אור ברסלב
שות אבן שתיה יורה דעה › סימן סא

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

יורה דעה · סימן סא

סימן ס

שאלה אם גם בזמן הזה יש חשש איסור במי שרוצה להקדיש כל קרקעותיו שיש לו בלתי שישאר לנפשו מאומה מחמת דברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות עירכין שאסור לאדם להקדיש כל צאנו או כל שדותיו או מכל דבר שיש לו אם לא שיניח גם לעצמו מזה מאומה ע"ש. שמוכח מדבריו שדין זה נוהג בקדשי בדק הבית ג"כ ומדברי שאר מפרשים מבואר שגם לנו אף להפקיר כל מין שיש לו נמי אסור לכתחילה ע"כ:

תשובה לכאורה מוכת ג"כ מהגמרא שאסור להקדיש כל קרקעותיו או מטלטליו שיש לו אף אם משייר כל מין אחד לעצמו והוא דאיתא במשנה בעירכין ד' כ"ת דר' אליעזר סובר שאם הקדיש כל בהמה שיש לו אף שנשאר כל שדותיו או אם הקדיש כל שדותיו אף ששייר לנפשו כל מטלטליו שיש לו מ"מ אין ההקדש חל ואמר ע"ז ר' אלעזר בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהי' אדם חס על נכסיו ע"כ ואמרינן בגמרא מה איכא בין ת"ק לר' אליעזר בן עזריה איכא בינייהו הא דאמר אילא המזבז על יבזבז יותר מחומש ומפרש רש"י דר' אליעזר לית לו דר' אילא אלא כל ששייר לנפשו מאותו המין אף ששוה פחות ממה שהקדיש מ"מ לא איכפת לן ולר' אלעזר בן עזריה צריך להניח לעצמו ד' חלקים דוקא ע"ש בגמרא והנה זה פשוט דאף דאינו מבואר בדברי ראב"ע האיך הוא אליבי' היכא דהקדיש כל מין שיש לו או ממטלטלין והניח כל הקרקעות או להיפוך רק שכל המין שהקדיש אין בו יותר מחומש אם חל ע"ז ההקדש או לא מ"מ ברור הוא דבודאי בזה אינו חולק על ר' אליעזר וגם אליבא דידיה נמי אינו חל ההקדש דאלת"ה א"כ מה פריך מה איכא בין ר"א לראב"ע הא טובא איכא בנייהו דלר"א אם הקדיש מין אחד לגמרי מכל מה שיש לו מאותו המין אין ההקדש חל עליהן אף אם שייר לנפשו משאר נכסיו יותר הרבה ממה שהקדיש כמו דיליף זאת מקרא ולראב"ע הא כל שלא הקדיש רק חומש לחוד אפילו אם זה החומש שהקדיש היה מכל מין אחד שיש לו ולא שייר לנפשו מאותו המין מאומה נמי ההקדש חל אלא ע"כ מוכרח הוא דכל כה"ג אף לראב"ע נמי אינו חל ההקדש היוצא לנו מזה דלשניהם אסור להקדיש לגמרי כל מין שיש לו ואף דלענין דיעבד לא קי"ל לא כר"א ולא כראב"ע אלא אם הקדיש והחרים בדיעבד חל ההקדש היינו משום כיון דאיתא במשנה דברי ר"א משמע דחכמים חולקים ע"ז מ"מ כ"ז הוא רק לענין דיעבד שאם החרים הוי מוחרם אבל לענין לכתחילה גם חכמים מודים דאסור להחרים כל מין שיש לו משום דהם דרשי הא דכתיב מכל אשר יש לו ולא כל אשר יש לו מכל בהמה ולא כל בהמה זה הוא רק לענין לכתחילה דוקא כמו שביארו זאת היטב הכ"מ והרדב"ז שם בפ"ו מהלכות עירכין ע"ש הרי דלכתחילה אליבא דכולי עלמא אסור להקדיש כולו בלתי שישייר לנפשי' מאומה ואף דבמשנה ובגמרא שם בעירכין לא הוזכר בדברי ר"א וראב"ע אלא רק לענין חרמי כהנים ולא בשאר הקדשות מ"מ הא בתוספתא עירכין פ"ז מבואר להדיא דאף בשאר הקדשות נמי אסור הכל בלתי שייר לנפשיה וכן הוא להדיא ברש"י גיטין ד' ל"ח ע"ב שהקשו שם על רב דאמר המקדיש עבדו אינו יוצא לחירות ומפיק לה מהאי קרא גופא דכתיב אך כל תרם מאדם ומבהמה ומשדה אחוזתו מאדם אלו עבדיו ושפחותיו ומפרש רש"י שאם הקדישן לבדק הבית הם מקודשין ע"ש הרי להדיא מבואר מרש"י דהאי קרא דילפינן מיניה בעירכין שאסור להחרים כל נכסיו מיירי אף בקדשי מזבח ובד"ה וכמו שכתב ג"כ הרמב"ם שם דדבר זה נוהג בין בחרמי כהנים ובין בקדשי בדק הבית ע"ש:

וא"כ לפי"ז משמע לכאורה דגם בהקדשות דידן נמי דינא הכי דלכתחילה אסור להקדיש כל מין שיש לו ולא מבעי אם נאמר דקדשי דידן דין קדשי בדק הבית יש להם אז לכאורה בודאי הדין כן אלא אפילו אם נימא דדין הדיוט יש להם עיי' בח"מ סי' רי"ב ובמ"א סי' קנ"ג מ"מ הא ראב"ע דריש ק"ו דגם בקדשי הדיוט נמי אסור להקדיש הכל וכבר כתבנו דמה דלר"א וראב"ע אינו חל בדיעבד אזי לדידן לכל הפחות לכתחלה אסור:

וראיתי בח"ס ח' יו"ד סי' שט"ז שתירץ שם הקושיא הידוע על מה דאמרינן בשבת ד' קל"א דאף שר' אליעזר סובר שמכשירי מצות דוחה שבת מ"מ מודה הוא שאם עשה ציצית לבגדו או קבע מזוזה לפתחו בשבת שחייב חטאת מאי טעמא משום דבידו להפקיר הטלית והבית ואז יהי' פטור ממצוה זו וכיון דבידו לפטור נפשיה ממצוה זו הלכך אינו בדין שמכשירה יהי' דוחה את השבח ע"כ והקשו הא לפי שיטת התוס' בריש פסחים דמי שאין לו קרקע פטור מקרבן פסח לפי"ז הא גם מקרבן פסח נמי יכול לפטור נפשיה ע"י שיפקיר הקרקע שלו ואז יהי' פטור ואפילו הכי הא קי"ל דמכשירי פסח דותה שבת אליבא דר"א ואמאי לא ילפינן מזה ג"כ למכשירי מזוזה וציצית שיהי' ג"כ דוחין את השבת ותירץ הח"ס משום דר' אליעזר אזיל לשיטתו בעירכין שם שסובר שאם החרים כל נכסיו אינם מוחרמים וא"כ הא ממילא לא שייך לומר בקרבן פסת מיגו דאי בעי מפקיר כל קרקעותיו כיון דלדידיה הא כה"ג לא חל ההפקר ואף דבכל דוכתא אמרינן אליבא דר"א אי בעי מפקיר נכסיה והוי עני בב"מ ובגיטין ד' י"ב היינו הכוונה ג"כ שיפקיר עד שישאר לו פחות ממאתים זוז שע"י כן נקרא עני שזאת יכול לעשות אליבא דר"א אבל להפקיר כולו בלתי שישאר לו שריד בזה אין ההפקר חל והילכך ע"כ חייב הוא בפסח עכ"ד הרי מבואר מדבריו דאף להפקיר כל נכסיו נמי אסור ע"ש:

אמנם לדעתי נראה יותר דדין זה דר"א וראב"ע לא מיירי אלא דוקא לענין חרמי כהנים אבל לא בשארי הקדשות דבשאר הקדשות אף לכתחלה מותר להקדיש כולו מן התורה לבד מהאי דאל יבזבז יותר מחומש והלכך אם אינו מבזבז יותר חומש אף אם הקדיש כל מין שיש לו נמי שפיר דמי וכל האיסור הוא רק מדרבנן ותדע דהא התם בתוספתא דעירכין פ"ד איתא דר' אליעזר אומר מאדם ולא כל אדם מבהמה ולא כל בהמה משדה אחוזתו ולא כל שדה אחוזה וכו' ומסיים שם לפיכך אם הקדיש כולם הרי הם מוקדשין ואם החרים כולם אינם מוחרמים ע"כ והשתא אם נאמר דהאי דרשה נאמרה גם לענין שאר הקדשות ולענין לכתחלה א"כ האיך אנו חולקים את הקרא דמאדם ועד בהמה וכו' דאך כל חרם וכו' דילפינן מינה דאף בדיעבד נמי אינם מוחרמים אי מיירי ג"כ בשאר הקדשות אמאי לענין חרמי כהנים ילפינן מזה דאף בדיעבד נמי אינם מוחרמים ובקדשי בדק הבית דרשינן האי קרא גופא רק לענין לכתחילה אלא ע"כ דגם לר' אליעזר הא דאסור אף בשאר הקדשות להקדיש כולו הוא רק מדרבנן:

ומזה תמהתי הרבה על הגאון בעל ק"י במסכת שבת ד' קכ"ז בעובדא שהביא הגמרא שם באדם אחד שנשכר אצל בעה"ב בדרום שלש שנים אח"כ ביקש שכרו והשיב לו שאין לו והלך הפועל בפחי נפש ומסיק הגמרא שהמעשה היה שהדיר כל נכסיו בשביל הורקנוס בנו שלא עסק בתורה עד שבא אצל חבריו בדרום והתירו לו נדרו והקשה לפי מה דאמרינן במסכת עירכין הנ"ל מתרים אדם מצאנו ולא כל צאנו ואם החרים את כולם אינם מוחרמין לפי"ז הא לא היה הבעה"ב צריך כאן התרה כלל דהא סתם חרמים הוא לבדק הבית א"כ כיון שהקדיש כל נכסיו הא אין ההקדש חל ע"ז כלל והורקנוס הוא אביו של ר"א סתם הנשנה בכל מקום ומסתמא סובר הוא ג"כ כן והא לר"א אין הקדש חל כלל ע"ש:

עוד מתמה אני כי לפי דעתי נעלם ממנו לפי שעה התוספתא שהבאתי שמבואר להדיא דבשאר הקדשות לכולי עלמא חל עליהם ההקדש אף אם הקדיש הכל ויותר מזה תמהתי על הח"ס דמנ"ל זאת דגם להפקיר כל נכסיו נמי אסור הא אפילו קדשי ב"ה דדמי לחרמי כהנים ששניהם נקראים הקדש כדאיתא בעירכין ד' כ"ח ואפילו הכי איתא בתוספתא דזה אינו בכלל הדרשה דמכל בהמה וכו' ומכש"כ הפקר בודאי אין בכלל זה:

ולדעתי יש להוכיח שאף לר' אליעזר גופא מ"מ אם הפקיר כל נכסיו חל עליהם ההפקר והוא דבגיטין ד' י"ב אמרינן אליבא דר"א דהא דכתיב בקרא לא תלקט לעני הוא להזהיר לעני על שלו שאף שהוא עני מ"מ אם יש לו שדה חייב הוא בלקט שכחה ופאה ובחולין ד' קל"א אמרינן ג"כ אליבי' שאף אם קדים וזכה במעשר עני שלו מוציאין מידו משום שהוא חייב במעשר עני ג"כ וילפינן זאת ג"כ מהאי לא תלקט ע"ש והנה בנדרים ד' פ"ד אמרינן דר"א דאית לו בפאה פ"ד שאין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי ומפרש התם דטעמא הוא דר"א סובר שאין ע"ה חשוד ע"ז משום דאי בעי להפקיע מחיובא הא בידו להפקיר נכסיה והוי עני וחזי לו ולסברת הח"ס מה מהני מגו זו הא קי"ל דבמעשר עני לא נתנו חכמים שיעור כמה קרקע יהי' לו דאפילו קרקע כ"ש נמי חייב בכל כדתנן קרקע כ"ש חייב בפאה וכו' וה"ה לכל מתנות כהונה וקשה האיך קאמר ר"א סתם דאין צריך לקרות שם לכל מעשר עני של דמאי משום דאית לו להבע"ב מגו דאי בעי מפקיר נכסיה ואמאי ניחוש שמא המוכר הזה אין לו שאר נכסים כלל וגם קרקע אין לו רק כפי השיעור לזרוע שם התבואה שמוכר עכשיו להחבר ויותר מזה אין לו והשתא האיך יעשה שאם לא יפקיר רק עד שישאר לו שיעור קרקע פחות ממאתיים זוז שאז הוא עני הא זה לא מהני מידי אליבא דר"א דהא יליף מקרא דעני מוזהר הוא על שלו שאף אם הוא קדם וזכה בהם מפקיעין מידו וא"כ הא יש בתבואה זו חיוב של מעשר עני מה אמרת הא אי בעי היי מפקיר כל השדה שלו ואז יכול לזכות בהמעשר עני הא לשיטתו כה"ג לא חל ההפקר אליבא דר"א אלא ע"כ מוכח מזה דדוקא לענין חרמי כהנים נאמרו אבל לא לענין הפקר ולענין הקושיא של הא"מ שהביא הח"ס לדעתי לאו קושיא היא כלל משום דפשוט הוא דמאי דקאמר הגמרא דהא דמכשירי ציצית ומזוזה אינן דוחין את השבת הוא משום דאי בעי מפקיר להו אין הכוונה שכל שיכול לפטור נפשיה באיזה אופן שיהי' אז אין מכשירה דוחה שבת דא"כ גם מכשירי סוכה לא ידחה שבת ג"כ מהאי טעמא דהא אי בעי יכול לפטור נפשיה ממצוה זו דהא אם ירצה יכול להלוך לדרכו קודם סוכות ויהי' אז מהולכי דרכים שפטורים הם מסוכה או כל כה"ג אלא הכונה הוא שבמזוזה ובציצית הדין הוא שאף אם כבר נתחייב בהמצוה זו כגון שכבר לבש בגד של ד' כנפות והוא לבוש בו או שהוא דר כבר בהבית מ"מ יש בידו לסלק אח"כ המצוה מעליו ע"י שיפקיר הבית שלו או הבגד שלי ודבר זה הא בודאי אינו בקרבן פסח דהא יותר מזה מצינו בפסחים ד' ס"ט בערל שלא מל עצמו בערב פסח חייב כרת ומפרש רש"י דהיינו טעמא משום כיון דאז מוטל, עליו חיוב של קרבן פסח ויש בידו לתקנו שיתחייב בהפסח ואינו מתקן נפשו הלכך חייב כרת ולא דמי למי שהיה בדרך רחוקה שהוא פטור דהתם הא בעת החיוב אין בידו לתקן נפשו ומקמי הכי הרי עדיין לא חל חיובא עלייהו ע"ש ברש"י הרי מבואר להדיא דכל היכא דמטי זמן חיובא דפסח ויש בידו להכניס נפשו לחיובא ואינו מכניס חייב כרת א"כ כש"כ היכא שהוא חייב עכשיו בקרבן פסח והוא פורק החיוב ממנו בודאי חייב הלכך לא שייך כאן כלל לומר דאי בעי פטר נפשו ע"י הפקר וגם בסוכה נמי כל זמן שהוא יושב בה אין בידו לפטור נפשו ודבר זה לא שייכי רק בציצית ומזוזה לחוד ופשוט הוא ולא ידעתי במה נתלבטו הגדולים בקושי' זו נמצא שאין לנו ראי' לדברי הגאונים הללו שר"א מיירי אף בשאר הקדשות אי אף בהפקר כי הוא לא מיירי רק בחרמי כהנים לחוד וכן הוא להדיא ברש"י פ' בחקתי פ' כ"ז על האי קרא דאך כל חרם דאף מאן דאית לי' בעירכין ד' כ"ט דסתם חרמים הם לבדק הבית מ"מ האי כל חרם כיון דכתיב בו לא יגאל דילפינן מזה דלא מהני פדיון ע"כ לא מיירי אלא בחרמי כהנים דוקא דלהם אין פדיון ע"ש ומה שכתב רש"י בגיטין ד' ל"ט דהאי קרא מיירי בקדשי בדק הבית הוא ע"ד שכתב התוס' בעירכין ד' כ"ח ד"ה דתנו רבנן וכו' ע"ש ולפי"ז ע"כ מוכרחין אנו לומר דמה שכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות עירכין אבל לא יחרים כל בהמתו ולא כל עבדיו וכו' ולא כל שיש לו משאר מטלטלין שנאמר מכל אשר יש לו ואם החרים הכל הם מוחרמים בין שהחרים לכהנים בין שהחרים לבדק הבית ע"כ הך דמשוה קדשי ב"ה לחרמי כהנים לא קאי רק אסיפא במה דמסיים שבדיעבד אפילו אם הקדיש או החרים כל נכסיו נמי הם מוקדשין וזה הוא רבותא דאף דלכתחלה אסור להקדיש כל נכסיו היכא דאין משייר לנפשו מאומה כדאיתא התם בגמרא מ"מ בדיעבד ההקדש חל אבל לא קאי ארישא היכא דלא הקדיש רק מין אחד ושייר לנפשו משאר המינין אז אפילו אם זה המין הקדיש הכל ולא שייר כלום לנפשו מאותו המין בזה באמת יש חילוק בין קדשי ב"ה דאז אפילו לכתחלה נמי רשאי להקדיש משא"כ בחרמי כהנים אסור:

ואין להקשות דמנ"ל להרמב"ם דין זה דבחרמי כהנים אסור לכתחלה להקדיש מין אחד שלם אף במקום דשייר לנפשו משאר המינים הא כל עיקר הדין של הרמב"ם הוא נובע מהתוספתא דעירכין פ"ד דאיתא התם אליבא דת"ק דר"א דאין אדם רשאי להקדיש כל נכסיו וכן אין רשאי להחרים לכהנים כל נכסיו ומסיים שם ע"ז שאם הקדיש והחרים הרי הם מוקדשין ומוחרמין ולא כר"א שם שמחלק בין הקדש לחרמים וא"כ כיון דהא דאמר הת"ק דאין רשאין להקדיש ע"כ מיירי בכל נכסיו כמו דמוכח בש"ס וכמו שכתבנו וא"כ מנ"ל להרמב"ם לומר אליבא דת"ק דבחרמי כהנים אפילו רק מין אחד נמי אסור להקדיש לכתחלה וי"ל דהרמב"ם סובר דע"כ אי אפשר לומר דהת"ק דהלכתא כוותי' בזה יפלוג על האי דרשה דר"א דדריש מאדם מקצת אדם ומשדה מקצת שדה משום דדרשה כזו פשוטה היא בכל הש"ס דדרשינן כן כמו דאמרינן בשבת ד' ק"ג יכול שאינו חייב עד שיכתב כל השם או עד שיארג כל הבגד ת"ל מאחת אפילו מקצת מהדבר וקי"ל כן וכן בנזיר ד' נ"ב אמרינן ל הנוגע בהם יכול בכולן ת"ל מהם אי מהם יכול אפילו מקצתן ת"ל בהם וכן הוא בכמה דוכתא הלכך סובר הרמב"ם דבודאי גם הת"ק מודה לדרשה זו רק בהא פליגי על ר"א דר"א דריש ג"כ מאך כל חרם דשינה עליו לעכב שאף בדיעבד נמי אין ההקדש חל והת"ק דריש האי אך לדרשה אחריתא וסוגי' כזו איתא ג"כ בבכורות ד' י"ב ע"ש בתוס' ד"ה קא משמע לן הלכך בהקדשות של בהכ"נ או שארי הקדשות שפיר יכול אדם להקדיש מין אחד שלם מכל מה שיש לו רק שאל יבזבז יותר מחומש כדאיתא ברמב"ם סוף הלכות עירכין ובש"ע ריש הלכות צדקה כנלע"ד:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה