שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
יורה דעה · סימן סג
נשאלתי מרב אחד למה המנהג בשכ"מ שאין לו בנים ויש לו אחים שרבים משתדלים אצל השכ"מ שיתן ג"פ ומטריחין הרבה כזה וע"י כן מצטער השכ"מ כי מזכירין אותו שהוא מסוכן אף במקום שיש כאן יבם גדול ומבטיח לחלוץ בענין שאין כאן מקום עיגון כלל מה לנו בזה לצערו חנם וגם פעמים עי"ז יכבד עליו החולי ר"ל ע"כ ת"ד:
תשובה. בשבת ד' ל"ב אמרינן מי שנוטה למות אומרים לו התודה שכל המומתין מתודין ע"כ וכתבו כמה פוסקים דהאי כל המומתין מתודין לא לשון הגמ' לחוד הוא בנתינת טעם על למעלה אלא דזה הלשון ממש אומרים אנו להחולה כדאי' ביו"ד סי' של"ח הרי לכאורה מבואר מכאן כי אין אנו חוששין שמא ע"י שאנו מזכירין ומרמזין לו עניני מיתה יסתכן ח"ו מיהו מכאן אין ראיה כ"כ כיון דאין צדיק בארץ וכו' הילכך אין אנו חוששין על צערו ואף אם יכבד עליו החולי מ"מ אמרינן מוטב שימות זכאי וכו' ועוד דהא לענין הזכרת וידוי שמזכירין להשכ"מ בעינן דוקא שיהי' נוטה למות ממש כדאיתא התם בש"ס ובפוסקים אבל קודם לכן אין מזכירין אותו וג"כ מהאי טעמא גופא שלא יצטער ויסתכן כדאית' התם בש"ע והילכך בעינן דוקא נוטה למות דאז אמרינן כיון דגבר עליו החולי כ"כ מסתמא גם הוא יודע ומרגיש בעצמו שמסוכן הוא ואין אנו מוסיפין לו צער במה שמזכירין לו משא"כ בנ"ד דתיכף שעלה למטה ונחלה קצת המנהג שמשתדלין עבור הגט ומרמזין לו כי מסוכן הוא אפשר כיון דאין כאן מקום עיגון אסור לעשות כן כמו דאסור אז לומר לו התודה:
ונראה לי להביא ראיה שאין בזה שום חשש סכנה והוא כי כבר חקר הפר"ד בדרוש שלו במי שהולך במדבר ואין לו מה לאכול עד שהגיע ע"י זאת לסכנה ופגע במי שיש לי מה לאכול לעצמו וגם יש לו מה למכור לאחרים רק זה האיש אשר גברה עליו הרעבון אין לו במה לשלם וחבירו אין רוצה ליתן לו בחנם והוא באופן שאם יקח ממנו האוכל לא ישלם לו לעולם כי אינו יודע מי הוא אי רשאי לזה ליקח ממנו האוכל בחזקה מטעם שאין לך דבר שעומד בפני פק"נ או באיסור גזל לא אמרינן כן וע"ש מה שמפלפל בזה. ועיי' בש"מ ב"ק ד' פ' במעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו וגידל עז בשביל לשתות חלבה שהיה מצטער אח"כ על מה שעבר על דברי חביריו שהיו אומרים שאין מגדלין בהמה דקה בא"י וכתב ע"ז המאירי אף שאין לך דבר שאינו עומד בפני פק"נ מ"מ כיון שהוא דבר שגורם היזק לחבירו שהוא בכלל גזל צריכין להחמיר יותר ומשום הכי חרה לאותו חסיד ע"ז אף שהוא בשביל פק"נ ע"ש ועיי' עוד בש"מ כתובות ד' י"ח בהא דאמרינן התם קא סבר ר"מ וכו' בשם המדרש דר"מ סובר דבכדי שלא לעבור על גזל דאחרינא צריך למסור נפשו ע"ז הובא באחרונים אמנם בעיקר הדין להלכה משמע שגם איסור זה נדחה הוא מפני פק"נ ועיי' בח"ס סוף או"ח שמביא ראי' לזה מהא דיומא ד' פ"ז בר' יהודא דאזיל באורחא ואחזי' בולמוס וקפחי' לרועה ושקלי' לי' לריפתא מיני' משמע דשרי. וכבר הקדימו בראיה זו ג"כ הגר"א בהלכות גזילה ואני הבאתי ראי' לזה ג"כ מהא דשבת ד' קכ"ט דאמרינן מי שמקיז דם ואין לו מה לאכול לשקול לזוזי מכא וליזול לבי חנוותא עד דטעים שיעור רביעותא והאיך שרי לעשות כן הא קי"ל דגם בגזל חצי שיעור אסור מן התורה כמו שכתב המ"מ והסמ"ע בח"מ סי' שנ"ט ט ס"ק ה' אלא ע"כ דבמקום סכנה מותר גם בעיקר הראיה שמביאין מהא דירושלמי פ"ב דע"ז דאמרינן התם לא סוף דבר שאמרו הרוג את פלוני אלא אפי' חמוס לפלוני צריך למסור נפשו הא כתב שם המראה פנים דזה אתי אליבא דרב חסדא בכתובות שאמר אליבא דר' מאיר שסובר עדים שאמרו להם חתומו שקר ואל תהרגו וכו' אבל אנן הא קי"ל כרבא דפליג בזה על רב חסדא ואין להאריך בזה כי פשיט הוא וגם זאת ברור הוא דכשם דהיכא דאיכא ודאי סכנה מותר להתרפאות אף בודאי ממון של חבירו מטעם דאין לך דבר שעומד בפני פק"נ אז מהאי טעמא גופא אף היכא דליכא רק ספק סכנה מ"מ היכא דהאיסור של גזל נמי אינו רק ספק בודאי ג"כ דוחה את הספק איסור חדא דהא קי"ל דאפילו ספק פק"נ דוחה כל האיסורים שבתורה ועוד דהא כיון שהוא ספק אם נוגע בממון חבירו או לא הרי ספק וספק הוא ובודאי דא ודא אחת היא עיי' ביומא ד' פ"ג ופ"ד לענין מפקח הגל והנה איתא במסכת שמחות הובא ביו"ד סי' של"ה שמי שנחלה אומרים לו תן דעתך על ענינך שמא לוית מעות מאחרים או שמא קבלת פקדון מאחרים תאמר לנו ולזה אין צריכין להמתין עד שיהי' נוטה למות כמו באומרים לו התודה כדאיתא בפוסקים רק תיכף שנתלה ועלה למטה אומרים לו כן והשתא אם נאמר שבמה שמזכירין אותו הדברים שמרמזין שהוא עומד למות מחמת חולי זה יש בזה איזה חשש שע"י כן יכבד עליו החולי יותר האיך התירו זאת הא זה שמא לוה מאחרים או הפקידו אצלו כיון דאנן לא ידעינן מזה כלל אין זאת רק חששא בעלמא והאיך דחינן אנן חשש של פק"נ מפני חשש של ממון דהא כמו דאנן קי"ל דפק"נ ממש דוחה ממון ודאי ה"נ חששא של פק"נ צריך לדחות לחששא של ממון דדא ודא אחת היא אלא ע"כ אין בזה שום חשש הארכתי בזה להוציא מלבו של כת"ר שחושב שיש בזה חשש סכנה:
גם מה שכת"ר כתב לדבר פשוט שכיון שהיבם הוא גדול ועומד לפנינו ומרוצה בחליצה אין זאת בכלל מקום עיגון לדעתי אינו כן כי גם זה למקום עיגון נחשב ולכאורה עלה על דעתי להביא ראי' לסברת כת"ר מהא דכתובות ד' ג' דאמרינן התם דאין טענת אונס בגיטין מ"ט משום צנועות ומשום פרוצות דדילמא לא אניס וסברא דאנוס ומיעגנא ותישב. והקשו התוס' שם א"כ אם אמר ה"ז גיטך לאחר שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש דקי"ל דאין זה גט ואמאי לא יתקנו החכמים ג"כ התם מהאי טעמא גופא דזימנין דלא מח וסברה דמית ומעגנא ותישב והוי להו לרבנן ג"כ לאפקיע לקידושין ממנה כדי שלא תצטרך לבוא לידי יבום כמו דאמרינן הכא והוי להו לתקוני שיועיל הגט אף לאחר מיתה מהאי טעמא גופא כן הוא כוונת דבריהם והקשה הפנ"י מה זה קושיא הא כאן צריכין אני לתקן זאת בשביל עגונות ממש משא"כ בהרי זה גיטך לאחר י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש הא כבר מת לפנינו ואין כאן החשש של עגונה דילמא חי הוא רק מה שתצטרך לחליצה מה בכך יחלוץ לה ולמה לן לאפוקי הקידושין מינה חנם ע"ש והמקנה תירץ שכוונת התוס' הוא היינו היכא דאיכא יבם קטן או שהלך למדנה"י בענין שיש חשש עיגון אמאי לא תיקנו רבנן התם לפקועי לקידושין מינה ואמאי תני סתם דבמת תוך י"ב חודש לא הוי גט הא בכה"ג היה לן לומר דהוי גט ע"ש הרי מוכח מהגדולים הללו דכל דהיבם הוא גדול וגם הוא עומד מוכן לחלוץ כשיצטרך לא הוי זאת מקום עיגון והיינו כסברת כת"ר אמנם תירוצו של בעל המקנה לא ניחא לי כ"כ דמ"מ מה מקשה התוס' כ"כ בפשיטות דבמת בתוך י"ב חודש יתבטלו הקידושין וכי דבר קל הוא, אצל החכמים לבטל הקידושין מעיקרא ולהתיר אשת איש לעלמא רק היכא דראו דהדבר נחוץ הוא ואי אפשר בלתי זאת בזה תיקנו מכת הכרח וא"כ מה זה קושיא הא מצינן שפיר לומר דדוקא במקום שיש חשש השכיח והרגיל וגם איכא מקום עיגון ממש שתשאר עגונה לעולם בזה ישר בעיני חכמים לעקור הקידושין משא"כ במת תוך י"ב חודש דהתם הא ליכא רק חששא שמא יזדמן יבם קטן בזה לא רצו לתקן לעקור הקידושין מעיקרא ומי יכול לירד לסוף דעת חז"ל אבל באמת דברי התוס' בלאו הכי נכונים מאד משום דמוכח מהגמ' דאף היכא דהיבם הוא גדול ועומד לפנינו ורוצה לחלוץ או ליבם מ"מ גם זאת מקום עיגון נקרא והוא דתנן בגיטין ד' כ"ח המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים ואמרינן בגמ' ורמינהו אמר לה ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי והיא אשת כהן אסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן שמא מת אלמא חיישינן למיתה ומשני תרומה אגיטין קרמית תרומה הא אפשר בחולי אבל גט הא אי אפשר ומפרש רש"י דגט אי אפשר לחוש למיתה דאי חיישת א"כ אין אדם שולח גט לאשתו והן נשארו עגונות ע"כ והנה אם נאמר דהגמ' מיירי במי שיש לו בנים או אין לו אחים א"כ מה תקנות עגונות איכא כאן הא ממ"נ היא מותרה לעלמא דאי בעת הגט היה הבעל חי הא הוי גט ואי מת קודם שהגיע הגט לידה הא כבר מת ולאו אשת איש היא ומותרת ממ"נ אלא ע"כ דכוונת הגמ' ורש"י הוא היכא דשולח גט לאשתו ויש כאן יבם שאז אם ניחוש שמא מת תצטרך היא לבוא לידי חליצה או יבום וזה נקרא אי אפשר הרי מוכח מהגמ' דזה נקרא מקום עיגון וכן מצאתי ראי' זו בספר שם אריה סי' ל"ז רק שלא התעורר לדברי התוס' כתובות והמפרשים שהבאתי ואין לומר שכוונת רש"י במה שכתב והן נשארו עגונות כוונתו הוא כגון היכא שהיבם קטן או שהיבם אינו כאן אבל אם היבם הוא גדול וגם לפנינו הוא באמת בזה גם בגט אין חשש זה אינו דא"כ האיך קאמר הגמ' בפשיטות גט אתרומה קרמית גט הא לא אפשר ותרומה אפשר הא המשנה סתמא קתני המביא גט והניחו זקן או חולה ומיירי בכל ענין דהא באמת להלכה ג"כ קי"ל כן דאפילו אם היבם לפנינו ורוצה ליבם מ"מ הוי גט כדאיתא בפוסקים וכדמוכח מהמשנה א"כ שפיר פריך מגט אתרומה דאמאי היכא דהיבם רוצה ליבם ג"כ נותן לה בחזקת שהוא קיים הא התם אפשר הוא בחליצה ואין לומר דכאן אם לא תיקנו שיתן לה הגט בחזקת שהוא קיים חיישינן אנו שמא בתוך כך ילך הבעל למדה"י ולא יתברר לנו אם חי הוא או לא ואז הא אי אפשר בגט שמא כבר הוא מת וגם בחליצה אי אפשר שמא חי הוא עדיין והוי שפיר מקום עיגון זה אינו דמה בכך מ"מ יתן לה הגט ואעפי"כ לא תנשא לשוק עד שתחלוץ לה דהשתא לא הוי מקום עיגון דהא כאן ליכא הטעם דאמרינן בגמ' א"כ אתה מצריכה כרוז לכהונה דהא הכא בלאו הכי אסורה לכהן דהא גרושה היא וגם לא שייך כאן לומר דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה דהיא ג"כ אינו עולה משום דגרושה היא ז"א דהא כאן לא שייך זאת דממ"נ אם הגט אינו גט הרי היא עולה ג"כ ליבום ואם הוא גט מה איכפת לן בהחליצה וא"כ שפיר מקשה כיון שהוא ספק ויש ג"כ תקנה בחליצה אמאי כאן התירו ובתרומה אסרו אלא ע"כ צ"ל דהגמ' סובר זאת לסברא חזקה דכיון דפעמים יש כאן מקום עיגון כגון אם שולח גט ממדה"י ואין היבם כאן שאז הוא בכלל אי אפשר הילכך מהאי טעמא ראו חכמים ליתן לכל מצטרכי יבום אפילו היכא דהיבם כאן ג"כ דין מקום עיגון והקילו בהם כדי שלא יצטרכו לבוא לידי יבום והוא בגדר לא פלוג:
והשתא מתורץ קושיית הפנ"י והמקנה דשפיר הקשו התוס' אמאי במת בתוך י"ב חודש לא הוי גט הא איכא למיחש ג"כ לצנועות דילמא לא מת וסברי דמת ויש כאן מקום עיגון כגון היכא דהיבם אין כאן מה אמרת דזה לא הוי מילתא דשכיחא ולא חששו לזה ולא נקרא בשביל כן מקום עיגון זה אינו דהא חזינן בשולח גט ממדה"י והניחו זקן או חולה סובר הגמ' לדבר פשוט דבשביל חשש של יבם קטן או שאינו כאן נתנו חכמים לכל הנשים שצריכין יבום דין מקום עיגון אף היכא שהיבם רוצה לחלוץ לה הילכך ה"נ היה להם להקל וע"ז תירצו דמיתה קלא אית להו ור"ל וליכא כאן החשש של צנועות ופרוצות הילכך לא צריכין כאן לתקנה זו הרי מוכת מדברי התוס' ג"כ דאי לאו האי סברא דקלא אית לה היינו נותנים לכל מצטרכי חליצה דין מקום עיגון ועקרינן בשביל כן ג"כ הקידושין אף היכא דהיבם רוצה לחלוץ והשתא כיון דמוכת מדברי הגמ' דגיטין שהבאתי ומדברי התוס' כתובות שחז"ל הקילו הרבה בזה משום תשש שמא פעם אחת יהיה מקום עיגון והתירו בשביל כן כמה איסורים שבתורה הילכך בנ"ד נמי כיון שכבר הוכחנו שבמה שמזכירין לו עניני מיתה אין בזה כ"כ חשש בודאי נכון הדבר במה שמשתדלים ממנו גט כיון דפעמים מתרמי שהוא מקום עיגון כגון היכא דהיבם אין כאן וגם אפילו הוא כאן אטו כיפי תלי לו ואולי אח"כ יחזור בו הילכך בודאי יש מקום למנהג זה. גם בלאו הכי הא מוכח מהגמ' דזה גופא ניחא לו להשכ"מ לגרש את אשתו כדי שלא תצטרך לבוא לידי חליצה דהא מהאי טעמא נמי נותנין גט של שכ"מ אפילו בשבת מטעם דחוששין שלא תטרוף דעתו עליו מחמת צער כשיודע שלא יתקיים רצונו אף דלא חיישינן כן בשאר צוואות שכ"מ אלא ע"כ דהא ניחא לי' טובא משום הכי בודאי שפיר עבדי בש"מ שאין לו בנים ויש לו אחים להשתדל להשיג ממנו גט:
וגם נראה לי ברור דבזה אין צריכין להמתין עד שיהי' נוטה למות כמו דצריכין להמתין בזה שאומרים לו התודה משום דהכא הא יש לחוש שאם ימתינו כ"כ אולי יתקלקל בנתיים ולא יכול לגרש ודמי בזה להא דשואלין אותו אם לוה או הפקידו אצלו דג"כ אין ממתינין מהאי טעמא וה"נ דכוותה אכן מה שאני מסתפק בזה הוא משום דבהא דאומרים לו אם הוא חייב לאחרים או לא איתא במסכת שמחות דכל זמן שלא קפץ עליו החולי אין אומרין לו זאת הילכך ממתינין שלשה ימים מיום שנחלה ויש להסתפק הכא מאי משום דאפשר לומר דכאן לא בעינן להמתין כ"כ מטעם דהתם שאני שאין אדם חושש כ"כ בשביל פסידא דאחרינא אפילו היכא שהוא שכ"מ דהא מהאי טעמא יש סברא בגמ' דגם שכ"מ עושה קנוניא ורמאות כדי לגזול מעות בעד בניו כדאיתא בסוף ב"ב ומהאי טעמא גופא כתב הרא"ש בריש ב"ב דאף דקי"ל דמיתמי גובין בתוך הזמן אף שלא בשבועה מ"מ מלקוחות אין גובין אלא בשבועה מטעמא דאמרינן דבבניו אם איתא דפרע הוי פקיד קודם מותו כדי שלא יגבו מהם עוד משא"כ לגבי לקוחות כיון דאחרינא נינהו לא איכפת לו להשכ"מ אף אם הוא גורם להם היזק הרי מכל זאת מוכח דלפסידא דאחרינא אף שכ"מ פעמים שאינו חושש לזה משא"כ בנתינת גט כדי שאח"כ לא תצטרך אשתו לבוא לידי חליצה ויבום בזה מוכח בגמ' דזאת ניחא לו להשכ"מ דהא מהאי טעמא אמרינן דאף דבברי שאמר כתבו גט לאשתי כל שלא אמר תנו לאו כלום הוא והגט בטל הוא מן התורה ואילו בשכ"מ למאן דאזיל בתר אומדנא אמרינן בב"ב קמ"ו ובשאר דוכתא דהוי גט כמו שכתב שם הרשב"ם וז"ל משום דאמרינן שדעתו הוא שיכתבו ויתנו משום דלפטור את אשתו מן היבום עכ"ל. ואף דאח"כ דחי זאת מ"מ מוכח דסברא זו נשאר לעולם ע"ש ברשב"ם ותבין והילכך כיון דאצלינו הוא ספק אי חייב הוא לאחרינא או לא משום הכי לענין ממון כיון דלא איכפת לו כ"כ אסור לנו לצערו מספק עד אחר שקפץ עליו החולי משא"כ להזכיר לו נתינת הגט במילתא דניחא לו אפשר שמזכירין לו תיכף שעלה למטה גם הא יש כאן סברא שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד דהא מהאי טעמא אמרינן בכתובות ד' צ"ז וכן הוא באה"ע סי' ק"ד דאלמנה מוכרת לכתובתה שלא בב"ד הרי חזינן דאף דאדם חושש לפסידא של בניו כמו שהוכחנו לעיל מ"מ כדי שלא תתבזה אשתו אינו חושש אף לפסידא של בניו וע"כ משום דזאת היא חזקה אלימתא הילכך ה"נ אמרינן דודאי לא ניחא לו לבזות את אשתו שתבוא לב"ד לחלוץ לה ואף שכתב הרא"ש בפ' המדיר דכל היכא דלא צריכין רק לב"ד הדיוטות לא איכפת לו בהבזיון וחליצה הא די בב"ד הדיוטות מ"מ הא הרא"ש דקדק שם וכתב הטעם משום שהיא יכולה להביא הב"ד אצלה וטעם זה הא לא שייך בחליצה שהיא צריכה דוקא לבוא לב"ד כדאיתא בפ' מצות חליצה הילכך בודאי ניחא לו בגט והנה בש"ע שם סי' ז' איתא סתם שאומרים לו שיתן דעתו על עניניו ולא הוזכר שם שצריכין להמתין שלשה ימים מיהו ע"כ הכוונה לאתר שלשה ימים דהא דין זה נובע ממסכת שמחות והתם הא הוזכר שלשה ימים רק שהש"ע סמיך בזה על מה שהזכיר קודם שהקרובים נכנסים לבקרו לאחר שלשה ימים אבל להזכירו שיגרש את אשתו לזה אפשר שאין צריכין שלשה ימים וצ"ע ועיי' בכתובות ד' ט' בריטב"א בהא דהיוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו ע"ש כנלע"ד בזה: