שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
יורה דעה
סימן כז
לש"ב הרב נ"י... מה ששאל לענין עגל שנשחט ע"י הסימנים הנזכרים בפוסקים והיה לו כל הסימנים אשר יכולין לסמוך עליהם להתיר לשוחטו אליבא דכולי עלמא רק שלאחר שחיטה אמר עד אחד שהוא יודע ברור שזה העגל נשחט בתוך שבעה ללידתו אם יש להאמין להעד מאחר שמבואר בכל המחברים שע"י סימנים הללו שוחטין אפילו לכתחילה הרי ע"כ עד שקר הוא זהו ת"ד:
תשובה לכאורה מהגמ' ב"מ דף כ"ח דאם אחד אומר סימני האבידה וגם השני אומר סימנין ומביא ג"כ עד אחד שהוא שלו אפילו הכי אמרינן דעד אחד כמאן דליתא דמי ויהי' מונח עד שיבא אליהו אלמא דעד אחד לחוד גרע מסימנין דהא ע"י סימנין מחזירין האבידה וע"י עד אחד לא מהני אפילו אם מסייע לו הסימנים ואינו יכול העד להכריע נגד הסימנים שנותן חבירו. וכן הוכיחו הפוסקים מזה באמת דע"י עד אחד לחוד לא מהדרינן אבידה דאל"כ דל הסימנין מכאן הא נשאר לזה עד אחד וא"כ ה"נ לענין העגל הסימנים שנמצאו בו מכחישין להעד ושוב אין העד נאמן כן היה נראה לכאורה אבל באמת זה אינו רק כאן העד נאמן יותר והבשר אסור דהא באמת דעת הר"ן בפ' ג"ה דעד אחד באבידה נאמן לומר שהוא של פלוני והא דמוכח מכאן דעד אחר אינו נאמן אם מסייע לו הסימנים היינו הכל עפ"י מה שהסביר לנו הר"ן גופא בפ' האשה רבה דנאמנות דעד אחד בכל מקום דליכא דמכחיש לי' הוא מן התורה דילפינן לה מקרא ע"ש רק היכא דאיכא דמכחיש לי' בזה אינו נאמן משום דכלל הוא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ואינו קם רק לשבועה נמצא דלא קשה עליו מהא דב"מ דהתם שאני דהא איכא דמכחיש לי' דהיינו השני שהביא ג"כ הסימנים ואומר שהוא שלו ועד א' בהכחשה הא לאו כלום הוא אבל היכא דליכא אחרינא דאומר דידי הוא אזי עד אחד נאמן אפילו באבידה עיי' במחברים שהאריכו בפרט זה נמצא לפי זה אדרבא הא יש להוכיח מהר"ן דעד א' נאמן יותר מסימנים משום דהא לענין סימנים אמצעים הוא בעיא דלא איפשט בגיטין דף כ"ז ובב"מ שם אם הוא דאורייתא או דרבנן ומשו"ה בגט לא מהדרינן קדש לידי גניזה וממילא מכש"כ בדבר שאינו כ"כ בזיון בודאי שרי ומדברי הספר חסידים סי' תתע"ט למדתי טעם נכון לזה והוא עפ"י דברי המ"א בסי' תמ"ו ס"ק ב' בשם השל"ה בשכח לבער חמץ קודם הפסח דיוציא החמץ ע"י נכרי ואף שהיא איסור שבות מ"מ אתי עשה דרבנן של תשביתו ודחי ל"ת דרבנן הילכך הכי נמי אחי העשה של ואנוהו דרבנן ודחי הל"ת של ביזוי מצוה או בל תשחית שהוא נמי דרבנן ע"ש היטב בספר חסידים:
מעתה יש סעד גדול להמנהג שמניחין המצוה שאינה אש מהודרת בשביל המהודרת משום דהא לשיטת הפוסקים דסברי דהידור מצוה הוא מן התורה בודאי אתי דאורייתא ודחי החשש דרבנן ועיי' בספר ב"ש אחרון שכתב בפשיטות שהוא מן התורה ואף לשיטת רש"י שהוכחנו שהוא סובר שהוא רק מדרבנן מ"מ הא מוכת מדעתו ג"כ שהוא סובר שמצות ואנוהו דוחה לחשש של ביזוי מצוה ומצורף לזה דעת השל"ה והמ"א שהבאתי הילכך בודאי שפיר עבדי כנלע"ד:
אלא דוקא בסימן מובהק היינו נקב בצד אות פלוני שסימן זה הוא מן התורה אליבא דכולי עלמא אבל סימן אמצעי לא מהני בגט כדאיתא החם בגמ' והא דמהני באבידה ומחזירין אפילו בסימן שאינו מובהק למאן דלית לי' סימנין מן התורה היינו טעמא כדאמרינן בב"מ ד' כ"ח דחכמים אמדוהו דעת בעל אבידה דניחא לי' בזה משום דמימר אמר כ"ע לא ידעי סימנין מובהקים דידה ואנא ידע יהיבנא סימנין דידה ושקילנא ע"ש והכוונה הוא שאף דסימנים דרבנן וע"כ דאין זה דבר ברור וא"כ הא יש חשש דילמא גם אחר מתרמי ואמר סימן כזה מ"מ אנן אמדינן שדעת בעל האבידה הוא שחכמים יתקנו תקנה זו בעולם ואף שלפעמים ע"י זה יהי' להם היזק שיבא אינש אחרינא ויכוון ג"כ את הסימן ויהבא לי' מ"מ אמרינן דבשביל שהוא חשש רחוק וקרוב הדבר שאינש אחרינא לא ידיע ליה הסימן הלכך אף אי מתרמי וידע מ"מ מחלי לי' כי היכא שיהי' תקנה זו בישראל ע"ש ברש"י ועיי' בר"פ המפקיד:
ולפי זה קשה דהא כל זה לא שייך אלא בסימנין אבל להחזיר האבידה ע"י עד אחד לא שייך בזה סברת, הגמ' כלל לפי"ז יש להבין לדידן דמספקא לן סימנין אם הוא דאורייתא או דרבנן האיך פסק הר"ן דמהדרינן אבידה ע"י עד אחד הא התם לא שייך לומר דניחא לי' לבעל האבידה אלא ע"כ מוכח מזה דדעת הר"ן הוא דעד אחד דינו כמו סימן מובהק ממש שהוא מן התורה אליבא דכולי עלמא להחזיר אבידה אפילו בלא טעם דניחא לי' לבעל אבידה והילכך מה"ט מחזירין נמי עפ"י עד אחד זה הוא דעת הר"ן ופשוט הוא:
והנה הסימנין של העגלים הסכימו כל הפוסקים האחרונים שהם אינם רק מדרבנן כי אין דינן כסימן מובהק רק כמו סימן אמצעי עיי' בתב"ש שם ובודאי כן הוא דהא סימן מובהק כתב הב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ק ע"ב בשם המ"ב היינו שהוא דבר זר ומופלג ולא נמצא אלא באחד מיני אלף ואז נק' סימן מובהק ומשום הכי לא חיישינן אולי נפל חפץ כזה גם מאיש אחר ואיתרמי סימנא כסימנא כיון שסימן כזה אין שכיח כלל והוא דבר זר הילכך לא חיישינן לזה אבל כל שאין הסימן כה"ג לא נק' סימן מובהק והני סימנין דעגלים נמי בודאי הא לא דבר זר הוא כי ידוע הוא דמתרמי הסימן לפעמים אפי' תוך שבעת ימים ולא עדיפא מסימן אמצעי דמסתפק הגמ' אם הוא דאורייתא או דרבנן והילכך בודאי עד א' עדיף שהוא נאמן להר"ן אפילו במקום דבעינן סימן מובהק ממש משא"כ בהני עגלים הא לית בהו סימן מובהק רק סימן אמצעי הילכך העד עדיף ומכחיש הסימנין:
ואפילו לשיטת הריטב"א בגיטין דף כ"ז במשנה של המביא גט דסובר דע"י עד אחד אין מחזירין אבידה לבעלים וכן הוא דעת כמה ראשונים מ"מ הא היינו טעמא משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' שלא נתנה התורה נאמנות לעד א' לממון אלא לענין שבועה לחוד אבל לא משום גריעותא דעד אחד והילכך באמת לענין איסור והיתר שהתורה האמינתו יכול להיות שהוא נאמן יותר מסימנים. דהא דאינו נאמן לענין ממון ע"כ לאו משום גריעותא דעד הוא תדע דהא לענין אבידה קי"ל דמחזירין אבידה לצורבא מרבנן בטביעות עין אם אומר שהוא שלו ואם הוא אומר שהאבידה הוא של אחר אזי אפילו אם הוא מכיר בטביעות עין נמי אינו נאמן וז"ל הריטב"א שם על הא דנאמן צורבא מרבנן בטביעות עין אומר רבינו נר"י דדוקא בדבר שהוא שלו אבל דשמעינן דאומר דבר זה של פלוני הוא ואית לי' טביעות עין בזה אינו נאמן משום דזה עדות הוא כיון שמעיד לאחרינא ובעדות לא מהימן צורבא מרבנן טפי מע"ה ע"ש וקשה מה זה סברא וכי לאחרינא מיגרע גרע ולאו ק"ו הוא לעצמו נאמן לומר שהוא שלו ולא חשדינן לי' למשקר מכש"כ שצריך להיות נאמן על אחרים אלא ע"כ דגזירת הכתוב הוא דעד א' אינו נאמן לענין ממון אבל לא משום גריעותא דעד ובאמת באיסור והיתר דהתם עד א' נאמן אז גם הפוסקים הללו אפשר שמודים ג"כ לסברת הר"ן דעד א' עדיפי מסימנים ואפושי פלוגתא לא מפשינן:
וכן מבואר חילוק זה מד' הב"ש בסי' קל"ב כי בשליח המביא גט ואבד ממנו ומצא אחר קי"ל לדידן דלא מחזירין לו אלא בסימנים מובהקים דוקא כדאיתא התם בגמ' דף כ"ז למאי נפק"מ לאהדורי גט אשה בסימנין דאם סימנין אינן מן התורה לא מהדרינן בלא סימנים מובהקים ואפילו הכי פסק הב"ש שם בס"ק י"ג דדוקא להשליח לא מהדרינן אלא בסימן מובהק משום דלאו עד הוא דנוגע בעדות הוא בשביל שכרו או בשביל קפידות של הבעל אבל אם אינש אחרינא אומר שהוא מכיר את הגט אז מהדרינן להשליח אפילו בלא סימנין מובהקים ע"ש הרי מוכח להדיא דעד א' דינו כסימנין מובהקין דהא לענין חזרת הגט לא מחזירינן אלא ע"י סימנין מובהקין ואפ"ה ע"י עד אחד מחזירין אפי' בלא סימנים כלל הן אמת שראיתי בספר ב"מ שם ובתורת גיטין שהקשו על הב"ש בזה דהא בריש גיטין פריך הגמ' במביא גט ממדנה"י דנאמן השליח לחוד לומר בפני נכתב וכו' ואמאי לא בעינן שני עדים ורש"י פי' התם שיש לחוש שמא לא שלחו הבעל בגט זה רק הוא בעצמו לקח גט זה מאיש אחר ששמו כשם הנכתב בגט זה ומשני הגמ' כיון דאמר מר דהשליח צריך ליתן הגט בפני שנים או בפני שלשה מעיקרא מידק דייק ולא אתי לארועי נפשי' ע"ש בגמ' והא התם דחשש זה שמא לקח מאחר ששמו כשמו הוא חשש רחוק ואפילו הכי לא הימני' רבנן אלא לשליח דוקא משום דמעיקרא מידק דייק אבל לאינש אחרינא דלאו שליח דלא שייך אצלו מידק דייק לא הימני' מכש"כ הכא דאיכא חשש גדול שמא זה הגט שנמצא הוא של איש אחר שאבד כמו כן גט כזה בודאי כל שאינו שליח אינו נאמן כמו בחזרת אבידה שאין עד א' נאמן ע"כ ת"ד אבל באמת לא על הב"ש לחוד קשה זאת כי הלא גם הרמב"ן בחידושיו שם כתב כהב"ש בזה ע"ש אבל באמת ניחא הכל כי מה שהקשו הלא גם באבידה עד א' אינו נאמן זה בודאי לאו קושיא היא כי לבד מה שאפשר לומר שדעת הב"ש הוא בזה כהר"ן שסובר שעד א' באבידה נאמן הוא אלא אפילו אם נימא שעד א' באבידה אינו נאמן מ"מ הא לפי מה שחלקתי בין ממון לאיסור והיתר ג"כ ניחא דהא זה דמי לאו"ה ששם עדיפא עד אחד מסימנים מטעם שכתבתי ומה שהקשו עוד הלא ילפינן דבר דבר מממון זה לא קשה כלל כי דוקא לענין תחילת הנתינה מיד הבעל ליד השליח או מיד השליח ליד האשה שכיון שע"י זאת נגמרה עיקר הגירושין בזה דוקא בעינן שני עדים דומיא דממון אבל לענין חשש שמא נתחלף גט זה באחר זה לא שייך כלל לגוף הנתינה של הגירושין ובזה שוה גט לשאר איסורין שעד א' נאמן וכה"ג כתב הרא"ש בפ"ב דקידושין סי' ז' שאין צריכין עדות במינוי שליחות של קידושין וכתב ע"ז דלא דמי להא דאמרינן דאין דבר שבערוה פחות משנים וכן בקידושין בעינן שנים מה"ט דילפינן דבר דבר מממון משום דזה דוקא בגמר הדבר שהיא נאסרת על כל העולם בזה בעינן שנים משום דילפינן דבר דבר מממון אבל למיהוי שליח לקדשה דמי לשאר שליחות דעלמא דאין צריכין עדים ע"ש אלמא דכל מידי דלא שייך ממש בעיקר הקידושין והגירושין שוה גיטין וקידושין לשאר איסורים א"כ כש"כ הכרת הגט דזה מילתא אחריתא היא בודאי דמי לשאר איסור והיתר וזה ממש כוונת המ"מ פ"ג מהלכות גירושין שכתב דהיינו טעמא שמחזירין לשליח הגט בט"ע משום דזה דמי לשאר איסורין כמבואר ברמב"ם בפ"ח מהלכות מ"א ע"כ והובא בב"י בסי' קל"ב והיינו ממש כמו שכתבנו דהכרת הגט מילתא אחריתא היא וזה לא ילפינן דבר דבר מממון. ומה מאד תמה אני על הגאונים הללי בעל הב"מ והט"ג מה ראו על ככה להקשות על הב"ש על מה שכתב שאם מצא אחר נאמן בט"ע שהקשו עליו אמאי נאמן הא אין דבר שבערוה פחות משנים ואמאי לא קשה להו על הגמ' גופא והא מבואר בגמ' שם דע"י סימן מובהק מחזירין הגט בלא עדים ואמאי מחזירין הא לסברתם דגם חזרת הגט דמי לדבר שבערוה לא הי' לנו להחזיר אלא ע"י עדים דוקא ולא ע"י סימנים ודמי ממש להא דאמרינן בחולין דף צ"ו דאלו באו שנים ואמרו פלוני דהאי סימנא גירש את אשתו לא מהני אלא בעינן עדים דוקא ואמאי אם נאבד מן השליח מחזירין לו בסימנים לחוד אלא ע"כ דהכרת הגט לא שייך כלל לגוף הגירושין דבעינן שנים דוקא. ועיי' בתוס' חולין שם ד"ה פלניא וברי"ף בפ' החולץ לענין אישתמדנע וכו' ותבין. עכ"פ היוצא לנו מדברי הרמב"ן והמ"מ והב"ש שעד א' דינו באיסור והיתר כמו ס סימנין מובהקים ממש ועדיפי מסימנים אמצעים ובודאי מכש"כ דעדיפא מהני סימנא דעגלים אשר אין לזה שורש בש"ס ולכל היותר אין דינם אלא כמו סימן אמצעי כמו שכתבו המחברים:
ועוד ראי' ברורה לזה מהא דיו"ד סי' פ"ג וסי' פ"ז לענין ביצי דגים דאמרינן בגמ' חולין דף ס"ד דלא סמכינן על סימנים דידהו שהם מדג טהור משום דלא ברירה סימנין דידהו כ"כ ואם הביאן אדם המוחזק בכשרות ונאמן ואמר שהוציאן מדג טהור או שהביצים הם מעוף טהור אזי אפילו אם אנו מוצאין בהם סימני טומאה מ"מ אם הוא אדם נאמן ומוחזק כשרות ואומר שהם מעוף טהור או מדגים טהורים פוסק העט"ז וכן הכרו"פ שהוא נאמן אף שהוא מכחיש הסימנים דהא הסימנים מראין לנו שהוא של טמא ע"ש הרי להדיא דעד א' עדיף מסימנין ואף להש"ך והפר"ח שחולקין וסוברין דהעד אינו נאמן להכשיר היינו כמה שכתב הפ"מ שם משום דסובר דאף דאמרינן בגמרא דף ס"ד דאיכא ביצי דעורבא דדמיא לדיונה היינו זה אפשר שיזדמן שעורב מוליד ביצים בדמות של יונה אבל זאת אי אפשר מעולם שיונה יהי' מוליד בדמות של עורב וא"כ מאחר שהביצים יש להם התמונה והסימנין של ביצי עורב ע"כ הם של עורב וסהדי שקרי נינהו וכן בעוברי דגים חושש הש"ך לשיטת ר"ת בחולין דף ס"ד שסימנים של עוברי דגים הוא מן התורה וכנגד סימנים כזו עד אחד אינו נאמן אבל כנגד סימנים אמצעים משמע שהכל מודים שעד א' נאמן יותר:
ודרך אגב ראיתי בספר באר יצחק סי' ט"ז שהוכיח מהש"ך דסי' פ"ג הנ"ל שעד אחד אינו נאמן נגד הרוב משום דהא אמרינן בבכורות דרוב דגים במינן משריצין ממילא מבואר דמיעוט דגים יש שמולידין ג"כ מה שאינן מינן וא"כ האיך אמרינן שאם יש בהעוברי דגים סימני טומאה אין עד כשר נאמן לומר שהוציאן מדג טהור ואמאי לא מהימן אולי זה הדג השריץ העוברין ממה שאינו מינו אלא ע"כ כיון דרוב דגים משריצין במינן אינו נאמן נגד הרוב ע"כ דבריו ולפי מה שכתבתי אין זה ראי' משום דהש"ך חושש לשיטת ר"ת ושאר פוסקים דסימני עוברי דגים הם מן התורה וכיון דהני סימנין הם מן התורה והיינו ע"כ שהם סימנים מובהקים ממש דאי לאו הכי לא הי' מהני כמבואר בגמ' וכל סימן מובהק כתבו הפוסקים שבעינן שיהי' דבר זר מאד שאינו מתרמי אלא אחד מיני אלף כמו שהבאתי לעיל וא"כ ע"כ הר מיעוט דלא שכיחא כלל דדינו ככולו וכל כה"ג הא אין עד אחד נאמן ובזה ניחא ג"כ תירוצא דרב אשי שמתרץ בבכורות דף ז' שם המשנה של דג טמא שבלע דג טהור וכו' משום דרוב דגים במינם משריצים ויש להבין דהא חזינן בכמה דוכתא דסתמא דגמרא שהוא רבינא ורב אשי מהדרין לאוקמי סתם משנה כר' מאיר כדאמרינן להדיא בגיטין דף ד' והכא רב אשי גופא אמאי נאדי מתירוצא של רב ששת ורב פפא ורב נחמן ומוקי לסתם מתניתין דלא כר' מאיר אלא ע"כ דסובר רב אשי דזה הוי מיעוטא דמיעוטא שאף ר' מאיר מודה בזה. ולבד זאת לא הבנתי דבריו דהא לפי הנחתו שכתב מקודם לתרץ על הקושיא של הפנ"י והנב"י במהד"ק חלק אה"ע סי' ס"ט למה במקולין שרוב בשר טריפה נאמן עד אחד על חתיכה שהיא כשרה ואמאי הא עד אחד אינו נאמן נגד חזקה וכש"כ נגד הרוב ועיקר התירוץ הוא משום דכיון דהיכא דניכר האיסור אז לא אזלינן בתר רוב רק אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וא"כ ה"נ כיון דלדידי' לא שייך למיזל בתר רוב דהא ניכר אצלו האיסור וההיתר וכיון דלדידי' אין כאן רוב המכחישו הילכך מהימן ע"ש ממילא הא סברא זו שייכי ג"כ לענין ביצי דגים דהא כיון דיש מיעוט דגים טהורים שגם הם משריצים הביצים בשני ראשי כדין או חדין ממש כמו ביצי דגים טמאין וכן להיפוך כדאיתא בגמ' וכיון שדבר זה נמצא לפעמים בדגים ובעופות שבעולם ומעורב היא בדגים ובעופות השמים וזאת נקרא ג"כ תערובות כמו תערובות חתיכות ממש וגם יש כאן דין קבוע כמו שכתב הר"ן בביצה ועיי' או"ת תי"ג ומ"א סי' ל"ב ס"ו ועיין במל"מ סוף פ"ח דמעילה נמצא לדברי העד שאומר שמכיר מקום אחד ששם יש עוף טהור אחת שיולדת ביצים בסימני של עיף טמא ממילא לדידי' הא ליכא כאן רוב כלל דהא אצלו ניכר ההיתר כיון שהיא יודע שהביצים הללו טהורים הם ודמי ממש למקולין שיש שם רוב בשר טריפה ומיעוט כשירות שנאמן עד אחד לומר שזה החתיכה היא כשרה והכא נמי היכא דהעוף או הדג קבוע במקומו היה לו להיות נאמן וי"ל:
ואני אמרתי להביא קצת ראי' שעד אחד נאמן גם נגד הרוב מסוטה ד' ו' דאמרינן התם סוטה שיש לה עדים במדינת הים שזינתה אין המים בודקין אותה ואנהר לן עיינין ממתניתין דקתני מי שבאו לה עדים ואלו אסורות מלאכול בתרומה כו' ומוקמינן לה שבאו העדים לאחר שתיה שזינתה ואי אמרת שאף שיש עדים במדה"י המים בודקין לה ואם זינתה המים ממיתין אותה הכא דלא מתה איגלאי מילתא דסהדי שקרי נינהו אמר רב יוסף לעולם אימא לך מים בודקין אותה ומה שלא מתה אימור דזכות תלי לה ע"כ בגמ' וכתבו שם התוס' ד"ה ושבאו לה עדים ואמרו שנטמאה דלאו דוקא שני עדים אלא ה"ה בעד א' נמי מיירי מתניתין ע"ש והשתא הא ע"כ הא זכות תולה במים המרים היינו ע"ד המיעוט וההזדמנות דאל"כ מה היא הבחינה של המים ממרים דעדיין לאחר שתיה ג"כ בספיקא עומדת כמו קודם שתיה כיון דרובן או אפילו מחציתן הזכות תולה אלא ע"כ שדוקא מיעוט נשים הזכות תולה להן ופשוט היא ואי אמרינן דעד אחד אינו שול להכחיש את הרוב א"כ הדרא הדיוק של הגמ' לדוכתא דאי אמרת דסוטה שהלך בעלה למדה"י והמים בודקין אותה הרי סהדי שקרי הוא מאי אמרת שמא חלה לה הזכות הא זאת לא הוי אלא מיעוטא וכיון דמתניתין מיירי נמי בעד א' הא יש לנו הרוב שמכחיש את העד אלא ע"כ מוכח מכאן שעד א' נאמן ג"כ נגד הרוב אף ברובא דליתא קמן ואין להאריך בזה כעת עכ"פ מבואר מדברינו דעד אחד עדיף מסימנים הנאמרים בגמ' בביצי עוף טהור ובדגים ובודאי זה פשוט הוא דלא עדיפא הני סימנים של העגלים שהמציאו האחרונים מדעתם מסימני דגים הנאמרים ומפורשים בגמ' ואפ"ה אמרינן התם דעד א' האומר היפוך הסימנים הוא נאמן מכש"כ בסימני העגלין ודאי העד נאמן:
הן אמת כי מצאתי בפ"מ החדשים בסופו שנדפס שם כלל אחד מדיני סימנים ומביא בשם השיטה מקובצת ב"מ דף כ"ח שכתב על הא דאמר רבא החם את"ל סימנין דאורייתא סימנין וסימנין יניח סימנין ועדים ינתן לבעל העדים סימנין וסימנין ועד א' עד אחד כמאן דליתא דמיא ויניח הא דנקט את"ל סימנין דאורייתא אף שדין זה שייך אף אי סימנין הוא דרבנן משום דבעי נמי למימר סימנין וסימנין ועד א' העד כמאן דליתא דמי וזה לא שייכי אלא אי סימנין דאורייתא אבל אי סימנין היה דרבנן אזי העד עם צירוף הסימנין הי' מכריע ליתן לבעל העד ומזה הוכיח הפ"מ דמשמע מזה דאפילו אם סימנין אינו אלא מדרבנן מ"מ אם לא היו הסימנין מסייע לבעל העד לא היה העד נאמן אף בסימן אמצעי דהא התם ע"כ בסימן אמצעי מיירי דסימן מובהק לכולי עלמא הוא מן התורה ע"ש וזה הוא היפוך דברינו אמנם מה אעשה כי לא הבנתי דבריו דהא לפי מה שכתבתי לעיל אין שום ראי' מסוגיא זו דהתם הא בהכחשת בע"ד מיירי וכל היכא דאיכא הכחשה אזי עד אחד בממון לאו כלום הוא וכמו שהאריך בזה הר"ן בפ' האומר גם לכאורה דבריו סותרים מיו"ד סי' פ"ג שהבאתי לעיל שכתוב שם שעד אחד עדיף מסימנין גם מה שמקשה על הש"מ שמוכח מדבריו שאם אין אחר שמביא סימנין אזי עד אחד נאמן במציאה ואמאי הא שני עדים בעינן ע"ש ובאמת הא דברי הש"מ הם דברי הר"ן ממש דפ' ג"ה שהבאתי הילכך אין להתיר הבשר אמנם לענין הכלים יש לצדד עפ"י סברת האחרונים שזה הסימנין מכריעין שהולד לא נפל הוא וא"כ אף אם אנו מאמינין לדברי העד שהוא עדיין בתוך שבעת ימים אבל מ"מ כיון דחזינן בו הסימנין ע"כ כבר כלו לו חדשיו דבתוך שמנה חדשים לא נמצאו הסימנין הללו גם יש כאן סברת הנב"י דבנפל מן הגג לכ"ע לא חיישינן לשמא לא כלו לו חדשיו ולא פליגי רשב"ג וחכמים אלא דוקא במת מעצמו והכא נמי לענין עגל כנפל מן הגג דמי ויש לצדד בזה להקל כנלע"ד:
סימן כח
נשאלתי ע"ד המנהג בעדים לקנות עגלים מנכרים הבאים ומודיעין לישראל שנולד לו עגל בתמונה זו היינו אדום או שחור וכה"ג ואח"כ ממתין הישראל שמנה ימים מיום הגדתו של הנכרי ואם מוצא בו הסימנים כפי מה שאמר לו קונין ממנו ושוחטין אותו אי שפיר למיעבד הכי או לא ע"כ תוכן השאלה:
תשובה הנה דעת הרא"ה בספר בדה"ב ד' ק"ו וביש"ש פ' ג"ה סי' ל"ג וכן בשו"ת פנ"י סי' ט' ובכמה דוכתא פסקו להלכה דבכל מילתא דעבידא לאיגלוי נכרי נאמן אפילו אם אינו מסל"ת ע"ש ולפי זה אפשר דכאן נמי הוי בכלל מילתא דעבידא לאיגלוי מ"מ נידן דידן לכאורה לא נקרא מילתא דעבל"ג משום דעד כאן לא התירו הפוסקים הנ"ל משום האי סברא דעבידא לאיגלוי אלא דוקא שאם יתברר היפוך כפי מה שאמר אזי לא יהי' לו שום התנצלות למה אמר כן כמו מהראי' שהביאו מהא דאמרינן בגיטין בשטרא פרסאה דלא ידעינן למקריא מקרינן לנכרי במסל"ת ומגבינן בי' ממונא והיינו משום דהתם אם ימצא היפך כפי מה שאמר הרי יתבדה תיכף ולא יהיה לו אז שום התנצלות למה קרא היפוך כפי מה שנכתב בהשטר אבל במקום שאף אם אח"כ יתברר היפוך כפי מה שאמר לא יתפוס בשקרו בזה לא מצינו שיהי' נקרא עבידא לאיגלויי כמו בעובדא דידן שאומר שנולד לו עגל לבן מה בכך כי אף אם אח"כ לא ימצא אצלו העגל יכול לומר כי מה שאמר אמת היתה רק שאח"כ נגנב ממנו או נאבד ממנו העגל ולא נתפס בזה לשקרן הילכך אפשר דבזה לא שייך מילתא דעבידא לאיגלויי:
והנה ביו"ד סי' קכ"ז סעי' ג' והוא מהגמ' אמרינן התם דעד אחד נאמן באיסורין אמנם דוקא להיתר כי התורה האמינתו דילפינן לה מוספרה לה או משאר דוכתא וכתב ע"ז הרמ"א מיהו בדבר דאיכא לברורי כגון שאמר לו אחד בא ואראך האיך מנסכין יינך צריך לחוש לדבריו ע"כ והוא מהתוספת קידושין דף ס"ה והנה לפי פשוטא משמע דכוונת הרמ"א הוא דכיון דאיכא לברורי אזי נאמן העד אף לאסור אף אם המנסך כבר הלך משם וכן מבואר בתוס' במקור של דין זה אמנם הט"ז בס"ק ה' מפרש דברי הרמ"א שהכוונה הוא שכיון שהעד רוצה לברר האיסור ניכר שקושטא קאמר רק לענין זה לחוד שצריכין לילך אחריו אבל אם באמת הלך ולא מצא שם המנסך אזי אין כאן איסור כלל ע"ש ולכאורה דבריו תמוהים דמי הכריחו לפרש כן ולהוציא דברי הרמ"א מפשטן ולהקל ואמאי אינו מפרש כפשוטא דאף דאמרינן דעד אחד אינו נאמן להחמיר ואין מאמינין לו אם אמר לאחד נפל דבר איסור לתבשילך או פלוני מנסך יינך מ"מ אם העד אמר לו בא ואראך האיך שפלוני מנסך יינך אזי אמרינן מאחר דצריך לעלות על דעתו אולי יצווה לו הבע"ב וילך תיכף ואם לא ימצא כמו שאמר יתבדה ויתחזק לשקרן אמרינן דבודאי קושטא קאמר משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי אלא ע"כ הוא אשר דברנו דזה לאו מילתא דעבידא לאיגלויי משום דהא העד יכול להתנצל שאמת היה כדבריו רק שבתוך כך אזיל המנסך לעלמא וכן ראיתי בספר שו"ת שיבת ציון סי' ל"ח ע"ש לפי זה נידן דידן נמי דכוותי' דמיא דהא בזה נמי יכול לתרץ דבריו שבאמת נולד לו עגל כזה רק שאח"כ בינתיים נגנב או נאבד:
אמנם ראיתי עוד שם בספר שיבת ציון שהביא דברי הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק כ"ד שהקשה על הרמ"א למה כתב בלשון יש אומרים הלא ש"ס ערוך הוא בקידושין דף ס"ו שאם אמר לו בא ואראך פלוני כהן שהוא בעל מום ועובד עבידה אמרינן דכיון שיכול לברר דבריו העד נאמן אפילו להחמיר וע"ז הקשה השיבת ציון ג"כ דלא דמי להתם דבשלמא בעל מום אם אמר לו בא ואראך המום שלך אזי אם לא ימצא בו המום יתחזק לשקרן הילכך שפיר הוי מילתא דעבל"ג לכך נאמן משא"כ לענין דינו של הרמ"א שפלוני מנסך יינך שיכול לומר פלוני המנסך אזיל לעלמא לא הוי מדע"ל ואינו נאמן אלא להחמיר לענין זה שצריכין לברר ע"ש לפי זה נ"ד הא תלי בהפלוגתא של הט"ז והש"ך דלהט"ז כיון שיכול להתנצל לא הוי מילתא דעב"ל ולהש"ך כל שהעד רוצה לברר הדבר אז לעולם נקרא עבל"ג:
אמנם לדעתי נראה שגם מהש"ך אין ראי' לנ"ד וגם דבריו נכונים מאד מקושיית הבעל שי"ל דהא התם בקידושין ד' ס"ו לענין אם אומר העד בא ואראך המום שלך אמרינן דהוא נאמן אפילו במקום שאחר מכחישו ואומר שאין בו מום כמו שכתבו התוס' שם וא"כ יש להבין מה שייך לומר שם להאמין להעד שאומר שהוא בעל מום משום דהוא מילתא דעבל"ג שעד אחד נאמן הא כיון שאיכא כאן עד א' ואומר שאין בו מום הרי גם להאחר יש כאן מילתא דעבידא לאיגלויי ומאי חזית למיזל בתר האי דאומר שיש בו מום זיל בתר האי דאומר שאין בו מום בשלמא אם אין מכחישין אותו אלא הבעלים לחוד והוא מילתא דעבל"ג אז העד נאמן ולא שייך כאן לומר ג"כ מאי חזית למיזל בתר העד זיל בתר הבעלים דהא גם לדידהו הוי מילתא דעבידא לאיגלויי משום דבעל דבר שאני דאין עליו שם עד כלל דאין אדם מעיד על עצמו אפילו במילתא דעבל"ג אבל במקום שהמכחיש הוא ג"כ עד הא כל כה"ג שוב לא שייך להאמין לזה יותר מזה דהא לשניהם היי מילתא דעבל"ג ויותר מזה קשה על הש"ך בכאן לענין אם אמר לו אחד פלוני מנסך יינך ובא ואראך שדעת הש"ך בס"ק כ"ד שאפילו אם מכחישו עד אחד ואומר שאין פלוני מנסך מ"מ זה האומר שהוא מנסך נאמן ע"ש ואם נאמר דהוא משים מילתא דעבידא לאיגלויי כמו שעלה על דעת השיבת ציון בודאי קשה יותר דהא כמו שהוא מדעל"ג למי שאומר שפלוני מנסך כעת יינך ומשום כן אמרינן דקושטא קאמר כמו כן הוא מילתא דעבל"ג למאן דאמר שאין פלוני מנסך ואדרבא האומר שפלוני מנסך יינך אינו כ"כ מלדעבל"ג כי לא יתפס על שקרו דאמרינן שמא בתוך כך הלך המנסך משא"כ האי דאמר שאין פלוני מנסך אם נלך ונמצא היפוך דבריו אין לו שום התנצלות על דבריו ומאי אולמי' דהאי מהאי אבל המעיין בש"ך בח"מ סי' ל' ס"ק י"ג ובאו"ת שם יראה כי הש"ך אינו מפרש כלל הסוגיא דקידושין לענין בעל מום שאמר עד א' בא ואראך מומך שהיא משום מילתא דעבל"ג כי כאן לא שייך כלל הדין של עבל"ג רק דמיירי דאחד אומר לכהן יש לך מום בא ואראך ורוצה לברר הדבר והשני אינו רוצה לברר בזה אמדוהו חכמים שכיון שהעד האחד רוצה לברר תיכף אנן סהדי דהאמת אתו אפילו נגד עד המכחישו וזה עדיף ממילתא דעבל"ג כי מילתא דעבל"ג נקרא כגון אם אמר זה הביצה הוא מעוף פלוני המצוי אצלינו ויש בידינו לגלות ולברר הדבר אבל מ"מ העד גופא האומר שהוא מעוף פלוני אינו מבקש מאתנו שהוא רוצה לברר אבל במקום דהעד גופא רוצה לברר זה עדיף טפי ממילתא דעבל"ג הילכך שפיר הקשה כאן הש"ך דהא הכא מיירי שאמר לו בא ואראך האיך שפלוני מנסך יינך והוא רוצה לברר ובמקום העד רוצה לברר בודאי נאמן ולא קשה כלל קושיית השיבת ציון דזה לא הוי מילתא דעבל"ג משום דלא יתפוס בשקרי שיכול להתנצל שפלוני המנסך הלך לו דזה אינו כי כאן לאי משום מדעבל"ג אתינן עלה אלא רק משום דכיון דהעד רוצה לברר ודאי קושטא קאמר ופשוט הוא למעיין בזה נמצא לפי זה גם מדברי הש"ך אין ראי' שסובר שנ"ד נקרא מדעל"ג דהא הכא אין הנכרי מבקש לברר רק שאנן אמרינן דבמילתא דעבל"ג לא משקרי אינשי ואפשר דהיינו דוקא היכא דשייך מירתת שלא יראה כשקרן משא"כ היכא דיש לו התנצלות לתרץ דבריו אז אינו נאמן:
ואם כה נאמר היינו יכולין לתרץ ג"כ בטוב קושיית הב"ש בסי' קס"ט סעי' קטן ו' דאיתא התם שאם נשים מעידים על ריבוי שערות או שיש לה דדים נאמנות אף היכא דליכא חזקה דרבא כגון שלא הגיעה לכלל שנים דאז לא שייך לומר חזקה כיון שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימנין מ"מ כיין דאמרי שיש ריבוי שערות נאמנות משא"כ היכא דנשים אמרי דליכא רק שתי שערות אינן נאמנות אלא דוקא היכא שהגיע לכלל שנים דא' איכא חזקה דרבא שהקשה הב"ש אמאי אינן נאמנות אפי' היכא דאמרי דליכא אלא שתי שערות הא הוה מילתא דעבל"ג לבדוק ע"י נשים אחרות ותירץ שם בדוחק כמו שכתב הב"מ שם ע"ש אבל לפי חילוק הנ"ל נכון מאד דהא אנן קי"ל דחיישינן שמא נשרו השערות כדאיתא בש"ע אה"ע שם ועיי' במהרי"ט ח"א סי' מ"א דהאי חשש שמא נשרו הוא בגדר רוב שרובא עבידי הוא דהשערות נושרות ואף לקולא מצטרפין הסברא של נשרו היכא דאיכא עוד ספיקא להקל כגון אם חלץ ליבמתו שהיא ספק יבמה ולא מצאו לה סימנים כל שהגיע לכלל שנים אמרינן דמותרת משום ס"ס שמא לאו יבמה היא ואת"ל יבמה היא שמא חליצתה חליצה היא שהיא גדולה ואף שאין לה סימנין אמרינן נשרו ועיי' במי נדה דף מ"ח וגם זה פשוט דכל דחיישינן שמא נשרו שוב אין חילוק בין לאלתר או לזמן מרובה דהא לא מצינו חילוק כזה בש"ס ופשוט הוא וא"כ ניחא קושיית הב"ש משום דעדות של שתי שערות לא נקרא מילתא דעבל"ג מטעם דהם אינן מתייראין לומר שקר שאם לא ימצא השערות אח"כ יתנצל שבתוך כן נשרו (אחר כתבי זאת כתב לי רב אחד שראה כעין זה בספר ישועות יעקב ושמחתי שכוונתי לדעתו):
איברא שכל זאת הוא לשיטת שאר פוסקים אמנם דעת הרמב"ן בחידושיו לנדה דבאמת הא דנשים נאמנות על שערות הוא משום דעבידא לאגלויי ע"י נשים אחרות וכן כתב להדיא הריב"ש בסי' קנ"ה ומשמע מדברי הרמב"ן דנשים נאמנות בכל מקום בין לקולא כגון לענין מיאון לומר שקטנה היא וממאנת ובין לחומרא והיינו ע"כ משום סברא זו דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי וקשה הא זה לא הוי כ"כ עבל"ג דיכולין להתנצל ולומר דאח"כ נשרו וע"כ נראה דבאמת פליגי בזה הסברא גופא ששיטת שאר פוסקים דכל שיש לו דבר לתרץ נפשי' שלא יתפוס בשקרן לא נק' עבידא לגלויי אבל דעת הרמב"ן דאף היכא דיש לו התנצלות אח"כ מ"מ נק' עבידא לאיגלויי והשתא דאתינן להכי שיש בזה פלוגתא בן הראשונים הילכך מאחר שהסכימו כמעט כל הפוסקים שחשש של עגל הנשחט בתוך שמנה הוא רק איסור דרבנן א"כ שוב יכולין לסמוך על שיטת הרמב"ן ושאר פוסקים דזה נקרא על"ג וגם נכרי נאמן:
ולאחר החיפוש מצאתי בתשובת רע"א בסי' צ"ב לענין הכרת אחי המת ביבמה ומביא מהא דקי"ל בעגונה דעד מפי עד נאמן ולא חילקו חכמים דמשמע דבכל מקום נאמן השני אף שבשעה שאומר לפנינו משם העד כבר מת העד הראשון מ"מ מהני. וכן בהא דמצא כתוב פלוני מת דפליגי בזה בירושלמי ואית דאמר אפילו בשטר שאינו מקויים נמי מתירין את אשתו אף שאינו יכולין להכחישו אלמא דמ"מ נקרא מילתא דעבל"ג מיהו יש דוחין ראי' זו משום דדוקא בעיגונה הקילו דהתם שייך נמי הסברא של אשה דייקא ומנסבא משא"כ בשאר דוכתא אפשר דכה"ג לא נקרא עבל"ג אמנם לדעת כמה פוסקים בשיטת הרמב"ם שסובר דנפשטא האיבעי ביבמות דטעמא דעד אחד נאמן בעיגונא הוא נמי משום דהוי מילתא דעבל"ג ולא משום דדייקא ומנסבא כמו שהאריך בזה הכ"מ בהלכות גירושין. וכן מפרש המהרי"ט בסי' מ"א כן בדעת הרמב"ם ע"ש נמצא לפי זה הא בעיגונא נמי הא דעד אחד נאמן התם אינו אלא משום מילתא דעבל"ג ואפילו הכי קי"ל דאפילו עד מפי עד נאמן אף שכבר מת העד הראשון ואיני מתירא שמא יכחישנו ואפילו הכי נקראת זאת עבל"ג והיינו כמו שכתב שם הטעם רבינו ע"א שחכמים אמדוהו הטבע של בני אדם שאין רצונם לומר דבר שיתברר אח"כ היפוך דבריהם אף שיהי' להם התנצלות על דבריהם כגון בעד המעיד מפי עד שמת פלוני והעד הראשון כבר מת שמשיאין את אשתו אף שאם יבא בעלה יכול לומר אני איני חייב בדבר רק פלוני אמר לי כן מ"מ אין רצונו של אדם שיתבטלו דבריו דאף דאינו שקרן ממש מ"מ מחזי כשקר וכל כה"ג אין אדם רוצה ואמרינן בודאי קושטא קאמר והוי זאת בגדר חזקה כמו כל חזקות הנאמרים בש"ס והמעיין היטב במהרי"ו סי' פ"ח יראה שכוונתו גם כן אלא שקיצר שם מאד:
ואנכי עשיתי סמוכין לדין זה מהא דנדה דף ס"ח דאית לי' לר' עקיבא דזבה שבדקה עצמה יום ראשון ושביעי ושאר ימים בנתיים לא בדקה דאין לה אלא יום שביעי לחוד ותמנה עוד ששה ימים ומבואר הטעם בפוסקים שסברת ר"ע הוא דסובר שנדה או זבה כיון שנעשה פעם אחת נדה או זבה מדאורייתא היא בחזקת טמאה עד שתספור הנקיים לפנינו ואף שכתבו התוס' בריש גיטין דנדה לא נקראת חזקת טומאה זה הוא הכל שלא אליבי' דר"ע כי הוא סובר דנדה נקראת חזקת טימאה ע"ש בנדה בפי' הרמב"ם על המשנה ובאלי' רבה שם להגר"א ובנב"י סי' מ"א ובבית מאיר שם עיי' היטב בדבריהם ותמצא שכן הוא נמצא לפי זה לשיטת ר"ע האיך יפרשו אליבי' הא דאיתא במשנה נדה י"ג החרשת והשוטה אם יש להם נשים פקחות מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה הא לר"ע אחר שהוחזקו בטומאה האיך אשה נאמנת ע"ז ואף שדעת כמה ראשונים שאף היכא דאתחזק איסורא נמי עד אחד נאמן מ"מ אם נאמר שגם ר"ע סובר כן א"כ קשה על רוב הראשונים דסברי שבמקום חזקה אין עד אחד נאמן מנ"ל להו זאת הא כיון דמוכח מר"ע שסובר שעד אחד נאמן אפילו כנגד החזק ובש"ס אין מבואר מי שחולק עליו היה לן לפסוק ג"כ כוותי ואף דכתיב בנדה וספרה לה שאשה נאמנת לענין נדה זהו הכל היא לעצמה לענין תרומה וקדשים או אפילו לבעלה אבל אשה לחברתה ע"ז לא נאמרה וספרה כדאיתא בפוסקים ואין לומר כיון דאי אפשר בענין אחר שאני זה אינו דכל בדאורייתא לא סמכינן על סברת של אי אפשר ומזה קשה לי נמי על הפני יפות פ' מצורע שהקשה למה לן הקרא של וספרה שאשה נאמנת לענין נדה תיפוק לי' משום דאי אפשר בלאו הכי ודמי להא דאמרינן בקידושין דף ע"ג נאמנת חיה לומר זה יצא ראשון לענין בכור אף שבדיני נחלות בעינן שנים וע"כ היינו משום דאי אפשר בלאו הכי ע"ש ודבריו אינם מובנים לי דהא להדיא כתב שם הר"ן דנאמנת החיה הוא רק מדרבנן משום שאי אפשר בלאו הכי. והב"ש בסי' ד' ס"ק ט' הקשה דלמה לו להר"ן טעם זה תיפוק לי' דכל היכא דליכא לא חזקת איסור ולא חזקת היתר אז עד אחד נאמן בכל מקום ע"ש מה שתירץ שיש חילוק בין עדות איש לעדות של אשה שאשה אינה נאמנת אף היכא דליכא חזקה כנגדה אלא משום האי סברא דאי אפשר והפנ"י שם תירץ דכוונת הר"ן הוא דהן אמת שכל מקום דליכא חזקה המנגדת עד אחד נאמן מ"מ הכא כיון דבכלל יוחסין הוא לומר זה כהן וזה לוי הוא וקי"ל דעשו מעלה ביוחסין כדאיתא בפ"ק דכתובות לענין כמה דברים וא"כ הכא נמי היה להו לתקן שלא נאמין לאשה אחת ע"ז תירץ הר"ן דכאן לא עשו מעלה משום דאי אפשר נמצא דלכל הפירושים בר"ן מבואר דלא סמכינן על הסברא של אי אפשר אלא במקום דהעד אינו מנגד להחזקה או בדבר דרבנן אבל בדאורייתא וגם היכא דאיכא חזקה כנגדה לא סמכינן כלל על סברא זו דאי אפשר וכן מבואר בכמה פוסקים שעל סברא זו שאי אפשר בלאו הכי לא סמכינן בדאורייתא אלא דוקא בצירוף עוד טעמים עיי' בריב"ש סי' קנ"ה ובמרדכי פ' מצות חליצה סי' מ"ח שלא סמכו על בדיקת נשים בשערות משום האי סברא לחוד שאי אפשר ע"י אנשים כמו בבדיקות נדה בשוטה וחרשת רק בצירוף משום דהוא נמי מילתא דעבל"ג ע"י נשים אחרות. גם בלאו הכי הא שם בנדה דף י"ג דמתקנין את החרשת ע"י פקחות לאכול בתרומה זה נקרא אפשר דהא אפשר בחולין כדאיתא בגמ' אלא ע"כ היינו טעמא דנשים נאמנות כאן הוא ג"כ משום דעבידא לגלויי ע"י אחרים שיבדקו אותה עוד כמו בעובדא דריב"ש שם וא"כ יש להבין הא הכא יש להם התנצלות טובה שלא יתבדו כגון אם יאמרו שמצאו דם והיא טמאה ואח"כ ימצא שהיא טהורה יכולין לומר שאח"כ נתקנת וכן להיפוך יכולין לומר השתא חזאי ואפילו הכי סמכינן על נשים לבדוק החרשות הן לקולא הן לחומרא אלא ע"כ אפילו במקום שלא יתבדו מ"מ נקרא עבל"ג משום דאין טבע של אדם להעיד דבר שיהיה נראה בעיני בני אדם שהוא שקר כמו שכתב המהרי"ו ורע"א הנ"ל ולענין איסור דרבנן בודאי נקרא זה עבל"ג ותדע דהא לענין הכרח שם האיש ושם האשה בגט סמכינן על כתב שנמצא כתוב שכן הוא שמם אפילו אם הוא אינו מקויים כדאיתא באה"ע סי' ק"כ והתם שלא במקום עיגון מיירי דהא במקום עיגון כותבין אפילו אם אינן מכירין והא כתב שאינו מקויים בודאי אינן יכולין להכחישו דהא אין יודעין מי כתבו ואפילו הכי כיון שהכרת האיש והאשה אינו אלא דרבנן סמכינן אף ע"ז ואמרינן כיון דהוא מילתא דעבל"ג לא משקרי הילכך בנ"ד נמי כיון שהוא אינו איסור דאורייתא נראה דיש לסמוך בזה ולומר שהנכרי נאמן. מיהו לשיטת הריטב"א בגיטין דף ב' ובקידושין פ' האומר ולשיטת הנ"י בפ' האשה רבה ושאר ראשונים שכתבו דהיינו טעמא דלא ילפינן מוספרה לה שעד אחד נאמן באיסורין הוא משום דהתם אי אפשר שאין הבעל יכול לידע אימתי זמן וסתה א"כ אפשר לתרץ קצת דנהי דר"ע לא יליף בשאר איסורין מנדה היינו משום דהתם אי אפשר ור"ע הא אית לי' בכמה דוכתא אין דנין אפשר משאי אפשר עיי' יבמות מ"ו משא"כ בבדיקות של חרשת ושוטה כיון דזה נמי אי אפשר שפיר ילפינן מינה שנשים נאמנות ואף דבאכילת תרומה נקרא אפשר דהא אפשר בחולין כדאמרינן בכמה דוכתא יש לומר דבזה אין אנו חוששין כיון דקטן אוכל נבלות הוא רק מדרבנן סמכינן על נשים או אפשר לומר כיון דנתנו להם נאמנות לענין איסור נדה נאמנות הם לכל מילי אמנם לשיטת הראשונים דלא מחלקין בזה יש קצת ראי' וצ"ע:
סימן כט
עוד להרב הנ"ל..: מה שחשש כת"ר עוד מטעם כי אף אם נאמר שמאחר שאז בשעה שאמר שנולד לו עגל לבן או שחור כיון שהוא מילתא דעביד לגלויי נאמן בזה מ"מ כיון דחיורא וסומקא לאו סימן הוא כלל כדאיתא בפ"ב דב"מ וא"כ מאחר דאז בשעה שאמר לו הנכרי שנולד לו עגל כזה לא הלך לראות תיכף רק לאחר ימים הרבה ממילא שוב יש חשש שמא העגל שאמר לו הנכרי כבר מכר לו העכו"ם וזה עגל אחר הוא שנולד והוא עדיין בתוך שמונה ואף שיש לו הסימנים כמו שאמר לו אז הנכרי דהיינו שהוא לבן או שחור הא באמת זה לא הוי סימן כלל והסברא של מילתא דעבידא לגלויי הא כבר חלף והלך לו מאחר שעבר כמה ימים מאמירת הנכרי וכי לעולם ישמור אותו זה ת"ד:
ולדעתי זה אינו דכל דאמרינן דהנכרי קושטא קאמר שנולד לו עגל כזה שוב לא חיישינן שמא עגל ההוא מכר וזה אחר הוא וראי' מפורשת לזה מתשו' הרא"ש הובא בש"ע אה"ע סי' י"ז שאם נכרי א' אמר שנתלוה עמו יהודי אחד ומת והיה עדים שיודעין שיהודי פלוני נתלוה עמו ומהמיתה הם לא ידעי מאומה אפילו הכי מצטרפינן העדתם שאומרים שיהודי פלוני נתלוה עם הנכרי עם הגדת הנכרי שאומר שהישראל שנתלוה עמו מת ואין צריכין לחקור מן הנכרי אם זה הישראל שיצא עמו מכאן מת או שמא זה האיש הלך לדרכו ונתלוה עמו אחר ואותי אחר מת מאחר דהנכרי אינו אומר להדיא שישראל שיצא עמו מכאן מת בדרך אלא אמרינן זה שנמצא זה הוא שיצא ע"ש בתשו' הרא"ש. וה"נ דכוותא. הן אמת שהט"ז שם הקשה על דין זה מביצה דף י' בזימן שחורים ומצא לבנים או בזימן בתוך הקן ומצא חוץ לקן דחיישינן להחלפה ע"ש אבל באמת לא דמי כלל דהתם כיון דאיכא ריעותא דלא נמצא במקומן כמו שהניחן חיישינן ואזלינן בתר רובא דעלמא ואמרינן דפריש מרובא דעלמא משום דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב משא"כ בעובדא דתשובות הרא"ש כיון דליכא ריעותא לא חיישינן כלל. וכן תירץ בספר מה"צ שם ס"ק ס"ג לפי זה בנ"ד נמי כיון דליכא ריעותא לא חיישינן למידי ואדרבא אם ניזל בתר רובא דעלמא בודאי אין חשש דהא רוב ולדות אינן נפלים כמש"כ התוס' ביבמות דף ל"ו ובבכורות הילכך לא חיישינן להחלפה וכן בבכורות ד' כ"ד אמרינן באם נאבד בעל מום אחד בין שאר בהמות שלא ראינו אותן אם יש בהם מום או לא ואח"כ נמצא בין הבהמות בעל מום אחד לא חיישינן שמא לא זה הוא שנאבד רק אחר היה שם שהיה לו ג"כ מום אלא כל דאין ריעותא לפנינו אמרינן זה הוא שנאבד זה הוא שנמצא ולא דמי להא דאמרינן ביבמות דף קט"ו באם מצא פירות בכלי וכתב עליה שם תרומה דאמרינן תרומה היתה בה ואח"כ פינן והניח בה חולין אלמא דאף בשאר איסורין אמרינן דנתתלף ואף להקל כמו התם דאמרינן חולין הוא דשאני התם כמש"כ התוס' שם שכן הדרך הוא להחליפן מטעם דהא מתחילה נמי הניחן בהכלי כדי להשתמש וליטול מהפירות לצורכו ולהניח אח"כ פירות אחרות משא"כ היכא דלא שייך סברא זו לא חיישינן כלל להחלפה מטעם דכאן נמצא וכו' כי דוקא אם היה הדבר של ישראל שהפקיד אצל מי שאינו נאמן אז יש חשש חליפין והתם לא שייך הסברא של כאן נמצא וכו' משום דכל היכא דאיכא בעל בחירה הרוצה לשנות הדבר מקדמותו לא אמרינן סברא זו כמו כל חזקה העשוי' להשתנות דלא נקרא חזקה משום דכל מקום שיש חשש שמא עשה אדם זאת בשביל איזה כוונה שוב לא מהני לא רובא ולא חזקה כמו שהוכיחו הפוסקים מהא דפרכינן בסוף יבמות שאם שמע שמת איש פלוני משיאין את אשתו ופריך הגמ' דילמא צרה היא ע"ש ומאי קושיא הוי לן למיזל בתר רובא דעלמא דלאו צרות הם וכשרים הם לעדות זו אלא ע"כ כל שיש חשש שאדם רוצה לעשות זאת בשביל דבר מה שוב חוששין אנו בכל אופן ולא מהני הסברה של כנונ"ה משא"כ לומר שהנכרי החליף שלו בשלו בזה אין אנו חוששין כלל כמו שכתבו הפוסקים בסי' קי"ח ולכך ברוב טבחי ישראל מותר לקנות בשר אצל נכרי אם הוא במקום שמכריזין אם נמצא טריפה במקולין והיום לא הכריזו ואפילו הכי אסור להפקיד אצלו אפילו במקום שרוב טבחים הם ישראל עיי' היטב בש"ך שם ס"ק א' אלא ע"כ היינו טעמא משום דאז חיישינן דעביד כל טצדקי דאפשר להחליף בשביל הנאתו ולא מהני אז רוב הטבחים כשרים שבעיר משום דאמרינן שהוא עושה את עצמו בכוונה מן המיעוט בשביל הנאתו כמו שחוששין לצרה אמנם כל זאת אם הפקידו אצלו אחרים אבל במה שהוא שלו התם לא חיישינן כלל שמא החליף וכן איתא בשו"ת שבו"י ח"ג סי' ע"ב שנשאל שם על השוחטים אצל נכרי ומניחין הבשר אצל הנכרי בחותם אחד אמאי מהני דהא קי"ל ביו"ד סי' קל"א דאם הוא עדיין של נכרי ולא כתב לו התקבלתי לא מהני חותם עד שיהי' יושב ומשמר ותירץ דכיון שהבשר הוא של נכרי גופא ליכא חשש של חליפין דמאי איכא למיחש שמא הבשר כשר היה שמן ולקח הבשר כשר לעצמו והחליף בכחוש הא כיון שעדיין לא קיבל המעות בעד הבשר וידוע הוא שכפי ערך שומן של הבשר כן הוא המקח והפרעון של המעות א"כ אם יחליף בכחוש לא יתן לו יותר משויה או לא יקח כלל ומה מרויח בזיופא ע"ש וא"כ ה"נ כל דאמרינן שנולד העגל כפי מה שאמר שוב לא חיישינן להחלפה כי מה ירויח בזה הלא הקונה כפי שויה של עגל הוא משלם ולשמא החליף בכדי הא קי"ל דלא חיישינן כדאיתא ביו"ד וגם אין לחוש שמא בתוך כך היה נצרך לו העגל למאכלו ואכלו וזה עגל אחר הוא וסימנא של חיורא וסומקא הא לאו סימן הוא זה אינו פי כבר כתב הח"צ בסי' ל"ט שלזה אין אנו חוששין אם לא שהלך הנכרי במקום שאין לו מה לאכול ועשה כן בשביל רעבון אבל לולא זאת לא חיישינן לזה. וע"ש עוד שכתב הטעם כי ידוע הוא שהנכרים קונים בשר יותר בזול מישראל וא"כ מה לו לצרה הזאת להכניס נפשו בספיקא אולי יתודע זאת ליהודי ולא יקנה ממנה כלל והכא נמי כאן הלא ישראל אחר לא יקנה ממנו כיון שלא ראה את העגל ושמא מכר לנכרי לא חיישינן כמו שכתב הח"צ והשבו"י גם יש לצרף לזה הסברא שכתב השו"מ בסי' רי"ב שכל פסולי עדות אם מעידין קודם מעשה שאין נפק"מ בעדותן נאמנין והוא מתשו' הריב"ש ואף שהשו"מ שם חולק וכתב שלא נאמרו דברים הללי אלא אם הוא בתורת עדות אבל כל שאינו נאמן אלא משום מסל"ת אינו נפק"מ אם אמר קודם המעשה או אח"כ ע"ש אבל לא ידעתי למה כתב כן כ"כ בפשיטות הלא מדברי כמה פוסקים משמע דבאחוה דמיתנא נמי מהני מסל"ת. עיי' באה"ע סי' קנ"ז ובאחרונים שם והיינו משום דאמר כן קודם המעשה כמו שכתב הרי"ף בפ' החולץ נמצא לפי מה שבארתי. וגם דעת השו"מ הוא להתיר וגם בצירוף סימני שינים שכמה מן המחברים סומכים ע"ז לחוד הילכך בצירוף הכל יש להתיר כנלע"ד:
סימן ל
עוד להרב הנ"ל.. מה שהקשה בסוגיא דב"מ ד' כ"ח דאמרינן התם הוא אומר סימני החוט של הגט והיא אומרת סימני החוט ינתן לה ושקיל וטרי בגמ' מאי סימנא קאמרה בחוט אילמא בחיורא וסומקא דלמא בהדי דנקיט לה חזאי אלא דאמרה מדת ארכו ורחבו ע"כ בגמ'. ויש להבין דמשמע מזה דאם היה באופן דלא שייך הסברא דבהדי דנקיט חזאי היינו סומכין על סימני חיורא וסומקא והא לעיל בדף כ"ז אמרינן דהא דלא סמכינן על סימני כלים בעגונה או באבידה מיירי בחיורא וסומקא הרי מוכח דלא סמכינן על סימני של חיורא וסומקא אפילו במקום דלא שייך כלל לומר בהדי דנקיט חזאי עכ"ל:
ולדעתי אין זה קושיא דהא בסוגיא זו נחלקו בו הרי"ף והרא"ש דעת הרי"ף דאף להאשה אין מחזירין הגט אלא בסימנין מובהקים דוקא כמו בכל איסור דאורייתא דאין מחזירין אלא דוקא בסימנים מובהקים:
אמנם דעת הרא"ש שם דאף כאן די בסימן אמצעי משום דכיון דקי"ל דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והא דאינה נאמנת כאן הוא משום דהגט מסייע לה מעיזה וחשש זה אינו אלא איסורא דרבנן הילכך מהני אפילו סימן אמצעי כן ביארו הפוסקים כונת הרא"ש ועין בב"ש בסי' קנ"ג וא"כ באמת יש להבין דעת הרי"ף בזה ואין לומר שהרי"ף סובר דכיון דהגט מסייע לה אזי יכולה היא להעיז ואפילו מדאוריתא נמי אינה נאמנת הלכך בעינן סימן מובהק דוקא דאי אפשר לומר כן חדא דמנ"ל הא להרי"ף הא בגמרא בכתובות לא הוזכרו אלא היכא דעדים קמסייעין לה אזי מעיזה אבל מנא ליה למימר דגם היכא דהגט לחוד מסיע לה לא תהא נאמנת אפילו מן התורה ועוד להגירסא שלנו ברי"ף בגיטין דף ס"ד בסוגיא דשליש גריס הרי"ף כיון דהבעל והשליש קא מסייעין לה מעיזה ומעיזה והא התם איכא נמי גט ולמה צריכין אנו לבוא במה שהבעל והשליש מסייעין לה תיפוק ליה בשביל שהגט מסייע לה:
הלכך נראה דבשביל סיוע של הגט לחוד אזי אפילו לדעת הרי"ף מ"מ סברא זו אינו גורם אלא דהוי רק איסור דרבנן לחוד אבל מדאורייתא נאמנת מכח חזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והא דבעי דוקא סימן מובהק נראה משום דהרי"ף סובר בזה כשיטת הרא"ש בתשובה דאף באיסור דרבנן מ"מ כל שיש לו שורש מן התורה בעינן דוקא סימן מובהק לגמרי והכא נמי כיון דבאנו בזה להתיר אשת איש שהוא דבר דאורייתא אף שהאיסור בזה אינו אלא מדרבנן מ"מ בעינן סימן מובהק דוקא ועיי' בזה בתשובות רע"א סי' ק"ז שהביא פוסקים הסוברים כן:
ובזה ניחא מה שהקשו האחרונים על הנב"י באהע"ז סי' נ"א שהקשו אמאי אמרינן בחולין ד' צ"ו דטביעת עין עדיפא מסימנים תדע דאלו אמרו שנים פלוני דהאי סימנא קטל גברא לא קטלינן לי' ואילו אם מכירין אותו בטביעות עין קטלינן לי' ע"כ בגמ' והקשה א"כ האיך אנו מתירין עגונה ע"י סימנים דהוא איסור אשת איש והא זה הוי חיוב מיתת ב"ד. ותירץ דהתם הא ליכא דקמכחיש להסימנים והילכך שפיר סמכינן על סימנין משא"כ היכא דאיכא גברא דקא מכחיש כגון דאמרי דפלוני קטל גברא דהתם הרוצח מכחיש להו לא סמכינן על סימנים רק על ע"ע דוקא משא"כ בעגונה דליכא מי שמכחיש ע"ש והקשו עליו עיי' בספר ד"ח חלק אה"ע סי' ה' מסוגי' דב"מ הנ"ל דהתם מבואר דהרי"ף סובר דלא מהדרינן לה הגט אם אומרת סימני החוט אלא בסימן מובהק דוקא א"כ ע"כ סובר דכל דהגט מסייע לה אזי אפילו מדאורייתא נמי אינה נאמנת מכח חזקה דאינה מעיזה את בעלה דאל"כ למה ליה סימן מובהק והא די לה בסימן אמצעי אלא ע"כ דסברת הרי"ף בזה דכאן דהגט מסייע לה אפילו מדאורייתא נמי אינה נאמנת ואפילו הכי כל דאיכא סימן מובהק מהני אף דאיכא כאן הבעל דמכחיש אלמא דאפילו במקום הכחשה מהני נמי סימן מובהק עיי' בדבריהם אבל לפי מה שבארתי דגם להרי"ף הא דאינה נאמנת הוא רק מדרבנן ניחא אמנם הרא"ש אף שהוא ג"כ מן הפוסקים הסוברים שאם עיקר האיסור הוא מן התורה אזי לעולם בעינן סימן מובהק כמו שמוכח מתשובותיו שהובא בטור וכמו שהביא שם ג"כ רע"א משמו מ"מ אין להקשות עליו האיך כתב כאן שנותנין לה הגט אפילו ע"י סימנין אמצעים והא בעינן סימן מובהק משום שי"ל דהרא"ש סובר דאם אינו מסייע לה אלא הגט לחוד אזי מצד הדין אפילו איסור דרבנן ג"כ אין בו משום האי סברא גופא דאינה מעיזה רק חשש בעלמא הוא שמא ע"י שהגט מסייע אפשר שהיא מעיזה קצת לפיכך התקינו שכל שהיא אומרת סימנין אפילו הם אמצעים סמכינן עליה שהיא קושטא קאמרה וזה גופא הי' התקנה בזה להאמינה ע"י סימנין הללו וכן מבואר סברא זו להדיא ברא"ש בב"מ שם למעיין בו ונראה לי ראי' ברורה לזה מד' הרא"ש בגיטין פ' האומר סי' ח' בסוגי' דשליש אומר לגירושין דהרא"ש מפרש שם הסוגיא דמיירי בשליח לקבלה שהיא מתגרשת תיכף בקבלת השליח כדמוכח התם בהרא"ש ואפילו הכי כתב שם וז"ל ואפשר כיון דאין מסייע לה אלא השליח לחוד אינה יכולה להעיז ונאמנת לומר גרשתני ע"ש וקשה הא כיון שהגט יוצא בפנינו והיא אומרת שנתגרשה בו הא מסייע לה הגט וכל היכא דמסייע לה הגט הא דעת הרא"ש בב"מ דהיא מעיזה ומעיזה ומכש"כ הכא דמסייע לה ג"כ השליש אלא ע"כ דעת הרא"ש כיון דלא מצינו בגמ' רק היכא דעדים מסייעין לה או היכא דמסייע לה הבעל והשליח אז יכולה להעיז הילכך שוב אמרינן דכל היכא דליכא כל הני לא אמרינן דמעיזה רק משום חומרא בעלמא חששו חכמים בזה והתם בגיטין הא קאמר הגמ' הלשון שהוא נאמן לומר שלא גירשה וא"כ ע"כ מצד הדין היא אינה נאמנת דאי משום חומרא בעלמא לא שייך לומר שהבעל נאמן דהא אי פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר תהי' מקודשת לכך הקשה שפיר על הני דגורסין דהבעל נאמן דמשמע דנאמן לגמרי ואינו מגורשת כלל ואמאי דאפילו אם השליח מסייע להגט מ"מ מצד הדין כל שאין הבעל מסייע ג"כ היא אינה יכולה להעיז ואין הבעל נאמן רק מכח חומרא בעלמא כמו שמוכח מדבריו בב"מ שם:
היוצא לנו דדעת הרא"ש הוא שאם אין מסייע לה אלא הגט אז מצד עצם הדין היא נאמנת מכת החזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה רק משום חומרא בעלמא התקינו חז"ל דבעינן ג"כ סימן ומש"ה מהני אפילו סימן אמצעי אף דלא מהני כן בשאר איסור דרבנן שיש לו שורש באורייתא משום הכי שפיר קאמר הגמ' מאי סימנא החוט דקאמרה אלימא בחיורא וסומקא ואף דאין זה סימן בשאר דוכתא מ"מ הכא כיון דמצד הדין באמת היא נאמנת משום חזקה דאינה מעיזה רק משום חומרא בעלמא הילכך די אפילו בסימן כזו מ"מ הא יש חשש אחר דילמא בהדי דנקיט לה חזאי וממילא הא אין זה כלום ודמי כמו שלא אמרה סימן כלל ומה הועילו חכמים בתקנתן ומשני אלא במדת ארכו ורחבו נמצא דלא קשה כלל מלעיל ד' כ"ז דהתם הוא איסור דאורייתא ממש או אפילו בדבר דרבנן שיש לו עיקר בתורה בזה לא מהני סימן של חיורא וסומקא משא"כ היכא דאינו אלא חומרא בעלמא מהני אפילו סימן כזה:
נמצא לפי שיטת הרא"ש ודאי ניחא קושיא זו ואפילו לשיטת האלפס שסובר דבהא דב"מ שהיא אומרת סימני החוט ג"כ אינה נאמנת אף מצד הדין והילכך בעינן סימן מובהק דוקא נמי ניחא קושיית של כת"ר דהא כבר הוכחתי דאף להאלפס שהיא אינה נאמנת אלא בסימן מובהק דוקא מ"מ אינה אסורה להנשא אלא מדרבנן וא"כ ניחא משום דהא צריכין אנו להבין בסוגי' לגירסת הרי"ף דגריס אלא בנקב בצד אות פלונית מי מכריח זאת להתרצן הא עיקר הקושיא לא הי' אלא לפי מה דס"ד דהיא לא יהבה הסימן של החוט אלא רק במה שהוא חיור או סומק וע"ז פריך דילמא בהדי דנקיט חזאי וע"ז היה לו לתרץ דמיירי שאמרה סימן אחר שאי אפשר לה לראות בהדי דנקיט כגון נקב קטן בשיטה פלוני או כה"ג בדבר שאי אפשר לראות אותו דבזה לחוד די היה לו לתרץ קושיית המקשה ולמה לו להזכיר הסימן היותר מובהק שהוא מהני אפילו אי סימנין דרבנן כיון דהמקשה לא נחית כאן אי סימנין הן מן התורה או מדרבנן ונראה לתרץ עפ"י דברי הש"מ שם שהקשה עוד קושיא בסוגי' זו ע"ש בד"ה אילימא ומחמת כן מפרש דהגמרא פריך פירכא דאיכא בה חידוש ומשני ג"כ שינויא דאית בו חידוש והיינו משום דאצלינו לא נפשטא האיבעי אי סימנין דאורייתא שאז מהני אפילו סימן שאינו מובהק לגמרי אי סימנין דרבנן ובעינן סימנין מובהקין לגמרי דוקא והשתא בין המקשה ובין המתרץ רוצים לפרש דבריהם אליבא דכולי עלמא נמצא דכוונת המקשה הוא כן דאפילו את"ל סימנין הוא מן התורה ולא בעינן סימן מובהק מ"מ חיורא וסומקא לא מהני כלל והתרצן רוצה ג"כ להמציא לו תירוץ שיהי' אליבא דכ"ע דהיינו נקב יש בצד אות פלונית דזה מהני אפילו אי סימנין דרבנן משום דכיון דצריך לתרץ הקושיא של דילמא בהדי דנקיט חזאי מתרץ לו באופן היותר מועיל חדא משום דבזה מתורץ הקושיא שהקשה ועוד שהוא ענין דמהני ג"כ אליבא דכ"ע ע"ש בש"מ מה שמפרש בשם הראשונים והשתא אף אנו נאמר כן עפ"י שיטת הרי"ף משום דבדבר זה אם באיסור דרבנן שמקור האיסור הוא מן התורה אם מהני בזה סימן אמצעי או בעינן דוקא סימן מובהק נחלקו בזה הפוסקים והפנ"י בגיטין שם הביא כמה ראיות מן הגמ' שדי בסימן בינוני ורע"א בסי' ק"ז כתב שדבר זה אי אפשר לפשוט מהגמ' ומביא ראשונים שדעתם דבעינן דוקא סימן מובהק ע"ש וא"כ אפשר לומר ג"כ עפ"י סברת הש"מ שבזה נמי מסתפקא לבעל הסוגיא בגמ' וכל אחד רוצה לומר אליבא דכ"ע לכך פריך המקשה מה סימנא קאמרה בהחוט אלימא דחיורא וסומקא ונאמר באמת דבכל איסור דרבנן אפילו שיש לו עיקר בדאורייתא מהני אפילו סימן אמצעי ומה דצריכא סימנא אינו אלא חומרא בעלמא משום דהיא נאמנת מכת החזקה שאינה יכולה להעיז ודי אפילו בחיורא וסומקא הא זה אינו דזה אינו כלום משום דילמא בהדי דנקיט חזאי ולא הוי סימנא כלל והמתרץ השיב דמיירי בנקב בצד אות פלוני היינו חדא דרוצה לתרץ גוף הקושיא של המקשה וגם בזה הוא מסתפק ג"כ אולי כיון דאין מסייע לה אלא הגט לחוד יכולה להעיז ואף אם הוא איסור דרבנן מ"מ כיון שיש לו עיקר מן התורה בעינן סימן מובהק הילכך מוקי לה בנקב בצד אות פלונית דזה מהני לכולי עלמא וכיון דלפי גירסא זו גם לבעל הגמ' מסתפק אי די בסימן אמצעי או בעינן דוקא סימן מובהק לכן פוסק הרי"ף דבעינן דוקא סימן מובהק ולכן נמי קאמר סתמא דגמ' לעיל דחיורא וסומקא לאו כלום הוא אפילו במקום דלא שייך בהדי דנקיט לי' חזאי משום דהתם מיירי באיסור גמור:
והשתא בנ"ד נמי לענין העגלים כיון שכבר הוכחתי שיש כאן כמה התירים להתיר ואינו אלא חומרא בעלמא בודאי יש לצרף כאן הסימן של חיורא וסומקא שאמר הנכרי:
עוד נראה לי לתרץ הקושיא של כת"ר וגם הקושיא של הד"ת שהקשה על הנב"י שחידש דכל היכא דליכא דמכחיש אזי אפילו באיסור שיש בו מיתות ב"ד נמי סמכינן על סימנין מובהקים. והקשו ע"ז משיטת הרי"ף בב"מ ד' כ"ח דהתם מוכח דהרי"ף סובר דאפילו היכא דאיכא דמכחיש נמי מהני סימן מובהק כמו שהבאתי לעיל אבל עפ"י גירסת הרא"ש ופירושו שסובר שאם היא אומרת סימני החוט לא בעינן סימן מובהק ניחא כי האו"ת בסי' ס"ה ס"ק י"ב כתב דהיכא דליכא כנגד האומר הסימן האמצעי רובא המנגד אותו אז סימן אמצעי דינו כמו סימן מובהק משום דדוקא באבידה שכל העולם נכנסין ג"כ בספק שמא מהם נפל וכן הא דלא קטלינן ע"י סימן היינו נמי מהאי טעמא משום שיש רוב אנשים שנכנסין בספק זה שמא הם היו הרוצחין וברובא דעלמא מצוי שיהיה בהם כמו כן סימן כזה משא"כ היכא דליכא הכחשה אלא בין שני אנשים לחוד אז סימן אמצעי דינו כמו סימן מובהק משום דזה אינו מצוי שהסימן יהיה שוה אצל שניהם יחד ע"ש שהאריך בזה לכך הכא נמי בב"מ בהוא אומר סימני החוט והיא אומרת ג"כ סימניו כיון שאין כאן הכחשה אלא בין האשה ובין בעלה הילכך עלה על דעת המקשה שאף סימן גרוע נמי מהני משום דהכא כיון דליכא רובא המנגד מעלינן לי' חד דרגא ומסימן גרוע נעשה סימן אמצעי כמו לסברת האו"ת שבזה מסימן אמצעי נעשה סימן מובהק לכך פריך שאף אם נימא כן מ"מ דילמא בהדי דנקיט חזיתי' ולאו כלום הוא ואף סימן גרוע נמי לא הוי ומשני אלא במדת ארכו וכו' ובזה מתורץ נמי הקושיא של הד"ח על הנב"י משום דהתם כיון דאין הכחשה אלא בין האשה לבעלה מהני סימן מובהק להרי"ף אף אם הוא בדיני נפשות (וצ"ע דלכאורה ד' האו"ת הללו הם נגד הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע אה"ע סי' קנ"ב דהא לשיטת הרי"ף בהא דסימני החוט בעינן דוקא סימן מובהק אף דליכא רובא דעלמא המנגדת לזה ואף לדעת הרא"ש שסובר דמהני אפילו סימן אמצעי מ"מ זהו הכל היכא דאיכא נמי הסברא של החזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל לולי זאת לא מהני סימן אמצעי והא להאו"ת מהני כיון דליכא רובא המנגד וצ"ע) ועיי' בסמ"ע בח"מ סי' רס"ז ס"ק ט' שכתב שבראשונה קודם שנתרבו הרמאים היו מחזירין אבידה בסימנים של חיורא וסומקא ע"ש הרי להדיא שזה נחשב לסימן מן התורה אפילו להחזיר ע"י אבידה א"כ גם כאן יש לצרפו לענין העגלים לסמוך ע"ז כמו שכתבתי לעיל:
עוד הבאתי לעיל ד' הפנים יפות פ' מצורע שהקשה למה לן הקרא של וספרה שאשה נאמנת על נדתה תיפוק לי' דאי אפשר בלאו הכי וכל שאי אפשר בלא"ה אז עד א' נאמן כמו דאמרינן בקידושין שלשה נאמנים על הבכור חיה וכו' וע"ז תמהתי דהיכן מצינו בש"ס סברא זו שיהי' עד א' נאמן מן התורה משום הסברא דאי אפשר בלאו הכי וע"ז הביא כת"ר דברי הש"מ בכתובות דף ע"ב שכתב שלפיכך נדה נאמנת על טבילתה משום דאי אפשר בלא"ה דמנין להבעל לידע ימי וסתה ע"כ ותמהתי על דברי ידידי כי דבר זה לא היה צריך להביא ממרחק הלא דבר זאת מבואר הוא בחידושי הריטב"א בגיטין ד' ב' ובקידושין פ' האומר וכן הוא בנ"י בפ' האשה רבה אבל כ"ז אינו מספיק לתרץ הקושיא כי התם הכוונה הוא רק דרך דחי' שאם אנו באין ללמוד שיהי' עד אחד נאמן באיסורין מנדה אמרינן שאני נדה דאי אפשר בלאו הכי אבל אי לא גילה לנו מן התורה שעד אחד נאמן אז מסברא לא הוי ידעינן דנאמן אפילו במקום דאי אפשר בלאו הכי והא דחיה נאמנת על הבכור הא כתבתי בשם הר"ן שהוא רק מדרבנן הן אמת שראיתי בתשו' הרא"ש כלל נ"ב שכתב הא דאמרינן בקידושין ד' ע"ד שלשה נאמנין על הבכור חיה התם משום דגלי לן קרא יכיר יכירנו לאחרים שהאב נאמן עליו אף שהוא קרוב ויחיד וע"כ דהיינו טעמא משום שאין כאן אחר להעיד אלא הוא ילפינן מיני' דה"ה התי' או אמו נמי נאמנות הואיל כיון דאין אחר יכול להכירן ע"כ ע"ש א"כ משמע דחיה נאמנת מן התורה מ"מ נראה ברור דאין זה אלא מדרבנן תדע דאם נאמר דסברא זו מהני אפילו מן התורה א"כ הא מהאי קרא דיכיר ילפינן מינה נמי שהאב נאמן לומר על בנו שהוא ממזר ואפילו הכי קי"ל דאמו אינה נאמנת ולא דרשינן כלל בזה טעמא דקרא לומר משום דאין מי שיכיר והואיל דהאב נאמן ה"ה האם נאמנת אלא ע"כ שאין זה אלא מדרבנן. ועוד אפילו אם נאמר שכוונת הרא"ש שהחיה נאמנת מן התורה מ"מ הא משמע מדבריו דאי לאו דכתיב יכיר מסברא לא הוי אמרינן שנאמנת אף דאי אפשר בלאו הכי וזה היפוך מסברת הפנים יפות וצ"ע ועיי' בפי' המשניות להרמב"ם בפ"ק דב"ק על המשנה של שום כסף ובפני ב"ד ע"ש:
סימן לא
מה שהשבתי על התשובה דלעיל לרב אחד וז"ל מה שכתב מר דבמילתא דעבידא לאגלויי ממש נאמן נכרי אפילו להקל ואף אם אינו מסל"ת לכאורה הסכמת הפוסקים דאפילו בגילוי מילתא בעלמא שהוא עדיף ממלתא דעבל"ג מ"מ כל שהוא לקולא אפילו ישראל אינו נאמן ומכש"כ נכרי כמבואר בב"ש סי' קנ"ה ס"ק כ"ג דתוך הפרק כל זמן שלא הגיע לכלל שנים אין הנשים נאמנות לקולא לומר שהיא יכולה למאן אף שיש לברר תיכף אם האמת אתם וזה הוא שיטת הרי"ף והרא"ש והסמ"ג ובאה"ע סי' קמ"ב הובא שם בדברי האחרונים בשם כמה תשובות שאם אשה אומרת שנתגרשה בב"ד של פלוני אף שיכולין זאת. לברר אם האמת כן מ"מ כל שאין לה מעב"ד שנתגרשה אינה נאמנת עכ"ד תמה אני מה זה מביא מגט שהוא דבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון דלא מהני בזה כלל עד אחד אפילו במילתא דעבל"ג משום דדמי לממון ובממון לא מהני הסברא של מלתא דעבל"ג תדע דהא דעת הרמב"ם וכן הוא שיטת רוב הפוסקים דהא דעד אחד נאמן בעגונה הוא משום דהוי מילתא דעבל"ג כמו שהאריך בזה הכ"מ פי"ג מהלכות גירושין מ"מ לא מהני אלא בעגונה דווקא שהקילו בה חכמים אבל לא בשאר דבר ערוה וכן לענין ממון נמי לא מהני כמו שכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות נחלות שאף שמתירין אותה להינשא עפ"י עד אחד מ"מ אין היורשין יורדין לנחלה עפ"י עדות זו ע"ש ואף שהוא מילתא דעבל"ג מ"מ בממון לא מהני זאת וה"ה בכל דבר ערוה דילפינן דבר דבר מממון משא"כ בשאר איסורין וכן כתב להדיא הריב"ש בסי' קנ"ה דאף דבכל דבר איסור מהני מילתא דעבל"ג מ"מ בדבר ערוה לא מהני כמו דלא מהני בדיני ממנות משום דילפינן דבר דבר מממון ע"ש אבל בשאר איסורין אפילו אם הוא איסור כרת מ"מ מהני מלתא דעבל"ג ומביא ראי' מהא דעד נאמן בקידוש החודש כמו דאמרינן בפ"ב דר"ה וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות קידוש החודש שאם אמר העד פלוני ב"ד קידשו את החודש נאמן ומתקנין את המועדות על פיו אף שיש בזה איסור כרת כגון חמץ בפסח או יום הכיפורים והיינו משום דהוי מילתא דעבל"ג דהא אמר שנתקדש בב"ד של פלוני ויכולין הכחישו ע"ש ותמה אני על כ' ידידי הלא הזכרתי את הריב"ש בדברי והאיך לא עיין בו ומזה גופא יש להוכיח ג"כ דגט שאני דהא באשה שאמרה נתגרשה בב"ד של פלוני לא מהני אף דהוא עבל"ג כדאיתא באע"ה סי' קמ"ד ובעד אחד שאמר קידשו ב"ד פלוני את החודש נאמן אלא ע"כ דגט שאני ועיין בתשובות הרדב"ז הובא בפ"ת בסי' קמ"ב ס"ק ז' וע"ש היטב שמוכח מדברי הרדב"ז שסובר באשה אם אמרה נתגרשה בב"ד של פלוני לא מהני אפילו אם עד אחד מעיד כדבריה ואפ"ה פסק הרדב"ז בעצמו בסי' שכ"ו דאם נכרים אומרים שכל עגל שיש לו שיניים הוא וודאי בן ח' ימים סומכין עליהם משום דהוא מילתא דעבל"ג ולענין גט אינו סומך על סברא זו והיינו ע"כ משום דגט שאני שהוא דבר שבערוה ובעינן שני עדים דווקא מיהו ראי' זאת אפשר לדחות קצת עפ"י דברי הריב"ש שכתב שם עוד באותו תשובה שיש חילוק במילתא דעבל"ג כי פעמים יש מלתא דעבל"ג דמהני אפילו לענין ממון כמו שטרא פרסאה דמקרינן לנכרים ומגבינן בו כדאיתא בגיטין ד' י"ט והיינו משום דוודאי יתגלה הדבר בקרוב ע"י אנשים אחרים ע"ש ובזה תירצתי קושיית הח"מ בח"מ סי' ל' ס"ק י"ג שהקשה על הב"י והד"מ שהביאו בשם המהרי"ק שאם אחד אומד אני אראך ואברר עדותי שהוא, נאמן והוא מגמרא דקידושין ד' ס"ו והקשה והא התם לענין איסורא מיירי אבל לענין ממונא אין חילוק בין דבר שיכול להתברר או לא ע"ש אבל לפי דברי הריב"ש ניחא דכבר בררתי לעיל דכל דהעד בעצמו מבקש מאתנו שנלך עמו והוא רוצה להראות לנו ולברר הגדתו זאת עדיף טפי מדבר שעבידא לגלויי מעצמו ואין העד גופא מבקש לגלות הדבר ופשוט הוא עיי' לעיל בתשובתי וא"כ מאתר שהריב"ש כתב דבמלתא דעבל"ג טוב מפקינן אפילו ממון א"כ כש"כ היכא דהעד בעצמו רוצה לברר הדבר תיכף בוודאי נאמן אפילו לענין ממון הלכך היכא דהוא חד מחייבו שבועה וכמו שהסכים שם האו"ת ודברי הב"י והד"מ נכונים מאוד נמצא לפ"ז לא דמי ג"כ קידשו ב"ד פלוני את החודש לנתגרשה בב"ד של פלוני משום דבקידוש החודש אף אם ב"ד שקידשו הלכו מהעיר או מתו מ"מ הא כבר נתפרסם הקידוש בכל ישראל שב"ד מוסרין זה לזה שקידשו את החודש ועדיף טפי אפילו משטרא פרסאה משא"כ בנתגרשה בב"ד של פלוני הא יכול להיות שלא יתברר הדבר לעולם כגון אם בתוך כך הלכו הב"ד או מתו הלכך אין זאת כ"כ מילתא דעבל"ג ומש"ה אינה נאמנת ובזה לא דמי להא דהתיר הרדב"ז באם נכרים אומרים שכל עגל שיש לו שיניים הוא בן ח' ימים דנאמנים משום דעבל"ג היינו נמי מהאי טעמא דהא דבר זה אפשר לעולם לברר זאת ע"י עגלים אחרים ולא דמי לנתגרשה בב"ד של פלוני מיהו יש להוכיח עדיין דאיסור והיתר שאני מדברי הירושלמי בפ' אמר להם הממונה דאיתא התם אמרה להם אשה נולד פלוני בשבת מלין אותה על פיה ר' אמי מל על פי נשים דאמרי השמש הי' על הארץ ונולד בשבת ופירש הקרבן עדה וכן משמע בפני משה שם שר' אמי מוכיח זאת מהא דאמרינן התם שאם העד אומר ברקאי היינו שהאיר פני המזרח סמכינן עליו משום דהוי עבל"ג מזה הוכיח ר' אמי דה"ה אם נשים אומרים שפלוני נולד בשבת קודם שקיעה ואומרים שהיו שם כמה אנשים שראו כן וכן פירש להדיא הגאון מהר"י בכר בספרו דרך אמת תשובה א' דמיירי כה"ג שאומרים שהיו עוד שם כמה אנשים ואמרינן שאם אמרה אפילו אחת נאמנת משום דאפשר לברר ע"י אנשים ע"ש בתשובה והנה זה דמי ממש לנתגרשה בב"ד של פלוני דהא ג"כ כאן אפשר שהאנשים ילכו מכאן ואפ"ה נאמנת אפילו אשה אתת משום דאפשר לברורי אם אמרה אמת ובגט לא מהני זאת אלא ע"כ משום דאו"ה שאני וגם לפירוש זה מוכת דהא דסמכינן על עד אחד שאמר ברקאי או קידשו ב"ד פלוני את החודש שנאמן משום דעבל"ג דלאו דווקא כה"ג שאי אפשר שלא יתברר תיכף אלא ה"ה אפילו אם יש אופן שלא יתברר מעולם כגון הכא שאפשר שאנשים הללו שאמרה האשה ילכו מכאן ולא יתברר מעולם מ"מ עד אחד נאמן דאל"כ האיך הוכיח ר' אמי דין שלו דנשים נאמנות לענין מילה מהא דעד אמר האיר פני המזרח הא התם בוודאי יכולין הדבר לברר תיכף אם האמת אתו משא"כ במילה אלא ע"כ דאין חילוק בזה ובכל גוונא נקרא עבל"ג נמצא לפי דברי הריב"ש ולפי מה שביארתי אז מגט בוודאי אין קושיא לנידן דידן גם מה שהקשה כת"ר ממיאון דרוב הראשונים סוברים דלא סמכינן בבדיקות שערות ע"י נשים אף שאפשר להתברר הנה בזה נמצא פלוגתא בראשונים אם מיאן נקרא דבר שבערוה או לא עיין במרדכי פ' מצות חליצה דעות בזה ע"ש והנה הב"ש בסי' קס"ט ס"ק ד' הביא סברא אתת שבדיקות שתי שערות לא הוי כלל מלתא דעבל"ג משום דצריכין לבדוק כל הגוף וזה קשה, מאוד למצא שתי שערות בכל הגוף הלכך אף אם לא תמצא השערות מ"מ לא תתבדה בזה משום דאפשר לומר שהראשונים מצאו אז ועכשיו קשה למצוא ע"ש וזה שלא כדברי הריב"ש שם בתשובה שכתב שבדיקת שערות הוי מילתא דעבל"ג לבדוק ע"י נשים אחרות לפ"ז גם ממיאון לא קשה כלל ממנפ"ש דאם נאמר דמיאון הוי דבר שבערוה א"כ בוודאי ניחא דהא בדבר שבערוה ילפינן מממון דלא מהני גילוי מילתא ואם נאמר כשיטת הפוסקים דמיאון לאו דבר שבערוה מ"מ יש לומר דסברי כשיטה שהביא הב"ש דשתי שערות לא נקרא מלתא דעבל"ג וניחא הכל:
ב עוד הקשה כת"ר דאף אם נאמר דזה הוה מילתא דעבל"ג מ"מ הא הנכרי נוגע בדבר כדי שיקנה ממנו העגל ובמידי דאית לי' נוגע אז לא מהני עבל"ג כמו שכתב הרי"ף בפ' החולץ גבי אישתמדענהו דאחוה דמיתנא הוא דעד אחד אינו נאמן לומר שהוא אחיו של מח אלא א"כ אין כאן חשש נוגע וחשד אבל אי לאו הכי אינו נאמן ע"ש והא התם הא ג"כ עבידא לאיגלוי אם הוא אחיו או לא ואפ"ה כל שהוא נוגע אינו נאמן ובוודאי אין חילוק בין איסור דאורייתא או דרבנן וא"כ אפילו אי נימא דעגלים הוא איסור דרבנן מ"מ כל שהוא נוגע לא מהני עבל"ג ע"כ ת"ד:
ותמה אני על חכם כמותו האיך כתב כן בפשיטות מסברא דנפשיה היפוך המבואר בהפוסקים עיין באה"ע סי' ק"כ בב"ש ס"ק ה' לענין הא דאמרינן בגמרא שאין כותבין גט אלא א"כ מכירין האיש והאשה שאם שליח שהביא הגט אומר שהוא מכיר אותן אף שהוא נוגע בדבר שאם לא יתנו הגט אזי יפסיד שכר השליחות מ"מ כיון שהוא מלתא דעבל"ג נאמן אף שהוא נוגע וכן הסכימו לדבריו כל הבאים אחריו ע"ש הא להדי' היפוך מדברי כת"ר שיחי' ואנכי הקשיתי להיפוך על הב"ש והפוסקים דהא בסי' קל"ב לענין שליח שנאבד ממנו הגט דאמרינן בגמ' ובש"ע דלצורבא מדרבנן מהדרינן בט"ע ואם השליח אינו צורבא מרבנן לא מהדרינן ליה בט"ע וכתב שם הרשב"א והר"ן בגיטין פ"ג דהיינו טעמא דחיישינן שמא בשביל שלא יפסיד שכרו יאמר שמכיר הגט אף שאינו מכירו ומפרש שם הב"ח והב"ש בס"ק י"ב דאין הכונה דחושדין שישקר במזיד בשביל הפסד שכרו זה אינו כי לזה לא חיישינן רק שהכונה הוא דאנן חיישינן שמא בשביל שהוא נוגע בדבר והוא יודע שאבד גט כזה מורה היתר לנפשו שזה הגט בוודאי זה הוא שאבד ומה"ט באמת אם עדים מעידים שלא חתמו אלא על גט אחד שיש בו שם זה הנמצא בגט ושם יש בו החתימות של אותן אנשים והוא יודע שהעדים הללו לא חתמו על הגט שהביא הוא רק שעל גט שלו חתמו עדים אחרים בשמות הללו הרי ע"כ זה הגט שנמצא אינו של השליח דהא העדים הנמצאים על הגט לא חתמו כ"א על גט אחד שיש בו שמות הללו ואז צריכין אנו לומר שהשליח אומר במזיד דבר שקר בלא הוראת היתר לזה לא חשדינן לי' אף שהוא נוגע בדבר מ"מ לזה אינו חשוד אינש ע"ש והא התם לא הוי גילוי מילתא כלל משום דדבר זה אי אפשר להתברר דהא לא ידעינן אם הוא זה שאבד וגם התם יש חשש איסור דאורייתא ואפ"ה לא חיישינן שישקר בשביל הפסד שכרו וא"כ למה צריכין כאן להטעים דהוי מילתא דעבל"ג וע"כ צריכין לחלק כפי מה שביארתי בתשובה אחרת דלהחזיר הגט שנאבד לא הוי בכלל דבר שבערוה רק זה דמי לשאר איסורין והבאתי ראי' דהא קיי"ל אם עדים אמרו פלוני דהאי סימנא גירש את אשתו לא מהני כמו שכתבו התוס' בחולין ד' צ"ו ואלו בגט שנמצא מחזירין ע"י סימנין כמו דאמרינן בגיטין אלא ע"כ דזה דמי לשאר איסורין וע"ש שהארכתי בפרט זה ובשאר איסורין באמת קיי"ל דנוגע כשר להעיד בעניני איסור והיתר הלכך התם נמי השליח נאמן אף דלא הוי עבל"ג משא"כ לענין הכרת האיש והאשה אף דהוא דרבנן מ"מ דמי לדבר ערוה ובזה כל שהוא נוגע אינו כשר אלא משום דהוי עבל"ג ולא כמש"כ כת"ר דנוגע פסול אפילו הוא ישראל ואפילו בשאר איסורין דהא חזינן הכא דכשר ויותר מזה מצינו בבכורות ד' ל"ו דאף במי שהוא חשוד על הדבר מ"מ במלתא דעבל"ג נאמן אף שהוא נוגע בדבר כדאיתא התם שנאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה לחכם ואמר לי שיש בו מום ואוכלין על פיו ואין לך נוגע יותר מזה ואף דבגמרא אמרינן התם דהיינו טעמא דקדשים בחוץ לא הוי אכל מ"מ אין זה עיקר הטעם דאף בלאו האי טעמא שרי עיי' בסימן שי"ד בט"ז ס"ק ה' והא דכתב הרי"ף בהכרח אחי המת שאם יש חשדא בדבר אינו נאמן הכוונה שאם חזינן איזה ריעותא שיש כאן חשש טעות כמו שהביא שם הראי' מהאי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי אשה ע"ש ותראה שכן הוא ומה"ט לא הביאו זאת לא בטור ולא בש"ע באה"ע סי' קס"ט והיינו משום שזה פשוט דלא מהני ועוד הא כבר כתב התו"ג בסי' כ' ס"ק י"ב דבהכרת אחוה דמיתנא שהוא מן האב זה לא נקרא מלתא דעבל"ג כ"כ משום דמי יכול לברר זאת ולהכחישו ע"ש וגם התם הוא דבר ערוה הלכך אין ראי' כלל מזה לנידן דידן:
ג הקשה עוד הא קיי"ל בסי' צ"ח דלא סמכינן בנפל איסור לחוך היתר אלא על נכרי מסל"ת דוקא ואף שהוא מלחא דעבל"ג דהא תיכף אכלינן אנן התבשיל הזה וחיך יטעם אוכל ונראה אם אמת אמר שאין בה טעם של איסור או לאו ואפ"ה לא סמכינן על סברא של מלחא דעבל"ג אלא בצירוף הטעם של מסל"ת אבל משום עבל"ג לחוד לא סמכינן עוד הקשה מהא דיו"ד סי' פ"ג וסי' פ"ו שיש אומרים התם שאם נכרי אומר דהני ביצים מעוף פלוני וטהור הוא אין סומכין עליו אף דהוא עבל"ג אלמא דלא סמכינן בנכרי על סברא דעבל"ג לחוד ע"כ ידידי הנה דבר זה לא נעלם ממני בעת כותבי התשובה כי הבאתי שם דברי הרא"ה בבד"ה ד' ק"ו והתם הרי עיקר פלפולא בהא דקפילא דסמכינן עליו וכן הפ"י בסי' ח' שהבאתי ג"כ מפלפל שם בהא דביצי עוף טהור ע"ש אבל באמת נידן דידן ג"כ הוא בכלל מסל"ת כי מה שהנכרי בא אצל הישראל ואמר לו שנולד לו עגל לבן היום אין לך מסל"ת גדול מזה כי כל גדר של מסל"ת הוא שהנכרי אומר שלא ע"י שאלת הישראל וה"נ הלא הנכרי בא בעצמו וסיפר לו שנולד לו עגל כזה הרי זה מסל"ת ממש וראי' לזה ממנחות ד' מ"ג דאיתא התם הלוקח טלית מצוייצת מן הנכרי מן התגר כשירה דאמרינן דלא מרע נפשיה ובוודאי מישראל קנה מן הדיוט פסולה ופירש רש"י ז"ל דשמא הוא בעצמו צבע התכלת ונעשה שלא לשמה ע"כ והקשה השו"ת פנ"י בסי' ח' אמאי לא מפרש רש"י הטעם משום דחיישינן דלאו תכלת הוא אלא קלא אילן כמו שפירש רש"י לעיל ותירץ דהא רש"י כתב לעיל דף מ"ב בהא דתכלת אינו נקחת אלא מן המומחה כתב וז"ל הואיל ואין לה בדיקה אם קלא אילן הוא אינו ניקחת אלא מן המומחה ע"ש משמע דאם הי' לה בדיקה היה ניקחת אפילו שלא מן המומחה משום דמרתת שמא יתברר ע"י בדיקה שזה אינו תכלת והלכך כאן דאזלי הסוגיא אליבא מאן דאית לי' שיש בדיקה לתכלת מפרש רש"י הטעם שאין לוקחין מן נכרי הדיוט משום שמא עשה שלא לשמה אבל משום קלא אילן לא חשש דהא אפשר ע"י בדיקה יע"ש שהוכיח להלכה דכיון שיש בדיקה לקלא אילן קונין מנכרי הדיוט ע"ש וקשה הא אנן קיי"ל בנפל איסור להיתר לא סמכינן על הנכרי שאומר שאין בו טעם אלא בצירוף מסל"ת דוקא אף דהתם שייך נמי הסברא של מרתת כמש"כ הפוסקים ביו"ד סי' צ"ח אלא ע"כ דהתם שאני משום דמה שבא הנכרי ואומר לו יש לי טלית שקניתי מישראל קנה ממני זה הוא גופא בכלל מסל"ת לכך נאמן התם טפי וא"כ מכש"כ בעגל שהוא דבר שאין שייך דוקא לישראל בוודאי כיון דהנכרי בא מעצמו ואומר לו שנולד אצלי היום עגל זה הוא מסל"ת ממש ועוד אף אם לא הי' מסל"ת ממש מ"מ במקום דאיכא ג"כ מלתא דעבל"ג אז מהני אפילו מסל"ת כל דהו וראי' מפורשת לזה מהא דקיי"ל דכל עיקר מסל"ת הוא דוקא שהנכרי אומר שלא ע"י שאלה אבל כל שהישראל מתחיל לשאול ממנו לא נקרא מסל"ת כדאיתא בכל פוסקים ראשונים ואחרונים ובש"ע אהע"ז סי' י"ז וא"כ האיך בטעימת איסור דסמכינן על נכרי מסל"ת שנותנין לו לטעום התבשיל אם מרגיש טעם חלב או לא והא זה הוי ע"י שאלה ואף שאין יודע שאיסור והיתר תלוי בזה מ"מ כל שמתחיל הישראל אין נקרא מסל"ת וקושיא זו הקשה הבעל חו"י בסי' ל"ז ול"ז ותירץ דכל היכא דאיכא ג"כ מלתא דעבל"ג אזי מהני אפילו מסל"ת כל דהו ע"ש ומה"ט התיר שם בבכור במקום דהיה מתיירא הנכרי אולי יתבררו דבריו והתיר בצירוף מסל"ת שהיה ע"י שאלה והביא ג"כ הראי' מטעימת נכרי דמהני מסל"ת אפילו ע"י שאלה אף שלא מהני בכל דוכתא וגם בהא דסי' פ"ו אם הי' הנכרי מסל"ת בענין שאין בו חשש דלהשביח מקחו אומר כן היה נמי מהני אם הי' אומר מעוף פלוני וטהור הוא אלא דהפוסקים לא מיירי בהכי ועוד דהא באמת גם בנכרי שאומר הביצים הללו הם מעוף פלוני וטהור דעת הרמ"א בסי' פ"ו שנאמן משום האי טעמא דעבל"ג והש"ך שם כתב בס"ק ד' שכן דעת הרבה פוסקים והסכים שם כן להלכה וא"כ אדרבא הרי הכרעת הרמ"א והפוסקים דאף באיסור דאורייתא נאמן הנכרי משום מילתא דעבל"ג ואפילו להמחמירין שם ג"כ לא דמי לנידן דידן משום דכבר הקשה הרשב"א שם הובא בט"ז שם ס"ק א' דאמאי אמרינן שאם אמר הביצים מעוף פלוני וטהור נאמן משום דמירתת והא אמרינן בגמרא דאיכא ביצה דעורבא דדמי ליונה וא"כ יכול הנכרי להתנצל דהביצים הם באמת של עוף טהור ואף דלא דמי הא יש לומר שכעת נשתנה התמונה של הביצה דהא עבידא דנשתנה וא"כ אף שעכשיו נראה שאינו ממין זה הא יכול להיות שעכשיו ילדה בתמונה אחרת דהא איכא דעורבא דדמי ליונה כדאיתא בגמרא ד' ס"ד הא נמי יכול להיות שהוא של יונה שהיא דמיא לעורבא ותירץ הרשב"א משום דכשנעיין בהם היטב תמצא שינוי קצת ואפשר להתברר והוי מדעל"ג ע"ש וא"כ לפ"ז אפשר לומר דהמחמירין סוברין דבאמת מה"ט לא נקרא מלתא דעבל"ג דהא יכול הנכרי עצמו לתרץ דהביצה נשתנה עכשיו ולבד זאת הא התם דאורייתא הוא והלכך החמירו בו משא"כ כאן שהוא דרבנן בוודאי סמכינן על רוב הפוסקים והכרעת רמ"א והש"ך בסי' פ"ו דגם נכרי נאמן במילתא דעבל"ג ועיין בסוף סי' קי"ט כנלע"ד:
עוד להרב הנזכר על הענין הנתבאר בתשובתי שם הבאתי כמה ראיות שאף במקום שיש לו לתרץ נפשו למה אמר כן מ"מ נקרא מילתא דעבל"ג משום דטבע בני אדם שאין רצונם שיסתרו דבריהם אף שיש להם התנצלות על הגדתם ודמי חזקה זו כמו שאר חזקות והבאתי שם כמה פוסקים הסוברים כן ועתה באתי לתרץ ממה שהשיג עלי הרב הנ"ל וזה תוכן דבריו דהא איתא ביו"ד בסי' קכ"ט סי' ג' דאם הוא מעביר חבית של יין ממקום למקום אף אם הוא מתיירא שמא יראה הישראל האיך שהוא נוגע בהיין ויהי' נתפס ע"ז מ"מ כאן חיישינן שמא נגע ואף שהבטיח להישראל שלא יגע מ"מ לא ירא שמא יהי' נתפס בשקרו משום שיכול להתנצל ולומר שרצה להחזיק החבית שלא יפול והוא מהגמרא ע"ש הרי להדיא דהיכא שיש לו התנצלות אז אינו מתיירא שמא יתפוס בשקרו ע"כ ת"ד: