שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
אורח חיים
סימן א
נשאלתי מרב א' על הא דאיתא במנחות דף מ"א דאמר לו מלאכא לרב קטינא דהוי לביש סדינא שהוא בגד שפטור מן הציצית ואמר לו סדינא אתה לובש בקייטא וסרבלא שהוא ג"כ פטור מציצית בסיתוא ציצית מה תהא עליה ואמר לו רב קטינא וכי מענשין על עשה ומפרש התוס' כי בודאי יש עונש על ביטול מצות עשה רק הכוונה על עשה כזו דהא אם אין לו טלית של ארבע כנפות אין חייב בציצית הילכך לא דמי לשאר מצות עשה כגון סוכה או לולב שהתם החיוב מוטל על גוף האדם משא"כ בציצית כיון שעכשיו כל שאין לו הבגד דבר חיובא אינו חייב בציצית הילכך אפשר שאין מחוייב להכניס נפשו ולהביא את עצמו לידי חיוב ואמר לו המלאך כי בעידן שיש ריתחא בעולם מענשין אף על עשה כזו. והמעיין היטב בסוגיא לפי פי' רש"י מבואר שגם במסקנא הדין כן שאף שאינו מחוייב לקנות טלית של ד' כנפות כל שאין לו מ"מ יש לו עונש מן השמים על אשר לא הכניס נפשו לידי חיוב ע"ש ופשטת הגמ' מבואר שבכל מצות עשה כה"ג יש עליו עונש זו אם עושה תחבולות לבטל מעליו המצוה והקשה מ"ש זאת מהא דאיתא בברכות ובגיטין ד' פ"א מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמין כדי לחייבן במעשר ודורות אחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות ודרך חצירות כדי לפוטרן ממעשר שאין הטבל חייב במעשר עד שיראה פני הבית ומשמע התם שאין עונש בזה על העושה כן ובירושלמי פ' ג' דמעשרות הלכה א' איתא דרבינו הקדוש ור' יוסי בר"י היו מכניסין פירותיהן דרך גגות כדי לפוטרן מן המעשר ואם נאמר שיש בזה איזה חשש עונש מן השמים האיך אפשר להאמין על רבינו הקדוש ור"י שיעשו תחבולות וטצדקי להפקיע נפשם ממצות עשה ואף שאין מצוה זו מוטלת עכשיו על גוף האדם מ"מ הא בציצית נמי אין חובה עליו לקנות טלית של חיובא ואפילו הכי יש לו עונש אם אינו מכנים נפשו לחיוב וסברא זו ממש שייך נמי לענין מעשר וקשה האיך הפקיעו נפשם הצדיקים הללו ממצוה זו ואף שלא הותרו רק אכילת עראי מ"מ הא אם היה מכניסו במקום שהוא קבוע למעשר כגון אם הכניסו דרך פתח הבית הרי נאסר עליו אפילו אכילת עראי מן התורה בלא הפרשה כדמוכח במכות דף י"ז וכמו שכתב רש"י בביצה ד' י"ז ע"א נמצא דבהאי פורתא שאוכל בלי הפרשה ע"י התחבולה שעשה מפקיע נפשו מהמצוה ואף לפי החילוק שמחלקין התוס' בעירובין דף ה' דהא דבעידן ריתחא מענשין על ביטול מצות ציצית הוא דוקא היכא שהמנהג הוא שם ללבוש בגדים של ד' כנפות כי כן הוא דרך הלבישה באותו מקום והוא משנה המנהג כדי לפטור נפשו מציצית אז נענש ע"ז אבל אם כולם לובשים בגדים בלא ד' כנפות אין מענשים אותו ע"ש. ה"נ הא אין לך שינוי גדול מזה להכניס התבואה שלו דרך הגג מה שאין בני אד עושין כן וניכר הערמתו שהוא עושה תחבולה להפקיע מן המצוה של מעשר וקשה האיך עשו כן רבינו הקדוש ור"י ע"כ:
והשבתי לו דבשביל קושיא זו לחוד היה אפשר לתרץ בפשיטות דהא באמת איתא שם בירושלמי בתר עובדא דרבינו הקדוש ור"י שהכניסו הפירות דרך הגג הזדמן להם חד סבא והיה רוצה לרמוז להם כי לא שפיר עבדו וב וביקש מהם שיתנו לו מעט מן התבואה בתורת צדקה ונתני לו ואמר להם בתמי' לאביכם שבשמים היינו המעשר לא רציתם ליתן ולי אתם נותנים ע"ש וא"כ יכול להיות שבאמת מתחילה טעו בדין וסברו שבמצוה כזה שאין עכשיו מוטל על האדם יכולין לעשות מתחילה תחבולה כדי שלא יתחייבו אח"כ בהו אין בזה שום איסור כמו שטעה בזה רב קטינא קודם ששמע מהמלאך ואח"כ באמת חזרו גם הם מזה רק אחר שראיתי בח"ס חלק א"ח סי' ס"ב שנשאר ג"כ בקושיא על הא דמערימין על הבכור דמשמע מהלשון שחז"ל נתנו עצה לכתחילה לעשות כן והאיך נתנו עצה להפסיד מחנות כהונה להערים על הבכור ע"ש וגם מפני שאר הקושיות שיתבארו כאן אמרתי לתרץ הכל באופן היותר מתקבל והוא כי יש להבין עוד מהא דאמרינן בקידושין דף ל"ב לענין מצות קימה והידור לפני זקן ומבואר שם בסוגי' שאם לאחר שבא הזקן אצלו הוא מעצים עיניו אזי נקרא רשע ומפרש רש"י משום שהוא עובר על מצות קימה ע"ש רק אם מעצים עיניו קודם שבא הזקן כדי שאם יבא הזקן לא יצטרך לקום לפניו בזה לא נקרא רשע ואין דינו כמו מבטל מצות עשה ממש רק ע"ז נאמרה ויראת שגם זה אסור אף שאינו עובר על תקום והדרת מ"מ הוא עושה תחבולות להפטר ממצות כמו שפירש רש"י שם וזה ג"כ אסרה תורה ע"ש בסוגיא הרי מבואר דלעשות ולבקש תחבולות לפטור ממצוה כזה שעדיין לא נתחייב בה ילפינן זאת מקרא שאסור וא"כ מה הי' סבר רב קטינא מקודם שעשה תחבולה להיות פטור מציצית וכן מה היה דעתו של רבי ור"י לענין מעשר הא מצינו למילף זאת במה מצינו מקימה והידור שזה אסור דהא מה מצינו הוא מי"ג מדות שהתורה נדרשת ועוד דהא אף לדברי המלאך שהשיב לו שבעידן ריתחא מענשין משמע שאינו רק עונש בעלמא ובפרט לפי' המהרש"א שם שאינו אלא לצדיקים להגן על דורם וקשה מהא דקידושין דמבואר שזה אסור מן התורה וראיתי בספר שו"מ סי' ח' שהתעורר מהא דמכניסין דרך גגות על הא דקידושין ותירוצו דחוק ורחוק מאוד וגם לא הביא כלל הירושלמי מהא דרבי ור"י וגם לא מהא דרב קטינא ע"ש ואף דיש לחלק דהתם אי לאו התחבולה החיוב ממילא קאתי כשיבא הזקן אצלו משא"כ הכא מ"מ מנ"ל להם להקל הא חזינן דהקפידה התורה לעשות תחבולות לפטור נפשם ממצוה ועוד יש להבין מהא דפסחים ד' ט' דאמר התם ר' אושעיא מעריב אדם על תבואתו ומכניסו במוץ שלה כדי שתהי' בהמתו אוכלת ופטור מן המעשר והא אנן קי"ל דכל היכא שכבר נקבע למעשר, אז אפילו אכילת בהמה נמי חייב במעשר מן התורה כל שאינו מכניסו במוץ שלה כמו שכתבו שם התוס' ובפרט לשיטת רבינו אפרים הובא בתשובת הרשב"א סי' שמ"א שאם הכניס התבואה במוץ שלה אז מן התורה גם הוא עצמו מותר לאכול בלא מעשר ואפי' אכילת קבע ובהמתו דנקט הוא לאו דוקא ועיי' ברבינו יונה בברכות בפ' אין מעמידין שמביא מהירושלמי שאף לאחר שנתמרח ונעשה דגן יכול להרבות עליהן תבן לכתחילה כדי לפוטרן מן המעשר ע"ש וקשה ג"כ האיך התירו לנו החכמים לעשות כן לכתחילה להערים ולהכניסן במוץ כדי להפקיע מהן מצות מעשר לעולם שאף אם ירצה אח"כ למרחן ולאכול מהם קבע נמי יהי' פטור ממעשר לשיטת רבינו אפרים ורבינו יונה. ונראה לתרץ הכל עפ"י מה שיש לדקדק עוד בזה מהא דאיתא ביבמות דף י"ת שר' מאיר סובר התם בארבע אחים שנים מהם נשואין לשתי אחיות ומתו הנשואין האחיות ששאר האחים חולצין ולא מייבמין ומפרש הגמ' משום דר' מאיר סובר שאסור לגרום לבטל מצות יבמין ודילמא אדמייבם חד מיית אידך את ואז תצא מזה משום אחות אשה ואף שתהי' מותרת לעלמא בלא חליצה ויבום מ"מ אסור לאדם לגרום שיתבטל ממנו המצוה והא התם כיון שעכשיו אחיו השני חי הרי אין המצוה של יבום יבמה השני' חל עליו ואדרבא הוא אסור לייבם שניהם משום אחות אשה ואפילו הכי חששו אולי אח"כ יהי' המצוה חל עליו ועשה ר' מאיר תקנה שלא יתבטל המצוה ממנו וכן מצאתי בספר קרן אורה ביבמות ד' מ"ו שכתב ג"כ שר' מאיר סובר שאסור להיות גורם לבטל ממנו המצוה אפילו אם עדיין לא חל עליו ע"ש וקשה הא אנן קי"ל דסתם משנה ר' מאיר ותנן במס' מעשר שני כיצד מערימין על מעשר שני וכו' דמשמע שאף לכתחילה מותר להערים כמו שפירשו המפרשים ואמאי הא מפקיע ממנו בידים מצות החומש שהוא מ"ע דאורייתא וזה הא אסור לר' מאיר ובמה גרע זאת מביטול מצות יבמין שאסור לר"מ הא בשניהן המצוה עדיין לא חל עליו ואינו אסור אלא משום לאחר זמן אמנם כ"ז ניחא עפ"י הירושלמי בפ"ש דמ"ש הלכה ג' על המשנה דכיצד מערימין וז"ל למה מערימין אמר ר' אלעזר מפני שנאמר בו ברכה ע"כ הירושלמי ופי' שם הפני משה והקרבן העדה ושאר המפרשים משום שהי' קשה להירושלמי למה התירו כאן הערמה להפקיע מן המצוה ואמר על זה ר' אלעזר משום שנאמר בו ברכה ר"ל דבקרא כתיב כי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי יברכך השם והאי יברכך הוא מיותר לגמרי דהא אין זה ברכה בשביל המצוה רק הוא נתינת טעם על לא תוכל להביא הפירות לירושלים משום כי יברכך השם בהרבה פירות וא"כ אטו אנן לא ידעינן כי אם יש לי הרבה תבואה הוא ע"י ברכת השם ולמה כתב לן התורה זאת משום הכי דורש מזה ר"א שהתורה רמזה לן כי אף שגזרתי עליך ליתן לי חומש בפדיון מעשר שני שלך מ"מ פעמים יש לך ברכה שאתה יכול להחזיק החומש לנפשך והיינו ע"י הערמה של מכירה כן פירשו שם המפרשים ע"ש וכה"ג מצינו נמי בתלמודא דידן והוא בבכורות ד' ל"ב לענין מעשר בהמה שאסור במכירה ואמר התם רב שמואל בר רב יצחק שדוקא מחיים אסור במכירה אבל לאחר שחיטה מותר במכירה ויליף זאת מהא דכתיב בפ' ראה רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר איזה דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה הוי אומר זה מעשר בהמה ע"כ בגמרא והכונה הוא ג"כ משום דכאן כתיב תזבח ואכלת כברכת השם אשר נתן לך וברכה זו נמי מיותר כיון שאין זה בשביל המצוה הילכך דריש לה הגמ' דהכתוב מרמז לן בזה כי אף שמחיים אין לך ברכה זו של היתר מכירה אבל לאחר שחיטה יש לך ברכה זו שאתה יכול למוכרו כמו שפי' רש"י שם שזה נקרא ברכה במה שיכול להציל לעצמו בשביל הנאתו וכה"ג מצינו לענין הברכה הנאמר אצל הענקה של עבד עברי שהגמ' דורש ע"ז כמה דרשות והיינו נמי משום דהברכה הנאמר שם לא קאי בשביל שכר המצוה של הענקה רק הוא ג"כ נתינת טעם שמאחר שיש לך צריך אתה ליתן לו ומהאי טעמא כתב המל"מ בפ"ק מהלכות עבדים שמצות הענקה אינו מצות עשה שמתן שכרה בצדה שאין ב"ד מוזהרין עליה אף שנאמר בו ברכה והיינו משום דהאי ברכה אינו בשביל המצוה רק הוא נתינת טעם ע"ש וכיון שהוא אך למותר הילכך לא נאמרה אלא לדרשה וה"נ לענין הברכה הנאמר אצל פדיון מעשר כיון שהוא מיותר דריש לי' ר"א לומר שהתורה נתנה לו ברכה זו שפעמים יכול הוא ג"כ להנות מזה לעצמו כמו דדרשינן שם בבכורות.
והנה לעיל בירושלמי פ"ק הלכה א' איתא שאף שאין מקדשין את האשה במעשר בהמה מ"מ היינו דוקא בהבשר משום דקדושי אשה דמיא למכירה ובמעשר בהמה כתיב לא ימכר ולא יגאל אבל יכול לקדש איתה בגידיה ובעצמותי' של המעשר משום דזה מותר במכירה ומפרש שם ג"כ ר"א משום דכתיב בו ברכה ומפרש הפני משה כי גם כאן כוונת ר"א כמו שפירש הוא עצמו לקמן לענין הערמה של מ"ש והיינו משום דכתיב כאן עשר תעשר ובשתי מעשרות הכתוב מדבר אחת מעשר דגן ואחת מעשר בהמה כמו שדרשו חז"ל בזה בכמה דוכתא ולבסוף כתיב כי יברכך והאי יברכך קאי על כל המבואר לעיל בפסוק והתם הא כתיב נמי מעשר בהמה הילכך עליה נמי קאי וגילה לן הכתוב שאף שאסרתי עליך מעשר בהמה במכירה מ"מ יש לך ברכה זו שאתה יכול ליקח לעצמך ולמכור הקרנים והגידין והעצמות והיינו מטעמא שבארתי לעיל כי האי כי יברכך הוא מיותר הילכך אתי לדרשא כן פירשו שם הפני משה והקרבן העדה והא דלא פירשו שר"א קאי על הפסוק הנאמר לעיל פ' י"ב בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר שמזה דרשינן ג"כ בבבלי בבכורות ד' ל"ב שמותר להבליע הבשר של מעשר בהמה בדמי קרניו ועצמיו היינו משום דתלמודא דידן עם הירושלמי הם דרשות נפרדות לגמרי דתלמודא דידן קאי אליבא מאן דסובר שמעשר בהמה לא נאסרה במכירה אלא מחיים דוקא כדאיתא התם בסוגיא וזאת ילפינן מתזבח ואכלת כברכת השם ר"ל שעד כאן לא אסרתי לך שאסור אתה למכור אלא קודם זביחה דוקא אבל אם תזבח יש לך ברכה זו של היה לך מחיים והיינו מכירה וכמו שהאריך שם רש"י ע"ש משא"כ הירושלמי הא קאי אליבא תנא דר' ינאי שסובר שמעשר בהמה אסור במכירה לעולם בין חי ובין שחוט מן התורה והילכך ליכא למילף שום דרשא מתזבח דאדרבא דמהתם הא מוכח שיש חילוק בין מחיים לאחר שחיטה והלכך ע"כ מוכרחין לפרש שר"א בירושלמי שבא לפרש תנא דר' ינאי קאי על הברכה הנאמרה אצל עשר תעשר והדין הוא עם המפרשים הראשונים רק מה שהפני משה שם משנה הפי' של ברכה לפי המסקנא זאת לא הבנתי כי יכולין לפרש גם להמסקנא כן וכן מפרש שם הקרבן העדה ע"ש:
היוצא לנו מזה כי יברכך הנאמר בסוף הפרשה שקאי על עשר תעשר הנאמר בתחילת הפרשה קאי ג"כ על מה שמרבינן מכפל הלשון של עשר תעשר שמיירי בשתי מעשרות א' מעשר דגן ואחד מעשר בהמה מרבינן נמי מוכי יברכך שיש לך ברכה שאתה יכול להיות נהנה ג"כ לנפשך כמבואר הכל בירושלמי אליבא דר"א והנה איתא בספרי פ' ראה על הפסוק זה של עשר תעשר אין לי אלא במעשר שני שבו דיבר הכתוב מנין לרבות שאר מעשר ת"ל תעשר עיי' בב"מ ד' פ"ח וכן בירושלמי ר"ק דמעשרות מבואר שם דדרשינן זאת גם במעשר ראשון ע"ש נמצא לפי המבואר כאן בירושלמי דהאי כי יברכך הנאמר כאן לא קאי על מ"ש דוקא שבו דיבר הכתוב אלא קאי אף על כל דמרבינן מעשר תעשר הרי מוכרח הוא לדבריהם דקאי ג"כ על מעשר ראשון ממילא מבואר כמו דילפינן מכי יברכך לענין מעשר שני שהותר לו מן התורה לעשות הערמה להפקיע מצות החומש ה"נ דרשינן לענין מעשר ראשון שמותר לו לעשות איזה תחבולה שלא יצטרך לעשר מעשר ראשון והשתא ניחא הא דרבי ור"י שהיו מכניסין פירותיהן דרך גגות כדי לפטרן מן המעשר. וכן ר' אושעיא שהוא מתיר להכניס במוץ שלה כדי שתהי' בהמה אוכלן ופטור מן המעשר וכן ר"מ אף שסובר שאסור לבטל מצות יבמין אף אם עדיין לא חל עליו מ"מ מודה שמערימין על מעשר שני להפקיע ממצות חומש היינו הכל מהדרשא של הירושלמי דכתיב כי יברכך והתורה נתנה לנו רשות בזה וקאי על כל מה דמרבינן מעשר תעשר והשתא ניחא נמי קושיית הח"ס שהקשה מהא דמערימין על הבכור האיך התירו זאת חכמים להפקיע מצות החומש היינו נמי משום כמו דדרשינן מהאי כי יברכך שמותר להערים במעשר שני כמו שדרשו בירושלמי ובתלמודא דידן בבכורות מהאי קרא של ברכת השם וכו' ה"נ איכא למידרש ממה דכתיב לעיל מזה פסוק ו' והבאתם שמה עולותיכם ואת מעשרותיכם ותרומות ידכם ובכורות בקרכם וצאנכם וגו' ושמחתם בכל משלח ידכם וגו' אשר ברכך ה' אלהיך והאי אשר ברכך נמי מיותר הוא דהוא ג"כ אינו ברכה על המצוה וכן ראיתי בספר א' הנדפס מחדש על הירושלמי שם בפ"ק דמעשר שני שמפרש דהא דר"א דיליף מכי יברכך שמותר לקדש בקרניו ובעצמיו של מעשר בהמה דיליף מכי יברכך היינו נמי מהאי קרא ושם הא מבואר להדיא בכורות בקרך ומזה ילפינן ג"כ שגם בבכור מותר להערים וברור הוא:
הארכתי קצת בזה לפי שראיתי בח"ס ח' א"ח סי' ס"ב אחר שחקר שם בדין הערמה של מכירת חמץ הקשה לנפשו האיך התירו מכירת חמץ ע"י הערמה הא מבואר בירושלמי פ"ד דמ"ש שהבאתי לעיל דהא דמותר הערמה במ"ש הוא משום דכתיב ברכה וא"כ לענין חמץ דלא גלי לן קרא שהערמה מותר קשה האיך התירו הערמה ע"ש ודבריו שגבו ממנו כי מה זה, קושיא הלא הם סוגים נפרדים לגמרי דהא במכירת חמץ לאו הפקעת מצוה הוא הלא כל עיקר החקירה של הראשונים הוא לענין הערמה אי מהני או לא היינו מטעמא דנאמר כיון דסוף סוף הרי נעשה המכירה או המתנה ואף שהוא ע"י הערמה מ"מ כיון, שנגמר ונעשה המעשה אמרינן מה שעשוי עשוי ואם היינו אומרים כן אז לענין חמץ בודאי היה מועיל ואדרבא ע"י זאת היה מקיים המצוה של תשביתו משא"כ התם לענין מעשר שני הרי בערמימותו הוא מפקיע נפשו ממצות פדיון ואף אם היה הדין שכל מעשה הנעשה ע"י הערמה הוא ממש כמו שנעשה בלא הערמה והמכירה שמוכר המעשר שני הוא מכירה ממש מ"מ הא מפקיע נפשו מהמצוה וזה הוא קושיית הירושלמי האיך התירו לו למכור כדי לעשות טצדקי לפטור נפשו ממצות פדיון ופשוט היא וכן מצאתי אח"כ בשו"ת בית אפרים סי' ל"ג שמחלק ג"כ באופן שכתבתי:
ויותר מזה קשה לי על תירוצו שכתב שכוונת הירושלמי להקשות על המשנה שאמרה כיצד מערימין על מ"ש דמוכח מהלשון שזה היה תקנת חכמים להערים וע"ז מתמה הירושלמי מה ראו על ככה לעשות תקנה זו ומשני משום דכתיב ברכה ר"ל גבי לא תוכל שאתו כתיב בו כי יברכך והבעה"ב שיש להם המע"ש מפני שהם צריכין להוסיף החומש היו נמנעין מלפדותן והיו מוליכין הפירות עצמן לירושלים וע"י זה היו מפסידין הברכה כי הברכה נאמרה על הפודין המע"ש דוקא וכדי שלא יפסידו הברכה המציאו חז"ל הערמה לפדות בלא חומש כדי שיעלו המעות לירושלים ויקבלו הברכה ע"כ ופי' זה הוא פלא בעיני חדא מה שכתב כי יברכך הנאמר בקרא קאי על מצות פדיית מעשר הלא פשט הקרא קאי על לא תוכל שאתו הנאמר מקודם בקרא וכמו שפי' רש"י בחומש שם. כי יברכך השם בהרבה תבואה עד שלא תוכל שאתו ולא הוזכר כאן ברכה כלל על פדיון מעשר שני. גם בעיקר הדבר שחידש הח"ס שדוקא כשפודה המעשר ומביא המעות אז מקיים המצוה כתיקונו ויש לי הברכה משא"כ כשמביא גוף הפירות לירושלים לאכלם שם בקדושת מעשר שני בזה אינו מקיים עדיין המצוה כתיקונו ואינו מקבל הברכה לא ידעתי אנה מצא זאת הלא בהכתוב גופא משמע להיפוך דמתחילה כתיב, עשר תעשר את תבואת זרעך וכו' ואכלת לפני ה' במקום אשר יבחר לשכן שמו שם וגו' היינו המצוה של אכילת גוף הפירות בירושלים כדכתיב ואכלת שם שקאי על הפירות ואח"כ כתיב כי ירחק ממך המקום ולא תוכל שאתו להביא הפירות לירושלים אז ונתת בכסף והלכת אל המקום הרי מבואר בקרא שעיקר המצוה הוא להביא גוף הפירות לירושלים רק אם אינו יכול להביא הפירות התרתי לך גם פדיון. וכה"ג אמרינן בסוף פ"ק דבכורות מצות יעידה קודם למצות פדיה דכתיב אם לא יעדה והפדה וכן מצות פדיה קודם למצות עריפה ג"כ מהאי טעמא דכתיב זאת ברישא אלמא דכל דכתיב ברישא יש לה דין קדימה להבא אחריה לכל הפחות לא תהי' פחותה ממה שהזכיר אח"כ וכן מצאתי להדיא בהרמב"ן בספר המצות שלו מצוה קכ"ח וכבר דקדק הכתוב במצוה זו אם אי אפשר לו להביא הפירות מפני ריחוק הדרך יפדה אותן וזה שאמר הכתיב כי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו ונתת בכסף ע"ש עוד הרי מפורש יוצא מפי הרמב"ן שמצות הבאת הפירות הוא קודם למצות פדיה ותמה אני על עין הבדולח האיך העלים עין בזה מדברי הרמב"ן הללו ועיי' ברמב"ם בפ"ד מהלכות מע"ש הלכה ב' שכתב שכשם שיכול לחלל מעשר שני על כסף כך יכול לחלל אותן על פירות שיהי' מזה המין גופא והקשו הראשונים הובא בכ"מ שם הא קי"ל דאין מחללין מע"ש אלא על המטבע שיש עליו צורה דוקא והאיך התיר הרמב"ם לחלל פירות על פירות שהוא דבר שאין עליו צורה ועוד דבריש פ' הזהב איתא שאסרו לחלל אפי' כסף על זהב משום דדהבא לגבי כספא פירא הוי ולפי זה כש"כ שאין לחלל על פירות עצמן והאיך התיר הרמב"ם לחלל על פירות ותירץ הכ"מ דדוקא אם מחלל על כסף שזה אינו אוכל אז בעינן דוקא שיש בו צורה ויוצא בהוצאה אבל כל שמחלל על אוכל גופא לא איכפת לן בכל זה ע"ש וע"כ הטעם הוא משום דעיקר המצוה להביא הפירות גופא כדי לאוכלן שם בקדושת מעשר וכל שהביא פירות לא החמירה עליו התורה בהחילול הרי מבואר להדיא שמצות פדייה אין לה מעלה על הבאת גוף המעשר. ועיי' בב"מ ד' נ"ה פלוגת' של רש"י ותוס' איזה מהן עדיף אם פדיי' או להביא גוף הפירות של מעשר שני בירושלים אבל כ"ז דוקא בכסף שכבר נתחלל אבל בתחילה בזה אין פלוגתא ע"ש ובודאי כשם שהברכה הנאמר בקרא קאי על פדיון המעשר כן קאי ג"כ אם מביא גוף הפירות גם המעיין בירושלמי פ"ק דמעשר שני מבואר להדיא שהירושלמי סובר ג"כ דהאי כי יברכך קאי על הבאת גוף הפירות דקאמר התם פירות של מעשר שני אין ממשכנין אותן ומפרש הירושלמי הטעם משום דכתיב בה כי יברכך ואין זה ברכה להשכין המעשר הרי מבואר להדיא היפוך דברי הגאון הזה גם דקדוקו שמדקדק מלשון כיצד מערימין שזה היתה תקנת חכמים להערים והוא מצוה לכתחילה אין זה כ"כ דיקדוק דהא מצינו ג"כ כיצד מפרישין חלה בטומאה והכונה ע"כ אם צריך לכך והכא נמי אפשר לפרש כיצד מערימין על מ"ש היינו אם הוא צריך לכך כגון אם אין לו החומש או כה"ג אבל לא לדייק שהוא מצוה ותקנה להערים הילכך מה שכתבתי נראה לי עיקר:
והשתא אתי נמי שפיר מה הי' סבר רב קטינא מתחילה שאין אסור לעשות תחבולות להיות פטור ממצות ציצית ומה עלה על דעתו לחלק בין זה להא דקידושין לענין מצות קימה והידור שמבואר שם שגם בכה"ג אסור לעשות תחבולות לסלק מעליו המצוה אבל השתא ניחא משום דכבר נתנו הראשונים כלל הובא ביבין שמועה בענין מה מצינו ובנין אב והיקש שאף דאמרינן בכמה דוכתא בש"ס דהיכא דאיכא לאקושי לקולא ויש ג"כ היקש כנגד לחומרא דמקשינן לחומרא וזוהי מדה ברורה מן התורה לא דמחמרינן משום ספק דאל"כ היכא דאיכא עוד ספק, היה לנו להקל משום ס"ס אלא כך גזרה התורה דכל היכא דאיכא שני היקשין לחומרא מקשינן מכח ודאי כמו שהאריכו בזה המחברים עיי' בזה בשושנת העמקים כלל ב' מ"מ כל זה הוא דוקא היכא דתרי מלמדים הם שוים במשקל א' אבל אם לענין א' יש מלמדים שנים ולענין אתר אין לנו אלא חד מלמד או אפילו היכא דהמלמדים שוין מ"מ כל שיש סברא ללמוד מהקל אז לא אמרינן האי כללא דלחומרא מקשינן הובא כל זאת בבאר יעקב בכללות הסוגיות שלו כלל כ"ה ע"ש שהאריך והוכיח כן מכמה סוגיות בש"ס. ועיי' בחולין ד' קט"ו חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה יוכיח וזה היה מתחילה סברת רב קטינא דלא ילפינן בזה ממצות קימה והידור שאסור לעשות תחבולות. כדי שלא יתחייב אח"כ בהמצוה חדא משום שיש מלמדין שנים היינו מעשר שני ובכור שכל כה"ג כיון שאין המצוה מוטל עליו עדיין יכול לעשות טצדקי למיפטר נפשי' מהמצוה ולא שייך כאן לאקושי לחומרא כיון דלקולא יש מלמדין יותר וגם מטעמא שכתבתי לעיל דבקימה והידור החיוב ממילא קאתי בלי שים מעשה והלכך שאל ממלאכא אפשר שגם על עשה כזו יש ג"כ עונש מן השמים וכמו שפי' שם התוס' ר"ל על עשה כזו שאינו מחוייב לקנות טלית של ד' כנפות כל שאין לו כמו שאינו מחוייב להשתדל שיהיו פירותיו חייבות דוקא במעשר עד שהשיב לו המלאך כי אף שבאמת אין העונש של ביטול מצוה זו חמור כמו שאר ביטול מצות עשה ח"ו כגון סוכה ולולב שהחיוב מוטל עליו תיכף לעשותן ואם אינו עושה נקרא רשע כדאיתא התם בקידושין דף ל"ג אבל מצוה זו אינו כן רק זאת היא המדה בשמים שכל מי שאינו משתדל במצות כאלו אז בעידן ריתחא כשיש תגבורת מידת הדין ר"ל יענשו גם ע"ז משום שהם גרמו שאם היו מקיימין המצוה כתיקונה לא היה מדת הדין שולט כמו שפי' שם המהרש"א ועיין בזהר סוף פ' שלח ולא ילפינן ממעשר דגזה"כ הוא ומתורץ הכל:
בענין זה יש לי מקום עיון בתוס' זבחים ד' ט' ד"ה למאי דאמר התם רב יצחק אם שחט זבח לשם מעשר בהמה נעשה ע"י זאת כמו מעשר בהמה שאם מכר אח"כ עובר משום לא יגאל והקשה התוס' תימא האיך חייב על לא יגאל אחר שחיטה הלא אמרינן בבכורות דף ל"ב דלאחר שחיטה איסור מכירה אינו אלא מדרבנן ע"ש וקשה לי מה מקשה התוס' הא מבואר בירושלמי פ"ק דמ"ש שהבאתי שר' יונה וכן ר' יעקב סברי דמעשר בהמה אסור במכירה מן התורה אפי' לאחר שחיטה ע"ש וא"כ הא אפשר לומר שגם רב יצחק סובר כן והקשה כאן אליבא הני תנאי ולא ראיתי מי שהתעורר בזה וצ"ע:
סימן ב
להרב הנ"ל... שאלה. הא דמבואר בספר משנת חכמים על הרמב"ם הלכות יסוה"ת שמצות שילוח הקן דומה בזה למצות ציצית. שאם פגע בקן אף שאין בדעתו כלל ליקח הבנים מ"מ חייב להזדקק במצוה של שילוח ואם אינו מזדקק ג"כ בעידן ריתחא נענש ע"ז וע"ש. וקשה הא זאת ע"כ לא נאמר אלא לשיטת התוס' במנחות דף מ"א ד"ה ה"ק דלא גרסי אלא ואז מבואר שאדם נענש מן השמים כל היכא שבא מצוה לידו ואינו מקיימה אף היכא שאינו מצוה חיובית כמו אכילת מצה ולשמוע קול שופר אלא שהיא מצוה של רשות. עיי' ברמב"ם הלכות שבת פ"ה הלכה א' מ"מ כל שיש בידו לקיים ואינו מקיים אז בעידן ריתחא נענש עליו. וקשה דהא גם לשיטת התוס' אין זה אלא במצות עשה שבגופו שהוא בעעמו מחוייב לעשותו ועלה דקרקפתא דגברי רמז כמו ציצית למאן דאית לי' שהוא חובת גברא. אבל למאן דאית לי' שהוא חובת טלית מבואר שם שאינו מחוייב כלל להשתדל במצוה זו אף שאם עושה ציצית בבגדיו המונחים אצלו בקופסא מקיים ג"כ מצות עשה מ"מ כיון שהוא מהמצות שהם רשות ולא מונח על גופו דוקא לעשות. בזה אף בעידן ריתחא ג"כ אינו נענש. והא שילוח הקן נמי להא דמיא דהא בודאי יכול לעשות שליח למצוה זו משום דהוא ג"כ בכלל מצות שבגופו ולא על גופו וא"כ לא דמיא בזה לציצית.
עוד הקשה אמאי לא הביאו כלל בעלי הש"ע סברת התוס' דלדידן דקיל דציצית חובת גברא הוא אם אינו משתדל לקנות בגד של ד' כנפות נענש ונפק"מ במקום שהמנהג ללבוש בגדים כאילו אז אם אינו לובש נענש משא"כ למאן דסובר חובת טלית אינו נענש ע"ז. ולפי המבואר בב"י ובש"ע משמע דבזה אין חילוק בין אם הוא חובת גברא או חובת טלית היפוך דברי התוס' ע"כ:
תשובה. אחרי רואי כי גם המחברים אשר כבר נתפרסמו שמם דרכו ג"כ בזה הדרך אשר עפ"י שיטת תוס' מנחות מ"א מחוייב אינש להדורי אחר ציצית אפי' אם אין לו ולשיטת רש"י דגריס אלא והדר בו מאוקימת' קמייתא אין צריך לחזור אחר ציצית אם אין לו. עיי' בספר ארץ יהודא סי' כ"ד ס"ק א' שכתב כן להדיא אמנם לדעתי אינו כן כאשר אבאר וגם כדי לתרץ ד' התוס' שם ד"ה ענשיתו על עשה שהמהרש"א נשאר בקושיא על התוס' וגם להבין למה לא ניחא להו להתוס' תירוץ הרי"ף ורש"י על קושיא זו וחתרו לתרץ באופן אחר וגם להבין במה פליגי רש"י ותוס' בזה דרש"י גורס אלא ותוס' לא גרסי אלא וכדי להבין את כל אלה מוכרח אני להציע ד' הש"ס ומתוך כן יתבארו הכל
על נכון:
אמרינן במנחות ד' מ"א אחרי שהביא שם דציצית חובת טלית הוא קאמר ופליגא דמלאכא דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמכסי סדינא שהוא בגד שאין חייב בציצית א"ל קטינא קטינא סדינא אתה לובש בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה. א"ל ענשית על עשה א"ל בעידן ריתחא ענשינן אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא היינו דמחייב דלא קא רמי אלא אי אמרת חובת טלית הוא הא לא מחייבא ופריך הגמ' אלא מאי חובת גברא הוא נהי דחייבו רחמנא כי מיכסי טלית דבת חיובא כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא מי חייבו רחמנא אלא הכי קאמר לי' טצדקי למיפטר נפשך מציצית ע"כ בגמ' ופירש"י נהי וכו' וז"ל אבל מי חייבא רחמנא לגברא לאהדורי בתר טלית דחיובא ולאכסויי בה וכו' אלא הכי קאמר טצדקי למיפטר נפשי' מציצית ע"כ מבואר מדברי רש"י הללו דמעיקרא הי' ס"ד דמלאכא סובר דכיון דחובת גברא הוא חייב ג"כ לאהדורי ולהשתדל בזה ולקנות טלית של מצוה כדי לכסות בו ודמי מצוה זו למצות לולב וסוכה שחייב להשתדל מן התורה עד שישיג מצוה זו עד לבסוף דמסיק דאפילו אם נימא דחובת גברא מ"מ לא מיבעי שאם אין לו טלית של בת חיובא אינו צריך לחזור ע"ז לקנות אלא אפי' אם יש לו טלית של ד' כנפות מ"מ כל שאינו רוצה למכסי בי' לא חייבתו התורה בציצית כן הוא הפשט בפי' רש"י. אלא דלפי זה הא קשיא על רש"י קושיית התוס' כאן דמה שאל רב קטינא ענשיתו על עשה הא לפום מה דס"ד הגמ' השתא דהמצוה של ציצית דמי ממש למצות מצה וסוכה לפי זה ודאי עונשין על מי שאינו מהדר אחר מצוה זו ותירוץ התוס' שכתבתי שהכונה הוא אם עונשין על עשה כזו דאין מחוייב לקנות טלית של מצוה אם אין לו תירוץ זה הא אינו מספיק כלל לשיטת רש"י דהדיא מבואר בדבריו שהשתא סובר הגמ' ג"כ שמחוייב למיהדר אחר מצוה זו כמו כל המצות החיובית אמנם לרש"י בלאו הכי ניחא קושית התוס' והיינו משום דרש"י אזיל לשיטתו לעיל ד' מ' גבי סדין בציצית שב"ש פוטרין וב"ה מחייבין מבואר שם שרש"י סובר דסדין חייב בחוטי לבן אליבא דכולי עלמא ולפי זה באמת הי' קשה על רב קטינא האיך עביד דלא כב"ש ולא כב"ה ומשום הכי מוכרחים אנו לפרש אליבא דרש"י דטלית דרב קטינא באמת הי' בו חוטי לבן רק תכלת לא היתה בו ועיקר תביעת המלאך הוא על מה שאינו מקיים המצוה כתיקונו וזה הוא הגירסא הישינה דגרסינן ציצית של תכלת מה תהא עלי' שעיקר תביעתו היתה על התכלת וכן ביאר רש"י גופא בתשובה הובא בתוס' שבת ד' כ"ה ובמלחמות שם ע"ש לכך שפיר שאל רב קטינא ענשיתו על עשה ר"ל כי האי שאני מקיים מצות ציצית דהא אנן קי"ל כהמשנה דתכלת אינו מעכב הלבן וא"כ הרי מקיים הוא עיקר המצוה ואמר לו המלאך שבעידן ריתחא יש עונש אפילו אם מקיים עיקר המצוה רק אינו מקיימה כתיקונא ולבסוף מסיק הגמ' שתובע המלאך ממנו על אשר עושה טצדקי למפטר נפשי' מציצית ומה הוא הטצדקי אינו מבואר כאן אמנם זה ביאר הרשב"א ושאר ראשונים דהמלאך תבע ממנו על תחילת קנינו שבעת שקנה הסדין הי' לו לקנות במקומו בגד שחייב בציצית ולמה קנה בגד זה שפטור מציצית ורש"י גריס אלא משום דכיון דעכשיו סובר הגמ' דמה שגער בו המלאך הוא משום דעושה תחבולות להיות פטור ממצות ציצית וגם אפי' אם היא חובת גברא מ"מ אינו מחוייב ללבוש בגד של ציצית וכיון דעיקר התביעה הוא משום שעושה תחבולות ממילא שוב אין חילוק בין אם הוא חובת גברא או חובת מנא מ"מ בכל ענין יש ע"ז עונש משום התחבולה לחוד. וכן הוא שיטת הרי"ף והרמב"ן והרשב"א ושאר פוסקים נמצא לפי זה מבואר שדעת הראשונים הללו שכל שאפשר לו לעשות המצוה ואיני עושה אותה ואפילו אם עושה אותה אבל לא כתיקונו ואפילו אם הוא מהמצות שאינן חיובית רק אם יש לו חייב ואם אין לי פטור בה כגון הכא למאן דאית לי' דחובת מנא הוא מ"מ בעידן ריתחא יש עליו עונש דהא מזה דהשיב לו המלאך שבעידן ריתחא ענשינן מזה אין הגמ' חוזרת אף לפי המסקנא ופשוט הוא עיי' היטב בסוגי':
ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשיתי בתשובה הקודמת מ"ש זאת מהא דדרשינן בקידושין דף ל"ג מהפסוק של ויראת הנאמר אצל תקום והדרת שאסור לעשות תחבולות ליפטר נפשי' מאיזה מצוה אפילו אם עדיין אינו חייב בה ומבואר שהוא מן התורה ומה עלה על דעת רב קטינא שאין בזה עונש אבל השתא ניחא כי גם רב קטינא עשה עיקר המצוה של ציצית וסבר שבשביל התכלת לא יהי' עליו עונש כיון שאינו מעכב את הלבן עד ששמע מהמלאך שגם ע"ז יש עונש כן הוא שיטת רש"י אמנם התוס' אזלי ג"כ לשיטתן שכתבו לעיל ד' מ' דסדין בציצית למאן דפוטר פוטר לגמרי אפילו מחוטי לבן ומאן דמחייב מחייב אפילו בתכלת הילכך ע"כ סדינא דרב קטינא לא היה בו ציצית כלל והילכך קשה להו מה זה שאל רב קטינא ענשיתו על עשה אמאי לא ותירצו שר"ל דוקא עשה כי האי שאין מחויב לקנות ציצית אם אין לו ע"כ אבל ד' התוס' לכאורה תמוהין מאד דהא השתא סובר הגמ' דכל דאמרינן שציצית חובת גברא היא אז אפילו אם אין לו מחוייב לקנות וא"כ לא גרע מצות ציצית משאר עשה דהמבטלן רשע נקרא כדאי' בקידושין שם וקושיא זו מרומז כאן במהרש"א רק שקיצר כדרכו הטוב וע"ש שנשאר בתימא על התוס' וזהו כוונת הגליון כאן ג"כ לתרץ קושיא זו וכתב שבזה גופא פליגי המלאך עם רב קטינא אם הוא חובת טלית או גברא אבל מה מאד רחוק זאת מפשט הפשוט שרב קטינא שאל לפי סברתו והמלאך לא הבין מה שאמר לו רב קטינא וכל זה דחוק מאד להמעיין בהסוגיא. לכן נראה לי דכוונת התוס' הוא משום דמצינו בזה לפי שיטת האלפס ורש"י ושאר הראשונים למאן דאית לי' ציצית חובת גברא שני סברות לשיטת הס"ד היה הסברא שאף מי שאין לו כלל בגד של ד' כנפות מ"מ החיוב עליו להשתדל בזה להשיג בגד כזה וללבוש אותו כמו שאדם מחוייב באכילת מצה וכה"ג והיינו משום דמפרשים מה דכתיב בקרא גדילים תעשה לד' כנפות כסותך אשר תכסה בה ר"ל שאני מחייב אותך לכסות בו והאי אשר לשון חיוב הוא. ועיי' רש"י בחומש פ' יתרו על פסוק אם מזבח אבנים וגו' ולפי המסקנא דאמרינן דאפילו אם יש לו בגד של ד' כנפות מ"מ כל שאינו מכסה בו אינו חייב בציצית היינו משום דלפי האמת דרשינן דהאי אשר תכסה בו אינו חיוב רק האי אשר הוא כמו אם תכסה ר"ל שאם תכסה בו אז אתה חייב בציצית ואם לאו אין אתה חייב כמבואר זאת בחידושי' רשב"א שם ושאר פוסקים אמנם דעת התוס' אינו כן כי מאחר דלא כתבה התורה מצות ציצית בדרך צווי שמחוייב הוא ללבוש בגד עם ציצית כמו שכתוב בשאר מצות כגון ולקחתם לכם ביום הראשון או בסוכות תשבו או כל כה"ג והכא נמי הי' צריך לכתוב תלבש בגד עם ציצית או תכסה בבגד עם ציצית ואז מובן שצריך להשתדל לקנות בגד כזה משא"כ עכשיו שתלי הכתוב מצות ציצית בבגד שיש לו שכתב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך משמע דוקא אם יש לו כסות כבר ודמי ממש להא דכתיב ועשית מעקה לגגך שאין חייב לקנות גג כדי לעשות עליו מעקה אלא אם יש לו חייב ואם לאו פטור והכי נמי כיון שתלי מצות ציצית בהכסות משמע ג"כ אם יש לו כסות חייב ואם לאו פטור ואין נפק"מ בין הס"ד דהגמ' להמסקנא אלא בפירוש הכתוב של אשר תכסה דמעיקרא היה סבור דאשר הוא לשון חיוב שאני מצוה לך שכל שיש לך כסות זה אתה מחייב לכסות בו כמו שכתבו הראשונים שיש אשר שהוא חיוב ולמסקנא האי אשר רשות כשתכסה בו מרצונך אז אתה חייב בציצית אבל שיהי' מחוייב לקנות בגד של ד' כנפות זה לא עלה מעולם אפי' לפי הס"ד דגמ' והשתא שפיר קאמר התוס' דהא דשאל רב קטינא ענשיתו על עשה ר"ל דוקא עשה כי האי שאין מחוייב לקנות טלית של ד' כנפות כל שאין לו משום דלשיטתם זה לא עלה מעולם על הדעת לחייב לקנות טלית דבת חיובא כל שאין לו ומתורץ קושית המהרש"א אלא שצריכין אנו להבין היכא מיירי כאן דאי מיירי שהיה לו לרב קטינא בביתו עוד בגד החייב בציצית א"כ הא הדרא קושית התוס' לדוכתא מה זה ששאל ענשיתו על עשה אמאי לא הא השתא סובר הגמ' דכל שיש לו בגד כזו חייב מן התורה לעשות בו ציצית ולכסות בו ואם לאו עובר על עשה ממש כמו מזוזה ואינו עושה שיש אומרים שב"ד של מטה מוזהרין עליה כמו שהביאו התוס' בקושייתם ואם נאמר דמיירי שלא היה לו בגד כזו החייב בציצית א"כ מנ"ל להוכיח שמלאכא סובר דציצית חובת גברא מדגער על רב קטינא שמכסה עצמו בבגד הפטור מציצית הא לשיטת תוס' סובר הגמ' גם מעיקרא שכל שאין לו בגד של ד' כנפות אפילו אם הוא חובת גברא נמי אינו חייב לקנוח וע"כ שעיקר הקפידא הוא על מה שאין מכניס נפשו לחזור ולהדר אחר מצוה זו כמו דאמרינן לפי המסקנה הא לפי זה דמי הא ממש כמו למאן דאית לי' חובת מנא דהא לדידי' נמי אם עושה בבגדיו ציצית ומניחן בקופסא מקיים מצות ציצית וא"כ אפשר לומר שגם המלאך סובר שהוא רק חובת מנא והא דגער על רב קטינא הוא על מה שאינו מכנים נפשו למצוה זו בשלמא לשיטת רש"י ניחא דהא לפום השתא סובר הגמ' דבשביל שאין מכניס נפשו לחיוב המצוה ע"ז לא היה המלאך מקפיד רק כל קפידא הוא בשביל שהחיוב של המצוה מוטל עליו עכשיו והוא פורק ממנו העול של המצוה וזה לא שייך אלא אם נאמר שהוא חובת גברא ואז חייב לקנות ציצית כמו שהוא חייב בשופר או כיוצא בו אבל למאן דאית לו חובת מנא כיון שאין החיוב מוטל עליו עכשיו לא היה המלאך מקפיד אתי שפיר אבל להתוס' קשה. ואין לומר שהתוס' יתרצו זאת כמו שחילקו לקמן בתוס' בד"ה ה"ק זה אינו דהא מוכח מדבריהם דדוקא לקמן לפי המסקנא קשה להם זאת אבל עכשיו ניחא בלאו הכי וקשה מה זה הוכחה:
ונראה לי דהתוס' אינם מפרשים כפי' רש"י דעיקר ההוכחה שהוא סובר שהוא חובת גברא הוא משום דאל"כ לא היה מקפיד על רב קטינא כיון דהשתא לאו בר חיוב הוא אלא לשיטתם עיקר הראי' הוא רק מהלשון דקאמר דמלאכא אשכח לרב קטינא דמכסי סדינא אמר לו סדינא בקייטא ציצית מה תהא עליה מבואר מזה שאחר שראה המלאך לרב קטינא שהוא מכוסה בסדין אז הקפיד עליו ואמר לו מה תהא בציצית אבל לא קודם לכן והשתא אם נאמר שהוא סובר שציצית חובת מנא הוא הא למאן דאית לי' חובת מנא בודאי כל שיש לו אפילו רק בגד אחד בקופסא עם ד' כנפות וציצית אז ע"י זה מקיים המצוה של ציצית ויכול אז לקנות שאר בגדיו ולכסות עמהן אף שהן אינן של ד' כנפות דהא המצוה של ציצית כבר קיים בהבגד שיש לו בקופסא וא"כ מה זה כשראה את רב קטינא מכסה בסדין אמר לו ציצית מה תהא עליהן שמא יש לו הרבה בגדים של ד' כנפות בביתו עם ציצית ומקיים המצוה כתיקונו ואף אם נאמר דמיירי שידוע הוא להמלאך שלא היה בביתו ובקופסא בגדים עם ציצית מ"מ לא היה לו לתלות הקפידא במה שראה שהבגדים שהוא מכסה אין בהם ציצית הא זה לא מעלה ולא מוריד לגוף המצות כל שיש לו בביתו והכי הוי לי' להגמ' למימר לרב קטינא לא היה לו ציצית בכל בגדיו ואשכח בי' מלאכא וכו' שאז היה מבואר שכל הקפידא הוא על מה שאין לו ציצית כלל אלא ע"כ מוכח מזה שהמלאך סובר שציצית הוא חובת גברא ולפיכך כיון שראה שאין לו ציצית בבגד שמכסה בו הקפיד עליו כי לא מיבעי אם יש לו בביתו בגד של ד' כנפות בודאי אם אינו לובשו הרי הוא עובר על עשה ממש כמו מי שיש לו בית ואינו עושה בו מזוזה שאף שאינו חייב לקנות בית לעשות מזוזה מ"מ אם יש לו בית עובר על עשה אם אינו עושה בה מזוזה אלא אפי' אם אין לך טלית מ"מ מאחר דחזינן שהתירה גזרה עלינו שכל שיש לו טלית של ד' כנפות הוא מחוייב לכסות בו דוקא ולא לכסות בבגד אחר ולא דמי למזוזה שאינו חייב לדור בבית דוקא וכיון שכ"כ הקפידה התורה לכך שאל לו המלאך שפיר ציצית מה תהא עליה ולמה אין אתה מכניס נפשך למצוה זו אשר רצון הבורא הוא שאדם יהי' מכוסה בציצית עד שאמר לו שבעידן ריתחא מענשין אף על עשה כזה וכו'.
נמצא לפי סברת הגמ' השתא הקפידה הוא על מה שאין מכניס עצמו למצוה זו עד לבסוף פריך הגמ' נהי דחובת גברא הוא היינו אם מכסה בו חייב בציצית אבל אם אינו רוצה לכסות בו אין עליו שום חיוב ע"כ ור"ל כיון שהוא כן שאפילו אם יש לו בגד של ד' כנפות נמי לא חייבתו התור' לכסות בו ולעשות בו ציצית שוב אין סברא לומר שאף מי שאין לו בגד בת חיובא יהי' עליו עונש על מה שאינו קונה בגד כזה ודמי ממש למי שאינו מהדר לבנות בית לקיים בה מצות מזוזה או מעקה שבודאי אין עליו עונש ע"ז וא"כ לפי זה אז אף אם נאמר שהוא חובת גברא נמי קשה למה גער בו המלאך ומשני הגמ' דלעולם חובת גברא הוא ועיקר הקפידא הוא על דעביד טצדקי למיפטר נפשי' מציצית ר"ל תחבולות להיות פטור ממצוה זו כמו שפי' רש"י והכוונה דלא כמו שהיינו סוברים עד עכשיו שהקפידא הוא בשביל שאינו משתדל במצוה זו אי אפשר לומר לפי המסקנא רק הקפידא הוא על התחבולה מה שעושה תחבולות שלא יצטרך ציצית כמו שפירשו הראשונים שבמקום סדין זה שקנית היה לך לקנות בגד החייב בציצית ומהיות טוב וגו' כיון שאין לך כ"כ נפק"מ בזה וניכר שאין מצות חביב עליו כלל ובזה באמת יש קפידא בשמים זה הוא הפי' של התוס' והם לא גרסי אלא ולפי המסקנא נמי מוכח שהמלאך סובר דציצית חובת גברא והשתא קשה להו שפיר דלפי' זה מנ"ל להמסקנא שסובר שהוא חובת גברא דהא עכשיו ליכא למימר דמוכיח זאת מהלשון כמו לפי הס"ד זה אינו דלהמסקנא הא אין זה הוכחה משום דבמה שמכסה עצמו בטלית הפטור מציצית בזה הא ג"כ אין קפידא לפי המסקנא כל שאין לובש בגד של ד' כנפות בלא ציצית אלא ע"כ עיקר הקפידא היה על תחבולה שעשה מעיקרא בשעת קניית הסדין דבמקום הסדין היה לו לקנות בגד החייב בציצית וניכר שהוא עושה תחבולות למיפטר ולהסתלק נפשי' מהמצוה ולפי זה ע"כ מוכרחין אנו לומר שגם בביתו לא היה לו בגדים החייבים בציצית דאל"כ לא היה עליו שום תביעה דהא מה שאינו לובש בגד של ציצית בזה הא אין עליו קפידא דהא התורה לא חייבתו ותחבולות הא ג"כ אינו עושה דהא קנה בגדים עם ציצית אלא ע"כ ידוע הי' שגם בביתו אין לו ציצית ואז שפיר קפיד בשביל שהוא מדחה נפשי' מהמצוה וכיון שע"י מה שמכסה בהסדין בזה לא היה המלאך להקפיד עליו כל שיש לו ציצית בביתו אלא הקפידא מה שאין לו כלל ציצית והילכך שפיר קשה להו להתוס' מנ"ל דחובת גברא הוא דלמא חובת מנא והקפידא הוא על הבגדים שהניח בקופסא ואמאי לא קנה בגדים החייבים בציצית והיה מקיים המצוה ועכשיו אינו מקיים וע"ז תירצו דקפידא כזו במצוה שאינה חיובית רק מה שהוא עושה תחבולות שלא יצטרך לעשות המצוה בזה אין עליו עונש אלא במצוה שהוא מוטל על גוף האדם ולא במצות שאינו מוטלת אלא בגופו כמו שחילקו שם והשתא שפיר מוכרחין התוס' ג"כ לומר דלא גרסינן אלא דהא לשיטתם אי אפשר כלל לגרוס אלא דבשלמא לרש"י הא מעיקרא דקס"ד שכל שחובת גברא מחוייב הוא לאהדורי אחר ציצית אז יש נפק"מ רבתי בין חובת גברא לחובת טלית דבזה צריך לאהדורי ואם חובת טלית אינו חייב לאהדורי והגמרא היה סובר שכל עיקר קפידותו על רב קטינא היה אמאי אינו מהדר אחר ציצית כיון שהתורה ציוה לחזור אחר זה וזאת אינו שייך למאן דאית לי' חובת טלית ומשום הכי באמת אח"כ דמסקינן שבשניהם אין חייב לחזור אחריהן ועיקר הקפידא היתה בשביל התחבולה אז באמת אין חילוק בין חובת טלית לחובת גברא משא"כ להתוס' הא גם מעיקרא היה ידע שגם אם ציצית ת"ג נמי אינו צריך לאהדורי וחובת גברא וחובת מנא שוה בזה רק עיקר ההוכחה הוא מלשון של העובדא כמו שכתבתי לעיל ועיקר הקפידא הוא בשביל שאינו מכניס נפשו לחיוב המצוה ובזה הא שוה בין אי חובת גברא או מנא וע"כ דגם מעיקרא צריכין לבוא לחילוק של התוס' בין אם המצוה היא על גופו של אדם ובין אם היא בגופו כמו שחילק התוס' כאן ומזה מוכרת דע"כ לא גרסינן אלא וברור הוא והשתא מתורץ היטב קושיית המהרש"א וגם ניחא במה פליגי תוס' עם רש"י וגם על מה שרש"י גריס אלא והתוס' לא גרסי והכל ניחא ובזה מתורץ ג"כ על מה לא הביאו הפוסקים ובעלי הש"ע החילוק בין אם הוא חובת גברא שאז אם אינו עושה ציצית ומכסה בהם יש עליו עונש בעידן ריתחא. לאפוקי למאן דאית לי' חובת מנא אין עליו עונש היינו משום דכל זאת תלי אם סדין חייב בחוטי לבן או לא כמו שבארתי הכל באריכות דלשיטת רש"י שסדין חייב בחוטי לבן אז לפי פשטת הסוגי' מבואר דאחר דגרסינן אלא שוב אין נפק"מ בזה בין ח"מ לח"ג וכיון שדעת הש"ע בסי' ט' בזה כהאלפס ורש"י ושאר פוסקים דסדין חייב בחוטי לבן ממילא שוב אין לנו הכרח לחלק לענין עונש בין חובת גברא לחובת מנא כנלע"ד בזה:
ועתה נבא לדברי המשנת חכמים האף כי גוף הספר לא ראיתי אך נאמן עלי המחבר בעל פ"ת שהביאו בספרו ביו"ד סי' רצ"ב כי היוצא לנו מכל מה שביארנו ששיטת רש"י ושאר הפוסקים הוא שאין חילוק במצות בין אם הוא מצוה שהוא בעצמו מחוייב לעשות אותה ולא מהני בזה לעשותו ע"י שליח כגון אכילת מצה והנחת תפילין ובין מצוה שהוא יכול לקיימה ע"י אחר כגון עשיית המעקה שאף שאינו דר בביתו מ"מ מקיים המצוה או ציצית למאן דסובר שהוא חובת טלית שאף שאינו מכסה בו מ"מ מקיים המצוה בכל זאת אין חילוק אלא החילוק הוא אם היא מצוה חיובית שאי אפשר ליפטר ממנה כגון אכילת מצה וכה"ג אז אם אינה מקיימה או אפילו אינו מהדר אחריה כדי לקיימה רשע הוא כדין כל מבטל מצות עשה ואם הוא ממצות הרשות כגון ציצית אם אין לו בגד של ד' כנפות אז אף אם מזדמן לו לקנות ואינו קונה מ"מ אין דינו כמו עובר על מצות עשה ממש רק בעידן ריתחא נענש על מה שהיה יכול להכניס נפשו למצוה זו ולא הכניס:
אמנם שיטת התוס' ושאר פוסקים הוא דבמצות שהן רשות אינו נענש עליהם אפילו בעידן ריתחא אלא דוקא במצות שהן בגוף האדם שהוא עצמו עושה אותן בגופו כגון ציצית למאן דאית לי' ח"ג שהוא עצמו מכסה בו בזה דוקא הקפידה התורה שכל שבא לידו ואפשר לו להכניס נפשו להתלבש במצות הבורא ואינו עושה נענש עליהן בעידן ריתחא אבל כל שהוא אינו באופן כזה כיון שהיא מצוה שאינה חיובית אינו נענש עליה לעולם:
והנה לענין גוף החקירה של הפוסקים בהדין של שילוח הקן אם פגע בקן ואינו רוצה ליטול לא הבנים ולא האם אם מחוייב להזדקק למצוה זו או שיכול לילך לדרכו נראה לי להוכיח מרש"י שהוא סובר שכל שהזדמן הקן לידו אז בכל ענין החיוב מוטל עליו להזדקק למצוה זו לקיים מצות שילוח הקן כמו במצות השבת האבדה ממש או כיוצא בו שאף שהם ג"כ ממצות שאינן קבועות מ"מ כל שהזדמן לידו מצוה זו ואינו מקיימה עובר על עשה ממש ה"נ כאן וראי' ברורה לזה מהא דחולין דף קל"ט על המשנה שאין שילוח הקן נוהג במוקדשין ופריך הגמ' האי מוקדשין היכי דמי אי דחזי קן ואקדשי' הא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא דאגבהה לאם ואקדשיה והדרה לאם על האפרוחים הא מעיקרא אחייב לי' בשילוח. וכתב רש"י ע"ז האי מעיקרא ר"ל היינו כשמצאן ע"ש. ויש להבין מי הכריחו לרש"י לפרש דלא כפשטא דגמרא דמעיקרא הנאמר שם הכונה הוא לאחר שהגביה להאם כלשון הגמ' שאז עדיין חולין הוא ונתחייב בשילוח. ונראה משום שהיה קשה לי' לרש"י קושיית הריטב"א ושאר הראשונים שהקשו על הא דקאמר הגמ' דאגבהה לאם ואקדשיה והא אי אפשר לאגבהה לאם אלא א"כ עובר על ל"ת של לא תקח האם על הבנים כדתנן לקמן במשנה אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב ע"כ ור"ל שחייב היינו שהוא עובר על לאו של לא תקח האם על הבנים דומיא דרישא דמתניתין דאיתא התם נמי כהאי לישנא חייב והיינו שהוא עובר בלאו וה"נ דכוותא בסיפא וכן הוא בגמ' דמוקי לה דעבר ושקלי' לאם וקאמר דלאו עבר ע"ש הרי מוכח דבלקיחת האם אף אם אינו נוטל הבנים מ"מ עובר על לאו וכמו שפירש רש"י גופא בחומש על לא תקח האם על הבנים שר"ל כל שהיא על הבנים אפילו אם אינו נוטל הבנים וזה היה קשה לו להריטב"א בחידושיו דהכא משמע דאי אגבהה לאם מעיקרא אינו חייב אלא בהעשה של שלח תשלח כמו דאיתא כאן בגמ' דהא לא קאמר כאן כמו דאמרינן לקמן דכיון דשקלי' לאם עבר על לאו משמע דכאן אינו עובר אלא על עשה ואמאי הא קעבר על לא תקח שהוא נמי לאו ותירץ הריטב"א בשם מורו הגדול דכאן מיירי הגמ' שלא נטל האם ע"מ לזכות בה רק גם מעיקרא נטלה ע"מ להקדישה שאז אינה עובר על לא תקח האם וגם לאחר ההקדש פטור נמי משילוח רק שהקושיא הוא דהא אחייב בשילוח קודם שנטלן ע"ש וזה ממש כוונת רש"י כי גם לרש"י היה קשה קושיא זו של הראשונים לכך מפרש רש"י דהאי מעיקרא הכוונה הוא קודם הגבהה רק תיכף כשמצאן דאז נתחייב תיכף במצוה זו והיינו ממש כמו שפירש הריטב"א ובזה ניחא מה שהיה קשה לי בסוגיא זו לפי שיטת הר"ן וש"פ בנדרים דף ל"ד שאם פגע בחפץ של הפקר והוא בתוך ארבע אמותיו יכול להקדישו וחל עליו ההקדש ע"ש לפי זה מאי פריך כאן הגמ' האי קדשים היכי דמי הא מצי לאוקמי כגון שפגע בקן של הפקר והוא בתוך ד' אמותיו שאז חל עליו ההקדש ואז לא היה קשה כלל מה שהקשה והא אין אדם מקדיש דבר שאינה ברשותו דהא כל שהוא בתוך ד' אמותיו יכול להקדישו וגם לא היה קשה מה שמקשה אח"כ כיון דאגבהה לאם איחייב בשילוח דהא עדיין לא הגביהה ואח"כ מצאתי שהתעורר בזה בהגהות הגאון בעל מצפה איתן ונשאר בקושיא ע"ש אבל לסברת רש"י והראשונים שהבאתי ניחא דהא גם בשילוח נתחייב ג"כ תיכף כשמצאן ואינו יכול ליקחן ובאמת לעיל על הא דאמרינן אי דחזי קן ואקדשי' מפרש רש"י דמיירי דחזי במקום שאינו קנוי ובאמת אם היה בענין שיש בידו לקנות היה חייב נמי תיכף בשילוח:
מיהו קושיא זו עדיין יש לה מקום אליבא דהר"ן גופא לפי מה שהקשה הר"ן בחידושיו בחולין על הא דאמרינן התם דעוף שהרג אח הנפש פטור משילוח דבעינן לקיומא בה ובערת הרע מקרבך. והקשה הר"ן דליתי עשה ול"ת של שילוח ולידחי לעשה דבערת ותירץ בשם יש אומרים דעשה דבערת חשיב טפי שזה עצמו מצוה לבערו אבל שילוח אין המצוה מוטלת עליו דאם לא רצה ליקח הבנים פטור מלשלח ומזה הוכיחו האחרונים שדעת הר"ן שכל שאינו רוצה ליטול הבנים אין העשה של שילוח חל עליו לפי זה הא קושיא על הר"ן גופא דהא לפי שיטתו מצי הגמ' לאוקמי כה"ג שבא לחוך ד' אמות של הקן והקדישו שאז ההקדש חל ואינו חייב עדיין בשילוח אמנם ד' הר"ן יש ג"כ לתרץ דהא יש להבין דהא קנין של ד' אמות הוא רק מדרבנן כדאיתא בפ"ק דב"מ ד' יו"ד וא"כ האיך יתחייב קרבן מעילה ע"י קנין כזה דהא מדאורייתא לא קנה כלל אמנם הר"ן לשיטתו אזיל שהוא סובר בגיטין ד' ס"ז וכן בפ' לולב וערבה גבי ינוקא אקנוי לא מקני מבואר שם דכל שהגיע לעונת הפעוטות יכול להקנות לאביו הלולב מן התורה ע"ש. וכן הביאו הפוסקים משמו הילכך הכא נמי כיון דרבנן תקינו קנין של ד' אמות אז לשיטתו מהני נמי מן התורה אמנם בזה ג"כ שיטת הר"ן בתשובה סי' מ"ד והובא בח"מ סי' רל"ה דיתומים אפילו אם הגיעו לעונת הפעוטות אם מכרו לנכסים מועטים לא עשה ולא כלום וכתבו הטעם דכיון דקנין של קטן כזה אינה מהני אלא מדרבנן הילכך במקום איסורא לא תיקנו רבנן ע"ש לפי זה אפשר לומר שהר"ן סובר בזה ג"כ כיון שע"י קנין של ד' אמות שהוא דרבנן יתבטל ע"י זה המצוה של שילוח הקן הגם כי עדיין לא נתחייב בה מ"מ כל כה"ג לא תיקנו רבנן קנין דידהו משום הכי לא מוקי הגמ' כה"ג אמנם לשיטת שאר פוסקים דלא סברי בזה סברת הר"ן יש לתרץ כמו שכתבתי אליבא דרש"י:
ונראה שגם דעת הרמב"ם יש לכוון קצת שהוא אזיל ג"כ בשיטה זו שאף אם אינו רוצה ליטול הבנים חייב בשילוח ומתורץ בזה קושיית הכ"מ בפ' י"ג מהלכות שחיטה שהקשה על מה שכתב שם הרמב"ם שאין עשה דמצורע דוחה אח ל"ת ועשה של שילוח הקן והקשה הכ"מ הא אין הל"ת ועשה באים בפעם אחת דבעת שנוטל האם עדיין אינו עובר על העשה רק על הל"ת דלא תקח האם ואח"כ כשנוטל האם על הבנים אזי הל"ח כבר עבר ואין עליו אלא העשה ומדברי הרמב"ם מבואר שהם באים בבת אחת אבל אם נאמר בזה ששיטת הרמב"ם ג"כ הוא שתיכף כשהזדמן לידו הקן חייב הוא בשילוח נמצא בזה שאינו משלחה תיכף נקרא מבטל עשה ואף שאין זה נקרא עובר על עשה מ"מ מבטל עשה בודאי נקרא וכיון שנוטלה ג"כ אז עובר על העשה והל"ח ועיי' בשג"א סי' ל"ג:
היוצא לנו מזה שדעת רש"י והריטב"א והרמב"ן שמצות שילוח הקן הוא בכל ענין אף אם אינו רוצה ליקח לא האם ולא הבנים ולפלא בעיני על הגאון חו"י וגם הספר ידות נדרים שלא התעוררו כלל מדברי רש"י הללו ואין לומר כי הכא שאני שכיון שהוא רוצה להקדישן אח"כ א"כ ממילא עתיד הוא ליטלן והילכך נתחייב תיכף בשילוח זה אינו דע"כ סברת הפוסקים הסוברים שאינו חייב בשילוח אלא אם נוטל הבנים דוקא היינו משום שהם מפרשים הקרא שלח תשלח את האם דוקא אם הבנים תקח לך אבל בלאו הכי אין אתה חייב והא זה הקרא והבנים תקח לך ע"כ אינו מיירי בהקדש דהא מהאי קרא ממעטינן הקדש כדאיתא החם וא"כ ממילא מוכח דהאי קרא דמחייב במצות שילוח ע"כ לא מיירי בהקדש דזה אינו לקיחה לך והרי הוא כמו שלא נטל כלל ואמאי חייב תיכף בשילוח קודם הגבהה הא נטילתו לאו נטילה היא אלא ע"כ דתיכף כשפגע חל עליו החיוב ובספר ידות נדרים מוכיח ג"כ מקידושין ד' ל"ד שדעת הריטב"א הוא ג"כ שחייב תיכף נמצא לפי שיטת פוסקים הללו בודאי אין מקום לדברי המ"ח דהא כיון שראה הקן ויכול לקיים המצוה של שילוח ממילא אי אפשר לו ליפטר ממצוה זו כמו כל מצות חיובית ולא שייך ע"ז כלל בעידן ריתחא נענש דהא זאת לא נאמרה אלא דוקא במצוה שיכול ליפטר ממנה אבל לא על שאר מצות עשה כמש"כ התוס' במנחות שם וע"כ צריכין אנו לומר דהוא אזיל לשיטת התוס' בחולין ד' ק"מ ד"ה שני וכו' וכמו שהוכיח החו"י מדבריהם דהם סברי שכל שאין בדעתו ליקח הבנים פטור משילוח. הן אמת כשאני לעצמי נראה לי שגם מדברי התוס' אין כ"כ ראי' כי החו"י מוכיח זאת מהתוס' שהם מפרשים דהאיבעי בגמ' שם קאי אם מונחים שני סדרי ביצים זו על זו והאם רובצת על העליונים אם מותר ליקח הביצים התחתונים קודם שילוח מטעם דהא אמר לקמן שזה אסור משום דמעיקרא צריך לשלח האם והדר והבנים תקח לך או כיון דאין האם רובצת רק על העליונים מותר ליקח התחתונים כן פירשו להאיבעי בגמ' ומזה הוכיח שאם נאמר שדעת התוס' הוא שכל שמוצא קן צפור בכל ענין מוטל עליו לטפל ולשלח האם מה אהני לי' שיקח התחתונים הלא אחר שיקח התחתונים האם ע"כ נשארה רובצת על הביצים העליונים ונתחייב תיכף בשילוח דהא השתא היא רובצת ממש על בניה כדרך כל קן ציפור שחייב הוא בשילוח אלא ע"כ דכל שאין רוצה ליטול הבנים אינו חייב כלל בשילוח והכא נמי הא אין דעתו על העליונים ע"כ ח"ד ולדעתי אין זה ראי' כ"כ משום דאפילו אי נימא שחייב בשילוח בכל ענין מ"מ היינו דוקא לענין שאסור לו לילך לדרכו באופן שע"י זאת יתבטל המצוה לגמרי אבל אם רוצה להתמהמה קצת ואח"כ יקיים המצוה בזה הא אין בו איסור כלל ואף משום זריזין מקדימין למצות פעמים נמי שאין בו ג"כ כגון אם אי אפשר לו כעת משום איזה טעם שיש לו והתוס' מיירי נמי כה"ג שצריך דוקא להתחתונים ולא להעליונים כגון שהוא צריך לרפואה והתחתונים הם יותר טובים לרפואה או כה"ג ובדעתו שאח"כ ישלח את האם ויקח הבנים כדין רק שעכשיו נחוץ הוא ליטול הסדר התחתון דוקא הילכך משום ביטול מצות שילוח הקן הא אין כאן רק האיסור משום שאסור ליטול הבנים כל זמן שהאם רובצת עליהן משום גזירת הכתוב של שלח תשלח והדר דוקא תיקח הבנים וזה הוא איסור בפני עצמה אפילו במקום שמקיים המצוה של שילוח ובזה מסתפק הגמ' בשני סדרי ביצים אי בזה נמי שייך איסור זה או לא אבל מ"מ מיירי שהמצוה רוצה הוא לקיים ופשוט הוא לפי"ז אין מדברי התוס' ראי' כלל להדין של החו"י. ובזה פרשתי יפה דברי רש"י שכתב וז"ל שני סדרי ביצים קיימא זה ע"ג זה מהו אם נתכוין ליטול התחתונה מהו מי הוי אמצעים חציצה ופטור מלשלח או לא. ועיי' ברשב"א ובריטב"א מה שהקשו על רש"י בזה ומחמת כן מפרש הש"ך בסי' רצ"ב ס"ק יו"ד שגם כוונת רש"י הוא כתוס' שעיקר האיבעי הוא אם רשאי ליטול הבנים בשעה שהאם רובצת עליהן והקשה הגאון בספר ידות נדרים דא"כ למה כתב רש"י אם נתכוין ליקח התחתונים היה לו לכתוב אם נטל התחתונים כוונה זו מה טיבו דמשמע דתלי בכוונה היה לו לומר אם נטל התחתונים הוי האמצעים חציצה ופטור משילוח ע"ש. אבל לפי מה שביארתי ניחא כי אי אפשר לרש"י לומר שהאיבעי הוא אם נטל התחתונים אי חייב בשילוח האם או לא דזה אינו משום דרש"י לשיטתו אזיל שסובר שכל שפוגע בקן ציפור חייב בשילוח בכל ענין הילכך לאחר שעשה ונטל מה שצריך לו לא גרע קן זו משאר קן צפור שכל שרואה אותו חייב בשילוח לכך הוכרח רש"י לפרש שמיירי שעדיין לא נטל התחתונים כי לאחר נטילה הא נתחייב תיכף בשילוח ולא כתב נמי רש"י אם רצה ליטול התחתונים היינו משום שרש"י רוצה לתקן כי אמאי אינו משלח תיכף האם וליטול אח"כ הביצים לכך כתב בלשונו אם נתכוין וכו' ר"ל שיש לו איזה כוונה שהוא מוכרח ליטול כעת דוקא התחתונים ולא העליונים והספק הוא אם רשאי לעשות כן כמו שכתבו התוס' והאם ישלח אח"כ וברור הוא שכן הוא כוונת רש"י לפי פי' הש"ך ולא כהחו"י והידות נדרים שפירשו פי' זר בדברי רש"י עיי' שם נמצא שמד' התוס' דחולין ג"כ אין ראי' שפטור הוא משילוח אכן מד' התוס' קידושין ד' ל"ד ד"ה מעקה מוכת קצת שדעת התוס' הוא שכל שאין רוצה ליטול הבנים פטור משילוח כמו שהוכיח הגאון בעל אור חדש שם מדבריהם וא"כ אפשר לומר דאליבא דידהו אזיל סברת המ"ח שאף שאין דינו כמו מבטל מצות עשה ממש מ"מ בעידן ריתחא נענש על זה אבל לפי מה שבארתי לעיל גם זה אינו משום דלשיטתן אין זה נאמר אלא דוקא במצוה המוטלת בגופו של האדם לעשותו בעצמו ולא במצות התלוי על אדם ויכול לקיים זאת ע"י אחר ממילא לפי זה לשיטת הראשונים המפורשים אצלינו לא שייכי כלל דברי המ"ח וצ"ע:
סימן ג
עוד להנ"ל... לענין מה שכתב במצות עשה שאין מתן שכרן בצידן שב"ד מוזהרין עליהן האיך הדין אם כבר עבר על המצוה אם ג"כ ב"ד מוזהרין ע"ז כדי שיקיים עוד הפעם כשיבא לידו והאריך בזה. הנה זה פשוט כי לאחר שעבר אין שום חיוב על ב"ד כדמוכח ברש"י חולין ד' ק"י ע"ב וכן מבואר בכמה דוכתא ופשוט הוא רק לענין מצות עשה שמתן שכרה אצלה שאין ב"ד מוזהרין עליהן יש לי בזה מקום עיון בפוסקים כמו שאבאר וכבר האריך בזה קצת הח"ס בחלק ח"מ סי' קע"ז ולדעתי עדיין לא יצא ידי חובת ביאור לכן מוכרח אני להאריך קצת הנה המל"מ פ"ג מהלכות עבדים הקשה לשיטת הפוסקים דסברי שכל מצוה שמתן שכרה בצידה אפילו אם ב"ד רוצין להזדקק בזה אין רשאין ואפילו במצות עשה שיש בה ל"ת ג"כ אינן מוזהרין א"כ האיך אמרינן בחולין ד' קמ"א בשילוח הקן בההוא דגזייה לגדפי' דהאם כדי שלא תוכל לפרוח ונגדי' רב יהודא ואמאי והא שילוח הקן היא מצוה שמתן שכרה בצידה וכל כה"ג אין רשות לב"ד לכוף ונשאר בקושיא ע"ש. וראיתי להגאון בעל לב ארי' שתירץ דכלל זה לא נאמרה אלא דוקא במ"ע שהמתן שכר שלה הוא בעולם הזה והיינו ע"פ פי' רש"י בחולין ד' ק"י דהטעם דעל מצוה זו אין נזקקין לו משום דלכך פי' התורה המתן שכר לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תטול שכר זה ע"כ וסברא זו לא שייכי אלא בשאר מצות שיש לו שכר בעוה"ז לכך די לו בעונש זה שלא יקבל שכר בעוה"ז ואין צריך לעונש אחר אבל בשילוח הקן מבואר ששכר של מצוה זו אינו רק לעולם הבא וכיון שאינו מפסיד כלום בעוה"ז לכן לא שייך כ"כ סברת רש"י ועל הב"ד מוטל לכוף אותו לקיים מצוה זו ע"ש והנה תירוץ זה לבד שהוא ע"ד דרוש אינו מספיק ג"כ דהא הרמב"ם בפ"ט מהלכות תשובה פוסק כר' יעקב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא כלל וכן כתב הרמב"ן בשער הגמול שלו דהלכה כר' יעקב ואפילו הכי פוסק הרמב"ם דעל מצות עשה כזו אין ב"ד נזקקין עיי' ברמב"ם פ"י מהלכות ממרים ועיי' קצות סי' ק"ז ס"ק א' וכן סובר הרמב"ן עיי' במלחמות פ"ז דב"ק ועיי' בב"י יו"ד סי' רמ"ח הילכך תירוץ זה בודאי אינו עוד תירץ וכתב ע"ז שזה התירוץ הוא עיקר והוא משום שיש להבין על רש"י שם שכתב הטעם משום דלכך פירש המתן שכר שאם לא יקיים זה עונשו שאין לו השכר ולכאורה קשה מנ"ל זאת דילמא כפשוטו שרצה השם יתברך בהך מצוה לפרש השכר לומר דזו מצוה וזו שכרה אמנם נכון הוא כי לקמן אמרינן בשילוח הקן ומה מצוה קלה כזו שהוא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו למצות חמורות שבתורה ע"כ לשון המשנה ולכאורה אינו מובן דא"כ למה באמת פירשה התורה המתן שכר אצל מצות חמורות הא יש ללמוד בק"ו משילוח הקן וע"כ צריכין אנו לומר שלא בשביל המתן שכר כתב כן התורה דזה ידעינן בק"ו משילוח הקן אלא כמו שכתב רש"י לומר שאין ב"ד מוזהרין ע"ז משום דזה עונשו שאם לא יקיים המצוה לא יהי' לו השכר ואתי שפיר דברי רש"י אבל לפי זה לא שייך סברא זו אלא בהמתן שכר הנאמר אצל המצות חמורות אבל בשילוח הקן המתן שכר הנאמר בה לגופא איצטריך שאף שהיא מצוה קלה מ"מ יש עליה שכר ושוב אין לנו הוכחה שאין ב"ד מוזהרין עליה דהא המתן שכר אצטרך לגופא ולפיכך הדרינן מצות שילוח הקן לשאר מ"ע שבתורה שב"ד נזקקין עליהן ע"כ ת"ד וגם תירוץ זה אינו נראה לי דהא איתא בירושלמי סוף פ' המוכר את הספינה דילפינן מקרא שיש חיוב על ב"ד למנות ממונים לקנוס מי שהוא מרמה במדות ובמשקולת ופריך הירושלמי והא מדות הוא מ"ע שמתן שכרה בצידה דכתיב בפ' כי תצא למען יאריכון ימיך על האדמה וכו' ובמצוה כזו אין ב"ד מוזהרין ע"ש מה שתירצו. והנה בספרי איתא על פסוק זה וז"ל למען יאריכון ימיך זו אחת מכל מצות שבתורה שמתן שכרה בצידה והרי דברים ק"ו ומה גרוגרת אחת שאין א' מהם באים באיסור דהא אסור לרמות במדה ובמשקל אפילו כ"ש כדאיתא התם נאמר בזה אריכות ימים שאר מצות שיש בהם חסרון כיס עאכו"כ ע"כ:
הרי מבואר מהירושלמי ומהספרי שאף מצות קלות שמהם ילפינן ק"ו למצות חמורות וא"כ צריכין הם לגופה מ"מ כיון שהמתן שכר כתוב בצידן אין ב"ד מוזהרין עליהן והדרא הקושיא לדוכתא אמאי נגדי' רב יהודא במצוה של שילוח הקן ואף שיש לומר שכיון ששילוח הקן כתוב ברישא הילכך היא אתיא לדין ק"ו ומדות ומשקולת דכתיב בתרה ולא צריכא לדין ק"ו אתיא לגופא למילף שאין ב"ד נזקקין לה מטעם שמתן שכרה בצידה זה אינו דהדר היה לן למילף שילוח הקן ממדות למיפטר ב"ד מלכוף ע"ז דהוי מצוה קלה ממצוה קלה הילכך תירוץ זה אינו:
והנה הש"ך בח"מ סי' ק"ז ס"ק ה' רוצה לומר דכל הפוסקים מודים שאם ב"ד רוצים לכוף רשות בידם ואין בזה פלוגתא ע"ש והקצות הוכיח שם מהרמב"ם והטור שהם סוברים שאין לב"ד רשות בזה ע"ש והח"ס בח"מ סי' קע"ז דחה ראי' של הקצות נמצא לפי דעת הש"ך שאין בזה פלוגתא ניחא בעובדא דרב יהודא דנגדי' דהא היה לו רשות בזה אם רוצה אמנם לדעתי עדיין במחלוקת שנויה כי מצאתי בריטב"א ר"ה ד' וא"ו וז"ל תימא האיך כופין על הצדקה והא מצות עשה שמתן שכרה בצדה היא ותירץ בירושלמי שאין ב"ד נענשין עליהן כלומר מוזהרין הם לכוף אבל אם העלימו עיניהם מזה אין נענשין ע"ז כמו שנענשין על שאר מצות עשה אם לא כפאוהו ואומר מורי נר"י שגמרא דידן לית לי' האי סברא אלא כל מ"ע שמתן שכרה כתוב בצידה אין ב"ד מוזהרין כלל כדאמרינן במסכת חולין וכו' וא"כ האיך ממשכנין על הצדקה ותירץ רבינו וכו' ע"כ הרי מבואר להדיא שדעת הריטב"א והרא"ה שהוא סתם רבו כידוע הם סוברים שאין ב"ד רשאין להזדקק לזה כלל דאל"כ לא קשה מידי מהא דכופין על הצדקה דהא אם רצו כופין וכמו שתירצו התוס' ב"ב תירוץ זה ותמה אני על הח"ס האיך נעלם ממנו דברי הריטב"א הללו וזה ממש כשיטת הסמ"ע בסי' ק"ז:
וראיתי בשעה"מ פ' י"ב מהלכות אישות שתירץ דדוקא לגבי צדקה או השבת העבוט שאף אם עובר על לאו זה מ"מ הא לא יכול לבוא מעולם לידי מלקות דהא לאו שאין בו מעשה הוא התם דוקא אמרינן שכל שמתן שכרן כתובה אצלן אין מוזהרין עליהן כיון שאינו יכול לבוא לידי עונש אבל בשילוח הקן כיון שיכול לבא לידי חיוב מלקות אם יבטל המצוה בידים כדאיתא במכות בסוגיא דקיימו ולא קיימו הילכך בזה ב"ד מוזהרין אף שמתן שכרה בצדה ע"ש והנה חילוק זה אף שהוא נכון מאד מ"מ עדיין אינו מספיק אליבא שיטת הסמ"ע שם בסי' צ"ז ס"ק ט"ו שאף בחבל בגד אלמנה או כלי אוכל נפש שאם נאבד המשכון חייב ג"כ מלקוח כמו בשילוח הקן כמו שפסק הרמב"ם פ"ג מהלכות מלוה והובא בח"מ סי' צ"ז סעי' יו"ד ואפילו הכי פוסק הסמ"ע שם שגם בכה"ג אין ב"ד נזקקין לו משום דהוא מצוה שמתן שכרה אצלה ע"ש הרי להדיא דעת הסמ"ע דאף היכא שיכול לבוא לידי עונש נמי אין ב"ד מוזהרין ע"ז והדרא הקושיא של המל"מ מהא דרב יהודא לדוכתא אמאי נגדי':
והנה הריטב"א בחידושיו לר"ה שם ובכתובות דף מ"ט תירץ לקושיית התוס' והראשונים מהא דב"ב ד' ח' דמבואר שם שכופין על הצדקה והא מתן שכרה בצדה הוא ותירץ הריטב"א משים דהא דרשינן בר"ה דף ו' לענין צדקה ועשית כאשר נדרת מכאן אזהרה לב"ד שיעשוך ואף שזה לא נאמרה אלא בצדקה שנדר בפיו מ"מ גלי רחמנא בזה ומינה ילפינן לשאר צדקה ע"כ ע"ש ויש להבין לפי זה מה מקשה הירושלמי שם האיך ממנין אגרדימין על המדות הא הוי מצוה שמתן שכרה בצידן שאין ב"ד מוזהרין ע"ז מה זה קושיא התם שאני דגלי קרא יהי' לך כדילפינן התם מזה אבל בשאר דוכתא דלא גלי אמרינן באמת דאין מוזהרין דבשלמא לדידן סברי לקי כיון דגלי קרא בחד דוכתא דעל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין אמרינן אנן שאין לחלק שוב בין מצוה למצוה אבל לסברת הריטב"א הא חזינן שיש מצות דנפקי מהאי כללא משום דהכתוב הפקיען ומצי למימר דהמצוה של המדות נמי הפקיע הכתוב משאר מ"ע שמת שכרן בצידן לומר שכאן ב"ד מוזהרין ולומר שהירושלמי חולק על דרשה זו של הריטב"א זה דוחק כיון דאין לנו הכרח לזה ואין לומר שכוונת הירושלמי להקשות דאמאי לא ילפינן ג"כ שאר מצות עשה שמתן שכרן אצלן שב"ד מוזהרין ממצות מידות דבשלמא ממצות צדקה לא ילפינן כמו שכתב שם הריטב"א בר"ה דזה נעשה עליו כפריעת חוב שב"ד כופין משא"כ ממצות מדות ומשקולת אמאי לא ילפינן מזה לשאר מצות זה אינו דאין זאת קושיא דיש לומר דשאני מצוה זו שהוא עובר עליה בקום ועשה שהוא שוקל או מודד במדידה או במשקל שוא בידים משא"כ שאר מצות כגון כיבוד אב או שילוח הקן שאף שכבר ביטל הל"ת בידים מ"מ עכשיו לענין קיום העשה של תשלח כיון שהוא רק בשב ואל תעשה שוב אמרינן דכל שמתן שכרה כתובה אצלן אין ב"ד מוזהרין עליהן כלל ומה מקשה הירושלמי ועוד קשה מה יעשו הריטב"א עם רבותיו בקושי' הירושלמי דבאמת למה ממנין אגרדמים על המדות הא הוי מצוה שמתן שכרה אצלה ותירץ הירושלמי דקמ"ל דב"ד רשאין להזדקק הא סברא זו לית ליה להריטב"א ורבותיו כמו שהעתקתי לעיל ואם נאמר שהם סוברים שדוקא לענין מדות ומשקולת גזירת הכתוב הוא שב"ד מוזהרים עליה ולא בשאר דוכתא קשה אמאי לא מתרץ גם הירושלמי כן כמו שהקשיתי לעיל וראיתי בח"ס שם שגם הוא התעורר על הסמ"ע כעין קושיא השניה שהקשיתי על הריטב"א ותירץ כי אנן דרשינן דהברכה הנאמר אצל משקולת לא קאי על החנוני המוכר רק קאי על הב"ד שאם יעמידו אגרדמים להשגיח ע"ז אז יתברכו הילכך אין זאת כלל ממצות שמתן שכרן אצלן ע"ש באריכות:
אבל קשה לי דהא לפי זה א"כ מצות משקלות ומידות לא הוי כלל ממצות שמתן שכרן בצידן וא"כ למה לן כל קרא דמצות מדות ומשקולת מוטל על הב"ד לעיין ע"ז ואמאי לא ובמה גרע זאת מכל מצות עשה שאין מתן שכרן בצידן שב"ד מוזהרין להשגיח ע"ז וילפינן זאת מיקריב אותו כדאיתא ביבמות דף צ' או מושמרת ועשית כדאי' בפ"ק דר"ה ולמה לן קרא באנפי' נפשי' לזה ועוד למה באמת סתמו הרמב"ם וכל הפוסקים ובעלי הש"ע בח"מ סי' רל"ג סעי' ב' שב"ד חייבים להעמיד ממונים שלא יהיו המדות מקולקלים ואם ירצו רשאים לענשו ע"ז ע"ש דמשמע דבדידהו תלי מילחא ואמאי כיון דלשיטת הח"ס לפי דעת כמה ראשונים הוא מ"ע שאין מתן שכרן בצידן ובזה הא החיוב מוטל על ב"ד לענשו כראוי ולא ברצונם חלי מילתא הילכך נראה עיקר שגם הש"ס דילן ב"ב סוף פ' הספינה שם מפרש נמי כהירושלמי ומ"מ ניחא הכל והוא כי מצינו פלוגתא בין הראשונים והוא בתוס' ב"ב דף ח' ובמרדכי שם ובהגמ"י דספר קנין סי' כ"ז היכא שיש בהמצות עשה שמתן שכרה אצלה ל"ת ג"כ האיך הוא הדין אי אזלינן בתר העשה ואין ב"ד מוזהרין עליה אי אזלינן בתר הל"ת וכיון דבה ליכא מתן שכר הילכך ב"ד מוזהרין ודעת התוס' שם ושאר פוסקים דבכה"ג אזלינן בתר הל"ת וב"ד מוזהרין ע"ז. ומה דאמרינן בכתובות דף פ"ו בד"א במצות ל"ת וכו' ומבואר שם שבל"ת אין ב"ד מוזהרין ע"ז זה הוא דוקא בל"ת שכבר עבר עליה אבל כל שבא לעבור על ל"ת בזה ב"ד מוזהרין אף אם הוא ממצות שמתן שכרן אצלן משום דכל מתן שכר הנאמר אצל מצות לא קאי אלא על קיום העשה שבה ולא על הל"ת שבה אמנם דעת שאר הפוסקים הוא כיון שזה המצוה יש בה ל"ת והוא ניתק אצל העשה שוב כל דינה כעשה ונחשב כחדא מילתא ממש כמו שהאריך בזה הריטב"א במסכת מכות דף ט"ו בשם הרמ"ה ע"ש ועיי' בהפלאה כתובות ד' מ"ט משו"ה כיון שאין מוזהרין על העשה משום דמתן שכרה אצלה אין מוזהרין נמי על הל"ת שבה וסובר הריטב"א ודאזלי בשיטתי' שבזה גופא פליגי תלמודא דידן והירושלמי שהירושלמי סובר שכל שיש ל"ת להעשה אז ב"ד מוזהרין בכל ענין אף היכא שמתן שכרן בצידן. והנה במצות של מדות ומשקלות יש בהם מצות דאיכא בהו עשה ול"ת ויש מהם שאין בהם אלא עשה לחוד כגון אם הוא שוקל במשקל שוא אז עובר בל"ת על לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה וגם עובר בעשה של אבן שלמה יהיה לך וכ"ז לא נאמר אלא דוקא באם עושה עול במדה או במשקל אבל היכא דאינו מרמה כלל ואינו עושה עול במדה רק שאינו מכריע טפח או שאינו נותן גירומיו בזה אינו עובר על ל"ת כלל רק על עשה של אבן שלמה וצדק שמזה דרשינן ב"ב דף פ"ט ומנין שאם אמר הריני מעיין במקום שמכריעין ולפחות לו מן הדמים או הריני מכריע במקום שמעיין ולהוסיף על הדמים מנין שאין שומעין לו ת"ל אבן שלמה וצדק ע"ש והיינו שבזה הא אין עושה שום איסור גזל דהא מנכה הוא מן הדמים ואפילו הכי אם אין עושה במשקלותיו כמו שעושין העולם כאן עובר על עשה ובזה לית בו ל"ת כלל וכן כתב שם הח"ס שבזה אין בו ל"ת ע"ש והשתא ניחא הכל כי הירושלמי דסבר דכל היכא דאיכא עשה ול"ת לא מהני מה שמתן שכרן אצלן כי אפילו כה"ג ב"ד מוזהרין אז ע"כ אי אפשר לפרש הקרא דיהיה לך דדרשינן מזה בב"ב שם שב"ד מוזהרין להשגיח על המדות דמיירי היכא שעושה עול במידה או במשקל זה אי אפשר לפרש כן לשיטתן דא"כ קרא למה לן הא זה ידעינן בלא קרא כל היכא דאיכא ל"ת ב"ד מוזהרין משום הל"ת כמו במצות צדקה או שילוח הקן דב"ד מוזהרין ע"ז מסברא אף שמתן שכרן בצידן והילכך מוכרחין אנו לומר דהקרא דיהי' לך קאי על מי שאינו עושה עול במדה רק שאינו מקיים המ"ע של צדק משקלותיו כגון להכריע טפח או שאינו נותן גרומיו שבזה ליכא אלא עשה לחוד ולפי זה שפיר פריך הירושלמי האיך ב"ד מוזהרין ע"ז והא זה הוא מ"ע שמתן שכרן בצידן מה אמרת דדוקא כאן גלי קרא דב"ד מוזהרין משא"כ בשאר דוכתא היכא דלא גלי לא גלי זה אינו משום דהא דאין ב"ד מוזהרין על מצוה כזו ע"ז לית לן קרא רק דמסברא ידעינן זאת כמו שכתב רש"י בחולין דף ק"י הילכך בודאי כל היכא דמצינו בקרא היפוך מסברתינו ילפינן מקרא ושבקינן סברתינו מפני הכתוב וא"כ אמאי לא ילפינן מזה בכל מצות כה"ג דמוזהרין וכן מבואר להדיא בריטב"א ר"ה דף ו' לאחר שכתב שם דהא דב"ד מוזהרין על מצות צדקה ילפינן זאת מועשית חילק ג"כ שם אמאי לא ילפינן שאר דוכתא ג"כ מקרא זה דב"ד מוזהרין ע"ש והיינו נמי מטעם זה דכיון דהא דאין ב"ד מוזהרין לא ידעינן זאת מקרא אזי כל היכא דמצינו היפוך סברתינו ילפינן מהתם ופשוט הוא והילכך שפיר פריך הירושלמי אמאי מוזהרין הא כתיב למען יברכך ומחמת קושיא זו מוכרח הירושלמי להגיה דלא תימא אין ב"ד מוזהרין אלא אימא אין ב"ד נענשין כיון שהוא מתן שכרן בצידן אז אם אין ב"ד נזקקין לזה אינן נענשין כמו בשאר מ"ע אבל מ"מ הם מוזהרין משא"כ תלמודא דידן סובר דאף היכא דאיכא ל"ת להעשה מ"מ כל דיניה כמו העשה וכיון שהעשה מתן שכרה אצלה אזי אין ב"ד מוזהרין אף על הל"ת הילכך לפי זה לא קשה כלל קושיית הירושלמי האיך ממנין אגרדימין על המדות והמשקלות הא כתיב בה למען יברכך והוי מ"ע שמתן שכרה בצידה דהא שפיר מצינן לאוקמי הקרא דיהי' לך דילפינן מזה שב"ד מוזהרין על מצוה זו שזה קאי דוקא על היכא שרוצין לעשות עול במדה ובמשקל כגון לטמון משקלותיו במלח או כה"ג המבואר שם בגמ' שבזה יש בה ל"ת ועשה ובזה באמת ב"ד מוזהרין משא"כ היכא ליכא אלא עשה לחוד כיון שמתן שכרן בצידן אין ב"ד מוזהרין וכי תימא אמאי לא ילפינן מזה לשאר דוכתא היכא דאיכא עשה ול"ת שב"ד מוזהרין ע"ז ואמאי לא ילפינן למצות צדקה ג"כ מהאי שב"ד מוזהרין דהא שם איכא ג"כ ל"ת ועשה זה אינו דשאני הכא דעובר בידים בקום ועשה הילכך ב"ד מוזהרין משא"כ בצדקה או כה"ג דהתם לא הוי רק שב ואל תעשה והשתא ניחא נמי הקושיא של המל"מ מסוף חולין דאכפי' רב יהודא לההוא גברא דגזייה לגדפי' אף דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה היינו נמי מטעם זה דכיון דהתם הא איכא עשה ול"ת וגם עבר בידים הילכך שפיר ילפינן זאת ממצוה דמדות ומשקלות שבזה ב"ד מוזהרין ואתי שפיר הכל כנלע"ד:
מיהו כל זאת לשיטת הריטב"א ודאזלי בשיטתי' אמנם לשאר גדולי הפוסקים דסברי דבכל מ"ע שמתן שכרן בצידן אם ירצו לכפות רשאין והיינו מירושלמי דב"ב הנ"ל וכן סתם הרמ"א בח"מ סי' צ"ז וא"כ בודאי אתי שפיר הא דשילוח הקן שכפו אותו לקיים המצוה והיינו משום שיש להם רשות בזה ויש לי בזה מקום עיון על הרמ"א בח"מ סי' צ"ז סעי' ט"ז שכתב שעל מ"ע שמתן שכרן בצידן אין ב"ד מחוייבין להזדקק ואם ירצו הרשות בידן ע"כ והמקור לזה הוא מהירושלמי דסוף פ' המוכר את הספינה כמו שהביאו הפוסקים שם וקשה לי מה זה שכתב הרמ"א שאם ירצו לכוף הרשות בידן דמשמע דזה תלי ברצונם והא בירושלמי איתא מחוייבין למנות אגרדימין על המדות ופריך ילפינן זאת מקרא וכן פסק הרמב"ם והש"ע בח"מ סי' רל"א הירושלמי האיך מחוייבין בזה הא זה הוא מצוה שמתן שכרן בצדן שאין ב"ד מוזהרין ומתרץ הירושלמי תני שאין ב"ד נענשין ומפרש הריטב"א במס' ר"ה דף ו' וכן פירשו שם הפ"מ שהכוונה הוא שבמצוה שמתן שכרן בצידן אם אין נזקקין לזה אינן נענשין כמו שנענשין אם אינן משגיחין על שאר מצות שאין מתן שכרן בצידן אבל מחוייבין הן להשגיח אף על מצות שמתן שכרן אצלן דהא שב"ד חייבין להעמיד אגרדימין וכיון דלשיטת הפוסקים הנ"ל דילפינן שאר מצות שמתן שכרן בצידן ממצות של מדות א"כ ממילא הדין הוא בשאר מצות ג"כ שב"ד מחוייבין להזדקק לזה ואם לאו עוברים הם על מצוה ולא שייך כלל לומר שהרשות בידן ועיי' תוס' ב"ב ד' ח' ד"ה אכפיי' ואולי הם מפרשים פי' אחר בירושלמי וצ"ע כעת:
סימן ד
עוד להנ"ל.. מה שהתעוררו על מה שכתבתי לעיל דהא דאין ב"ד מוזהרין על מ"ע שמתן שכרה אצלה הוא רק מסברא וכן רש"י חולין דף ק"י שכתב רק טעם מדעתי' דנפשיה. והא בירושלמי ס"פ הספינה ילפינן זאת מקרא דאיפת צדק יהיה לך הנאמר אצל מדות ומשקלות ע"כ ולדעתי לא קשה מידי כי הירושלמי אמר מיכן למצות עשה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד מוזהרין ומפרש הפ"מ דהדיוק הוא משום דדרשינן איפת צדק יהיה לך כשיהיה לך מדות צדק יהי' לך ממון ע"ש אבל כבר הקשו עליו כי הלא מקרא מלא דיבר הכתוב בפ' כי תצא איפה שלמה וצדק יהיה לך למען יאריכון ימיך וגו' ומזה למד ג"כ בספרי שם שזה הוא ממצות שמתן שכרן בצידן ע"ש ובלי ספק שגם הירושלמי כוונתן ל קרא דפ' כי תצא ופשוט הוא וכן מבואר בח"ס חלק ח"מ סי' קע"ז ע"ש אמנם גם זאת יש להבין האיך מוכח מהאי קרא שאין ב"ד נזקקין ומצאתי בביאור המכילתא פ' יתרו שעיקר ההוכחה הוא משום דכתיב למען יברכך כי האי למען הוא מיותר דהוי מצי למיכתב והארכת ימים על האדמה כמו דכתיב כמה פעמים בתורה וכאן כתיב למען יאריכון ימיך משמע שזה הוא נתינת טעם לומר שאין מצוה זו תלי לאזהרות ב"ד רק שאם רוצה במצוה זו יהיה לו השכר ואם לאו הרי עונשו מפורש בתורה ואין בזה חיוב כלל על הב"ד להזדקק בזה ע"ש ולפי זה שפיר כתבתי לעיל דלא ידעינן זאת אלא מסברא משום דיש להקשות א"כ בהשבת העבוט נמי דקי"ל ג"כ דהוא מ"ע שמתן שכרה בצידה מנ"ל זאת דהא התם לא כתיב למען כלל רק ולך תהי' צדקה ותו לא ואין לומר דילפינן זאת ממצוה דמדות ומשקלות הא גם זה אינו דהא כמו דדרשינן כאן בירושלמי הכי נמי דרשינן כן במכילתא פ' יתרו על הקרא הנאמר אצל כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך מכאן אמרו כל מ"ע שמתן שכרן אצלן אין ב"ד מוזהרין ע"כ וא"כ הא הוי שני כתובין הבאין כאחד ואין למדין ואף למאן דאית ליה דמלמדין הא איכא קרא שלישי למען ירבו הנאמר אצל מזוזה למאן דאית לי' דהוא נמי מצוה שמתן שכרה אצלה אלא ע"כ דזה הדרשה אינו אלא אסמכתא בעלמא והעיקר לא ידעינן זאת אלא מסברא כמו שכתבתי לעיל:
סימן ה
להרב הנ"ל.... מה שהקשה בעובדא המבואר בסוכה ד' מ"ז שרצה להוכיח דבשמיני ספק שביעי יתבינן בסוכה ולא מברכינן ומוכיח זאת מהא דרב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור יתבי בסוכה בשמיני ספק שביעי וברוכי לא מברכי אלמא דלא צריכי ברכה ודחי לה הגמרא דלמא סברי הני רבנן כמאן דאמר כיון שבירך ביום הראשון שוב איני צריך לברך ומשני גמירי דמאפר קאתי ופירש רש"י ותוס' שבאו ממקום מרעה שבהמתן היו רועות באפר. ולא יתבי כל ימי הסוכות בסוכה ע"ש: