שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
יורה דעה · סימן סב
ע"ד מה שדרש ממנו לענין קרובים של המת שלא ירשו כלום ממנו וגם הם עניים אם מחויבים לשלם דמי קבורה או לא וכת"ר התעורר להקשות מהא דמבואר ביו"ד סי' שמ"ח שאם לא ירשו כלום אינם חייבים בקבורה על הא דאיתא באה"ע סי' קי"ח בב"ש ס"ק כ' בשם מהר"מ מינץ דמבואר שאף אם לא ירשו כלום נמי החיוב של הקבורה מוטל הוא על היורשים ע"ש יפה התעורר בזה וכן הקשה זאת בספר בל"י סי' שמ"ח והביא כמה תירוצים בזה בשם מחברים אשר אינן מצוים אצלינו אמנם בעיקר הדבר משמע שדברי מהר"מ מינץ לאו מדינא הוא רק מחמת התקנה:
ובעיקר הדין נראה לי יותר דאף אם לא ירשו כלום מ"מ מוטל על הקרובים לקוברו ובלבד שיהי' משבעה הקרובים שכהן מטמא להם ואז אף אם אינם עשירים מ"מ חייבים לשלם כל צרכי הקבורה ובלבד שהח"ק לא העבירו עליהם הדרך לבקש גבהות יותר מכפי הקצבה דאז הוי אונם והטעם הוא דהא קי"ל המלין את מתו עובר בל"ת דלא חלין וגם בעשה של קבור תקברנו כמו שפסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין ובהלכות אבל פ"ד ואף שהרדב"ז בביאוריו כתב שם שהוא רק מדרבנן מ"מ הא עיקר ראייתו הוא מטעם דלא הביא הרמב"ם זאת במנין המצות וזה כבר תירץ השג"א החדש בסי' וא"ו בטוב טעם ומסיק שמן התורה עוברים בל"ת ועשה ע"ש וגם אין חילוק בזה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ אף דכתיב ולא תטמאו את אדמתם וכו' כמו שכתב הרמב"ן והחוב זה אינו מוטל רק על הקרובים וכן כתב השג"א שם ומדייק כן מהמשנה דסנהדרין ד' מ"ו דאמרינן המלין את מתו וכו' דמשמע מתו דוקא המוטל עליו ועי' שבת ד' ק"ה ע"ב הקורע על מתו ואף דאמרינן ביבמות ד' ע"ט לענין בניו של שאול המלך והא איכא בל חלין וכו' משמע דגם ב"ד עוברים על בל תלין היינו משום דהתם הוי כמו הרוגי ב"ד שאז מוטל חיוב הקבורה על ב"ד כמו שכתב החו"י בסי' קל"ט והלכך כיון דאיכא על השבעה קרובים עשה ול"ת ובל"ת הא קי"ל דמחויב ליתן כל ממונו כדי שלא לעבור כמו שפסק הר"ן בפ' לולב הגזול והרמ"א בהלכות לולב הן אמת שהחו"י שם פסק דכל ל"ת שהוא רק בשב ואל תעשה אין דינו רק כעשה לחוד ואינו חייב לפזר ע"ז כל ממונו ע"ש מ"מ הא הריב"ש בסי' שפ"ז חולק להדיא על סברא זו וכתב שאין חילוק שאם אמרו במצות עשה הקלה שהמזבז אל יבזבז יותר מחומש יאמרו כן במצות ל"ת החמורה אף שאין בה מעשה ע"ש הובאו דבריו ביו"ד סי' קנ"ז ונראה לי שכן הוא ג"כ דעת הרא"ה בספר החינוך סי' תקפ"ח שכתב לענין האיסור של לא תלין פעולת שכיר דדרשינן בב"מ לא חלין אתך כל שיש אתך אבל כל שאין לו אינו עובר מסיים בזה הרא"ה וז"ל אבל אם אינו יכול לפורעו באותו יום אלא א"כ יאבד הרבה משלו לא חייבו הכתוב בזה לפי הדומה ע"כ משמע מזה דדוקא התם דאיכא קרא דכל דאין לו אינו עובר אז אינו חייב להפסיד ממון הרבה אבל היכא דליכא קרא למיעוטא משמע דחייב אף דל"ת דלא תלין הוא לאו שאין בו מעשה ואולי לדברי הרא"ה הזה רמז ג"כ רע"א שם ואף שיש לדקדק קצת ע"ז מיומא ד' פ"ה דאמרינן שם תשובה מכפרת על עשה ול"ת ופריך השתא על ל"ת מכפר על עשה מבעי ואמר רב יהודא הכי קאמר על עשה ועל ל"ת שניתוק לעשה והיינו כיון שאין לוקין עליה תשובה מכפרת ומשמע כיון דאוקמא הכי שוב לא קשה השתא על ל"ת מכפר על עשה לא כש"כ והא לשיטת הריב"ש דכל ל"ת אף שאין בה מלקות מ"מ היא חמורה מעשה א"כ הדרא הקושי' לדוכתא השתא על ל"ת מכפרת על עשה לא כש"כ ואולי כוונת רב יהודא הוא לומר דכיון דעכשיו ע"כ צ"ל דהמשנה רוצה לחלק בין ל"ת זו לל"ת גמור דאית בה מלקות דאז תשובה תולה ויוה"כ מכפר כדמסיים התם בברייתא לכך שפיר שייך למימר הכי היינו דעשה ול"ת קל דינן אחד דדי להו בתשובה לחוד ול"ת גמור וכריתות וכו' ג"כ דינן אחד דיהכ"פ מכפר אבל באמת אף ל"ת כזו נמי חמורה היא מעשה רק דהתנא לא מיירי מזה דאל"כ תקשה להיפוך על הברייתא השתא כריתות ומיתות ב"ד יהכ"פ מכפר ל"ת לכש"כ אלא ע"כ דרוצה לחלק בל"ת גופא באיזה דבר היא שוה בזה לעשה ובאיזה לכריתות ומב"ד אף שבודאי חמורים הם אף מל"ת גמור ועיי' באו"ח בסי' ל"ד לענין פסולי עדות היכא שעבר על ל"ת הניתוק לעשה ועיי' שם בספר נ"י שהתעורר מגמרא זו לענין ל"ת שיש בה קיים ולא קיים או ביטל ולא ביטלו ולפי מה שכתבתי לא קשיא מידי ועיי' באגודת אזוב ד' כ"ב. גם בלאו הכי לא שייך דין פסולי עדות לזה דהא התם תלוי הכל במי שהתורה קראו רשע כדכתיב והיה אם בן הכות הרשע כמו שכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות עדות וזה לא מצינו רק במי שעובר על ל"ת שיש בה מלקות דוקא וע"ש בספר הנ"ל שרוצה לתרץ בזה ג"כ קושית הצל"ח בריש ביצה על פלוגתא דב"ש וב"ה דשאור בכזית וכו' דמאי נפק"מ בפלוגתא זו לשיטת הפוסקים דבקנה חמץ בפסח אינו לוקה מטעם דהוי לאו הניתוק לעשה א"כ הא למלקות אין נפק"מ בזה ולענין איסורא נמי הא קי"ל כר"י דאף חצי שיעור אסור מן התורה ואח"כ דוחה זאת ע"ש ולדברי הריב"ש שהבאתי אתי שפיר דהא נפק"מ כגון אם אי אפשר לבער לו החמץ אלא דוקא ע"י שיוציא ע"ז ממון הרבה מכיסו שאם הוא עובר בל"ת אף שהוא רק שב ואל תעשה מ"מ מחויב הוא לעשות כן כמו בכל ל"ת כה"ג משא"כ מהאי טעמא דחצי שיעור אף שהוא מן התורה מ"מ כיון דלא ילפי זאת רק מכל וכו' כדאיתא בסוף יומא והלכך אין דינו רק כעשה בעלמא ואף קל מינה ואז אינו מחויב לפזר ע"ז ממונו ועיי' ביו"ד סי' קנ"ז באחרונים שם ואין להאריך. ואף לשיטת החו"י דל"ת כזו אין דינו רק כעשה בעלמא מ"מ הא אף בעשה מחויב ליתן עד חומש מנכסיו והא דמבואר בסי' שמ"ח והוא מתשובות הרא"ש שאם לא ירשו כלום אינם חייבים בקבורה יכילנא לתרץ דהכוונה דאין ב"ד יורדים לנכסיו אבל מ"מ עובר הוא על עשה ואל ל"ת והחיוב מוטל עליו לקוברו כדי שלא לעבור כמו בכל עשה ול"ת אבל פשטות דברי הרא"ש והש"ע לא משמע כן אלא דאף איסורא בעלמא נמי אינו מוטל עליהם כל שלא ירשו כלום הלכך נראה לענ"ד לתרץ בטוב משום דהא דעת כמה פוסקים הוא דכל ספק ממון דקי"ל דאין מוציאין מהמוחזק אז אפילו אם יש להספק ממון ג"כ ספק איסור כגון בש"מ שהקדיש כל נכסיו ועמד דמבעי להו בב"ב ד' קמ"ח אם עמד אי יכול לחזור בו או לא או בהא דנדרים אי יש יד לצדקה אף שיש בזה איסור של בל יחל מ"מ כיון דהוא ספק ג"כ בממון דבזה אזלינן לקולא הלכך אף שיש כאן ג"כ ספק איסורא דבעלמא אמרינן כה"ג ספק איסורא לחומרא מ"מ הכא אמרינן דספק איסורא כהאי התירה התורה עיי' בר"ן בנדרים שם ובש"ך יו"ד סי' רנ"ח. אמנם יש מן הראשונים דסברי דכל כה"ג כיון שיש כאן ספק איסורא ג"כ בזה אף בספק ממון ג"כ לא אזלינן לקולא כמבואר שם ובאמת כי בדבר זה אין הכרע ברור להלכה אמנם כ"ז אם יש בזה ספק איסור ל"ת אבל כל שאין כאן רק ספק עשה אזי בזה לכולי עלמא אמרינן דהוי ספק ממונא ואזלינן לקולא כדאיתא שם בחולין לענין ראשית הגז ופדיון בנו ואינך אף דאיכא בהו מצות עשה ליתנן להכהן מ"מ כיון דהוא ספק בממון אין מוציאין מהמוחזק עיי' בזה בח"ס יו"ד סי' ר"מ:
והנה זה פשוט שאם ציוה ואמר לא בעינא דליקבריה לההוא גברא אז לית בו משום בל תלין כדמוכח בסנהדרין ד' מ"ז דאמרינן התם דכי אמר רחמנא לא תלין דומי' דתלוי ופירש רש"י היינו כי משהי לי' לדחויה ולא איכפת לי' בבזיונא וכו' דומי' דתלוי וכו' ע"ש משמע דאם אינו מתכוין לשם בזיון רק לעשות רצון המת אין בו משום בל תלין ובזה מבוארין ל היטב דברי הרמב"ם פ"א מהלכות אבל שכתב וז"ל אבל אם ציוה שלא יקבר אותו אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנאמר קבור תקברנו עכ"ל ומפרש הכ"מ דהכוונה הוא כיון דהוא אבעי' דלא איפשטא היכא שציוה שלא לקוברו אם שומעין לו הלכך כיון דהקבורה מצוה הוא מספיקא אזלינן לחומרא ובמל"מ מהלכות סנהדרין הקשה דיותר היה לו להרמב"ם לכתוב שאם לא יקברו אותו יעברו על ל"ת של לא תלין דל"ת הוא חמור מעשה אבל לפי מה שכתבתי ניחא משום דהרמב"ם סובר דכה"ג כיון שציוה שלא יקברו אותו אזי שוב אין עוברין עליו משום בל תלין דהא לא הוי דומיא דתלוי וכל עיקר של האיבעי הוא רק לענין העשה של קבור תקברנו בזה קמבעי אם הוא משום כפרה או בזיונא ונפק"מ היכא דאמר אל תקברנו אי שומעין לו או לא כמו דאיתא התם בגמרא אבל הל"ת של לא תלין בזה ודאי לא קמסתפק דכל דציוה שלא תקברוני שוב ליכא כלל הל"ת של לא תלין ותדע דאל"כ היכא קאמר שם קבורה משום כפרה או משום בזיונא ונפק"מ היכא שאמר שאל תקברו אותו הא מה מסתפק בהני טעמא הלא הטעם מפורש הוא בקרא משום ולא תטמא את אדמתך דמזה ילפינן דהל"ת של לא תלין נאמרה ג"כ אף בשאר מתים אף דכתיב לענין תלוי לחוד מ"מ כיון דהאי טעמא שייך נמי בשאר מתים מרבינן מזה גם לשאר מתים כדאיתא בפוסקים וא"כ הא לטעם זה שוב אין נפק"מ אף אם אמר אל תקברני אלא ע"כ דהל"ת של בל תלין כיון דלא הוי דומיא דתלוי בלאו הכי ליכא כאן הל"ת ועיקר הספק של האבעי' לא קאי רק לענין העשה של קבור תקברנו ופשוט הוא נמצא כיון דמוכח מהגמרא ומהפוסקים דכל היכא דליכא רק ספק עשה לחוד ואיכא נמי בזה ספיקא דממונא אז לכולי עלמא אין מוציאין מהמוחזק ומכש"כ היכא דאיכא חזקת מרא קמא כמו שהאריכו בזה המחברים והלכך בהא דתשובת הרא"ש והמחבר בסי' שמ"ח דמיירי שציוה שלא לקברו דהתם ליכא רק העשה של קבור תקברנו וכיון שהוא ג"כ ספק דשמא קבורה הוא משום כפרה ואז ליכא אפילו עשה והלכך כיון דהיורשים הם מוחזקין אמרינן כה"ג ספק ממונא לקולא ופטורין מליתן ממון שלהם משא"כ אם הניח מעות הא לאו כל כמיניה להטיל עצמו על הציבור אבל היכא דלא ציוה שלא יקברו אותו כיון דאז איכא על השבעה קרובים העשה והל"ת של לא תלין בודאי החיוב מוטל עליהם וכייפינן להו כמו בכל עשה ול"ת ולא דמי להספד בסי' שד"מ דאף אם לא ציוה שלא יספדו אותו מ"מ אם לא ירשו כלום אינם חייבים היינו משום דהספד אין בו מצוה מדאורייתא משא"כ קבורה ועיי' בסמ"ע סי' ק"ז ס"ק ב' שכתב ג"כ דהיכא דאיכא ספיקא אם חייבים היורשים בעשה זו או לא אין כופין אותן ע"ש:
מיהו עדיין יש לעיין בזה דהא לכאורה קשה מה קמבעי לו התם קבורה משום כפרה וכו' ונפק"מ היכא דאמר לא בעינא בקבורה הא התוס' בגיטין ד' מ"ט לענין מה דאמרינן התם מה טעמא אמרו נזקין בעידית הקשו מה נפק"מ בזה הא אנן לא, דרשינן טעמא דקרא וכן הוא בסוטה ד' י"ד ותירצו דכל היכא דליכא נפק"מ לדינא אז גם אנן דרשינן טעמא דקרא לפי"ז הכא כיון דיש נפק"מ לדינא האיך דרשינן אנן טעמא דקרא ובפרט להקל דהא אנן קי"ל דאף אלמנה עשירה נמי אין ממשכנין אותה כדאיתא בגמרא ובח"מ סי' צ"ז והוא הכל מהאי טעמא דלא קי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא ומצאתי בחו"י בסי' קל"ט שהקשה זאת על הא דאמרינן לקמן שאם הלינו לכבודו אינו עובר עליו הקשה ג"כ הא אנן לא דרשינן טד"ק ואמאי אינו עובר ותירץ דהתם היינו טעמא משום דהוי כבוד הבריות שדוחה אפילו ל"ת שבתורה ע"ש ואני תמה עליו בתרתי חדא כי התם לאו קושיא הוא כ"כ דהא ילפינן לה משום דומיא דתלוי בעינן דאיכא בזיונא אבל כל דליכא בזיונא שפיר דמי כדאיתא החם בגמרא הרי ממשמעותא דקרא ידעינן זאת ומה שכתב דאין בדרשה כזו כדי לאפוקי מפשטא דקרא הא טובא מצינו כה"ג בש"ס וחדא הא דאמרינן ביבמות ד' ע"ד מנין למע"ש שנטמא דמותר בסיכה שנאמר ולא נתתי ממנו למת דומיא דלא אכלתי ממנו ע"ש ודרשינן מזה קולא להתיר בסיכה ומכש"כ הכא דקבורת של הרוגי ב"ד ושאר כל אדם ילפינן הכל מחד קרא בודאי דרשה גמורא הוא וגם תירוצו נמי אינו מספיק דהא לא אשכחן דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה אלא דוקא דומיא דלובש כלאים דפושטו בשוק דאיכא בזיונא אבל לא בשביל להוסיף לו כבוד כמו הכא להביא חלילין או כיוצא בו ויותר מזה קשה לי מה יעשה בזה שהקשיתי במה דקאמר נפק"מ היכא דאמר אל תקברוהו דהכא הא לא שייך כלל תירוצו. מיהו בהסוגי' גופא לא קשה כלל מה שהקשינו דהא מרא דשמעתא הוא רשב"י דהוא סתם ר"ש שבש"ס כידוע ולשיטתו קבעי שפיר הגמרא מה טעמא דקבורה דהא ר"ש דריש טעמא דקרא אבל מה נעשה בהרמב"ן ושאר הפוסקים דמבואר מדבריהם דגם לדידן אזלי האיבעי דגמרא כמבואר בסי' שמ"ח וזה קשה דהא לדידן דלא דרשינן טעמא דקרא לא שייך בעיי זו מידי ואי אמרינן דהסוגי' לא אזלי רק אליבא דר"ש היה לנו מקום לתרץ היטב דברי הרמב"ם החמורים שכתב בפ' י"ב מהלכות אבל שאם ציוה שלא לקברוהו קוברים אותו משום דכתיב כי קבור וכו' והקשה הלח"מ למה לא מפרש הרמב"ם הטעם הנאמר בגמרא שם דכיון דלא נפשטא הטעם אי משום בזיונא או כפרה הלכך מחמרינן מספיקא וכמו שכתב הטור זה הטעם ומדברי הרמב"ם משמע דלא משום ספיקא מחמרינן לקוברו רק משום ודאי אבל לפי מה שכתבתי ניחא דהרמב"ם מפרש דהסוגי' לא אזלי רק אליבא דר"ש והוא דלא כהלכתא כי לדידן דלא דרשינן טעמא דקרא אז אף אם ציוה שלא לקוברו נמי עובר הוא מן התורה וגם ניחא בזה מה שהרי"ף השמיט י כל האבעי' זו ולא הביאו היינו נמי מהאי טעמא שסובר שהיא רק אליבא דר"ש ומצאתי ברדב"ז ח"ש סי' תש"פ שכתב דכל הספק בגמרא דהאי קבורה אי משום כפרה או לא ונפק"מ היכא דאינו רוצה בקבורה אין הכוונה שאם הוא משום כפרה אז אינן חייבין לקוברו דז"א דכיון דקבורה הוא מן התורה לאו כל כמיניה לעבור בשבילו בעשה ול"ת רק עיקר האבעי' הוא דאי אמרינן דקבורה הוא משום כפרה אז אי אמר לא בעינא בקבורה אין הקבורה מכפרת לו כיון דאינו רוצה בכפרה אבל לא שייך זאת לדינא דקבורה כלל. ולא ידעתי מי הכריחו להוציא הגמרא מפשטא דהא דומי' דתלוי בעינן דאיכא בזיונא ונראה שגם לו הכריחו משום דהיה קשה לו לפרש דהסוגי' אזלי שלא אליבא דהלכתא נמצא לפי"ז הא נסתר מה שכתבתי דמשום הכי לא כייפינן לבנו היכא דלא יריש כלום משום דכל שציוה שלא לקוברו כיון דהוא ספק לא מפקיעין ממונא מספיקא הא לדעת הרדב"ז ולפי מה שבארתי ג"כ דעת הרמב"ם הא בעצם הקבורה לא מספקא לגמרא כלל דבזה בודאי חייב וא"כ אמאי היכא דלא יריש פטור הוא מקבורה:
מיהו לענין דינא בודאי אי אפשר לומר כן חדא מה נעשה בשיטת הפוסקים דמפרשו דהאבעי' של הגמרא קאי על גוף הקבורה ממש וגם ברמב"ם גופא קשה לאמת הדברים שכתבתי לומר דהסוגי' אזלי דלא כהלכתא ובפרט לדעת הסוברים דהרמב"ם פוסק בעלמא כר"ש עיי' בב"י אה"ע סי' ט"ז ובמל"מ הלכות מלוה פ"ג ולולי דמסתפינא הייתי אומר דעד כאן לא פסקו הפוסקים דאנן לא דרשינן טד"ק אלא דוקא היכא דילפינן הדין מגוף הקרא אז אמרינן כיון דהתורה פירשה זה הדין ולא כתבה טעם לזה א"כ מנ"ל לדרוש טעמים מדעתינו ולהקל ע"י כן בדיני דאורייתא דילמא גזירת הכתוב הוא לחוד כמו בהא דלת תחבול בגד אלמנה דהתורה לא גילה לנו בזה שום טעם הלכך אמרינן דמנ"ל דהטעם הוא בשביל שאתה משיאה שם רע ולהקל ע"י כן במשכון של אלמנה עשירה שמא גזירות הכתוב הוא ואין חילוק משא"כ היכא, דאין הדין מפורש בקרא רק דחכמים ילפי זאת מיתורא דקרא וע"י כן מרבי מילתא אחריתא אז בעינן דוקא טעמא אמאי מרבינן זאת כי בלא טעמא הרי אמרינן דמנ"ל לרבות דבר זה דילמא אתי למילתא אחריתא והלכך כל כה"ג בעינן דוקא טעמא ובזה ניחא מאד לתרץ קושית התוי"ט בפ' ג' מפרה משנה ז' שהרמב"ם כתב שאם הפרה אינה רוצה לצאת אין מוציאין אחרת עמה שלא יאמרו שנים שחטו וטעם זה הא לא נאמר בגמרא רק אליבא דר"ש דדריש טד"ק ונפק"מ שאם הוציא חמור בהדה שפיר דמי משא"כ למאן דלא דריש הא אף זה אסור. אבל למה שכתבתי ניחא דהא התם לא כתיב בקרא להדיא שאסור להוציא אחרת עמה רק מיתורא דאותה דרשינן זאת ובאמת האי דרשה דאותה דרשינן בש"ס כמה פעמים לדרשה אחריתא כמו בזבחים צ"ו וכמ"ד:
וגם הכא גופא הא אותה קמא דרשינן אותה באלעזר ולדורות בכהן הדיוט והכא נמי הא מצי לדרוש אותה בהוצאה ולא לדורות או לדרשה אחריתא הלכך כה"ג בעינן דוקא טעמא דקרא כדי לאוקמה על דרשה זו דוקא ובזה ניחא נמי בהא דהרא"ש בהלכות ס"ת פסק דהאידנא מצוה לקנות ש"ס ופוסקים ופירשו הרבה מפרשים דכוונת הרא"ש הוא דהאידנא אין מצוה כלל בכתיבת ס"ת והקשו ג"כ דהא אנן לא דרשינן טד"ק להקל וא"כ מנ"ל לומר דעיקר המצוה של כתיבת ס"ת הוא רק בשביל לימוד ומשום הכי יוצאין בש"ס ופוסקים שמא הוא גזירת הכתוב דדוקא ס"ת ולא תלוי' מצוה זו בלימוד כלל עיי' ח"ס יו"ד סי' רנ"ב אבל לפי מה שכתבתי ניחא דהא התם ג"כ לא נכתבה מצות של כתיבת ס"ת בפירוש רק מדרשה כיון דתורה חתומה נתנה ע"כ הא דכתיב כתבו לכם את השירה הזאת קאי על כל התורה וכיון דאין דרשה זו פשוטה כ"כ הלכך בלא טעם לא הוי דרשינן כן ובתשובה אחרת הבאתי ראי' ג"כ לסברא זו מהא דהקשה הש"מ בב"ק ע"ו במה דאמרינן דגם בטבח ונתן נמי חייב בתשלומי דו"ה ואמאי לענין בתי ערי חומה וגונב נפש קי"ל דמתנה לא הוי כמכר ותירץ הרשב"א בשם הראב"ד דכיון דאמר ר"ע ד' ס"ח שם דהיינו טעמא דטבח ומכר חייב משום דאשתרש בחטא והא הכא במתנה נמי הא אשתרש בחטא ודמיא נמי לטביחה ע"ש וקשה הא אנן לא דרשינן טד"ק להקל וא"כ האיך מוציאין ממון ע"י סברא זו אלא ע"כ היינו הא דאמרן דהא התם בעינן דוקא מכירה שאינו חוזרת משום דדרשינן דומיא דטביחה שאינו חוזרת אף מכירה נמי שאינו חוזרת הלכך כל כה"ג דלא כתיבא בקרא להדיא רק אנן דרשינן מדנפשיה לא דרשינן בלא טעמא על הקרא וכיון דאיכא טעמא שוב אין נפק"מ בין מכר למתנה ועיי' בנב"י ח' אה"ע סי' פ' אות ח' שהביא בשם גדול אחד דאי ילפינן אין שליח לדבר עבירה משחוטי חוץ דכתיב האיש ההוא דדרשינן הוא ולא שלוחו או כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה אף דאין כאן הסברא של דברי הרב וכו' למי שומעין דהא אין הישראל מצווה ע"ז מ"מ כיון דאנן לא דרשינן טעמא דקרא אין נפק"מ ע"ש והנב"י מחלק שם בסברא אחרת ולפי הכלל שכתבתי הא גם התם כיון דלא כתיבא בגופא דקרא אז בעינן טעמא דוקא דאי לאו הכי לא הוי דרשינן כן:
נמצא לפי סברא זו שפיר קאמר הגמרא כאן דקבורה הוא משום כפרה או משום בזיונא כיון דקבורה הא לא כתיבא בקרא להדיא רק לענין הרוגי ב"ד ואך מיתורא דקרא ילפינן זאת הלכך כל דליכא סברא לא ילפינן ומתורץ הכל ואף דביומא ד' מ"ב משמע דאף בכה"ג נמי פליגי חכמים על ר"ש ולא דרשי טד"ק מ"מ הרמב"ם והפוסקים הכריעו בזה כר"ש וגם אפשר לפרש שם דבזה לא פליג הת"ק על ר"ש רק דמר אמר חדא וכו' ע"ש לפי"ז הכא נמי אם אינם רוצים לקוברו כייפינן להו כדאיתא בכתובות פ"ו ובשאר דוכתא וגם קרוב לי לומר שאפשר שגם יורדין לנכסיו והוא עפ"י דברי הראשונים דאמרי דהא דאיתא בש"ס דכייפינן לו לקיים מ"ע הוא דוקא במקום שאי אפשר לנו לירד לנכסיו אבל בלאו הכי מוטב לירד לנכסיו וכדאמרינן בכתובות עד שכופין להוציא כופין לזון ועיי' שם בר"ן ולענין צדקה איתא ביו"ד דיורדין לנכסיו ולענין ריבית בסי' קס"א איתא דאין יורדין וכו' וחילקו הפוסקים משום דבצדקה איכא נמי ל"ת דכתיב לא תקפוץ וכו' כמו שכתבו התוס' בכתובות ד' מ"ט משא"כ לענין ריבית קצוצה ליכא רק עשה של וחי אחיך לחוד לפי"ז בנידון דידן נמי כיון דאיכא ג"כ ל"ת של לא תלין דמי לצדקה וגם עדיף מצדקה בזה דהא אף להחולקין בצדקה היינו משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצידה משא"כ בזה מיהו בזה אין לי הכרע כיון שיש כמה גדולים דסברי דאין יורדין וכו' וצדקה שאני משום שיש שם שיעבוד נכסים דדמי לחוב עיי' יו"ד שמ"ח אבל חיובא בודאי מוטל עליהם ואין יכולין הקרובים לומר כי הם בעצמם רוצים להתעסק בהקבורה בכדי לפטור מהתשלומין דהא פסק המ"א בסי' קנ"ג דהיכא דאיכא חבורה של ח"ק יש בידם לעכב על אחרים הבאים לקוברו בלתי רשותם עד שיתן להם הקצבה ועיי' בח"ס ח' יו"ד שמסכים לדברים הללו כנלע"ד: