונים והרי"ף והר"י בן מיגש ועוד ראשונים גרסי אינו נאמן והראב"ד מקיים השני גירסות שאם אמר לו לפני עדים אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן לומר שפרע בפני עדים והלכו למד"ה אבל אם אמר לו זאת בלא עדים רק שהנתבע מודה שהי' תנאי ביניהם שאל יפרע לו אלא בעדים אז נאמן לומר שפרע בפני עדים שהלכו למדה"י במיגו דאי בעי אמר שלא היה תנאי כלל והקשה הגידולי תרומה שער כ"ה על הראב"ד דלפ"ז למה להגמרא לומר ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני נאמן דכיון דמתורת מיגו אתינן עלה דאי בעי הוה אמר לא הי' תנאי כלל הא לפי זה אף אם הי' אומר פרעתיך בינו לבין עצמו נמי יהיה נאמן מהאי מגו גופא דלא הי' תנאי כיון דליכא עדים על התנאי:

וראיתי בכנסת יחזקאל סי' ק' שתירץ דזה לא חשיב מיגו כי כל מיגו שבש"ס הוא שאנו אומרים שאם הי' רוצה לשקר הי' אומר שקר אחר היותר טוב לו אבל בזה אין אנו אומרים מיגו שאם הי' רוצה הי' משקר פעמים דזה בוודאי לא הוה מיגו משום דאמרינן שמא שקר אחד רוצה לומר אבל לא שני שקרים הלכך הכא נמי ניחא לו לומר פרעתיך בינו לבין עצמו דחד שקר הוא מלומר דלא הי' תנאי כלל בזה. וגם פרעתיך דהוי שני שקרים זה לא הוי מיגו ע"ש. אבל לדעתי זה אינו דהא להדיא מוכח בגמרא דאף כה"ג הוי מיגו מעלייתא דהא איתא בב"ב ד' ה' דהקובע זמן לחבירו לפורעו ואמר פרעתיך בתוך הזמן שאיני נאמן כתבו שם התוס' והרא"ש והטור וכל הפוסקים דמיירי דווקא דהקביעות הזמן היתה לפני עדים אבל אם לא הי' עדים בעת קביעות הזמן אף שהיה עדים בשעת הלואה מ"מ נאמן לומר שפרע בתוך הזמן במיגו דלא קבעת לי זמן כלל ע"ש והא התם ג"כ בטענת המיגו מוכרח לומר שני שקרים חדא שפרע ועוד שלא קבע לו זמן ודמי ממש לפרעתיך ולא הי' תנאי בדבר הרי להדיא מוכח מדברי כל הפוסקים דאף כה"ג נחשב למיגו ולדעתי זו היא קושיא שאין עליה פירוקא וגם בזה הא הכנס"י מוכרח להודות שהרשב"א ושאר הראשונים שהקשו אמאי באמר לו אל תפרעני אלא בעדים שאינו נאמן לומר פרעתיך בינו לבין עצמו ואמאי אינו נאמן במיגו דפרעתיך בפני פו"פ ומחמת כן כתבו כמה ראשונים דע"כ גרסינן שם בשבועות באמת שאם אמר פרעתיך בפני פו"פ אינו נאמן ע"ש בדבריהם ואם נאמר דהם סברי כסברת הכנס"י דהיכא דצריך לומר שני שקרים אין זה מיגו מה מקשו וגם למה מתקו הגירסא של רוב הראשונים דגרסי נאמן אע"כ סברי דזה מיגו גמור הוא ועיין בניה"מ בסי' פ"ט ס"ק וא"ו מבואר ג"כ מדבריו שסובר דבמה שמוכרת לומר ני שקרים מ"מ מחמת זה לא הפסיד המיגו שלו ע"ש והשתא ניחא הכל בהקדם דהגאון הפלאה כתב בכתובות דף י"ט דעד כאן לא אמרינן בסי' ע"ט ובסי' פ"ב שאם הלוה טוען על השטר שהוא מזוייף ואחר כך באו עדים והכחישוהו ואמרו שהשטר הוא מקוים דקיי"ל שהוחזק כפרן לאותו ממון ואין נאמן לומר שפרע דזה לא מיירי אלא דווקא שבשעה שטען מזוייף לא אמר שפרע ומשום הכי אינו נאמן משום דזה דמי להאומר לא לויתי דכיון דהשטר מזוייף מסתמא לא לוה מעולם וכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי כדאיתא בש"ס אבל אם מתחלה טען שני הטענות בפירוש שאמר הן אמת שלויתי ממך אבל פרעתיך וגם גוף השטר הוא מזוייף אז אף אם נתכחש בטענת מזויף כגון שבאו עדים וקיימו השטר מ"מ לא הפסיד טענתו שטען שפרע דהא ע"ז לא הוכחש ע"ש הלכך אף אנן נאמר דעד כאן לא כתבו הראשונים דהאי מגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני לא חשיב מיגו שמתיירא פן יבואו ויכחישו אלא דוקא דומיא דהתם שאם יכחישו אז יהי' הוחזק כפרן ולא יהי' נאמן ע"ז לעולם ככל דיני של מוחזק כפרן הלכך כה"ג לא הוי מיגו אבל במקום שאף אם יכחישו אותי העדים לא יהי' מוחזק כפרן ולא יוגרע טענתו אף שיהי' נקרא שקרן בזה אינו חושש כלל שמא יבואו ויכחישו כיון דמ"מ עכשיו אין העדים לפנינו ואז אף לדעת הגדולים הללו נמי נחשב שפיר למיגו:

והשתא מתורץ היטיב קושית האו"ת ממודה בשטר שכתבו שנאמן במגו דמזוייף ואינו ירא שמא יכחישו אותו דהא התם אם היה רוצה לשקר יכול לטעון שני טענות פרעתיך וגם השטר הוא מזוייף ואז אף העדים יכחישו שהשטר הוא כשר מ"מ הא עדיין יכול להיות עומד בטענתו שטען שפרע וכל כה"ג הוי שפיר מגו כמו שכתבנו ואף שאז יהי' מוכרח לשקר שני שקרים הא כבר הוכחנו דלא איכפת לן בזה ואף כה"ג הוי מיגו הלכך שפיר קיי"ל דמודה בשטר שכתבו נאמן במיגו דמזוייף מיהו ר"מ דאית לי' מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו סובר דאף כה"ג נמי אין זה מיגו משום שאין אדם רוצה שיתברר עליו שהוציא שקר מפיו אף שלא יפסיד ממון ע"י זה אמנם אנן להלכה קי"ל דכיון שאף אם יכחישו אותו לא יהי' הוחזק כפרן נחשב שפיר למיגו והשתא ניחא גמי מהא דאשת איש אני שאינה נאמנת במיגו דמת בעלי דהא התם נמי אם יבוא אח"כ בעלה תתבטל לגמרי דבריה ושלשה עשר דרכים יהי' בה כדאיתא במשנה הלכך לא הוי ג"כ מיגו ואין לומר דהתם נמי הא יש לה מיגו זו דאי בעי הוה אמרה גרושה אני וגם מת בעלי אח"כ שאז אף אם יבוא בעלה אח"כ לא איכפת לה שתעמדה בטענתה הראשונה שאמרה שנתגרשה ג"כ דומיא ממש למודה בשטר שכתבו. זה אינו דהא כיון דאמרה שנתגרשה שוב הא הוא אין בעלה ולא האמינה חכמינו אלא דיוקא לומר דמת בעלי אבל כל שאין בעלה אינה נאמנת ואין יכולה לטעון אלא מת בעלי לחוד ובזה הא אין לה מיגו שמא יבוא ויכחישה ואח"כ מצאתי שהאו"ת עצמו חזר בו מדבריו בסי' פ"ט וכתב ג"כ שאין זה מיגו ולא הזכיר כלל מה שכתב בעצמו בסי' פ"ב והנה"מ השיג שם עליו ומודה בשטר שכתבו ולא הזכיר ג"כ שהאו"ת עצמו התעורר לזה בסי' פ"ב ושמחתי שכונתי להלכה ומתורץ קושיא זו בטוב טעם:

וראיתי באו"ת בסי' פ"ט ס"ק ז' שהקשה עוד על סברת הראשונים שהובא לעיל מהא דב"מ ד' קי"ב בשכיר ובעה"ב שהשכיר אומר שעדיין חייב לו השכירות ובעה"ב אימר ששילם לו שהדין הוא שהשכיר נאמן בשבועה ומפרש הגמ' דהטעם הוא משום דכיון דבעה"ב טרוד בפועליו חיישינן ששכח הלכך נאמן השכיר ופריך הגמרא אלא מעתה סיפא דקתני בעה"ב אימר דינר אחת קצצתי לך ושכיר אומר שנים הבעה"ב נאמן ואמאי לא אמרינן ג"כ טרוד בפועליו ומשני קציצה ודאי מידכר דכירי בעה"ב ע"כ והקשו שם התוס' ד"ה קציצה מאי פריך דילמא מיירי דשכרו בלא עדים דאי בעדים מסתמא העדים ידעי מהקציצה ונחזי מאי קאמרי ותירצו דהכא ודאי בשכרו בעדים מיירי דאי סיפא מיירי בשכרו שלא בעדים רישא נמי מיירי שלא בעדים ואי בלא עדים אמאי נאמן השכיר בשבועה שלא שילם לו היה לנו להאמינו להבעה"ב במיגו דלא שכרתיך מעולם אלא ע"כ דבעדים מיירי ע"ש והקשה האו"ת מנ"ל זאת דילמא בין הרישא ובין הסיפא מיירי הכל ששכרו בעדים ואז אמרינן דמסתמא עדים ידעי מהקציצה כמו דאמרינן בשבועות שם רק דמיירי שאין העדים כאן הילכך ברישא שמחולקים הם בגוף הפירעון משום הכי אין הבעה"ב נאמן דהא אין לו מיגו דאי בעי הי' אומר לא שכרתיך דירא שמא יבואו העדים ויכחישו כמ"ש משא"כ בקציצה שהבעה"ב אומר שלא קצץ רק אחת אז כיון דאין העדים כאן שפיר נאמן במיגו שהי' אומר שלא שכרו כלל מאי אמרת דירא שמא יבואו העדים ויכחישו ששכרו הא קיי"ל דגם קציצה נמי ידעי עדים כמה קצצו עמהם נמצא דגם על טענתו שטוען שלא קצץ עמהם רק אחת בזה נמי אם שקר הוא אומר אז כי יבואו העדים הרי יכחישו אותו ואפ"ה הוא אינו חושש לזה לפ"ז הא טענתו שטוען עכשיו שלא קצץ עמהם אלא אחת עם טענת המיגו חשש אחד יש השוה לשני הטענות וכל כה"ג שאין טענת המיגו גרע מטענתו שהוא אומר כעת נחשב למיגו וא"כ הא הדרא קושית התוס' לדוכתא דמצינן למימר דמשום הכי בקציצה נאמן הבעה"ב משום מיגו דלא שכרתיך דהכא הא חזינן שאינו ירא מהעדים שמא יבואו ויכחישו ע"ש:

אך לפי מה שכתבתי דבמקום שאף אם יכחישו אותו על טענת המיגו לא יהי' מוחזק כפרן על עיקר טענתו לא איכפת לו אם יכחישו אותו והוי מיגו מעלייתא ניחא זאת ג"כ משום דהא לאחר הזמן קיי"ל שהבע"ב נאמן לומר שפרע כדאיתא בב"מ ד' קי"א והשתא אי נימא דמיירי כאן דאין העדים לפנינו הא שוב יש לו מיגו דאי בעי הוה אמר תרתי שכעת הוא לאחר זמן וברשותך השהיתי השכירות לא עברתי בבל תלין ופרעתיך ג"כ עיין בתוס' ב"ב דף מ"ה ד"ה נתנה לו וכו' שאז הוא מיגו טוב ואמאי אינו נאמן לומר פרעתיך אע"כ מוכרת הוא דמיירי שהעדים הם ג"כ לפנינו ומתורץ גם קושיא זו ועיין בחמדת שלמה בסימן ז' מה שתירץ בזה ולדעתי מה שכתבתי ניחא יותר:

אמנם מה שלכאורה עומד כנגדי דהא בעל המימרא בב"מ שם לענין שכיר שהטעם הוא משום דהבעה"ב טרוד בפועליו וכל הסוגיא שם הוא הכל אליבא דשמואל ושמואל הא סובר בב"ב ד' קנ"ד כר' מאיר שמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואינו נאמן במיגו דמזויף לפי זה הא ע"כ צריכין לומר דבאמת טעמא מאי אינו נאמן במיגו זו הוא ע"כ משום שחושש אולי יבואו העדים ויכחישו אותו ואף שיש לו מיגו דאי בעי הוה אמר תרתי פרעתיך וגם גוף השטר הוא מזוייף מ"מ אליבא דשמואל גם זאת אינו נחשב למיגו כמו דאמרינן אליבא דר"מ משום שאין אדם רוצה שיתברר עליו שהוציא שקר מפיו אף היכא דלא יהיה מוחזק לכפרן ועיין בתוס' כתובות ד' י"ט שם ד"ה לפ"ז הא הדרא קושית האו"ת לדוכתא משום דהא השתא אי אפשר לתרץ דע"כ מיירי דהעדים הם לפנינו דאי לאו הכי יהי' נאמן במיגו דאי בעי הוה טעין תרתי שהוא לאחר הזמן וגם פרעו שאז אף אם יבואו העדים ויכחישו לא יהי' הוחזק כפרן הא זה אינו דהא אליבא דשמואל קיימינן ולדידיה כל היכא דירא שמא יכחישו אותו אז אפילו אם לא יהי' הוחזק לכפרן נמי לא הוי מינו:

ונראה דגם זה ניחא משום דהתוס' בוודאי לא סברי חילוק זה אליבא דשמואל והוא דבשבועות ד' מ"א בהא דאמר לו אל תפרעני אלא בעדים קאמר שם שמואל שיכול לומר לו פרעתיך בפני פו"פ והלכו להם למדה"י ופירשו הראשונים דהאי שיכול לומר דקאמר שמואל הכוונה הוא שצריך שיאמר בפירוש פרעתיך בפני פו"פ וכו' רק דשמואל קמ"ל שזה מהני אמנם התוס' שם מפרשים שאינו צריך שיטעון כן אלא אפילו אם אומר סתם פרעתיך נאמן מכח מיגו דאי בעי הוי אומר פרעתיך בפני פו"פ ע"ש והשתא הא יש להקשות על התוס' דשבועות ג"כ דמאי מיגו הוא זאת אליבא דשמואל הא ירא שמא יבואו ויכחישו אותו שלא פרע בפניהם ואז יהי' מוחזק כפרן גם כן מזה לא הוי מיגו אפילו אליבא דחכמים דר"מ דאית להו מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כמו שכתבנו לעיל אע"כ צ"ל אליבא דהתוס' שהם סברי אליבא דשמואל דכל כה"ג שפיר נחשב למיגו והא דבמודה בשטר שכתבו אינו נאמן במיגו דמזוייף טעמא אחרינא איכא בי' כמו שכתבו הם בעצמם בכתובות שם בשם רש"י דלענין למפסל שטר לא מהני שים מיגו משום דעדים החתומים על השטר מדאוריי' כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי והוי כמיגו במקום עדים ע"ש והתוס' בב"מ ד' קי"ב שם ג"כ אזלי בשיטה זו לכן תירצו שפיר דע"כ מיירי דהעדים הם לפנינו דאל"כ אליבא דשמואל הי' נאמן במיגו דלא שכרתיך ומתורץ הכל ועוד יש לתרץ קושיא זו בכמה גווני ואין להאריך:

והשתא כיון שדברי הגאונים נכונים ואין עליהם שום קושיא וגם אין מי שיחלוק עליהם ובפרט כי לכאורה יש ראי' לדבריהם מהמשנה שהביאתי הילכך וודאי יש לחוש לדבריהם וברור הוא נמצא לפ"ז בנ"ד נמי שאם יבואו עדים שלוה אז יהי' הוחזק כפרן בוודאי פשוט הוא דאין זה מיגו ועוד נראה בזה דלקמן בסי' קל"ד סעיף ב' איתא שאף אם מסר החפץ להמחזיק בעדים ואומר לו אל תחזור לי אלא בעדים אפילו הכי אי ליכא עידי ראי' שראו אצלו החפץ נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו והוא מדברי הרא"ש בחזקת הבתים ע"ש והש"ך שם הקשה הא לעיל סי' ע' אמרינן דאם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן במיגו משום כיון דהתרה בו שאל יחזיר לו בלא עדים אנן סהדי שלא נתן לו בלא עדים כדי שלא יהא נחשד בעיני הבריות וא"כ הכא נמי דכוותי' ע"ש:

אמנם ע"כ צריכין אנו לחלק להרא"ש ולהמחבר כמו שכתב האו"ת שם כי בשלמא בהלואה אמרינן שמפני החשד התרה בו שלא יחזיר לו בלא עדים וא"כ שוב אמרינן שאף הוא בודאי יעשה כן כדי שלא יחשידו אותו משא"כ בפקדון דבכל פעם יש לו המיגו שיכול לומר נאנסו ואין איש המכחישו בשום פעם ממילא הא לא שייך לומר שמפני שאינו מאמינו התרה בו דהא ע"כ מוכרת להאמין לו והלכך סובר הנפקד דזה שציוה עליו שלא להחזיר לו בלא עדים הוא רק דרך עצה טובה ע"ש:

אמנם הש"ך ע"כ אין מחלק בזה וא"כ לפי דברי הש"ך יש להבין דהא בסי' קמ"ו סעיף ה' הביא המחבר דעת הרמב"ן דבמחאה לפני עד א' לא הוי מחאה אף אם המחזיק מודה שמיחה וכתב הרמב"ן שני טעמים בזה אחד משום דיכול לומר לא חשתי לשמור שטרי בשביל מחאתו משום דבידו להכחיש העד ולומר שלא מיחה מעולם דהא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ועוד שיכול לומר מאחר שלא מיחה אלא בפני עד אחד בוודאי לא כיון אלא להשטות. ומוכח שם שדעת הש"ך שעיקר הוא טעם הראשון של הרמב"ן ע"ש בס"ק ד' ובשעה"מ שם שמוכרח הוא שכן הוא דעת הש"ך לפ"ז צריכין אנו להבין דהא הרא"ש אף דס"ל בפקדון דנאמן במיגו דנאנסו אף שהתרה בו אמרינן הא דלא קיים ההתראה והחזיר ליה בלא סהדי משום דסמיך נפשי' אמיגו שיכול לטעון נאנסו ומהאי טעמא אף אם הפקיד אצלו ג"כ בשטר אמרינן דנאמן ג"כ לומר שהחזיר לו ולא מצי טעין שטרך בידי מאי בעי משום סמיך נפשי' אמיגו ואפ"ה פסק הרא"ש דמחאה לפני עד א' הוי מחאה וכתב הרא"ש הטעם משום דלא שייך כאן מיגו דמאחר דמיחה אמרינן חזקה שהי' שומר שטרו לעולם ע"ש ואמאי לא אמרינן דלכך לא שמר את השטר משום דסמיך נפשו אמיגו כמו דאמרינן בפיקדון וע"כ צריכין אנו לומר דסברת הרא"ש דהמיגו דהכא גרע מהמיגו של נאנסו לפ"ז הא ממילא קשה על הש"ך מאחר דכאן בסי' קל"ג השיג על הרא"ש דלא אמרינן דסמיך נפשו על המינו אלמא דאמרינן חזקה דאין אדם סומך נפשו על מה שיכול לטעון אח"כ ואינו נאמן על טענתו ובסי' קמ"ו פסק כהרמב"ן דאמרינן דלכך לא הזהיר בשטרו משום דסמיך נפשו אמיגו שיכול להכחיש העד לומר שלא מיחה דהש"ך תופס זה הטעם לעיקר כמו שכתבו הפוסקים משמו וא"כ הוא היפך לגמרי מסברת הרא"ש מהיפך להיפוך מיהו לדעת הש"ך צריכין אנו ע"כ לומר דהוא אזיל לשיטתיה לעיל סי' ע"א ס"ק ד' שמחלק שם בשם הרשב"א שיש חילוק בין אם המיגו הוא בעיקר הדבר אז מהני מיגו בכל מקום ובין שצריך לבוא להמיגו ממקום אחר שאז הוי מיגו במקום עדים ע"ש משו"ה י"ל דבסי' קמ"ו דהתם יכול הוא להכחיש עיקר הדבר שלא מיחה כלל לכך הוי מיגו משא"כ בסי' קל"ג שצריך לבוא ממקום אחר לומר שנאנסו הלכך הוי כמיגו במקום עדים ואף שהוא ההיפוך לגמרי מסברת הרא"ש יש לומר דסומך נפשו על הרשב"א:

אמנם לדעת הסמ"ע בסי' ע"א שאין מחלק כן רק החילוק הוא בין אם הי' הנאמנות כשני עדים אז לא מהני לו מיגו ובין אם לא האמין לו אלא כעד אחד ע"ש והא דבסי' קל"ב פסק כהרא"ש היינו משום כיון דהמיגו בידו לעולם לא הוי מיגו במקום עדים משום דאמרינן דסומך נפשו אמיגו וכמו שכתב הסמ"ע להדיא בסי' ק"ח ס"ק י"ז והוא מהרשב"ם ב"ב ד' ע' שכתב וז"ל ונפקד לא חש לשטריה משום דמצי מיפטר בטענת אונס ע"ש ואם כן לפי דבריו פסקי הרא"ש סתרי אהדדי דאמאי מהני מחאה בפני עד א' לדעתו ולא אמרינן דסמיך נפשו אמיגו ואין לומר משום שאז היה צריך להכחיש את העד הא קי"ל דזה חשיב מיגו אם לא שהי' צריך שבועה דאורייתא כנגד העד אז דוקא לא הוי מיגו כמו שכתבו התוס' ב"ב ד' ל"ד וכן בשכיר היכא שהשכירו בעד אחד קיי"ל דנאמן לומר פרעתיך במיגו דלא השכרתיך אף שהי' צריך להכחיש את העד ואין לומר משום דחזקה גדולה היא מאחר שמיחה הי' לו ליזהר שטרו לעולם הלא אדרבה מצינו היפך מזה בסי' קמ"ד סעיף כ"א דמבואר התם דאם יודע המחזיק שיש להמערער שטר שקנה הוא מן המוכר אם טען מקמא דזבנא לך זבין לדידי חד יומא נאמן במיגו דזבנה מינך ע"ש יקשה הא אמרינן שם בגמרא ד' ל"א דבמה שמוכר לאחר אין לך מחאה גדולה מזו ומחוייב לשמור שטרו לעולם ע"ש אלא ע"כ משום דאמרינן מה לו ליזהר בשטרו הא יש לו מיגו לומר מינך זבינתה וא"כ קשה לפי דעת הרא"ש מ"ש מפקדון דאף דהתם שייך ג"כ הסברא דמאחר שהתרה בו שלא יחזיר לו בלא עדים ומחמת כן אמרינן באמת בחוב של הלואה שאינו נאמן לומר שהחזיר לו בלא עדים משום דהוי מיגו במקום עדים דכיון דהתרה בו אין דרך לשלם בלא עדים ואפ"ה פיקדון מאחר דהמיגו בידו לעולם חשיב שפיר מיגו להרא"ש ואמאי במחאה אין זה מיגו ואף אם נאמר לחלק בין חזקה לחזקה מ"מ מנ"ל להרא"ש כן הלא אדרבה מהגמרא מוכח להיפוך דבפיקדון יש בגמרא דסברי דהמפקיד בעדים מחויב לו להחזיר בעדים דוקא משום דאנן סהדי שירצה להראות בפני אנשים שהחזיר לו אף אם לא אמר לו להחזיר בעדים דווקא ולענין מחאה אדרבה פשטות הגמרא משמע דבעינן דווקא עדים כמו שסובר הרמב"ן ויש לחלק בדוחק אבל האמת יורה דרכו דמאחר דעיקר הטעם הוא משום דאמרינן דמעיקרא סמיך נפשו אמיגו שיש בידו לטעון וזאת לא שייך כלל במחאה משום דאף שכעת לא מיחה אלא בפני עד אחד בענין שיכול להכחישו מ"מ היה לך לירא שכשם שמיחה לפניו הא יכול למחות בפני שאר אדם ממילא הא אין המיגו בידך והיה לך להזהר בשטרך לעולם משא"כ בסי' קמ"ד סעיף כ"א דהמיגו דממך זבינת היא בידו לעולם משום הכי דעת הרא"ש דאין זה מיגו ולכך באמת הסמ"ע כשהעתיק בסי' קמ"ו דעת הרמב"ן דלא הוי מחאה לא כתב רק טעם השני של הרמב"ן משום דאמרינן דאין כוונתו רק להשטות מאחר שלא מיחה רק בעד אחד משום דלשיטת הסמ"ע אי אפשר לומר טעם הב' דסמיך נפשיה אמיגו משום דאין זה מיגו דהיה לך לחוש אולי ימחה עוד בפני אנשים אחרים:

ובזה ניחא נמי מה שהקשה השער המשפט סי' ב' שם על סברת הרא"ש מהא דאיתא בסי' ק"מ והוא גם כן מהרא"ש דהיכא שאינו ידוע בעדים שהקרקע של המערער נאמן המחזיק לומר לקחתי במיגו דלא הי' שלך מעולם אף דלא אכל שלש שנים ולא אמרינן דמיגו במקום עדים הוא דהי' לו להזהר עד תלת שנין מאחר דמיחה בך דזה חשיב שפיר למיגו וכן בס"ס זה באומר שטר מזוייף הוא ושטר כשר הי' לו ואבד דנאמן במיגו אף בתוך שלש שנים ולא אמרינן מיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי דעד תלת שנין מיזדהר אינש בשטרא ומחמת כן מחלק שם דחזקה דעד תלת שנין מיזדהר לא הוי חזקה אלימתא כ"כ כמו החזקה מאחר דמחית הי' לך להזהר בשטרו ע"ש ומזה יצא לידון בדבר חדש דע"כ לא קאמר הרא"ש דאינו נאמן אלא אם טען שאבד שטרו אחר המחאה דאז הוי מיגו במקום עדים משא"כ אם טען דאבד שטרו מקודם נאמן במיגו דלא מחית ומתמה שם על הפוסקים שלא חילקו בזה ע"ש אבל לפי מה שכתבתי ניחא הכל דע"כ לא קאמר הרא"ש אלא היכא שאין המיגו בידו לעולם משא"כ הכא הרי המיגו בידו לעולם לומר שטר כשר הוא או אין השדה שלך הוא ופשוט הוא נמצא לפי מה שביארנו אזי בנידן דידן אף אם נימא כדעת האו"ת ונה"מ דאם העדים אינם לפנינו חשיב שפיר מיגו ולא חיישינן אולי מפני יראת העדים הודה מ"מ הא היינו דווקא היכא שטען לפנינו טענתו ויש לו המיגו התם דוקא נאמן אבל בכאן הא באמת לכל הפוסקים מיגו במקום עדים הוא שאין דרך להחזיר לו בלא עדים מאחר שהתרה בו או נתן לו נאמנות ולא מהני אפילו להרא"ש אלא היכא דהמיגו בידו לעולם לפ"ז בנ"ד אין זה מיגו בין לפי' הסמ"ע והרשב"א ובין לפי' הש"ך דלהש"ך אין זה מיגו כיון שאין המיגו בגוף הנאמנות ולהסמ"ע אף דלא בעי שיהי' המיגו דוקא בגוף הנאמנות מ"מ בעי שיהי' המיגז מעיקרא בידו דומיא דנאנסו והכא אף שכעת המיגו בידו לומר לא לויתי מ"מ מעיקרא לא היה המיגו בידו כי אולי יבואו העדים ויכחישו וממילא לא היה לו לחזור בלא עדים והוי ממש מיגו במקום עדים וברור הוא:

עוד נראה לי לחייבו מטעם אתר דהרשב"א בתה"א שם תירץ עוד על הקושיא שיהי' נאמן במיגו דפרעתיך בפני פו"פ משום דאין כאן דין מיגו שהרי מודה שלא קיים תנאו ולפיכך צריך לקיימו דהא איהו מחייב נפשי' בקיום התנאי דאמר לא קיימתו וכיון שנתברר שלא פרע אמרינן לי' מחויב אתה לקיומא תנאה ע"ש כי הכוונה שהוא בכלל כל תנאים שבממון שהוא קיים ע"ש מבואר כן להדיא וכן הוא ממש כוונת המ"מ שהביא הש"ך בסי' ע' ס"ק י"א וכן מפרש הח"צ בהגהות הט"ז סי' ס"ט ע"ש ולפי זה יש להבין דהא דנאמנות מהני הוא נמי משום שקיבל על נפשי' ולכמה פוסקים בעינן דוקא בשעת הלואה או בקנין או משום דהוי כמו קיבל קרוב לדיין בחד דמהני כמבואר הכל בסי' ע"א נמצא עיקר הטעם התם נמי משום שפוסל נפשי' ומכשיר להמלוה ואין זאת אלא מחמת התנאי נאמנות שהתנה על נפשו לפ"ז דמי זה ממש לתנאי שאל תפריעני שכתבו נמי הטעם משום שפוסל נאמנותו ואדרבא מהגמרא מוכח דאפילו נאמנות סתם חמור יותר מעל תפרעני אלא בעדים דהא מעיקרא הוי בעי אביי ורבא לומר דאפילו סתם נאמנות לא מהני אף אם מביא עדים שפרע ולעיל ד' מ"א אמר דבאל תפרעני וכו' מהני עדים עיין שם וכן כתב להדי' המהרי"ט בסי' ס"ג דנאמנות דינו ממש כמו אל תפריעני אלא בפני פו"פ ע"ש:

וראיתי בקצות סי' ע"א שחולק על מהרי"ט וכתב דלא דמי נאמנות לאל תפריעני אלא בעדים משום דהתם ליכא תורת נאמנות דהא לא הימניה הוא לנפשיה אלא דלא הימניה למפקיד וצריך להחזיר לו בעדים וכי אית לי' מיגו הוי כמו מביא עדים על החזרה אבל נאמנות אפילו נאמנות סתם לא מהני מיגו דהוי כמיגו במקום עדים דהא התנה עמו שהוא יהי' נאמן בדבריו ואפילו אמר לו אל תחזיר אלא בעדים אינו נאמנות גמורה אלא התראה בעלמא ומשו"ה שפיר נאמן במיגו וכו' ז"ל ע"ש ולא הבנתי כלל כוונתו דהא המהרי"ט הוא אזיל אליבא סברת הרא"ש והרשב"א כמבואר בדבריו והם הא סברי דהטעם דאינו נאמן באמר לו אל תפרעני אלא בעדים הוא משום דנתחייב מכח התנאי או משום דאנן סהדי דמאחר דהתנה עליו אז אין הדרך לפרוע בלא עדים ואליבא דשניהם בעינן דוקא קבלה דמקבל על נפשי' דברי המלוה או קנין כמו שכתב הטור משמו בסי' ע' ובסי' כ"ב והרשב"א בתשובה שם כתב ג"כ להדיא דבעינן דוקא שיקבל על נפשו שלא יפרע לו בלא עדים וא"כ מה זה שכתב שאינו אלא התראה דאם התראה בעלמא הוא למה לן הקבלה הלכך לשיטתם שפיר קאמר המהרי"ט שהדין של נאמנות שוה ממש לאומר אל תפרעני אלא בעדים דהא בשניהם הטעם הוא דנתחייב מכת התנאי משום הכי דינם שוה ובאמת הבעהח"ר בשער כ"ה שסובר באל תפריעני שהוא משום התראה סובר נמי בנאמנות שהוא רק משום התראה והובא בש"ך בסי' ע"א נמצא שדברי המהרי"ט בזה מבוררין:

מיהו יהי' איך שיהי' בזה הן למהרי"ט והן להקצות מ"מ נאמנות סתם לא גרע מאל תפרעני ולהקצות הוא עדיף יותר וא"כ קשה האיך להסמ"ע בסתם נאמנות נאמן במיגו אף היכא שהמיגו הוא ממקום אחר הא התחייב א"ע בקיום התנאי להאמין להמלוה כי כן קיבל על נפשו וכל תנאי שבממון קיים וזו היא קושיא גדולה למעיין בה לכן נראה ברור כי באמת הרשב"א שם מביא ג' תירוצים על הקושיא זו ובוודאי לפי תירוץ הג' שהביא שם אין שום חילוק לענין מיגו בין נאמנות סתם לבין נאמנות מפורש רק עיקר החילוק הוא בין אם המיגו הוא בעיקר הנאמנות שאז הוא בכלל הפה שאסר וכו' ועדיף ממיגו כמש"כ התוס' ב"ק ד' ע"ב וברור הוא נמצא לפי זה המ"מ נמי שמחלק כפי התירוץ השלישי של הרשב"א ממילא גם לדידי' אין חילוק בין נאמנות סתם או מפורש וק"ל לכן בנ"ד דבר פשוט הוא אצלי שאינו נאמן:

מיהו כל זאת בחלק הלואה אמנם מאחר שלפי טענת המקבל הכתב נכתב בלי ידיעתו רק שאמר לו בע"פ שהוא רוצה ליקח מעות בעיסקא הרי דינו ממש בזה כמו מקבל מעות סתם מחבירו להתעסק בו בלא שים תנאי שדינו מבואר הוא ביו"ד בסימן קע"ז דחצי הוא מלוה וחצי הוא פיקדון לפ"ז על חלק הפיקדון נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו כמו דאיתא בריש סי' קל"ג ואף דבסימן ק"ת אמרינן דבשטר כים בנאמנות לא מהני שום מיגו היינו משום דהתם מודה הוא בהשטר משא"כ כאן שטוען מזוייף הוא ואי אפשר לקיימו בוודאי נאמן הוא ואף דהש"ך שם השיג ע"ז מ"מ בזה בוודאי יכול המוחזק לומר קיי"ל כהסמ"ע כי קושית הש"ך אינה כ"כ חזקה כאשר כתבתי לעיל וגם מה מאוד צדקו בזה דברי הקצות שם שתירץ דלא דמי להלואה שאינו נאמן לומר שפרע בינו לבין עצמו במיגו דפרעתיך בפני פו"פ משום דכל זמן שלא נשבע שפרע נתחייב הוא בקיום התנאי אבל בפיקדון כל שהגיע גוף הפיקדון לבעלים אפילו בינו לבינו שוב ליכא שיעבוד בקיום התנאי דלא גרע מנאבד באונס ע"כ והוא חילוק נפלא וראיתי בנה"מ שם שהקשה עליו דמה נפק"מ בזה דהא בהלואה גופא נמי אם הגיע לידו נפטר אפילו בינו לבינו רק שנתחייב משום שחייב עצמו בקיום התנאי להחזיר בעדים דוקא והכא נמי הרי התחייב עצמו כשיחזור בלא עדים וא"כ אף אם נאמר דבמה שהמפקיד מכחיש אותו הוא אונס מ"מ הרי התחייב נפשו באונס זה עכ"ד אבל אין זאת אפילו התחלת קושיא כי הוא הבין שכונת המ"מ במה שכתב שהוא כמו תנאי היינו אף אם הי' ברור לנו שפרע מ"מ אין הפירעון נחשב לכלום מאחר ששעבד נפשו שבלא עדים לא יהי' כלל נחשב לפירעון והוי המעות מתנה לכך הקשה מה שהקשה אבל אי אפשר לומר כן חדא דהא הסכימו כל הפוסקים דאף שמחויב לפרוע מחמת התנאי מ"מ לאחר הפירעון יכול לתבוע בעד המעות השניים ומחוייב לישבע עיין שם בסי' ע' וכן כתב להדיא המהר"י מיגש בשבועות שם והשתא אם נאמר שהתחייב עצמו שאף אם יפרע אותו כל שלא יהי' עדים בדבר לא יהי' פירעון והמעות יהיו מתנה לפי זה שבועה זו בכל ענין מה טיבה הא אף אם פרע לו באמת מ"מ המעות הראשונים היו כמו מתנה ומחילה ועוד אם נאמר שהוא תנאי ממש הא בעינן כל דיני תנאי ואם לאו הוא אסמכתא כדאיתא בב"ב ד' קס"ח ומבואר לעיל סי' נ"ה לענין מי שפרע מקצת חובו דמחוייב לפרש בהדיא שהמעות שפרע יהיו מתנה כמו שכתב הרא"ש בנדרים כ"ז וכאן סגי בהתראה בעלמא כדאיתא בפוסקים אלא ע"כ כי גם בכאן כוונת הרשב"א והמ"מ שכתבו שהרי התחייב עצמו בקיום התנאי הכונה הוא שכיון דהתנה אל תחזיר אלא בפני פו"פ אמרינן מחמת התנאי פסול כל העדים ודמי להא דאמרינן בכתובות ד' מ"ד נפק"מ לאורעי סהדי ופירש שם התוס' דהוא יכול לפסול כל השטרות שיש לו בת"י העדים הללו דלגבי' נפשו נאמן ע"ש והכא הא עדיף טפי מהתם דפוסל להו בהדיא וכן כתב להדיא הרשב"א גופא האי טעמא בספר תה"א סי' קל"ה וכן מצאתי בחידושי מהר"י מיגאש שם וז"ל דכיון דאתרי ביה שלא יפרענו אלא בעדים פלוני ופלוני וקיבל הלוה אנפשי' ההיא התראה הוי לי' שאר אינשי לגבי ההיא סהדותא כקרובין או כפסולין דהוי לי' תנאי שבממון דאמרינן קיים עכ"ל נמצא דאין זאת אלא בגדר שפוסל את העדים שיעידו שפרעו אבל להתובע גופא אם הוא בעצמו מודה שפרעו בינו לבינו זה מהני מאתר דלא הי' בתורת תנאי שנאמר דהמעות שיתן לו בלא סהדי יהי' מתנה לכך יכול להשביע אחר הפרעון משום דאם יודה יתחייב להחזיר ופשוט הוא והשתא עולין יפה דברי הקצות דהא להתובע גופא אם יודה לדידי' הא לא פסיל סהדי בתנאי ואם יודה יהי' החזרה נחשב לחזרה דהא לא איברי סהדי אלא לשיקרא וגם לא יהיב לי' המעות במתנה רק שמזלו גורם לו שהוא כופר בו וזה הוא אונס גמור כי יכול לומר סבור הייתי שלא יכפור בי ונאמן על טענתו שטוען שהחזיר הפקדון רק שנאנס בהכחשה שהניפקד מכחישו דהא על טענת נאנסו הנפקד נאמן וזה גופא במה שכופר בו הוי אונס משא"כ בהלואה הא חייב באונסים הוא ואין לו לפטור נפשו אלא בטענת פרעתי ועל זאת נתן לו נאמנות לכך אינו נאמן וברור הוא:

ולא דמי לדברי הט"ז בסי' ס"ט במי שנתן עסקא לחבירו והתנה עמו בינו לביני שכל זמן שלא יברר בעדים שהיה הפסד בעיסקא לא יהי' נאמן ועתה אומר שהיה הפסד ורוצה שיאמינו במיגו דלהד"מ דפסק שם הח"צ בהגהות דאינו נאמן משום כיון דהתנה על נפשו תנאי זה אמרינן כל תנאי שבממון קיים ע"ש דלא דמי משים דיש לנו להבין עוד דמ"ש בשטר שיש בו נאמנות דאם יש לו מיגו בעיקר הנאמנות קיי"ל דנאמן כמו דאיתא בסי' ע"א ומ"ש הכא דאינו נאמן וכן הקשה הנה"מ בסי' ס"ט ס"ק ט' ע"ש אבל באמת הכל ניחא כי התם שאני דהא נתן המעות בעיסקא להרויח והתנה עמו תנאי זה ממילא אם אינו מקיים התנאי אז השותפות בטילה והמעות נשארים אצלו בהלואה כמו כל דין נפקד השולח יד בפיקדון של חבירו שלא ברשות והנותן נפטר מאחריות משום הכי הנותן אומר להמקבל אני רוצה שיתקיים התנאי היינו שתתברר בעדים שהי' הפסד כמו שהי' המדובר בינינו ואם לאו אני מבטל העיסקא מעיקרא וזוזי הי' הלואה גבך ויהי' ההפסד על אחריותך משא"כ בהלואה כל עיקר התנאי של הנאמנות הי' בכדי שיגיע המעות לידו הילכך אימר הלוה אני יודע שהגיע המעות לידך ומטעם זה נראה שאם הי' התנאי על הריוח שיברר בעדים בזה הי' נאמן במיגו כי מה תאמר מאחר שאין אתה מברר ההפסד בעדים א"כ בטל העיסקא מעיקרא והי' הלואה דמה בכך הא אז מכש"כ שאין לך תביעה עלי על הריוח וברור הוא נמצא להלכה על חלק המלוה מחויב לשלם ועל חלק הפיקדון נאמן בשבועה תמורה שהחזיר לו כנלע"ד:

סימן סז

לענין פלוגתת הפוסקים בטוען איני יודע אם פרעתיך היכא דלא הוי ליה למידע הנה להכריע בזה להלכה בוודאי אי אפשר בדבר שנחלקו בו אבות העולם ולא באתי רק לעורר קצת המעיין ולמינקט שמעתתא כמאן דמלקט בתר לקוטי. הנה הגאון רע"א בחידושיו למשניות בסוטה פ"ו וכן הגאון בעל ב"י באה"ע סי' קע"ח ואחריהם גם הספר נ"י סי' ס"ט כולם התעוררו מהמשנה דסוטה ד' ל"א דאמרינן התם דעד אחד המעיד שנטמאה אחר הקינוי והסתירה לא היתה שותה ואינה נוטלת כתובתה אף דליכא שני עדים שנטמאה אבל הני חמש נשים כגון חמותה ובת חמותה וכו' הרי אלו נאמנות לפוסלה ולא להפסידה כתובתה וכן הוא ברמב"ם ובש"ע שם והקשו המחברים הללו דמ"ש זאת מהא דמתו בעליהן עד שלא שתו דקיי"ל כב"ה דאבדו כתובתן ע"י הקינוי והסתירה לחוד משום דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והכא מה בכך שאין הנשים הללו מחמת עצמן נאמנות להפסיד כתובתה דל מהכא נאמנותן מ"מ מאחר כי נתנו להן החכמים הנאמנות שע"י שאומרות שניטמאה אינה שותת ממילא כיון שאינו יכולה לברר ע"י המים טהרתה כי טהורה היא מפסדת הכתובה כמו במתו בעליהן עד שלא שתו דהתם נמי הא אינו רק ספק אם נבעלה או לא ומ"מ מפסדת מחמת שמחוסר הבירור של השתייה הכא נמי דכוותה ובתוס' רע"א שם הוסיף להקשות דבירושלמי בסוטה שם בעי על כל עד אחד בטומאה אמאי אינו נוטלת כתובתה הא עד אחד אינו נאמן לענין ממון ומשני דבסוטה שאני דכאן האמינה תורה עד אחד כבי תרי ומדמה זאת לעד אחד שמעיד שהוא חלב ואח"כ אכלו אחר שהוא חייב והשתא מאי צריך לזה הא ממילא כיון דאינו משקה אותה ואינו יכולה לבדקה שלא זינתה הפסידה כתובתה כמו במתו בעליהן עד שלא שתו והבית מאיר הוכיח מכח קושיא זאת כשיטת הפוסקים דאינו יודע אם פרעתיך אף במקום דלא הוי לי' למידע נמי חייב הלכך הכא נמי הא נתחייב הבעל בכתובתה וספק לו אם זינתה והוי כמו פירעון על כתובתה או לא זינתה והוי לי' כמו איני יודע אם פרעתיך ואף דלא הוי ליה למידע מ"מ חייב והא דבמתו בעליהן עד שלא שתו אבדה כתובתה אף דהתם נמי רק ספק הוא היינו משום דשאני יורשים שלא הי' עליהם מעולם חזקת חיוב ע"ש:

וגם הקשו דברי הטור אהדדי שבח"מ סי' ע"ה מבואר שהוא סובר דאף יורשים נמי חייבים באינו יודע אם פרעתיך ואפ"ה פוסק באה"ע סי' קע"ח דבמתו בעליהן עד שלא שתו פטורין הן מהכתובה ע"ש שהאריך בזה:

ולדעתי נראה דאפשר דדין זה אינו שייך כלל לאינו יודע אם פרעתיך משים כי כאן גרע מכל ספק פירעון היכא דלא הוי לי' למידע משום דהא כל חוב של כתובה הוא כמו חוב על תנאי היינו שהתחייב א"ע בסך הכתובה דווקא בתנאי אם יגרשנה כמו שכתב הר"ן בסוגיא דפתח פתוח והכא לא שייך חילוק של הר"ן שם עיי' בר"ן בכתובות חילק בין שטר אמנה לתנאי וגם הי' תנאי שבאם תזנה תחתיו אז פטור הוא מחיוב זה והנה בכל תנאי שהנותן מתנה התנה על המקבל והוא בקום ועשה קיי"ל שעל המקבל להביא ראי' שקיים התנאי אמנם בתנאי שהוא בשב ואל תעשה אז על הנותן להביא ראי' שעבר על התנאי וכ"ז שאינו מביא ראי' מחויב ליתן לי כפי שהבטיחו כמבואר כ"ז בר"ן בפ' מי שאחזו ובריטב"א ובש"ע ח"מ סי' רמ"א ובאה"ע סי' ל"ח הלכך הכא נמי כל שאין כאן קינוי וסתירה אינו נאמן לומר שזינתה תחתיו ועברה על התנאי דהא תנאי זה הוא בשב ואל תעשה והוא אומר שהיא עברה בקום ועשה כל כה"ג עליו הראי' שעברה ולא דמי לכל טענות פירעון דעלמא שהוא נמי בקום ועשה ואפ"ה קיי"ל דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ונאמן הלוה לומר שקיים התנאי אף שהוא בקום ועשה התם שאני כמו שכתב הבעה"ת שער ל"ז משום דסתם הלואה לפירעון היא עומדת ועיקר התנאי הי' בזה אדעתא דהכי דווקא משא"כ היכא דהתנאי הוא במילתא אחריתי והכא נמי דכוותא ולא שייך זאת כלל לאינו יודע אם פרעתיך:

והשתא נתרץ נמי קושית של המחברים בהקדם כי דעת הרמב"ם בפ"ג מהלכות סוטה שאם באו עידי טומאה אחר ששתתה אזי ע"י כן תיכף איבדו המים המאררים את פעולתן ואין עושין עוד שום פעולה ואין בודקין אותה ודווקא שבאו שני עדים אבל כל שלא בא רק עד אחד אחר ששתתה ואמר שנטמאה אז לא אבדו המים עדיין פעולתם ובודקין אותה והוא מהגמרא דסוטה ד' ו' וילפינן לה מקראי דכתיב נסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דדרשינן מזה דליכא דידע בה לאפוקי הא דאיכא דידעי בה ע"כ ופירש רש"י משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן ועד אין בה הוא דאמר רחמנא והביא האיש אח אשתו ומתקיים בה כל המבואר שם בהפרשה הא יש בה עד אין המים בודקין אותה עכ"ל נמצא להרמב"ם שמפרש המימרא דרב ששת שמיירי דווקא בשני עדים היינו משום דפשטות המקרא דכתיב ועד אין בה היינו שני עדים דווקא אין בה אז והביא את אשתו ויכול להתקיים כל הפרשה והבדיקה משא"כ לענין עד אחד לא דיבר הכתוב כלל ממילא לפי זה אם אין כאן אלא עד אחד שוב אין נפק"מ אם העידו לאתר השתיה או קודם השתיה לעולם המים בודקין אותה דהא אין לנו שום לימוד שלא יבדקו לה המים ובלא לימוד מקרא רק מסברא בעלמא מוכת הוא בגמרא שם דאמרינן דהמים לא הפסידו פעולתן ובודקין אותה לעולם ע"ש בסוגיא והנה בדעת התוס' שם ד' וא"ו יש בזה פלוגתא כי אית דאמרי שדעת התוס' הוא דלא כהרמב"ם בזה אלא שאין חילוק בין עד אחד לשני עדים ולעולם כל שבא אפילו עד אחר ואמר שנטמאה שוב אין המים בודקין אותה ויש אומרים שגם שיטת התוס' הוא ג"כ כהרמב"ם דע"י הגדת עד אחד עדיין המים בודקין אותה עיין בכ"ז במל"מ שם עוד מצינו פלוגתא בין הפוסקים על הא דקי"ל דפסילי עדות כגון נשים וקרובים שכשרים הם לעדות סוטה אם היא מן התורה או רק מדרבנן והוכיחו מהתוס' סוטה ד' ל"א ד"ה הא חד וכו' שדעתם שאינו אלא מדרבנן עיין בספר מראות הצובאות בחידושיו למס' סוטה ד' ל"א אמנם מדברי הרמב"ם פ"א מסוטה הלכה ט"ו משמע שהם נאמנים אפילו מן התורה וכן הוא פשטות המשנה בסוטה ד' ל"א גם זאת פשוט הוא ומוכח מהגמרא ג"כ דאם מתו בעליהן עד שלא שתו אז ג"כ אבדו המים פעולתן ושוב אין בודקין אותה דהא עיקר הטעם דבשני עדים אין המים בודקין משום דאי אפשר להתקיים כל הפרשה דכתיב ועד אין בה וכל דאי אפשר לקיים כולה אז אין המים בודקין אותה כמו שפירש רש"י שם לפי זה מכש"כ היכא דמתו בעליהן דאז בוודאי אי אפשר לקיים כל הפרשה דהאי חסרה מהמעשה האי והביא האיש את אשתו וגו' לפ"ז בוודאי אבדו המים את פעולתן ופשוט הוא:

והשתא ניחא הכל דהא זה ברור דכל הקושיות של המחברים דלעיל לא קאי כלל לשיטת התוס' משום דהא שיטת התוס' הוא דעדים פסולים בסוטה אין נאמנים רק מדרבנן וכיון שכן אמרינן דהם אמרו והם אמרו הם אמרו הני חמש נשים נאמנין הן לפוסלה על בעלה והם אמרו ג"כ דלענין להפסידה ממון לא יהיו נאמנות ולא קשיא מידי ועוד דהא לשיטת התוס' בלאו הכי ניחא דהא כתבו בסוטה ד' כ"ז ד"ה איש איש דהאי קרא, דילפינן מזה שב"ד מקנין לנשים שאין בעליהן עמם דלא קאי זאת כלל על הכתובה וכל עיקר התקנה מה שמפסדת כתובתה הוא הכל דרבנן ע"ש וא"כ לא קשה כלל כי יש לומר דראו החכמים דבחמש נשים דסתמן משקרות לא קנסו אותה בכתובתה וע"כ דעיקר הקושיא לא אזלי רק אליבא דהרמב"ם שסובר שפסולי עדות כשרים בסוטה מן התורה וגם היכא דכתבה לה כתובה והשתעבדה לה מן התורה אבל לפי מה שהקדמנו גם להרמב"ם ניחא דהא באמת הי' ראוי לומר שאף לאחר הקינוי והסתירה נמי לא תפסיד הכתובה, משום כיון דמסתפקא לן אי עברה על תנאי שהוא בשב ואל תעשה או לא מוקמינן לה על חזקתה שלא עברה רק דהיינו טעמא שמפסדת כתובתה משום שכיון שקינא לה והיא עברה ע"ז ונסתרה איכא רגלים לדבר שזינתה ועברה על התנאי כמו שכתבו התוס' בסוטה ד' כ"ה ע"ש אמנם הא מצינו בגמרא דכ"ז לא נאמר אלא דווקא היכא שאין רצונה לברר שלא נטמאה אבל אם אומרת שהיא תברר שנקייה היא בזה לא הפסידה כתובתה ע"י הסתירה משום שהיא יכולה לומר שהיא סמכה ע"ז שבאם יהי' עליה איזו חשד הרי היא מוכנת לברר ע"י בדיקות המים ומהאי טעמא איתא שם במשנה שאם נסתרה אחר הקינוי והיא רוצה לשתות לברר שהיא טהורה רק שאין הבעל רוצה להשקותה נוטלת כתובתה והיינו נמי משום שאז איגלאי מילתא למפרע שטהורה היא והשתא ניחא נמי מהא דחמש נשים דהא נשים אין דינן אלא כעד אחד כדאיתא בגמרא וכבר הוכחנו ששיטת הרמב"ם הוא דע"י עד אחד עדיין לא אבדו המים פעולתן והילכך יכולה היא לומר אני יודע שאני לא נטמאתי והנשים האומרים ניטמאתי מחמת איבה אומרת כן והן משקרות בזה ואני עומדת מוכן לברר זאת ע"י שתית המים דהא עדיין לא נאבד פעולת המים ע"י העדתן ואף שאתם אין מניחין לי לשתות מה לי בזה כי אתם מאמינים אותן אבל אני יודע כי הן משקרות ואם לא תאמינו לי תן לי המים ואני אשתה דהא עדיין לא נאבדה הפעולה מהם הילכך כיון דמה שאין אנו מניחים לה לשתות הוא ג"כ רק מחמת ספק דהא הני חמש נשים עלולים הם לשקר והוי אצלינו ג"כ ספק השקול אולי משקרות הן והריעותא של הסתירה הרי נתבטלה כיון שהיא רוצה לברר ע"י הבדיקות של המים ועיקר ההעכבה הוא רק מאתנו וגם רק מחמת ספיקא וכל כה"ג כיון דאינו אלא ספק אם עברה התנאי שהי' עליה בשב ואל תעשה או לא עברה אז על הבעל החיוב לברר שעברה וכיון שאינו יכול לברר נוטלת כתובתה משא"כ במתו בעליהן עד שלא שתו כיון שאז אף אם תשתה מ"מ הרי נאבדה כבר פעולת המים דהא אז שוב אין המים עושין פעולתן וכיון שכן הא אינו יכולה לטעון שהיא רוצה לברר ע"י המים וגם העכבת השתי' אינה מאתנו וכיון שכבר עברה על התנאי במה שנסתרה דהא ע"י כן איתרעי כמה שכתבו התוס' שם ועכשיו אין בידה לתקן משום הכי הפסידה כתובתה:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה