שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
מפתח הענינים · סימן נב
ע"ד הדבק מבשר טמא שניתנין בתוך משקה וע"י כן נעשה צלול כי הפסולת יורדת למטה וגוף הדבק נימס תוך המשקה. הפוסקים לא הזכירו היכא דהאיסור נשאר שם מ"מ נראה דכאן לכ"ע מותר דבע"ז ל"ח ובירושלמי פי"א דתרומות מבואר דכל דנעשה רק לעבורי זוהמא אף אם הוא מדברים האסורים בהנאה מ"מ מותר אח"כ אף באכילה. ביאור דתלמודא דידן חולק בזה עם הירושלמי גם מבואר באיזה סברא פליגי חזקיה ור"י שם ד' ל"ח וכ"א אזיל לשיטתו כמבואר בפנים. ומסיק דכיון דאומנים אומרים דהטבע של הדבק שנימס ונפרד לגמרי מהמשקה הלכך אפילו אם נימא דלא סמכינן כ"כ על הגדת האומנים מ"מ כיון דגם בגמרא מצינו כיוצא בו בצחנה אליבא דר"י או במורייס הרי דיש דברים האסורים שהם נפסדים בתוך האוכל ואין נותנין טעם הלכך מכלל ספיקא לא נפקא וכיון דאין בו רק משום אין מבטלין איסור ובמקום ספיקא הא לא גזרו מהרמב"ם משמע דאף אם הוא רק לעבורי זוהמא מ"מ נותן טעם ג"כ הרמב"ם סובר דטבל שנתערב ברוב חולין חייב להפריש מן התורה משום דאף דהאיסור נתבטל מ"מ גוף המצוה של הפרשה לא נתבטלה וחלקו של כהן ישנו בכל מקום שהוא עוד יש להקל עפ"י דברי התוס' חולין קי"ב ד"ה תרי קושי' על הר"ש והרע"ב פ"ו דתרומות שכתבו דבצל בצחנה מיירי בלא נימוח ובירושלמי בשני מקומות מבואר דמיירי אפילו בנימוח: