אור ברסלב
שות אבן שתיה יורה דעה › סימן נז

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

יורה דעה · סימן נז

סימן נו

שאלה ע"ד השוחטים שהיו סכסוכים ביניהם וקיבלו עליהם לקיים כפי אשר נאמר להם אנחנו בי תלתא וקיבלו זאת בשבועה ואנחנו הגדנו להם דעתינו שמהיום והלאה יהיו דוקא שנים בכל שחיטה הן בגסות והן בדקות ונמשך כן זמן מה ועתה הם רוצים להתיר הם התקנה בדקות באמרם כי היא גזירה שאין יכולין לעמוד בה ורב אחד כתב לי וז"ל. שצ"ע כיון שהתירו להם בדקות אפשר שהוא בכלל נדר שהותר מקצתו הותר כולי כמבואר בנדרים ד' ס"ו ופ"ז וא"כ יתבטל לגמרי התקנה מיהו עדיין צ"ע כיון שלא נשבעו בפירוש שלא לשחוט גסות ודקות זבל"ז אלא נשבעו לציית מה שיאמרו הני תלתא רבנן אפשר דהוא בכלל מה דאיתא בס' רכ"ט ס' א' וז"ל ואין דברים הללו אמורים אלא בנדר לעצמו אבל אם נדר לחבירו או נשבע לפרעו או לעשות מלאכה והתיר לו חבירו מקצתו לא הותר כולו ומ"מ עדיין י"ל דלא דמי להתם משום דהתם הוא לטובת חבירו ויכול לומר על הכל הריני כאלו נתקבלתי וה"ה שיכול לומר על מקצתו הרי כאלו נתקבלתי והשאר נשאר באיסורו משא"כ בנ"ד דאי אמרינן כיון שלא נשבעו רק לסמוך עלינו והי' הכל תלוי בידינו לעולם להקל ולהחמיר ולבטל כל הפסק זה בודאי אין סברא דנאמר ששני אנשים שנשבעו לקיים כפי מה שיאמרו הני תלתא שיהי' רשות בידם להוסיף על כל מה שהגידו בפעם הראשון דכיון שהגידו פעם אחת שוב אין בידם עוד להוסיף כמו דאמרינן בדיינים לענין פשרה בח"מ ס' י"ב ע"ש בפ"ת ס"ק ט"ו ודוגמא לזה בקדושין ד' ס"ד באמרה ע"מ שירצה אבא תלי הכל באמירתו בפעם הראשון והלכך כיון שאמרנו להם הפסק שצריכין שיהיו שנים דוקא הן בגסות והן בדקות אם יתירו להם בדקות ממילא יתבטל כל השבועה מחמת נדר שנבטל מקצתו וכו' וגם אין להם רשות להתיר בלתי דעתינו ע"כ ת"ד:

וזאת אשר השבתי כי במה שרצה לומר דהשוחטים אינן יכולים להתיר השבועה בלתי רשותינו זה אינו אלא אף אם היינו מעכבים ע"י שלא להתיר מ"מ אם הם רוצים להתיר התירן היתר ולית דמשגיח בן בזה אף שנשבעו מתחלה לסמוך הכל עלינו משום דהא לא מצינן דבעינן דעת חבירו אלא דוקא היכא דנשבע על דעת חבירו בשביל טובה שעשה לו ולכמה פוסקים אף גם זאת לא מהני מה שעשה לו הטובה ממקום אחר אלא בעינן דוקא שעשה לו הטובה בשביל השבועה עיין בסי' רכ"ח ש"ך ס"ק מ"א ואף לדעת הרמב"ם דלא בעינן שהשבועה יהי' בשביל הטובה מ"מ בעינן שיהי' לתועלת חבירו אבל לולא ואח לא בעינן דעתו כלל רק שיודיענו שהוא מתיר נדרו בשביל חשד כמבואר הכל שם סי' ח' ואין לומר דהתם לא מיירי רק בסתמא אבל היכא דמי שנדר על דעתו מיתה בפירוש שלא להתיר בלתי רשותו יכול למחות זה איני וראי' מפורשת לזה דהא הרא"ש בפ' השולח סי' י"א הוכיח שאם נדר על דעת חבירו מהני התרה בלא דעתו מהא דקי"ל דאשה על דעת בעלה היא נודרת ואפילו הכי יכול החכם להתירה אף בלא דעתו ע"ש והיינו דהרא"ש סובר דהא דאמר רב פנחס כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת זה דמי ממש כמו אם היתה אומרת על דעת כן אני נודר ע"מ שירצה בעלי וכמו שפירש רש"י בגיטין דף פ"ז דהוי כמו שאמרה ע"מ שירצה בעלי דאלת"ה רק דהכוונה היא דכיון דנשאת היא סומכת על בעלה ונתרוקנה רשות לבעלה זה אינו דא"כ למ"ד דמופלא הסמוך לאיש נדריו קיימין מן התורה האיך יבוא נשואין שלה שהוא רק נשואין מדרבנן ויפקיע נדר שהוא מן התורה עיי' בנדה ד' מ"ו אלא ע"כ דהוי כמו תנאי ממש ואפילו הכי דעת רוב הפוסקים הוא דאף אם נדרה וקיים לה בעלה יכולה ג"כ להתיר אצל חכם וכן הוא דעת הרא"ש בפירושיו לנדרים שם ועיין בתשובת רע"א ס' של"ד והיינו ממש כמו נידן דידן דהא התם ההיקם של הבעל דמי ממש לההסכם שלנו ומוכח. מדברי הפוסקים דאף היכא, דהבעל עומד עדיין בדבריו הראשונים ורוצה עדיין בההיקם אפילו הכי יכול החכם להתיר הכא נמי דכוותא וכן יש להוכיח מנדרים ד' ס"ט לפירש הר"א ממיץ שמפרש שם בעי דרבא אי יש שאלה בהקם דהכוונה הוא שאם בעלה הקים לה הנדר אם יכולה היא להתיר אצל חכם ואח"כ בעי רבא ואת"ל יש שאלה בהקם יש שאלה בהפר או לא ור"ל היכא שהפר לה בעלה ועתה מתחרט הוא על ההפר ורוצה הוא להתיר זאת אצל חכם ועתה הרי ע"כ הוא רוצה דוקא בהנדר שנדרה ואינה רוצה בהתירה שלה וא"כ למה אמר לדבר פשוט דכה"ג יש שאלה בהקם הא דומיא דהכא היכא דהיא אינה רוצה בהיתר החכם שלה אז אף גם בהיקם אין שאלה וגם אמאי לא מבעי לי' בהקם גופא היכא דעדיין עומד בהקמתו ואין רוצה להתיר וכה"ג מדייק התוס' בכמה דוכתא אלא ע"כ דבכל ענין מהני התרה שלה וכן מוכח מדברי המרדכי בפ' כירה סי' תס"ז שהביא ראי' שהיתר חכם מהני אף לאחר ההקם של הבעל מדברי רש"י פ' המדיר לענין מה דאמרינן התם דהיכא דנדרה איהי והוא שתיק בודאי מסנא סנא אותה כתב ע"ז רש"י וכיון שכן לא תבקש שוב פתח לנדרה משמע מזה שאם היתה רוצה יכולה להתיר ע"ש:

והנה המעיין ברש"י שלנו ליתא שם בע"ב הני תיבות שהביא הגמ"ר משמו רק לעיל ע"א כתב שם רש"י כפי מה שהביא המרדכי כאן ונראה ברור שבגירסת הגמ"ר היה כתוב גם כאן כן עכ"פ מבואר דהגמ"ר אינו מחלק בין שתיקה להקמה דאל"כ האיך מביא ראי' מזה דמהני היתר חכם אף לאתר ההקם והא התם בגמרא לא מיירי רק בשתיקה אלא ע"כ דהוא סובר שאין חילוק בזה דכיון דע"י שתיקות הבעל נתקיים נדרה שוב אין חילוק בין שתיקה להקמה בפירוש וכדעת שאר הפוסקים דלא מחלקי בזה כמבואר בסי' רל"ד ע"ש והא התם כיון דהיא סברא דמסקנא סנא לה עדיין א"כ ע"כ גם עתה אינו רוצה בהתרה שלה ואפילו הכי מוכת דמהני היתר שלה ממילא לשיטת הפוסקים דמדמי נדר ע"ד חבירו לאשה שעל דעת בעלה היא נודרת בודאי גם כאן מהני ההיתר אף היכא דחבירו מעכב מלהתיר ופשוט הוא ואף לדעת הפוסקים דלא מהני היתר אחר הקמת הבעל וכתב הט"ז בס' של"ד ס"ק כ"ו דהטעם הוא משום דנודרת היא ע"ד מ"מ י"ל ג"כ דדוקא התם אמרו כן משום דדרך אשה שהיא סומכת הכל על בעלה ודמי כמו שהתנתה בפירוש שאם יקיים לה בעלה שלא יועיל לה שום היתר בלתי רשות בעלה וכן מוכח בגיטין שם דף פ"ג דאף בכה"ג נמי מהני ההיתר נמצא דגם בנידן דידן יש להם היתר אף בלתי רשותינו:

ואין לומר כיון שאמרו שהם נשבעים על דעתינו ואנחנו היינו שלשה שזה נקרא רבים והוי כמו נדר ע"ד רבים דלא מהני בהו התרה כמו שכתב הש"ך בס' רכ"ח ס' ס"ז ע"ש זה אינו דהתם הא מיירי שמתחלה הוציא מפיו את גוף השבועה ואח"כ הוסיף ואמר שזה השבועה היא ע"ד רבים הלכך אמרינן דבתוספת הדברים בא להתחייב עצמו שבלא דעתם לא יהי' לו היתר דוגמא דאמרינן התם בש"ע שאם הוסיפו חומרות כגון כיבוי נרות או ע"ד קהלות רחוקות שאז אינו ניתר כשאר חרמות והיינו הכל מהאי טעמא כיון שהוסיף עוד דברים על השבועה אמרינן דכוונתו היתה שלא יהי' לו היתר להשבועה משא"כ כאן הא לא הוסיפו שום דבר בשבועתם רק אמרו סתם שאנו נשבעים כפי מה שיגידו להם א"כ אין עיקר כוונתם רק על הגדה שלנו אבל מ"מ לא אמרינן שבשביל כן יבטלו דעתם לגמרי אצלינו שבלתי רשות שלנו לא יהי' להם היתר ז"א כיון שאין כאן הוספת דברים על גוף השבועה ועיין במרדכי פ' השולח בזה דעיקר הטעם התם משום שהוא סובר בנדר לישנא יתירא דלטפוי קאתי:

ואף אם היה לנו ספק אולי לשון השבוע משתמע נמי שהם סומכים עלינו בכל דבר וביטלו ג"כ דעתם אצלינו כמו בכל נדר שעל דעת רבים מ"מ כל שיש לתרץ שני הלשונות שלא יסתירו זל"ז אזי בנדרים הדין הוא בזה דהולכין להקל וראי' מפורשת לזה מהא דאיתא בש"ע סי' רכ"ח ס' מ' והוא מתשובות הרשב"א באם שהשביע את בנו שלא להלות בלי רשות שמעון ולוי יכול להלות ברשות אחד מהם ע"ש והקשו שם כמה קושיות והעיקר מה שהקשו כיון דקי"ל דאם נדר בחרם שהוא ג"כ לשון המסתפק אולי כונתו היתה בחרמו של ים ואפילו הכי אזלינן לחומרא וא"כ הכא נמי כיון שיש לנו ספק אי משמע שניהם יחד או כל אחד בפני עצמו נמי היה לן למיזל לחומרא ע"ש בט"ז אמנם כל הבאים אחריו חילקו בזה משום דהתם בנדר בחרם אין בו שני משמעות כאחד דאי נאמר דכוונתו היתה על חרם של של ים הרי אין כאן נדר כלל הלכך אזלינן לחומרא משא"כ בהא דתשובת הרשב"א הרי אנו יכולין לפרש דבאמת כוונתו היתה בלשון השבוע על הני שני משמעות ומפרשינן שניהם יחד דהיינו אי לא ימחה השני אז די באחד ומפרשינן הלשון שכוונתו היתה ברשות אחד מהם ואם השני יעכב בפירוש אז מפרשינן הלשון של ראובן ושמעון דכוונתו היתה שניהם יחד הלכך אזלינן לקולא עיי' בח"צ וכן הסכימו לחלוק זה כל הבאים אחריו הלכך בנידן דידן נמי כיון. שיש לפרש הלשון דלא סמכי עלינו רק בגוף השבועה אבל לא שלא יהי' להם היתר בלתי רשותינו כמו דמשמע מפשט לשון של הכתבים ואף אם נאמר דלשון הכתב מורה נמי דכונתם היתה שנשבעו על דעתינו ודינו כמו נדר שעל דעת רבים שאין לו התרה עד שיתחרטו בו הרבים בזה אף אנו נאמר דכיון דמשתמע לתרי אנפי נפרש ג"כ שתי משמעות היינו שכל שיתרצו שני השוחטים יחד להתיר להם את השבועה אז יכולין להתיר בלתי רשות שלנו אמנם אם אחד מהם לא יתרצה להתיר אזי אין רשות להשני להתיר בלתי שנתרצה ג"כ אנחנו על ההיתר וע"ש בדין שנים שנשבעו יחד לעשות דבר אחד ואין לחלק דדוקא היכא דהוי דומיא דלישנא דקרא אז אמרינן כן דהא ילפינן זאת מאביו קילל כמבואר בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן בב"מ ד' צ"ה משא"כ היכא דהוא רק לישנא בעלמא לא אמרינן כן זה אינו כי המעיין בדבריהם שהביאו שם מהתקדשי לי בזו ובזו משמע דאין לחלק בזה ע"ש בח"צ ס' ד' הלכך כאן כיון שיש לתרץ התרי לישנא אזלינן לקולא ומה גם כי נידן דידן עדיף טפי משום דפשטות הלשון משמע שלא היה כונתם שיהי' זה כמו נדר שעל דעת רבים וגם בר מן דין הא כל דמחמרינן בהני לישנא דמשמע לתרי אפי כמו בנדר בחרם או כה"ג הוא רק משום דדיינין בזה כולנו כע"ה כדאיתא בס' רכ"ח והא כ"ז לא נאמר רק לענין אם רוצה להתיר דבריו בלי שום התרה כגון בחרמו של ים או כה"ג דבזה מחמרינן בע"ה שלא יבוא להקל בנדרים בלא התרה כלל אבל היכא שגוף הנדר רוצה הוא להתיר רק שבא לפרש כונתו אם היה בדעתו שהנדר יהי' ע"ד רבים או לא בזה כל שהוא אין ע"ה בודאי נאמן לפרש כונתו וכמו שהביא הש"ך שם בס"ק נ"ח באם אמר שהוא נודר על דעת גדולים וקטנים או אם אמר על דעת רבים ולא פירש אותם שנאמן לומר אשגרא דלישנא הוא וכונתו היתה רק על רוב הקהל לחוד לפי"ז מכש"כ בנידן דידן שנאמנים הם לפרש דבריהם שלא היתה כונתם שיהי' כמו נדר שעל דעת רבים.

כ"ז הוא לרווחא דמילתא אבל כבר כתבתי לעיל שכאן בלאו הכי אין דינו כמו נדר שעל דעת רבים והשתא ממילא לא שייכי כאן כלל כל הפלפול של כת"ר אם יכולין אנו להוסיף עוד עליהם ולקיים מקצתו ולבטל מקצתו וגם מה שחקר בהדין של רבינו ירוחם בס' קכ"ט באם נדר על דעת חבירו אז גם כה"ג אמרינן נמי דנדר שהותר מקצתו הותר כולו אי לא כיון שתלי בדעת חבירו והכא נמי הא הנדר היתה על דעתינו וגם מה שהביא מדברי הרמב"ם שמחלק בין אמר לזה ולזה בוא"ו ובין בלא וא"ו וכן אם אמר תאנים וענבים עלי ובין אם אמר תאנים ורמונים דבשני מינין לא אמרינן היתר כולו והכא נמי לענין עגלים וגסות בנידן דידן לא שייך זאת כלל דהא לא נשבעו שבשחיטת גסות ודקות יהיו יחד וזאת אנו מקבלים עלינו כפי מה שיגידו לנו הני שלשה דאז היה מקום להסתפק בזה משא"כ הכא הא עיקר הדבר לא הזכירו כלל בהשבועה רק שאמרו דרך כלל שהם נשבעים שבעניני שחיטה ובהסדר של השחיטה יסמוכו עלינו ואנחנו הגדנו להם האיך לעשות ושבועה זו שנשבעו רק לסמוך עלינו זאת הא בודאי יכולין להתיר בלתי דעתינו כמו דאיתא להדיא בש"ע סי' רכ"ח ס' כ' וכיון דקי"ל דהחכם עוקר הנדר מעיקרו א"כ תיכף שיתירו את תחלת השבועה שנשבעו לקיים כפי מה שנאמר להם אנחנו אז ממילא גם מה שהגדנו להם נמי בטל דכיון דנתבטל העיקר בטל נמי הטפל ועי' ברא"ש הובא שם בש"ך ס"ק ל"ה בקהל שעשו תקנה שכל שטר שלא יהי' נעשה ע"י סופר העיר יהי' פסול ונעשו כמה שטרות שלא ע"י הסופר ופסלו אותן ואח"כ נתבטל התקנה ע"י היתר חכם שעוקר הנדר מעיקרו אז ממילא כל השטרות שנפסלו חוזרין להכשירן למפרע והכא נמי אף שכבר הגדנו להם הפשרה שלנו מ"מ כיון שהותר להם שאין צריכין לסמוך עלינו ממילא הגדתינו לאו כלום היא והותרו הכל בין בגסות בין בדקות אמנם אם ירצו להתיר המקצת מהקבלה שקיבלו לקיים הגדתינו היינו דמה שקיבלו על עצמם לציית לנו בכל עניני שחיטה כעת יאמרו בהיתר שעל גסות ישאר השבועה ועל דקות יתירו להם הקבלה שקיבלו לסמוך עלינו בזה הא בודאי אין ספק שיהי' בכלל נדר שהותר מקצתו וכו' כיון שהכל שבועה אחת היא ואין שייך זאת כלל לדברי הרמב"ם והריב"ש בשבועה שלא אוכל תאנים וענבים והותר האחד דיש סברא דלא הוי בכלל נדר שהותר מקצתי ז"א דהא קי"ל בשבועות ד' כ"ו דדוקא כשאמר פת חטין פת שעורין פת כוסמין עלי אז חייב על כל אחת ואחת אבל אם אחרים אמרו לו שתה יין חלב ודבש ואמר שבועה שלא אשתה אינו חייב אלא אחת ולא נחשב כמו נפרטים א"כ מכש"כ הכא כיון דכללו בכתב אחד שהם נשבעים על כל דבר הנשחטים בודאי הוי כלל וכיון שהותר מקצתו בודאי הותר כולו וא"כ ממילא יהי' בטל כל התקנה ומה הועילו בהתקנה שהתקינו להם ובנדון דידן בודאי אין כח עוד להוסיף ולגרוע עוד וכן כתב להדיא הב"י בס' רכ"ח בשם תשובת הרא"ש ולחנם הביא כת"ר מח"מ ס' י"ב הלכך אם נרצה שהשבועה תהי' עדיין קיים בגסות ולבטל בדקות אין לנו עצה רק כאשר אכתוב אי"ה לקמן:

וכ"ז פשוט הוא רק ממה שאני מסתפק בזה הוא דהא ידוע הפלוגתא דרבה ורבא בנדרים דף כ"ה בראה אותן אוכלין תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ואח"כ נמצא שאביו ביניהם ואמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם לא הייתי נודר דלא הוי נדר כדאיתא התם במשנה וסובר רבה דבעינן דוקא שאח"כ יחליף דבריו ויאמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דכיון שהחליף בלשונו מכלל לפרט דמי יותר לנדר טעות ולרבא לא בענין שיחליף דוקא ולדידן בזה ספיקא דדינא הוי כמו שכתב שם הרא"ש ולדעת כמה פוסקים אין חילוק בין נדר שניתר ע"י פתח או ע"י חרטה בכולם בעינן דוקא החלפה אז אמרינן כיון שהותר כולו הותר מקצתו אבל בלאו הכי לא אמרינן כן עיי' בט"ז סי' רכ"ט לפי"ז מאחר דאצלינו הא לא היה החלפה רק התירו סתם בשחיטת דקות א"כ הא שוב לא שייך כאן לומר הותר כולו הן אמת שהרא"ש בפ"ג דנדרים הלכה ה' כתב וז"ל וצ"ע לרבה אדם שנדר משני דברים בשר ויין שלא היו לפניו והזכיר שניהם בין בשעת הנדר בין כשבא לפני חכם ומצא חרטה על אחד מהם מי אמרינן הכא מודה דהותר כולו כיון דלא שייך כאן החלפה וכו' או דילמא וכו' ואין חילוק ע"כ וראיתי שם בק"נ שהקשה על רבינו ירוחם והב"י שהעתיקו כל דברי הרא"ש הללו ולא השגיחו שיש כאן ט"ס דהא פשיטא דאפילו כשמונחים לפניו נמי יש מקום לשאלת הרא"ש ע"ש שמפרש שעיקר הספק של הרא"ש הוא אי דבר שניתר בחרטה בלא פתח אי בעינן בזה החלפה או לא וע"ז מביא הרא"ש בשם הרמב"ן דע"י חרטה לא אמרינן כלל דהותר כולו ע"ש ותמה אני על דבריו דהא בזה גופא פליגי התוס' והרמב"ן ששיטת התוס' הוא דאף נדר שניתר ע"י חרטה נמי אמרינן בו דהותר כולו ודעת הרמב"ן דע"י חרטה לא אמרינן דניתר כולו אף שיש כאן החלפה כמו שמבואר בר"ן ד' כ"ז וא"כ מה זה שכתב הרא"ש כיון דליכא כאן החלפה הא להרמב"ן אפילו החלפה נמי לא מהני ועוד מה שייך ע"ז הלשון וצ"ע כיון דפליגי בזה התוס' והרמב"ן ולא היה לו להרא"ש רק להביא פלוגתתם ותו לא כדרכו בכל דוכתא ועוד דהא דעת הרא"ש גופא לקמן ד' ס"ו דאף היכא דניתר ע"י חרטה מ"מ כל היכא דאיכא החלפה אמרינן דניתר כולו ע"ש ומכש"כ שפירש זה הוא היפוך הש"ע והפוסקים דהא בדין זה אי נדר שהותר ע"י חרטה אמרינן בו הותר כולו או לא הובא פלוגתא זו בש"ע סי' רכ"ט והספיקא של הרא"ש הביאו הפוסקים זאת לדין בפני עצמו אלמא דלא תלי זה בזה כלל הלכך נראה דכוונת הרא"ש הוא כפשוטא עפ"י מה שכתב שם ד' כ"ה בפירושיו דלא אמרינן הותר כולו אלא דוקא אם מחליף מכלל לפרט אי מפרט לכלל וע"ש בד"ה אלו הייתי יוד שכתב נמי וז"ל והראה עליהם ואמר לזה ולזה אסורים וכו' והיינו דאם הדברים שאסר על עצמו הם לפניו אז שייך להחליף מפרט לכלל כגון שמתחלה הראה ואמר על כל פרט ופרט זה אסור עלי וגם זה וזה ושוב אמר דרך כלל כל הדברים שבכאן אסורים עלי לבד דבר זה שהראה או שפירש וא"כ מאתר ששינה מכלל לפרט אי להיפוך אזי אמרינן שפיר שהותר כולו משום דזה דמי לנדר טעות כיון שיש שינוי בעיקר הלשון בין מה שאמר תחלה למה שאומר עכשיו כמו שביארו חילוק זה הרא"ש והר"ן שם משא"כ היכא דאוסר נפשו משני דברים או משלשה שלא היו לפניו כגון בשר ויין ופרט והזכיר שהוא אוסר נפשו בבשר ויין סתם כיון שלא היו לפניו ממילא הא לא שייך שוב להחליף ולומר כלל כי היכא יאמר שהכל אסור עליו חוץ מיין כי על היכא קאי שיהי' אל עליו לשון בכלל דהא צריך להחליף דבריו מכלל לפרט או להיפוך כשבא לחכם להתיר והאיך שייך בזה החלפה משא"כ כשאוסר נפשו מדברים פרטים והם מונחים לפניו אז שפיר שייך לומר דרך כלל כל זאת המונח לפני אסור עלי לבד ממין זה וכן יין אסור עלי לעולם חוץ משבת ויו"ט ומשום הכי מסתפק הרא"ש כי אולי כיון שאין שייך כאן החלפה באמת לא בעינן כאן החלפה ופשוט הוא בכוונת הרא"ש:

לפי"ז בנידן דידן נמי שאסר עליו בדקות ובגסות שלא היו אז לפניו ואח"כ לזמן מרובה כשבאו לפני חכם להתיר הא לא שייך כאן החלפה דהאיך יאמר שאם הייתי יודע הייתי אומר שהכל אסור עלי לבד מדקות מה הכל שייך כאן הא לא אסר נפשו רק מהני שני מינים לחוד לפי"ז גם בנידן דידן לא בעינן כ"כ החלפה מ"מ הא עדיין לא נפיק זאת מספיקא דהא הרא"ש מסתפק אולי אף כה"ג לא אמרינן הותר כולו מיהו עדיין י"ל בזה דהוי ס"ס אולי קי"ל כרבא דלא בעי כלל החלפה ואף אם נאמר דהלכה כרבה דבעינן החלפה אולי היכא דניתר ע"י התרת חכם אז אף לרבה לא בעינן החלפה כדאיתא בפוסקים והוי ס"ס להקל ואף דבנדרים דהיא בכלל דבר שיל"מ לא מהני ס"ס לכמה פוסקים מ"מ בכאן היה שבועה ובשבועה הסכימו כמעט כל הפוסקים דלא הוי דשיל"מ כיון דאין מצוה לאיתשולי כדאיתא בסי' כ"ג. אלא דעדיין אני מסתפק להיפוך דאולי לא אמרינן כאן הותר כולו משום דהא כאן ליכא פתח להנדר שלהם רק חרטה לחוד ואף שכתבו הפוסקים שאנו עושין פתח מגוף החרטה דאמרינן לו אילו היית יודע שתתחרט היית נודר והוא אומר לא וזה הוא גופא הפתח מ"מ הא קי"ל דע"ז לחוד אין סומכין רק בצירוף היש פוסקים דסברי דחרטה לחוד נמי מהני אבל להפוסקים דסברי דבעינן פתח דוקא הא לא מהני פתח כזו עיי' בסי' רכ"ח סי' וא"ו וע"ש בט"ז ס"ק י"א לפי"ז הא יש כאן ס"ס להחמיר דאולי קי"ל כרבה דבכל ענין בעינן החלפה דוקא ובאמת כן הוא דעת רוב הראשונים ואף אם הלכה כרבא אולי אף לרבא לא מהני אלא דוקא התם שיש טעות בעיקר הנדר שאלו היה יודע שאבא בניהם לא היה אומר כולכם או היכא דניתר ע"י פתח אבל ע"י חרטה לא מהני אף לרבא כמו שכתב הרמב"ן להדיא בפ"ג דנדרים הובא לעיל וכן פסק הדברי ריבות סי' נ"ה וכן הוא דעת הטור וכ"פ לפי"ז הא הוי ס"ס להחמיר דלא אמרינן הותר כולו:

ובאמת בעיקר הדין שכתב הש"ך שם ס"ק ד' דלא בעינן החלפה רק היכא שניתר ממילא בלא התרת חכם כמו הדין של בית הלל במשנה דנדרים ד' כ"ה שבשעה שנדר לא ידע כלל שאביו ביניהם דהוי טעות בעיקר הנדר והוי זאת בכלל נדרי שגגות אבל כל היכא דליכא כה"ג רק בעינן דוקא היתר חכם כמו הדין המבואר שם בגמרא ד' ס"ו שנדר מבשר ויין ואמרו לו אלו ידעת ששבת ויו"ט בנתיים לא היית נודר וזה הוא הדין של ר"ע שם בגמרא התם כיון דליכא טעות בעיקר הנדר דהא הכל יודעין שבכל שנה יש בו שבתות ויו"ט ומשום הכי בעינן דוקא היתר חכם בזה לא בעינן החלפה כלל ע"ש אבל דבריו אינם מובנים לי דמנ"ל לו כך דהא רוב הראשונים כתבו דבעינן דוקא החלפה הלא הם הרמב"ן והר"ן והריטב"א והנ"י והב"י ודברי ריבות וכן מוכת להדיא דעת הרא"ש בפ"ג דנדרים סי' ח' וכמו שהוכיח הקב"נ שם להדיא ובאמת כ"ז גרם לו שלא הי' לפני הש"ך או הריטב"א והנ"י שנדפסו כעת כי כן מבואר שם להדי' ולדעתי יש להוכיח כן ג"כ מהירושלמי פ"ג דנדרים הלכה ב' דאיתא התם ר"ש בר לקיש בעי קומי ר' בא ר' עקיבא להוסיף על דברי בית הלל דתנינן עד שבא ר"ע ולימד נדר שהותר מקצתו לשבת ויו"ט הותר כולו אמר לו מה אם תמן נדר שהוא צריך חקירת חכם את אמרת בטל מקצתו בטל כולו כאן שאין צריך חקירת חכם לא כש"כ ר' יוסי משם ר' הילא משום נדר טעות שאילו היה יודע שאבא ביניהם לא הייתי נודר ע"כ ועיי' בפני משה שהוא מפרש הא דאמר הירושלמי מה אם תמן הוא ג"כ קושיא דמה קמ"ל ב"ה הלא כש"כ הוא מדברי ר"ע ע"ש אבל הוא דוחק דהא דברי ב"ה נאמרין קודם דברי ר"ע וא"כ אדרבא הא שפיר מוסיף ר"ע ויותר נראה שהוא תירוץ וכן משמע מדברי הקרבן העדה שם והיינו שהקשה לו מה מוסיף ר"ע על ב"ה דהא היינו הך דשניהם סוברים שנדר שהותר מקצתו הותר כולו והשיב לו כי מדברי ב"ה לא ידעינן אלא רק דבנדר טעות שאינו צריך שאלת חכם בו אמרינן שבטל מקצתו בטל כולו אבל בנדר שצריך חקירת חכם לא ידיענן עדיין עד שבא ר"ע ולימד דאף בכה"ג נמי אמרינן בטל כולו והשתא ר"ע טובא אשמועינן מה דלא הוי ידעינן זאת מדברי בית הלל כן הוא ביאור מה שאמר שם מה אם תמן שהוא תירץ על הקושיא אכן כ"ז הוא אי אמרינן דב"ה נמי מיידי דלאחר דנודע לו שאביו ביניהם אפילו הכי רוצה הוא עדיין בהנדר של אחרים ואפילו הכי בטל הוא כל הנדר והיינו ע"כ משום דאמרינן דכיון שהותר מקצתו הותר כולו עד שבא ר' הילא והשיב דאינו כן אלא דבית הלל לא מיירי כלל בזה משום הותר מקצתו וכו' רק דב"ה מיירי שאמר אלו הייתי יודע שאבא ביניהם אז לא היה נודר כלל אפילו מאחרים והלכך הוי נדר טעות בכולו ומשום הכי לא שייך זאת כלל לנדר שהותר מקצתו וכו' כן הוא פשטא של הירושלמי והשתא אם נאמר כדעת הש"ך דבנדר שהותר ע"י פתח לא בעינן בו החלפה כלל א"כ מה מקשה הירושלמי הא ר"ע אינו מוסיף כלל על דברי ב"ה דהא דינו של ב"ה לא שייכי כלל לדינו של ר"ע דבדינו דב"ה כיון דלא בעינן היתר חכם צריכין דוקא החלפה משא"כ בדינו דר"ע כיון דניתר ע"י חכם לא בעינן בו החלפה כלל ואין לומר כי באמת לדעת המקשה שם בירושלמי היה סובר דלעולם בעינן דוקא חקירת והיתר חכם ואף בדינו של ב"ה נמי צריכין דיקא פתת משום הכי היה סובר דגם בזה לא בעינן החלפה משא"כ הגדולים הללו אזלי לדידן דסברי דבהדין של ב"ה כיון שיש טעות בעיקר הנדר ולא בעי חקירת חכם אז דוקא בעינן החלפה משא"כ היכא דניתר ע"י חכם לא בעינן החלפה זה אינו דהא בודאי אי אפשר לומר שדעת המקשה היה כן דהא משנה שלימה שנינו בנדרים ד' כ"ה דארבע נדרים התירו חכמים ואחת מהם הוא הדין של ב"ה הרי להדיא מבואר דבדין של ב"ה לא בעינן התרת חכם כלל וכן לדעת הש"ך מה זה דקאמר התם בירושלמי מה אם תמן נדר שהוא צריך חקירת חכם את אמרת נדר שבטל מקצתו בטל כולו כאן שאין צריך חקירת חכם לא כש"כ ע"כ והא לפי שיטה זו אין זה כש"כ ואדרבא דהרי במקום שצריך חקירת חכם לא בעינן החלפה ובמקום דאין צריך בעינן החלפה דוקא א"כ צריך היתר חכם עדיף טפי

מיהו אפשר לומר דזה תלי בזה דהא איכא שני טעמים על הא דאמרינן דנדר שהותר מקצתו הותר כולו חדא הא דאיתא בירושלמי בריש פ"ק דנדרים משום דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה אם מתקיים כולו אז חל הנדר ואם לאו אינו חל אפילו מקצתו ועוד יש טעם שני הובא ברא"ש בנדרים ד' כ"ו משום כיון דאינו מתקיים כולו דמי זאת לנדר טעות דאמרינן דאדעתא שלא יתקיים כולו לא נדיר ע"ש ובאמת מוכרת הרא"ש לטעם השני משום דמהא דכל היוצא מפיו וכו' יליף בספרי שם מזה דהנשבע על הככר שלא יאכלנו שלא יתן דמי הנאתו להקדש והרמב"ם בפ"ג מהלכות נדרים כתב כי מזה רמז הוא שהנדרים חלים ג"כ על דבר מצוה ובריטב"א כתובות איתא דמזה ילפינן דבנדרים הולכין אחר לשון ב"א ולפי"ז הא ליכא למילף מזה לנדר שהיתר מקצתו וגם בירושלמי למי ריש נדרים מוכת דלא ילפינן מכל היוצא אלא דוקא היכא דאיכא יתורא ע"ש הלכך צריכין אני לטעם השני שהביא הרא"ש והנפק"מ בין שני הטעמים עיי' בי"נ סי' רכ"ט מה שכתב בזה ולדעתי הנפ"מ יהי' לענין זה אי בעינן החלפה דלטעם הירושלמי דיליף מכל היוצא מפיו יעשה אז פשוט הוא דשוב אין נפק"מ אם היה החלפה או לא כיון דילפינן זאת מקרא דבעינן שיתקיים דוקא כולו א"כ מה לי בהחלפה כיון דגזירות הכתוב הוא דבנדר לא אמרינן שמקצת יתקיים ומקצת יתבטל משא"כ לסברת הרא"ש שם דהטעם הוא דאמרינן שבודאי לא היה רצונו בעת הנדר שיתבטל מקצתו וכיון שכן הוי בכלל נדרי שגגות ואמרינן דאדעתא דכן לא נדר בזה שייך שפיר סברת רבה דאמר דכ"ז לא נאמר אלא דוקא אם החליף לשונו כפי מה שאמר תחלה ואינו מעמיד דבריו שאמר בתחלה שע"י זאת יש גילוי מילתא שאינו חפץ בהלשון שאמר בתחלה ודמי יותר לנדרי שגגות כמו שביאר בזה הר"ן שם משא"כ היכא שלא החליף ולא ניכר כ"כ הטעות אז לא אמרינן שבטל כולו א"כ לפי"ז אפשר שהירושלמי אזיל לשיטתו דמפיק לו מכל היוצא מפיו וא"כ שוב אין נפק"מ בין החליף או לא לכן סובר הירושלמי דכל היכא שאינו צריך חקירת חכם עדיף משא"כ לדידן הא באמת אין התחלה לקושית הירושלמי משום דדינא דר"ע לא שייכי כלל לדינא דב"ה כמו שבארתי:

ובזה ניחא נמי מה שהיה קשה לי הא איתא בירושלמי פרק ג' הלכה א' לענין נדרי זרוזין שאם מכר חפץ לשנים ונדר שאינו פוחת המקח מן סלע ובעת הנדר היה חושב דלאחד יהי' זאת נדר ממש ולהשני לא יהי' רק בגדר נדרי זרוזין אמרינן כיון דבטל אצל אחד בטל נמי אצל השני ולא בעינן שם החלפה כלל היינו משום דילפינן מכל היוצא מפיו וכו' ובעינן שיתקיים הכל וא"כ מ"ש מהא דנדר מכולם והיה אביו ביניהם והוא לא ידע דבעינן התם החלפה דוקא והא תרוייהו הוא מהני ד' נדרים שהתירו חכמים אבל לדברינו ניחא משום דבאמת להירושלמי דמפיק לה מכל היוצא מפיו וכו' אז באמת אף בהאי דינא דאביו ביניהם נמי לא בעינן החלפה כן היה נראה לכאורה אך מדברי הרמ"א לא משמע כן שבסי' רל"ב סי' א' הביא שם דברי הירושלמי שאם בטל לגבי אחד בטל לגבי השני ולא הזכיר שם דבעינן החלפה ובסי' רכ"ט פסק שם דבעינן החלפה דוקא ויש ליישב וראיתי במהרשד"ם סי' צ"א שכתב שדעת הרא"ש הוא דלא בעינן החלפה כלל אבל דבריו שגבו ממנו כי הלא מדברי הרא"ש שהבאתי מוכח להדיא להיפוך וצ"ע:

ובעיקר הדין כדי לצאת לכל הדיעות וגם שלא תתבטל כל התקנה שהתקינו להם כי זה ברור דהני שני השוחטים שנשבעו יחד שלא ישחטו זב"ז זה הוא בודאי דינו כמו נשבע ע"ד חבירו וכמו שכתבו הפוסקים הטעם בזה משום דהא כל אחד לנפשו אינו צריך כלל להשבועה דהא יכול לקיים דבריו אף בלא שבועה וא"כ ע"כ עיקר שבועתו היתה כדי שע"י זאת גם חבירו ישבע וזה הוא הטעם של שנים שנשבעו זל"ז שדינו כמו נשבע ע"ד חבירו כמו שביארו בזה הפוסקים לפי"ז הכא נמי הא הצד של ר' ארי' שו"ב אינם רוצים כלל בההיתר של השבועה והשבועה היתה על דעתם וא"כ יכתוב כת"ר להצד השני שיעשו כן שיקבלו עליהם עוד השני הצדדים בשבועה שלא ישחטו גסות זבל"ז ואח"כ יתירו את האיסור שקבלו עליהם גם על דקות ואז ליכא כלל החשש של כת"ר משום נדר שהותר מקצתו וכו' ותתבטל התקנה שלנו דז"א דממנ"פ אי לא אמרינן בזה הותר כולו הא לא עשו בהשבועה השניה כלום דאין שבועה חלה על שבועה ואם דגם כאן אמרינן דהותר כולו אז כשמתירין הראשונה אזי ממילא חל עליהם שבועה השני' כדאיתא בגמרא ובש"ע סי' רכ"ט ורל"ח ואז לא יבטלו התקנה וזה הוא הנכון:

בפנים כתבתי דלשיטת הירושלמי דילפינן נדר שהותר מקצתו מכל היוצא מפיו אז לא בעינן החלפה כלל אמרתי דבזה מתורץ נמי קושיית המל"מ פ"ד דנדרים וכן הקשה בספר פ"ד דרוש כ"א דמאי מסתפק הרא"ש בנדר משני דברים שלא היו לפניו בענין דלא שייך בי החלפה אי אף כה"ג אמרינן נדר שהותר מקצתו או לא והא בירושלמי פ"ה דברכות אמר שם באליהו שנדר לאחאב אם יהי' טל ומטר כי אם לפי דברי ואח"כ לא הותר אצלו רק הנדר של מטר לחוד ואמרינן דמ"מ הותר נמי הנדר של טל מטעם דהותר מקצתו הותר כולו ע"ש והא התם ג"כ כיון דהוא שני דברים שאינן לפניו לא שייך בו החלפה אבל לפי מה שכתבתי לא קשה כלל דהירושלמי לשיטתם לא בעינן החלפה כלל ומדברי הירושלמי דברכות הנ"ל הבאתי ראי' למה דכתב הש"ך בסי' רט"ו בשם מהר"מ דכל הפלוגתא דר' יאשיא ור' יונתן בב"מ ד' צ"ד ובשאר דוכתא דמקלל אביו ואמו אי משמע שניהם כאחד או כל אחד בפני עצמו דכ"ז לא נאמרה אלא דוקא בלשון תורה אבל בנדרים או כה"ג דתלי בלישנא דב"א לא נאמר כלל זה ועיי' בתשובת רע"א סי' מ"ו שהאריך בזה ולפי"ז הא יש להביא ראי' לשיטת מהר"ם דאמרינן במנחות ד' צ"א דהיכא דכתיב וי"ו היכא דלא צריכא כמאן דכתיב יחדיו דמי ומשמע דוקא שניהם כאחד וע"ש ברש"י שכתב וגבי אביו ואמו אע"ג דכתיב ואמו בוי"ו מ"מ לא משמע יחדיו משום דהתם לא אפשר בלא וי"ו דהיכא ליכתוב ומקלל אביו אמו דאז משמע אביו קילל את אמו ע"כ משמע דאי לאו הכי היה די לכתב ומקלל אביו אמו בלא וא"ו ואז אם היה נכתב בוא"ו הרי אמרינן כמאן דכתיב יחדיו דמי והיה משמע דוקא שניהם יחד א"כ הכא דכתיב אם יהי' טל ומטר בוא"ו כמאן דכתיב יחדיו דהיינו שנשבע שלא יהי' שניהם יחד אבל על אחד מהם אינו מקפיד וא"כ מה מקשה הירושלמי היכא הותר הנדר של טל הא כיון שהתיר הנדר של מטר אז ממילא לא נשאר רק טל לחוד וע"ז לחוד הא לא נשבע אלא ע"כ מוכרח דבנדרים שהוא תלי בלשון ב"א לא שייך זאת כ"כ לפלוגתא דר"י ור' יונתן וי"ל גם בלאו הכי דברי רש"י הללו צ"ע מפ"ד:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה