אור ברסלב
שות אבן שתיה יורה דעה › סימן סד

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

יורה דעה · סימן סד

סימן סג

נשאלתי בעשבים הגדלין על הבית עלמין אי מותר למוכרן לצורך הקהל או לא ואף שבסי' שס"ח כתב הרמ"א שאין בעשבים שעל הקברות איסור רק משום כבוד המתים ומהאי טעמא אם הוא לצורך רפואה שרי. אמנם הא ע"כ הרמ"א לא איירי אלא דוקא בעשבים הגדלין על קבר שהוא מחובר עדיין מעיקרו ולא נתלש מעולם אבל מה שגדל על העפר שנתלש ונתנו אח"כ על הקבר הא לרבינו ישעי' הנזכר בסי' שס"ד זאת הוי בכלל תלוש ולבסוף חיברו ונאסר כדאיתא התם רק הח"ס בסי' שכ"ז התיר גם בזה ועתה נפשי בשאלתו אם לסמוך ע"ז או לא:

תשובה אין אני רואה בזה היתר כי הא עיקר ההיתר שלו כיון דאיסור של קבר ילפינן מהא דכתיב ותמת שם וילפינן שם שם מעגלה ערופה דאסורה בהנאה וכיון דכן הא עיקר האיסור של עגלה ערופה הוא משום דכתיב בה כפרה כקדשים כדאיתא בגמ' והא קדשים גופא קי"ל דגדולי הקדש אין בהם מעילה כדאיתא במס' מעילה ד' י"ג וה"נ הני עשבים לא עדיפי נינהו מגידולי הקדש ע"כ ת"ד:

אבל תמה אני הלא הקבר של מת לאו בכלל גוף של מת יחשב רק עיקר האיסור שלו הוא משום דהוי משמשין של מת כדאיתא בסנהדרין ד' מ"ח דהקשה שם על רבא דסובר דהזמנה לאו מילתא במשמשין כיון דלאו גוף הקדושה הוא ופריך עליו מהא דחוצב קבר לאביו דנאסר ע"ש אלמא דקבר לא הוי רק כמשמשין ודמי לאורג בגד למת ובאורג בגד למת מצינו דפליגי בזה אביי ורבא דאביי דסובר הזמנה מילתא הוא יליף מעגלה ערופה שסובר דירידתה לנחל איתן אוסרתה משא"כ רבא שסובר דהזמנה לאו מילתא הוא יליף האי שם הנאמר אצל מת משם הנאמר אצל משמשי ע"ז מטעמא דמשמשין עדיפא לו כדאיתא התם בסוגיא לפי"ז לדידן דקי"ל כרבא ע"כ משמשי מת מע"ז ילפינן ובע"ז הא קי"ל דגדולי ע"ז נאסרו כדאי' בע"ז ד' מ"ו יע"ש ברש"י דמדאורייתא אסרו והכי מוכת נמי מתוס' סנהדרין מ"ח שהקשו עור המת מ"ט שרי בהנאה מי גרע זאת מתכריכי המת דאסור ותירצו דבאמת עור המת נמי אסור והא דהוצרכו לגזור עליהם טומאה משום דטומאה חמירא להם מאיסורא ובנדה ד' כ"ה הקשו שם התוס' ג"כ מ"ט עור המת שרי והא מת אסור הוא בהנאה ולא הביאו בקושייתם מי גרע מתכריכין ותירצו דכיון דאיסור המת מכפרה דכתיב אצל עגלה ילפינן דדמיא לקדשים ועורות קדשים מותר בהנאה ע"ש. וקשה דמ"מ במה יתרצו קושיא זו וכי גרע עור המת מתכריכיו אלא ע"כ דכאן סברי התוס' דבאמת גרע משום דמת שאני דילפינן אותו מעגלה והילכך דינו בזה כקרבן שלא נאסר עורו משא"כ תכריכין הא מע"ז ילפינן ומשו"ה הם חמירי לפי"ז ה"ה גידולין אף דבקדשים שרי מ"מ בקבר דהוא משמשין אסור וקצת היה אפשר ליישב דברי הגאון הזה שלא יהי' תמוה כ"כ והוא דאזיל לשיטתו לקמן בסי' של"ה שהקשה על שמואל דאמר התם דקבר מחובר אינו נאסר ויליף לה משום דכתיב וישלך את עפרה על קבר בני העם דמיירי בע"ז ומקיש קבר בני העם לע"ז מה ע"ז לא נאסר במחובר דכתיב על ההרים וגו' ולא ההרים אלהיהם אף קבר נמי לא נאסר במחובר ע"כ וקשה דלמה לו לשמואל למיגמר מפסוק דדברי קבלה ואמאי לא יליף מקרא דדברי תורה דכאן כתיב ותקבר שם מרים וגמרינן שם שם מאשר עבדו שם הגוים דמחובר לא נאסר ותירץ דאפשר לומר דשמואל לא יליף דקבר נאסר רק מגז"ש שם שם מעגלה ערופה והאי גז"ש דאשר עבדו שם לא נתקבל לו הילכך צריך קרא אחרינא דמחובר לא נאסר ואף אם נאמר דשמואל כרבא ס"ל דהזמנה לאו מילתא מ"מ יכול להיות דבזה כאביי סבירא לי' דילפינן מעגלה ערופה רק שסובר דע"ע דוקא עריפתה אוסרתה אבל לא ירידתה לנחל איתן משום דהזמנה לאו מילתא היא ע"כ לפי"ז הא יש ליישב קצת דבריו דכוונתו הוא דאף דקי"ל כרבא בזה דהזמנה לאו מילתא הוא מ"מ הא יכול להיות דבזה קי"ל כשמואל דהגז"ש של שם שם לא נתקבלה רק לענין ע"ע והילכך דינו של קבר נמי כע"ע דכפרה כתיב בה כקדשים שלא נאסר בהם הגידולין כן היה אפשר ליישב דבריו אבל אליבא דהלכתא אינו מתורץ עדיין כ"כ משום דאם נאמר דאנן ילפינן ג"כ קבר מע"ע א"כ לדידן דס"ל דקבר לא נאסר ע"י הזמנה לחוד ע"כ לפי"ז גם ע"ע נמי לא נאסרה ע"י הזמנה לחוד ואנן הא קי"ל דירידתה לנחל איתן אוסרתה דהיינו הזמנה כמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות רוצח הלכה ו' והיינו כרב המנונא בבכורות ד' כ"ד לפי"ז ע"כ בודאי אי אפשר לומר דילפינן קבר מע"ע וע"כ מע"ז ילפינן וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא דהא בע"ז נאסרו הגידולין:

גם בעיקר קושייתו דאמאי לא ילפינן קבר מחובר דלא נאסר מע"ז גופא לדעתי לא קשה כלל לפי מה שהקשה התוס' בע"ז ד' כ"ט ד"ה אתיא וכו' על מה דאמרינן התם דילפינן תקרובות ע"ז ממת ומת מע"ע שנאסרה בהנאה דלמה לן כולי האי הא יכולין ללמוד מת מע"ז גופא דהא במת כתיב ותמת שם ובע"ז כתיב את כל המקומות אשר עבדו שם ותירצו דהאי קרא דאבד את כל המקומות אשר עבדו שם מוקמינן לה בגמ' דמיירי במשמשין של ע"ז ולא בגוף של ע"ז וא"כ לא מצינו למילף מזה רק משמשין של מת והלכך כאן דרוצה למילף גוף של המת לא מצי למילף מהתם ע"ש ולכאורה קשה דמה בכך דהאי אבד את כל המקומות מיירי במשמשין הא בהאי קרא גופא כתיב אלהיהם על ההרים דזה מיירי בגוף הע"ז עצמה ולא במשמשין כדאיתא להדיא בע"ז ד' נ"א א"כ לפי"ז הא הדרא הקושיא לדוכתא דהא מצינו למילף גוף המת שנאסר בהנאה מגוף ע"ז מהאי קרא דאלהיהם על ההרים וצ"ל דסברת התוס' הוא מאחר דאמרינן בע"ז ד' נ"א דרישא דקרא אבד את כל המקומות וגו' מיירי במשמשין דוקא וסוף הקרא ואת אלהיהם על ההרים מוקמינן לה דמיירי בגוף של ע"ז ולא במשמשין הרי חזינן דפסקינן להאי קרא בתרתי פסוקי הלכך אמרינן נמי דאף דאצל אבד תאבדון כתיב התם לשון ושם מ"מ לא אמרינן דהאי ושם קאי נמי על אלהיהם על ההרים כיון דהאי סוף הקרא מיירי בענין אחר לגמרי מהא דרישא והתם הא לא נאמר האי ושם הילכך שפיר תירצו התוס' דלא מצינו למילף גוף המת מגוף של ע"ז כיון דהתם לא נאמר תיבות ושם ופשוט הוא:

והשתא הא לא קשיא כלל קושייתו משום דשמואל מוכרח הוא דוקא ללמוד דקבר מחובר אינו נאסר מהאי קרא דקבר בני העם אבל לא שם שם מאלהיהם על ההרים דהא התם הא לא כתיב כלל תיבות של שם ומכש"כ דאתי שפיר טפי אליבא דר"ע דאית לי' בע"ז ד' נ"ב דאבד תאבדון מיירי כלים של ע"ז והם אינם נאסרים עד שיעבדו ואלהיהם על ההרים מיירי בע"ז של נכרי דנאסרה מיד משום דאת הפסיק הענין ע"ש הרי להדיא מבואר דלא מקשינן כאן ראש הפסוק לסופו ולפי המבואר מדברי התוס' דע"ז הנ"ל דותמת שם מרים דהוא גוף המת ילפינן אליבא דכולי עלמא מע"ע ולפי"ז מה דפליגי אביי ורבא באורג בגד למת או בקבר דאסורין ג"כ בהנאה אי ילפינן זאת מע"ז או מע"ע היינו משום דזאת לא הוי רק משמשין דמת והילכך עדיפא לו למילף ג"כ ממשמשין היינו ממשמשי דע"ז ואיסור זה דמשמשי מת לא ילפינן כלל מותמת שם מרים רק זאת ילפינן מותקבר שם משום דקבר אינו דינו רק כמשמשין כדאיתא בגמ' משא"כ והמת שם הא מיירי בגוף המת כן הוא היוצא מדברי התוס' דע"ז שם לפי"ז מצינו ג"כ שפיר לתרץ קושיית הח"ס א"ח סי' קמ"ד במה שהתעורר שם על הבינה לעתים הובא במ"א בסי' תקכ"ו שסובר דנפל אינו צריך קבורה ומ"מ בהנאה אא ג"כ אסור כמו שאר מתים והא אסור בהנאה ילפינן ז ותמת שם מרים והא התם כתיב נמי ותקבר שם וא"כ ממ"נ אי נפל הוי בכלל ותמת היה לו להיות נמי בכלל ותקבר שם אבל לפי דברי התוס' ניחא דהא באמת שני למודים הוא חדא ותמת שם דמזה ילפינן גוף המת וחדא מותקבר שם דמזה ילפינן משמשי המת והלכך כמו דמחלקינן לענין הזמנה אי מילתא היא אי לא בין גוף המת לתשמישי המת או לענין שאר חילוקים שיש ביניהם ה"נ כיון דילפינן מקרא דכתיב לא תסיג גבול רעך בנחלתך וגו' דכל שאין לו נחלה אין לו גבול ופטור הוא מקבורה כמו שהביא המ"א שם או משאר לימודים דילפינן מזה דנפל פטור הוא מן הקבורה הלכך שפיר אמרינן קבורת נפל דאיתמעט מקרא דלא בעי קבורה נתמעט משא"כ איסור הנאה בנפל דליכא מיעוט ע"ז לא נתמעט ונשאר באיסורו כמו כל מת דעלמא דהא איסור הנאה של מת וקבורה תרי ענינים הם ומה שכתב דדרשה של ותקבר איצטריך להא דדרשינן בסוף מ"ק שאין משהין מטה של נשים ע"ש אינו נראה לי כי לבד דהאי דרשה הוא רק אסמכתא בעלמא כדאיתא התם בש"ס גם מה יעשה הת"ק דפליג התם על ר"א ואית לי' דשאר נשים מותר להשהות הלכך מה שכתבתי נראה לי עיקר ועיי' היטב ברש"י ע"ז מ"ב ד"ה ורבי אבוה ובריטב"א שם:

גם בעיקר הדבר שכתב לדבר פשוט דע"ע דין קדשי מזבח היא לגמרי אף לקולא לא הבנתי מנ"ל זאת הא פרה אדומה אמרינן בכמה דוכתא דחטאת קריא רחמנא וחטאת הוא מקדשי מזבח ומהאי טעמא פוסל בה נמי טריפות כדאמרינן בפ"ק דחולין וכן פוסל בה מום ודבר ערוה וע"ז משא"כ בע"ע אף דטריפות פוסל בה מהאי טעמא דכפרה כתיב בה מ"מ מום אין פוסל בה כדאיתא בסוטה ד' מ"ה ולכמה שיטות אף מחוסר אבר נמי אינו פוסל בה ועיי' בירושלמי בסוטה שם ובכ"מ פ"י מהלכות רוצח הלכה ב' וכיון שאין מום פוסל בה הא ממילא גם ע"ז נמי אינו פוסל בה כדאמרינן בע"ז ד' ס"ג משום דכתיב משחתם בהם מום בם ותנא דבי רבי ישמעאל דכל מקום שנאמר משחתם מום בם אינו אלא דבר ערוה וע"ז והילכך בע"ע דמום אינו פוסל אידך נמי אינו פוסל הרי מבואר להדיא דפרה קריבה היא יותר לקדשי מזבח מעגלה ערופה ואפילו הכי הא קי"ל דפרה דין קדשי בדק הבית היא כמו שפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות פרה והיינו אף כי חטאת קרי' רחמנא דחטאת מקדשי מזבח הוא מ"מ כיון דלא מתקבלת בפנים ע"ג המזבח דהא שורפין אותה חוץ להר הבית לא שייך לקרותה ק"מ דהא אין מקריבין אותה ע"ג המזבח ובאמת גם קדשי בדק הבית נמי אין שייך עליה רק הא דקרי לה הגמ' בלשון קדשי ב"ה הכוונה הוא שאינו קדשי מזבח כמש"כ רש"י בשבועות ד' י"א ד"ה קדשי ב"ה וז"ל כלומר אינו מקדשי מזבח וכו' וכוונתו מבואר דהא באמת גם קדשי ב"ה לא שייך עליה אלא מה דקרי לה תלמודא לשון קדשי ב"ה הוא רק דרך שלילה מקדשי מזבח א"כ לפי"ז כש"כ ע"ע דגם מום וע"ז אין פוסל בה וגם הא אין מקריבין אותה ע"ג המזבח ודאי אין דינה כלל כקדשי מזבח ועיי' ברש"י קדושין ד' נ"ג ע"א ד"ה ה"ק וז"ל הואיל ואין דמיה קדושין לא קדשי מזבח ולא קדשי ב"ה אלא היא עצמה לעריפה וכו' וא"כ בודאי לא שייך עלה דין קדשי מזבח ובפרט להקל. ולכאורה יש להביא ראי' דעגלה ערופה דין קדשי בדק הבית יש לה מהתוספתא דפ"ק דפרה הובא ג"כ בר"ש שם וז"ל התוספתא חומר בפרה מבמוקדשין וכו' וחומר במוקדשין שהמוקדשין אינן נפדין אלא על בעל מים קבוע ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד והגוזז והעובד סופג וכו' משא"כ בפרה חומר בעגלה מבמוקדשין וכו' וחומר במוקדשין שהמוקדשין אינן נפדין אלא על מום קבוע וכו' כמו בפרה ע"ש והכוונה הוא דבמוקדשין היינו הקדש מזבח קי"ל דאין נפדין תמימין כדאמרינן בקידושין ד' נ"ה ובר"פ ואלו מנחות וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות עירוכין וכן קי"ל בכל דוכתא דאף בעלי מומין שנפדו מ"מ אסורים הם בגיזה ובעבודה כדדרשינן בתמורה ד' ל"ב ובש"ד תזבח ולא גיזה וכו' דבפסולי קדשים שנפדה הכתוב מדבר ע"ז קאמר כאן בתוספתא דדבר זה אינו נוהג לא בפרה ולא בעגלה וע"כ היינו טעמא משום דקדשי ב"ה הם וקדשי ב"ה נפדין תמימין ומותרין אח"כ ג"כ בגיזה ובעבודה כמו שכתב הרמב"ם שם בפ' ה' הרי מוכח מכאן דגם עגלה דין קדשי ב"ה היא ועוד דהא כאן בתוספתא מבואר דעגלה בין שהיא תמימה ובין שהיא בעלת מום בכל ענין יש לה פדיון והא בשבועות ד' י"א על הא דאמרינן התם שאם מתה הפרה האדומה יש לה ג"כ פדיון פריך עלה והא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומשני שפודין אותה רק בשביל עורה ובתוס' שם ד"ה אי וכו' הקשו דאמאי הא פרה היא רק קדשי ב"ה ובקדשי ב"ה הא קי"ל דפודין אף להאכיל לכלבים ותירצו דמ"מ מדרבנן אין פודין ובסמוך בד"ה עורה הקשו התוס' עוד דהיכי אמרינן הכא שמותר לפדות רק בשביל העור לחוד והא בבכור שנטרף קי"ל דקוברין אותו עם עורו אלמא דאין פודין בשביל העור ותירצו דשאני בכור שהוא קדשי מזבח משא"כ קדשי ב"ה פודין ע"ש היוצא לנו מזה דקדשי מזבח אין פודין היכא דנטרפה וקדשי ב"ה פודין והשתא אם נאמר דעגלה דין קדשי מזבח היא א"כ הא מוכח בתוספתא שם דכל דיני פדיון שיש בפרה ישנו נמי בעגלה כמו שמוכח מסיפא דתוספתא ע"ש והא פרה מן התורה נפדית היא בשביל עורה משא"כ עגלה אם היא קדשי מזבח הא אינו נפדית בשביל עורה אלא ע"כ מוכח דגם עגלה אין דינה כקדשי מזבח. הן אמת שראיתי בח"ס ח' ששי סי' ט' שכתב לדבר פשוט שעגלה כיון דכפרה כתיב בה כקדשים דינה כקדושת הגוף שאין להם פדיון ע"ש אבל מה אעשה כי לא הבנתי הלא תוספתא מפורשת הוא היפוך דבריו וכן המל"מ פ"י מהלכות רוצח הביא תוספתא זו להלכה גם בלאו הכי דבריו שבאותו תשובה מופלאים הם ממנו כי הם סותרים לדבריו שכתב בעצמו בח' יו"ד סי' של"ה דכאן כתב לדבר פשוט שחומת של הבית עולם דין משמשי מת יש להם ובסי' של"ה כתב שחומת הב"ע כיון שאינו רק לשמירה בעלמא אינה נאסרת כלל ע"ש וצ"ע:

וקצת היה אפשר לדחות הראי' מהתוספתא משום דהא יש להבין האיך קי"ל דעגלה יש לה פדיון אף כשמתה והא בשבועות שם פרכינן על הא דפרה שמתה יש לה פדיון ואמאי הא בעינן העמדה והערכה ומשני שאני פרה הואיל ודמיה יקרים אמרינן דלב ב"ד מתנה עליה דמהני לה פדיון לעולם כמו דאמרינן לענין תמידין שלא הוצרכו לציבור דנפדין תמימין מהאי טעמא. ועוד תירץ שם דאתיא כר"ש שסובר דקדשי ב"ה לא בעי כלל העמדה והערכה והנה אנן לא קי"ל כר"ש בזה אלא דאפילו קדשי ב"ה נמי בעי העמדה והערכה כדאיתא שם בסוגיא ולפי"ז הא יש להבין האיך פודין העגלה כשמתה הא כאן לא שייך התירוץ דהואיל דדמיה יקרין דהא עגלה אין דמיה יקרין כלל וא"כ ע"כ צ"ל ג"כ דאתיא כר"ש דקדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה לפי"ז הא אפשר לומר דכל התוספתא אתיא כר"ש משא"כ אנן באמת לא קי"ל כן וגם עגלה דין קדשי מזבח יש לה ואין לה פדיון אמנם לאו כלום הוא דהא מ"מ כיון דחזינן דלר"ש עגלה בודאי דין קדשי ב"ה יש לה ובזה הא לא מצינו בש"ס מי שחולק עליו וא"כ למה לן לשוי' פלוגתא בדבר שלא מצינו להדיא דחולקים ומוטב לומר דכולי עלמא מודים בזה דקדשי ב"ה היא:

ואין להקשות מאחר שעגלה יש לה ג"כ פדיון לפי"ז לאביי דיליף שם בסנהדרין דהאורג בגד למת נאסר מעגלה ערופה אמאי לא נימא ג"כ מאחר דקי"ל דאין היקש למחצה א"כ נאמר נמי דכמו דמהני פדיון לעגלה ה"נ מהני פדיון לתכריכי המת ובפירוש אמרינן ביבמות ד' ס"ז בההיא איצטלא דפרסוהו אמת דאמרינן דקני מיתנא וכתבו ע"ז התוס' בגיטין ד' מ' דהיינו טעמא דלא מהני לזה פדיון משום דדמי זאת לקדושת הגוף דלא מהני פדיון והילכך לא מפקיע להו מידי שיעבוד אלמא דתכריכי המת אין להם פדיון אבל אין זה קושיא כי בעל המימרא בזה ביבמות היא רבא ורבא לשיטתו הא לא יליף כלל תכריכי המת מע"ע רק גמיר לה מע"ז ובע"ז הא באמת קי"ל דתשמישיה לא מהני להו פדיון ולאביי דגמיר לה מע"ע אין ה"נ דמהני להו פדיון כי באמת ע"כ לא אזלי התם אליבא דאביי כמש"כ התוס' שם גם בלאו הכי הא יש לומר בזה כי ע"כ האי גז"ש לא נתקבלה רק לגוף האיסור אבל לא למילתא אחריתא ותדע דאל"כ קשה על דברי התוס' בע"ז ד' כ"ט ד"ה אתיא שהקשו דלמה לא ילפינן מת גופא דנאסר בהנאה מע"ז ע"ש ויש להבין דמה זה קושיא הא אמרינן לקמן ד' נ' דתקרובות ע"ז אין להם ביטול משום דמקשינן להו למת משא"כ ע"ז גופא ומשמשיה יש להן ביטול כדאמרינן התם והשתא אי ילפינן מת גופא מע"ז הא הדר צריכין לומר אין היקש למחצה וניקש ע"ז למת לומר שאין ביטול אף לגוף ע"ז עצמה ועוד דהא אנן קי"ל דהא דע"ז מטמא במשא הוא רק מדרבנן ומה דילפינן מתזרם כמו דוה הוא רק אסמכתא בעלמא והשתא אי ילפינן מת מע"ז היינו צריכין לומר נמי כמו דמת מטמא אף ע"ז נמי מטמא מן התורה הן אמת דהצל"ח בפסחים ד' כ"ח כתב דמה דאמרינן בכל דוכתא דאין היקש למחצה הכוונה הוא דוקא בזה הסגנון עצמו כגון בהא דילפינן חמץ ממצה בזה ילפינן לכל מילי ממצה משא"כ להיפוך למילף מצה מחמץ לזה לא אמרינן דאין היקש למחצה ולפי"ז היה ניחא הכל מה שהקשינו אמנם הא כבר השיגו עליו מהא דקידושין ד' ה' דפריך שם ניקוש נמי הויה ליציאה ע"ש והילכך ע"כ צ"ל כמו שכתבתי דהאי ג"ש לא נתקבלה כאן למילתא אחריתא משא"כ לקמן ד' נ' ידוע היה להם דהאי ג"ש דילפינן מויצמדו לבעל פעור נתקבלה היא לכל מילי עכ"פ מבואר הוא דע"ע יש לה פדיון כדין קדשי ב"ה:

אמנם מה שיש להבין בזה הוא מהא דתנן בקידושין ד' נ"ו המקדש בערלה ובכלאי הכרם וכו' ובעגלה ערופה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ובגמ' אמרינן בכלאי הכרם מנ"ל דכתיב פן יהיה קודש אי מה קידש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף כלאי הכרם כן וכו' ופי' רש"י ואלמה תנן במתניתין מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא אין תופסין את דמיהן ע"כ והנה שם במשנה תני ג"כ בע"ע כן שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת הרי לכאורה מבואר להדיא היפוך התוספתא דעגלה אין לה פדיון ומצאתי בספר ב"י הנדפס מחדש סי' ו' שהתעורר מתוספתא זו על הא דאמרינן לקמן ד' נ"ז עגלה ערופה מנ"ל אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים וכתב רש"י ולא פרכינן כאן אי מה קודש תופס את דמיו וכו' אף עולה כן משום דאין משיבין על ההיקש. וע"ש במהרש"ל ובמהרש"א ש"א במה שפירשו בזה דעגלה אינה תופסת את דמיו. והקשה זה המחבר ג"כ הא בתוספתא מבואר שעגלה יש לה פדיון ותירץ דזה תלי אי ילפינן איסור הנאה דעגלה מהאי דכפרה כתיב בה כקדשים אזי באמת יש לעגלה פדיון כמו קדשים אבל אי ילפינן מציפורי מצורע אז אין לה פדיון כמו ציפורי מצורע והילכך התוספתא אזלי אליבא מאן דיליף מקדשים משא"כ הגירסא דידן בקידושין דמשמע מזה דעגלה אין לה פדיון אזלי אליבא מאן דיליף לה מציפורי מצורע ע"ש:

אבל אני תמה על תירוץ זה דמה יענה על המשנה שהבאתי דמבואר ג"כ דעגלה אין לה פדיון וא"כ האיך חולק התוספתא על סתם משנה וגם האיך הביאו הר"ש לפסק הלכה וגם הא האי דרשה דהפרה כתיב בה היא דרשה פשוטה בש"ס בלי פלוגתא אבל לדעתי ניחא משום דהא יש להבין הא איתא במשנה ג"כ דהמקדש בפטר חמור נמי אינה מקודשת ומוכח לקמן ד' נ"ח וכן בבכורות ד' ט' דהמשנה מיירי בפטר חמור קודם העריפה דדוקא לר"ש מוקמינן לה דמיירי לאחר העריפה משא"כ לרבנן הא מיירי אף קודם העריפה והא פטר חמור בודאי יש לו פדיון וא"כ האיך קאמר המשנה גם עליו שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דמזה מוכיח הגמ' דבע"ע אינו תופס דמיו והא גם בפטר חמור נמי אמרינן כן אף דהתם בודאי תופס דמיו דהא מהני לו פדיון אף בכל דבר כדאיתא התם בבכורות אבל באמת ניחא הכל דהא בתוס' קידושין ד' נ"ו ד"ה אבל המתכוין וכו' מבואר דקדושת המזבח אינו יוצא לחולין רק דוקא דרך חילול אבל לא דרך מקח. וע"ש בפנ"י ובמקנה שאף רש"י מודה לזה אמנם בקדשי בד"ה מהני בין דרך חילול ובין ע"י מקח בכל אופן יוצא לחולין כמו שכתב רש"י בסוכה ד' מ' ע"ב ד"ה קודש והיינו טעמא משום דהא קדשי ב"ה יוצא לחולין אף דדרך מקח הוא משום דילפינן זאת מקרא דכתיב ופדה בערכך ויסף חמשיתו זה הוא דרך פדיון ואם לא נגאל ונמכר בערכך זה הוא דרך מקח וממכר כמו שהביא שם רש"י הרי מבואר דבעינן דוקא קרא לזה והילכך מהאי טעמא נמי פליגי התם בגמ' בשביעית אם היא מתחללת דרך מקח דוקא או דרך חילול דוקא והיינו משום כל דליכא קרא דמהני תרווייהו אנן מסברא לא ידעינן זאת הילכך בקדשי מזבח נמי כיון דהא דמהני פדיון בקדשי מזבח שנולד בהם מום ילפינן זאת במנחות ד' ק"א מהא דכתיב ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן דדרשינן דהאי טמאה הוא בעלת מום והתם הא לא כתיב רק ואם גאל יגאלנו ויסף חמישיתו דזה לא מיירי רק בחילול אבל דרך מכירה לא הוזכר שם כלל והילכך לא מהני לצאת לחולין רק דוקא דרך חילול וכן הדין בפטר חמור כיון דכתיב וכל פטר חמור תפדה בשה בעינן דוקא דרך פדיה ולא דרך חילול והנה הא דמהני פדיון בעגלה סובר התוספתא דלאו מהא דכפרה כתיב בה ילפינן חדא דהא ר' ישמעאל ושאר תנאי לא ילפי מזה כלל איסור העגלה רק דילפי מציפורי מצורע כדאיתא בכריתות ד' כ"ה ועוד דהא יש סברא בתוס' קידושין ד' נ"ז דהאי כפרה דכתיב בעגלה לא נתקבלה רק לענין דפוסל בה טריפות לחוד אלא התוספתא סובר דילפינן זאת מג"ש דעריפה עריפה מפטר חמור כמו דילפינן ג"ש למילתא אחריתא כדאמרינן בבכורות ד' יו"ד ע"ב והילכך כמו דהתם מהני פדיה בכל ענין אף בעגלה כן וכמו כן נמי בעינן בעגלה דוקא דרך פדיה ולא דרך מקח כמו בפטר חמור והנה שם במשנה הא נאמר שאם מכר וקידש בדמיהן מקודשת דזה הוא רק דרך מכירה וזאת לא מהני רק בקדשי בד"ה דאיכא קרא אבל בשאר הקדישות לא מהני רק דרך פדיה דוקא גם כתבו המפרשים דהא דמקשה הגמ' כאן בכלאי הכרם אי מה קודש תופס את דמיו דיש להבין בזה הא לקמן ד' נ"ז ע"ב אמרינן לענין שער נזיר כיון דלא כתיב קודש רק קדוש אמרינן דאינו תופס את דמיו וזה בודאי לא עדיף הלשון של תוקדש הנאמר אצל כלאים מלשון קדוש הנאמר אצל שער נזיר וא"כ מה פריך אי מה קודש תופס את דמיו וכו' דילמא ילפינן האי תוקדש מקדוש דשער נזיר שאינו תופס את דמיו ותירץ המקנה שם דכוונת הקושיא הוא כן כיון דבזה שתופס את דמיו איכא בו קולא דיוצא לחולין וחומרא דתופס את דמיו וא"כ פריך מאי חזית דמקשינן לשער נזיר, משום חומרא דאין לו פדיון נקיש לשאר קודש דהוי חומרא דתופס את דמיו ע"ש. גם ידוע הוא כי אצל קדשי בד"ה נמי כתיב לכפר כדאמרינן ביומא דף ס"ג מהא דכתיב במדבר ל"א ונקרב קרבן ה' וגו' לכפר על נפשותינו ע"ש:

ובירושלמי דסוטה פ"ט הלכה ה' איתא התם מחוסרי אבר מהו שיפסול בעגלה כמו דפוסל בקרבן בני נח אמר ר' יוסי תמן הא קריבין אינון בבמה שיש בהם למזבח משא"כ עגלה אין בה כלום למזבח ור"ל דלא דמי כלל לקרבן ר' ירמיה אמר כיון דכתיב בה כפרה כקדשי מזבח דמי ומסיק שם דזה דנקרא קדשים הוא לענין שפוסל בה טריפות ונראה שהוא ע"ד שכתב התוס' בחולין ד' יו"ד לענין פרה אדומה דאף למאן דלא סביר דבהא דקרי רחמנא חטאת יהי' דינה לכל מילי כחטאת מ"מ לענין פסול טריפה שהוא פסול הגוף מהני זאת ע"ש וה"נ דכוותא והנה בודאי גם ר' ירמיה לא יחלוק על האי דרשא דכפרה כתיב בה דהא היא דרשה מפורסמת בש"ס בלא פלוגתא אלא דר' ירמיה סובר דאפשר דאף דכתיב בה כפרה מ"מ אינו דינה רק כקדשי בד"ה דאינהו נמי כפרה איקרי עכ"פ מבואר הוא מהירושלמי דמסתפקא להו אי לקדושת מזבח דמי אי לא והשתא אתי שפיר הכל דפריך כיון דילפת כלאי הכרם מפן תוקדש ודרשינן פן יהיה קדש וכיון דכתיב סתם קדש הא מצינו למימר דמיירי בקדשי בד"ה א"כ מה קודש תופס את דמיו ודמיו אסורין אף הכא נמי כן ואמאי אמרינן דאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מנ"ל להקל בזה שהמעות הם חולין ואתי נמי שפיר הגירסא שהביא רש"י דהא אמר דעגלה דאסורה ילפינן משום דכתיב בה כפרה כקדשים והא האי לשון של כפרה איכא נמי בקדשי בד"ה וא"כ נימא מה קדשים תופסין את דמיהן וכו' ואמאי אמרינן גם בעגלה שאם מכרן דמיהם הם תולין מה תאמר דלקדשי מזבח מקשינן דדרך מכירה אינו נתפס המעות מה חזית להקל דילמא לקדשי בד"ה מדמינן דדמיהן אסורין כנ"ל בזה נמצא לפי"ז אין סתירה מהגמ' דילן להתוספתא והא דבאמת לא מהני בעגלה דרך מכירה כמו דמהני בכל קדשי בד"ה היינו משום דעיקר פדיון דמהני בעגלה מפטר חמור ילפינן והתם ג"כ הא לא מהני רק דוקא דרך פדיה:

ויש לי להבין עוד בזה דבירושלמי פ"ש דקידושין הלכה ח' אמרינן דר' אימי בשם ר' לעזר אמר אליבא דר"ש דהמקדש בפטר חמור מקודשת מק"ו ומה בכור דלא מהני בו פדיון ואפילו הכי מקדשין בו פטר חמור דמהני בו פדיון לא כש"כ ועיי' בזה בתלמודא דידן בכורות ד' יו"ד והשתא לשיטת התוספתא דמהני פדיון ג"כ בעגלה ערופה א"כ אמאי לא פליג ר"ש ג"כ בעגלה ערופה ולומר דהמקדש בה מקודשת ג"כ מהאי טעמא שיש לה פדיון הילכך נראה לי דלשיטה זו ע"כ צ"ל דר"ש חולק בזה על התוספתא וסובר דבאמת עגלה אין לה פדיון ואף דגם הוא יליף עריפה עריפה אולי סובר דלענין זה לא נתקבלה הגז"ש ובזה אתי נמי שפיר מה דאמרינן בחולין ד' פ"א דהשוחט פרת חטאת ועגלה ערופה אותו ואת בנו שהוא פטור אליבא דר"ש משום דהוי שחיטה שאינו ראוי' ולא הוי שמה שחיטה ופריך הגמ' פרת חטאת אמאי לא הוי שחיטה שאינה ראוי' אליבא דר"ש הא איהו סובר דפרת חטאת יש לה פדיון וכיון דאי בעי היה פודה א"כ שחיטה ראויה היא ומסיק דפרת חטאת לא נישנית במשנה כלל משום דבאמת חייב הוא משום אותו ואת בנו והדר פריך ע"ע אמאי היא שחיטה שאינו ראוי' והא לא נאסר מחיים ומשני שסובר ר"ש דע"ע נאסרת מחיים ג"כ והשתא לר"ש מה זה תירוץ הא מ"מ כיון דיש לעגלה פדיון הרי שחיטה ראוי' היא כמו דאמרינן לענין פרת חטאת וקושיא זו הובא ג"כ במפרשים עיי' בספר בית יצחק שם סי' ו' מה שתירץ בזה אבל לפי מה שכתבתי שר"ש סובר דעגלה אין לה פדיון אתי שפיר משום דהא הסוגיא התם אליבי' הוא דאזיל והיינו טעמא שר"ש סובר דע"ע כיון דלא נתקבלה כלל בפנים וגם אין בה שום קדושה ולא קביעות מקום לעשייתה כמו דאיתא בפרה אדומה שיש קביעות מקום לעשייתה ולשריפתה וגם מטהרת טמאים משא"כ עגלה שאין בה רק איסור הנאה לחוד הילכך סובר ר"ש דלא עדיפא בזה משער נזיר ושאר איסורי הנאה דלא אילמא למיתפס פדיונן נמצא לפי מה שביארנו הא בין החכמים דתוספתא ובין ר"ש תרווייהו סברי דעגלה אין דינה כלל לקדשי מזבח וא"כ ממילא לא שייך זאת כלל לגדולי הקדש ועי' בנדרים ד' מ"ז בסוגיא דחליפין כגידולים דמי:

והנה התוס' בקידושין ד' נ"ז כתבו בתירוץ השני דהאי דאמרינן בעגלה ערופה דכפרה כתיב בה כקדשים לאו לכל מילי נאמרה זאת אלא רק לענין טריפות דפוסל בה כמו בקדשים ע"ש ויש להבין א"כ האיך קאמר הגמ' בזבחים ד' ע' דעגלה עריפתה מטהרתה מידי טומאתה משום דכפרה כתיב בה ע"ש הרי מבואר הוא דאף לשאר דברים נמי ילפינן מזה דדינא כקדשים ולאו לענין טריפה לחוד מיהו זאת יש ליישב משום דהתם אף בלאו האי טעמא דכפרה כתיב בה היינו נמי אמרינן דעריפתה מטהרתה מטומאתה משום דלא גרע זאת מהא דאמרינן ביומא ד' ס"ד בשעיר המשתלח דדחייתו לצוק זה הוא שחיטתו ונחשב זאת לשחיטה לענין איסור אותו ואת בני כמו שהביא התוס' שם בחולין אף דהתם ליכא כלל לימוד ע"ז רק מסברא אמרינן זאת כיון דמצותו ע"י דחייה לצוק אמרינן דזה הוא שחיטתו ה"נ דכוותא ואין לומר דהתם נמי כיון דכתיב יעמד חי לכפר נמי דרשינן דדמיא לקדשים כמו בע"ע ז"א דא"כ למה לן דטריפה פוסלת בה מטעמא דאין הגורל קובע לעזאזל אלא דוקא בראוי לשם כדאמרינן בחולין י"א תיפוק לי' מלכפר אלא ע"כ דהאי לכפר בא על וידוי דברים ועי' ביומא ד' ט' נמצא דמאי דאמרינן דדחייתו לצוק זה הוא שחיטתו הוא רק משים דמצותו בכך כמו שכתבו התוס' בתמורה שם הילכך בעגלה נמי דכוותא. ואף דבגמ' שם הביא הטעם משום דכפרה כתיב בה הא לדעת התוס' מבואר הוא דזה הוא לאו דוקא כמו דאמרינן בקידושין ד' נ"ז כן נאמר שם נמי בזבחים רק מה שעומד כנגדי הוא הגמ' דמגילה סוף פ"ש דאמרינן התם דעגלה עריפתה דוקא ביום משום דכפרה כתיב בה אלמא דלאו בשביל טריפה לחוד נאמרה דרשה זו וראיתי מי שהקשה זאת ועוד צריכין להבין דמנ"ל לחז"ל לומר כן דהאי דנאמרה בה כפרה כקדשים לא קאי רק על זה דפוסל בה טריפות מנ"ל זאת הא טריפות לא הוזכר כלל בקרא רק דעיקר הלימוד הוא משום דנקרא קדשים וא"כ מאן מפיס לחלק דדוקא לענין טריפות לחוד נקרא קדשים ולא למילתא אחריתא ועוד יש להבין דהא בתחילה הקשה התוס' דלמה לן תרי קראי דעגלה אסורה ותירצו דהאי קרא דכפרה כתיב בה קאי על קודם עריפה והאי קרא דעריפה קאי לאוסרה אף לאחר העריפה ואח"כ תירצו אי נמי דהאי כפרה דכתיב בה לא קאי רק לאסור בה טריפות וא"כ לפי"ז באמת מנ"ל לאוסרה אף קודם העריפה הא האי לישנא של העריפה דילפינן מינה דעגלה אסורה היא בהנאה הא לא מיירי רק דוקא לאחר העריפה לכן נראה לי דכוונתם בתירוץ אי נמי הוא ע"פ דבריהם בחולין ד' י"א ד"ה חטאת שהקשו לר"ש דלית לי' בפרה אדומה האי דרשא דחטאת קריא רחמנא רק דינה כקדשי בד"ה א"כ מנ"ל דפוסל בה טריפות ותירצו דלענין פסול שבגופה כגון טריפות מודה ר"ש דלענין זה מהני מה דחטאת קריא רחמנא ע"ש הרי חזינן דסברת התוס' הוא דאף אי לא דרשינן דהאי חטאת אתיא להורות לנו דדינה כחטאת מ"מ לענין פסול הגוף אמרינן דאתא לגילויא דדינה כחטאת:

והנה הרשב"א בחידושיו כתב דכ"ע סברי הדרשא דמקשינן מכשיר למכפר רק ר' יוחנן סובר דהאי בנין אב של מכשיר ומכפר לא קאי רק לענין איסור הנאה לחוד ע"ש וכן הוא להדיא בכריתות ד' כ"ה לענין דירידתה לנחל איתן אוסרתה דהלימוד הוא מכשיר ממכפר והנה רש"י פי' שם דילפינן מכשיר היינו ציפורי מצורע ממכפר עגלה ערופה ואח"כ ילפינן מכפר ממכפר היינו עגלה ערופה שהיא מכפרת ילפינן אותה משעיר המשתלח דהוא נמי מכפר דכשם ששעיר המשתלח נאסר מחיים אף עגלה כן ע"ש מיהו ע"כ מהאי בנין אב לא מצינו למילף רק איסור הנאה לחוד והיינו כיון דמערופה ידעינן שעגלה אסורה בהנאה רק דלא ידעינן שגם מחיים אסורה לזה הוי האי בנין אב גילוי מילתא שהיא אסורה גם מחיים אבל למילף מזה שאר פסולים לא ילפינן דהא חזינן דמים פוסל בשעיר המשתלח ואינו פוסל בעגלה כדאיתא בסוטה ד' מ"ז הילכך מהאי טעמא נמי בעינן בעגלה קרא בפני עצמה שטריפות פוסלת בה ולא ילפינן זאת מהאי בנין אב משום דכל כה"ג לא ילפינן בעגלה כיון שאין דינה שוה לשעיר וכסברא זו ממש סובר התוס' בתירוץ אי נמי שתירצו דהא דכפרה כתיב בה לא קאי רק לענין טריפות כוונתם הוא כמו שכתב כאן הרשב"א דכ"ע סברי דעיקר הלימוד דעגלה אסורה בהנאה הוא מכפר ממכפר דשעיר המשתלח רק דמזה לא יכולין למילף כ"א לענין דעגלה נאסרת ג"כ מחיים אבל לחדש בה דין חדש שטריפות פוסלת בה זאת לא ידעינן מהאי בנין אב רק כיון דחזינן שנקראת כפרה דהאי לישנא נאמר ג"כ בקדשים אף דלשאר דברים לא יכולין למילף מזה כלום משום דהאי לישנא לא משמע כ"כ שדינה לגמרי כקדשים מ"מ כיון דחזינן לענין פרה אדומה דקרי רחמנא חטאת דאף דלא מהני זאת לענין שיהי' דינא כחטאת דהא פרה רק דין קדשי בד"ה היא מ"מ מהני האי דקרי לה חטאת לענין שטריפות פוסלת בה והיינו משום דכל כה"ג שהוא פסול הגוף מסתברא הוא דילפינן זאת מהאי לישנא דנקראת קדשים הכא נמי לענין עגלה הא דקרי רחמנא קדשים אף דלא ילפינן מזה לשאר דברים מ"מ לענין פסול טריפות שהוא פסול הגוף ילפינן מזה ומה דאמר הגמ' בזבחים ובמגילה דכפרה כתיב בה כקדשים הוא שיגרא לישנא דחולין נקט כמו שכתבו התוס' כאן בקידושין והשתא מתורץ הכל וברור הוא לדעתי נמצא לפי"ז לא שייך זאת כלל לגידולי הקדש דהא דקרי לה הגמ' הקדש לא נאמרה רק לענין טריפות לחוד משום דהוא פסול גופא אבל לא לענין שאר דברים

ואף לתירוץ הראשון של התוס' שכתבו דהא דילפינן מהא דכפרה כתיב בה כקדשים קאי גם כן לענין איסור הנאה דידה רק דזה קאי על קודם העריפה אבל על לאחר העריפה לא ידעינן מזה משום דאין לך דבר שנעשה מצותו ויהיה אסורה ומשום הכי בעינן העריפה לאסור אותה אף לאחר העריפה ע"ש מכל מקום גם זאת לא שייך כלל לדין גידולי הקדש דהא התוס' כתבו דהא דעגלה אסורה לאחר העריפה ילפינן זאת מוערפו שם נמצא דהאי וערפו שם מיירי לאחר העריפה והאי תיבות שם הנכתב אצל עגלה לא נמצא רק כאן ותו לא לפי זה ע"כ הא דילפינן דמת אסור בהנאה שם שם מעגלה היינו נמי מהאי שם דכתיב אצל העריפה דמיירי לאחר העריפה והאי לימוד דעגלה נקרא קדשים זאת מיירי על קידם העריפה ומהתם הא לא ילפינן כלל דמת אסור בהנאה דהא אצל קודם העריפה שהוא משום דדינה כקדשים לא הוזכר התם כלל תיבת שם ולאסור לאחר העריפה משום דדמיא למת הא לא הוזכר התם כלל דאסור משום דדינן כקדשים וא"כ יכול להיות דלאחר העריפה דילפינן מזה האיסור של מת לית התם כלל האיסור של קדשים רק דאסורה משום גזירת הכתוב לחוד ואף שיש לדחוק ולומר דכוונת התוס' הוא דהאי וערפו שם וכו' מגלה לנו דהא דקרינן לה קדשים ק"נ אף לאחר העריפה מ"מ פשט דברי התוס' לא משמע כן רק דהאי דדינא כקדשים לא קאי כלל על אחר העריפה וכן משמע פשטת התוס' בע"ז דכ"ט ד"ה כפרה וכו'. וכן מבואר בש"ח צ"צ שמפרש כן דברי התוס' שהקשה שם על הסברא שהביא התוס' בנדה ד' נ"ה דעור המת מותר בהנאה מטעמא דכיון דהא דמת אסור בהנאה ילפינן זאת מעגלה ועגלה הא דינה כקדשים הילכך כשם שעורות קדשים מותרים הם בהנאה ה"נ עור המת והקשה ע"ז הא מת דאסור מוערפו שם ילפינן והיינו מגופא דקרא כדאמרינן בכריתות ד' ו' הרי חזינן דלאו מקדשים ילפינן ע"ש הרי להדיא שמפרש דברי התוס' כמו שכתבתי לפי"ז הא לא שייך כלל איסור קבר דילפינן זאת מוערפו שם לאיסור הקדש:

אלא שיש להבין דברי התוס' עצמן בנדה שם דהא כתבו להדיא דעור המת מותר מטעם כיון דילפי' זאת מעגלה ועגלה דינה כקדשים שעורות קדשים שרי בהנאה משמע דסברי דלגמרי מדמינן איסור מת ואיסור עגלה לקדשי מזבח דאם נאמר דלקדשי ב"ה מדמינן הא קי"ל דעורות של קדשי בד"ה אסורות הם. עיין בזבחים ד' ק"ג מיהו גם זה ניחא משום דהא עיקר הטעם דעורות של קדשי בד"ה אסורות הוא משום דאמרינן דסתמא דמילתא דעתי היתה בעת ההקדש להקדיש ג"כ את העור אבל אם אמר אני מקדישה לבד"ה חוץ מן העור אז הא אין העור קדוש. עיי' במעילה דף י"ג. לפי"ז ניחא משום דהא יש להבין מה זה שכתבו התוס' כיון דילפינן מקדשים וקדשים לאחר זריקה מותר העור שאז נגמרה כפרתן ע"ש הא לאחר זריקה אף הבשר נמי מותר. וכן הקשה המי נדה ודוחק לומר דכוונתם ללמוד עגלה ערופה מעולה דעורות מותרים הם אע"פ שהבשר כולו כליל ז"א חדא מנ"ל לומר דהאי כפרה דכתיב בעגלה ילפינן דוקא מעולה ולא מחטאת ואשם. ועוד הא מסקינן בזבחים ד' ז' דעולה דורון הוא ופי' רש"י משום דהיא אינה באה לכפר כלל וכן דרשינן בת"כ מצורע פ' ד' ועשה הכהן את החטאת וכפר מה ת"ל מפני שנאמר והעלה הכהן את העילה יכיל יהי' כולם מעכבים ת"ל החטאת וכפר שהכפרה תלוי בחטאת. ועיי' בזבחים פ"ט ע"ב ובעולה לא נאמר כלל וכפר ומה דכתיב אצל עולה לכפר עליו הוא לדרשה. עיי' בתוה"מ פ' ויקרא סי' ל"ג וא"כ ע"כ מוכפר הנאמר אצל חטאת ואשם ילפינן והתם הא לאחר זריקה גם הבשר נמי שרי אלא ע"כ עיקר כוונתם הוא לומר דכל היכא דאנו באין ליתן ע"ז דין קדושה מכת דכתיב לכפר אז אין על העור חל דין הקדושה של הבשר וע"ז הביאו ראי' מעורות קדשים ואף של חטאת ואשמות נמי דלאחר זריקה שאז נגמר הכפרה וחל על הבשר הקדושה שלהם אפילו הכי לא חל על העיר ה"נ עגלה ערופה כיון דילפת איסורא דידה מלכפר אמרינן נמי דעל העור לא חל האיסור ואף אי נימא דעגלה דין קדשי בד"ה יש לה ובקדשי בד"ה נאסר העור הא התם עיקר הטעם היא דהוא בעצמו מקדיש אמרינן דמסתמא דעתי נמי על העור אבל הכא דהוא לא הקדיש אותה רק דאנו רוצין לאוסרה סתם בשביל דכתיב בה כפרה ע"ז אמרינן דזה האיסור דילפינן מכפרה לא קאי על העור וזה נראה לי ברור בכוונת התוס' ומתורץ כל הקושיות של המ"נ שם. אבל באמת יכול להיות שעגלה אין דינה כקדשי מזבח וכן הוא דעת המל"מ פ"י מרוצח דעגלה דין קדשי בד"ה היא וכן הוא דעת השו"ת זכרון יוסף וכן הוא דעת המה"מ פ"י מהלכות רוצח. וכן כתב להדיא המקנה בקידושין דף נ"ז ע"ש ובקדשי בד"ה הא קי"ל דמן התורה אסורין הגידולין. ועיי' בתוס' ריש פ' שילוח הקן ד"ה יצא דמשמע התם ששיטת רש"י ותוס' וכן הרשב"א בחידושיו שם דבקדשי בד"ה מועלים בגידולין מן האורה ע"ש הילכך קשה להקל בזה אח"כ מצאתי בשו"ת באר יצחק שמצדד ג"כ להקל מטעמים אחרים ולא הביא שם דברי הח"ס והנלע"ד כתבתי

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה