שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
יורה דעה · סימן נה
נשאלתי באשה שלבשה לבנים והתחילה לספור שבעה נקיים ובתוך ימי ספירתה בדקה עצמה בעד הבדוק לה ותיכף אחר הבדיקה מצאה דם עליו וסתרה ספירתה וקודם הלילה בדקה עצמה מחדש והיתה טהורה רק הכתונת לא בדקה אז כי סמכה על מה שבדקה אותה בפעם הראשון וראתה כי היתה לבן ונקי ולא החליפה הכתונת והתחילה לספור שבעה נקיים מחדש ובפעם השני כיום השלישי לספירתה מצאה על הכתונת כתם גדול אי יכולה לתלות ולומר שהכתם היה ג"כ מאו בעת שבדקה את עצמה בפעם הראשון ונמצא על העד ונימא כי היכא דמצאה על העד כמו בן אם היתה בודקת הכתונת היתה מוצאת ג"כ זה הכתם ותלינן הקלקלה במקולקל או לא ע"כ:
תשובה לדעתי נראה דלא תלינן כי לא מבעי לשיטת הפוסקים דסברי שאף במכה שבגופה ממש ואף אם מכתה מוציאה דם ג"כ מ"מ בשלשה ימים הראשונים לא תלינן דדם מכה הוא הכי נמי ג"כ לא תלינן וכמו שכתב הש"ך להדיא בסי' ק"צ ס"ק נ"א דלא תלינן כתם הנמצא בחלוקה בשלשה ימים הראשונים במה שלבשתה החלוק בימי נדחה ע"ש אלא אפילו לשיטת הפוסקים דתלינן מ"מ נראה דהיינו דוקא ברואה דם ממש דהתם מצוי ג"כ שבעת הראי' נכתם ג"כ החלוק שלה משא"כ הכא דלא חזאי מגופא רק ע"י בדיקות העד שהכניסה לפנים ובלא העד לא ראתה מאומה לא דמי זאת כלל למכה שבגופה או לדם נדה היכא דמטפטת מעצמן ודרכן ללכלך החלוק משא"כ היכא דבא הדם ע"י תחבולה אין הדרך כ"כ ללכלך והכי מוכח מדברי האו"ח שהביא בבד"ה סוף סי' ק"צ ע"ש:
ולכאורה עלה בדעתי בעיקר הדבר שכתבו הפוסקים דבג' ימים הראשונים לא תלינן כתמים בימי נדה שראתה בהם דם לא מיירי שזה החלוק היתה עליה בעת ראייתה אלא דמיירי שהיתה רק טמאה מחמת שראתה כבר דם נדה דאף דבזה קי"ל דבשאר כתמים תלינן מ"מ בשלשה ימים הראשונים לא תלינן אבל אם זה החלוקה עצמה היתה עליה או על אשה אחרת בעת שראתה הדם מגופא ע"י בדיקות העד ופשטתה אותה וטבלה ואח"כ לבשתה אותה ובתוך שלשה ימים לראיתה מצאתה כתם אז אפשר דלכולי עלמא תלינן בנדה ואמרינן דבפעם אחת נכתם העד והכתונת וכמו דקי"ל לענין השאילתה חלוקה לבעלת הכתם ואח"כ לבשתה דלא תלינן כתם שמצאה בבעלת הכתם מטעם כיון דלאו מגופא חזאי לא תלינן כדאיתא בש"ס ד' ס' ואפילו הכי קי"ל שם ד' נ"ח במצאתה כתם למעלה מהחגור ולא נזדרקה וכתם למטה מהחגור אמרינן דכשם שהעליון מלמעלה בא כן בא החחתון והיינו משום דתלינן דבבת אחת נתלכלכו כדאיתא בפוסקים ועיי' בש"ך סי' ק"צ ס"ק ל' הלכך הכא נמי תלינן דהעד והכתונת בפעם אחת נכתמו ועיי' בפ"ת סי' קצ"ו ס"ק י"ד מה שהביא בשם שו"ת בית אפרים:
ולכאורה יש ראי' לחילוק זה מן הש"ס משום דהא קי"ל דימי זיבה ושומרת יום כנגד יום הם בחזקת טמאה עד שתשמור את יום המחרת כדאיתא בד' ל"ט ע"ש ברש"י שפי' להדיא דשומרת יום היא למחר בחזקת טומאה והא דאמרינן דכל אחד עשר יום היא בחזקת טהרה מיירי היכא דלא ראתה אבל כל שראתה היא בחזקת טמאה ע"ש ובודאי דחזקת טמאה זו חמור יותר מחזקת טומאה של שלשה ימים הראשונים של ספירת נקיים דהא באמת אין מקור לזה מהש"ס כמו שכתב הד"מ בסי' ק"צ הובא בש"ך שם ס"ק י"ג ובפרט לדידן דמתחילין לספור הנקיים אחרי השלמת העונות ודאי דאינו רק חומרא בעלמא משא"כ שומרת יום הא מבואר דהיא בחזקת טמאה ופשוט הוא והנה בנדה ד' נ"ג אמרינן ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כתמים אין בהם משום זוב ופעמים שהכתמים מביאין לידי זוב כיצד לבשה שלשה חלוקות הבדוקות לה ומצאה עליהם כתם או שראתה שני ימים וחלוק אחד הן הן הכתמים המביאין לידי זיבה ופריך הגמרא השתא שלשה חלוקות דלאו מגופא חזיא חיישינן שני ימים וחלוק אחד דשני הימים מגופא חזיא מבעי ומשני מהו דתימא כל כי האי גוונא מביא קרבן ונאכל קמ"ל ע"כ הגמרא ופירש רש"י בד"ה או שראתה וכו' ובשלישי לבשה חלוק ומצאה בו כתם ע"ש ויש להבין דמי הכרימו לרש"י לפרש שביום השלישי אחרי שני הראיות לבשה החלוק ולמה לא מפרש דמיירי דזה החלוק עצמה הי' עליה ג"כ בשעה שראתה מגופא ועיי' ברמב"ם פ"ז מהלכות א"ב דמבואר מדבריו דמפרש דרישא בלבשה שלשה חלוקות ומצאתה עליהם כתם דמיירי נמי דלבשתן בפעם אחת ולפי"ז מכש"כ בראתה שני ראיות מגופה ואחת בחלוקה בודאי טמאה אף שהחלוקה היתה עליה בעת ראיתה ובתוספתא דנדה פ"ג מבואר דמיירי שלבשה הג' חלוקין בפע"א כמו שהביא הכ"מ פ"ט מא"ב:
אמנם מדברי רש"י מבואר שגם הרישא מפרש דמיירי בשלשה ימים וע"כ צ"ל דהכריחו לפרש כן דאל"כ לא הוי פריך הגמרא מידי השתא שלשה חלוקות אמרת טמא שתי ראיות וחלוק אחד מבעי הא מצינן לומר שפיר דהא קמ"ל שאף שראתה מגופא מ"מ לא אמרינן דנתלכלך האי חלוק מהראי' שבגופה וזאת הא לא ידעינן מהרישא דהתם הא לא ראתה מאומה לכך הוכרח רש"י לפרש דמיירי דלא לבשתה החלוק אלא עד למחר ולא היתה החלוק עליה כלל בעת שראתה מגופא אלא דלפי"ז הא יש להבין דלמה באמת לא משני הגמרא כן אלא ע"כ מוכח מזה שבאם היה החלוק עליה אז באמת היינו תולין שמגופה נכתם החלוק ג"כ וכיון דכבר הוכחנו דשומרת יום לא גרע משלשה ימים הראשונים של ימי ספירה ממילא הא מוכח מזה דתלינן בימי נדה כן היה נראה לכאורה:
אמנם להלכה בודאי זה אינו ואדרבא הא לכאורה יש להביא ראי' להיפוך דלא תלינן משום דהא באמת אנן לא קי"ל בזה כר' חנינא כמו שפסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות א"ב דאפילו אם לא לבשה רק חלוק אחד כל השלשה ימים ואח"כ נמצא עליו כתם של שלשה גריסין או היכא דחזאי מגופא תרי יומא ומצאה ג"כ על החלוק טמאה משום ספק זיבה ומשמע התם שאף אם זה החלוק עצמה היה עליה בעת ראייתה נמי לא תלינן שכתב שם היתה לבושה חלוק אחד ושהתה עליה שלשה ימים ואח"כ מצאתה עליו כתם אחד גדול שיעור שלשה כתמים הרי זו ספק זבה ואח"כ כתב מצאה כתם על חלוקה היום וראתה דם אח"כ שני ימים או שראתה שני ימים וביום השלישי ראתה כתם הרי זו ספק זיבה ע"ש ולא חולק אם לבשה חלוק אחד או לא משמע דמיירי דומיא דרישא דבחלוק אחד מיירי ואפילו הכי לא תלינן הכתם בימי ראייתה ואמרינן דהאי איתתא בתלתא יומא חזאי וגם מהא גופא נמי יש להוכיח כן דהא בלבשה חלוק אחד כל השלשה ימים כיון דחיישינן בכתמים משום זוב ע"כ אמרינן דמגופא חזיא וא"כ אמאי לא אמרינן דממנ"פ אי לא חזאי מגופא אמאי חושש משום זוב ואי מגופא חזאי אמאי לא אמרינן דבפעם אחת נכתם ואף דלא תלינן כתם בכתם כמו דקי"ל דאם השאילה חלוקה לבעלת הכתם ואח"כ לבשתה היא לא תלינן היינו דוקא משום דלא שייך התם לומר דבפעם אחת נעשה אבל כל היכא דשייך לומר דבפעם אחת נעשה הא בזה קי"ל דתלינן כתם בכתם אחר כמו דאמרינן במצא כתם למעלה מהחגור וכתם למטה מהחגור דאמרינן דבפעם אחת נתלכלכו וא"כ הכא נמי אמאי לא תלינן אלא ע"כ מוכח מזה דבשלשה ימים הראשונים לא תלינן אף היכא דחזאי מגופה [אמנם עדיין יש להבין דהא בהא דמצאתה כתם למעלה מהחגור וכתם למטה דמבואר בגמרא ד' נ"ט וביו"ד סי' ק"צ דתלינן דכשם דהעליון בא מעלמא כן התחתון משמע ומבואר שם שאף אם הוא בשלשה ימים הראשונים מ"מ נמי תלינן אבל באמת לא דמי להתם משום דהא עיקר הטעם שהחמירו חכמים בכתמים הוא מטעם דאמרינן שם ד' ג' מ"ט כיון דבצפור לא עסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אחי ע"ש וסברא זו לא שייכי אלא דוקא בסתמא היכא דליכא סתירה לסברא זו משא"כ היכא דנמצא הכתם למעלה מהחגור ולא נזדרקה דהתם כיון דודאי כחם כזו אי אפשר לו לבוא מגופא וע"כ צריכין לומר דעברה ולאו אדעתה והלכך כיון שכן אמרינן דהאי איתתא בזה הפעם ע"כ לא נכנסה כלל בגדר גזירות חכמים שגזרו על כתמים כיון דבדידה ליכא הטעם של הגזירה דהא ע"כ עברה ולאו אדעתה ומוקמינן אותה על חזקתה דמעיקרא משא"כ בהא דלבשה שלשה חלוקות ונמצא עליהם שלשה גריסין כיון דהתם ליכא ראי' להיפוך ממילא הא שייך התם הסברא דהגמרא דהאי דם מהיכא אתי הלכך כיון דאיתרע האי איתתא חיישינן נמי דילמא בחרי יומי חזי וחוששת נמי משום זוב וחילוק זה נכון הוא:
אמנם מדברי רמ"א מבואר דלית לו חילוק זה שכתב בסי' ק"צ ס"ק כ' בהא דקי"ל שאם השאילה חלוקה לבעלת הכתם ואח"כ לבשתה ומצאה בה כתם דלא תלינן בבעלת הכתם וכתב דמייירי דוקא דלאחר ששאלה ומצאה בו הכתם לבשה החלוק האחר ומצאה בו ג"כ כתם דאילו נמצאו שני הכתמים יחד אזי אמרינן כמו דבא הכתם שבחלוקה או מגופה או שעברה ולאו אדעתה ה"נ מזה המקום עצמה בא ג"כ על חלוקת חברתה ששאלה ע"ש והיינו כי הוא מדמה זאת להא דסי' י"ז במצא כחם למעלה מהחגור אבל לפי מה שחלקתי לא דמי להתם דשאני התם דלא שייך כלל הטעם דגזירות כתמים כיון דע"כ עברה ולאו אדעתה ומדברי הש"ך בסי' ק"צ ס"ק נ"א מבואר להדיא דאפילו היכא דחזי' מגופה וגם אפשר לומר דבפעם אחת נכתם הכתונת מ"מ לא תלינן ע"ש במה שהביא מסי' מ"ד:
ועתה נבוא ליתר דברי כת"ר הנה מה שמפלפל בדברי רש"י ותוס' זבחים כ"ז אם זבה בימי ספירתה נקרא חזקת טהרה או היא בחזקת טמאה בזה כבר האריכו הנב"י והכו"פ והסד"ט ועיין בדבריהם רק דרך עיוני אמרתי על דברי החו"ד בסי' קפ"ז ס"ק ה' שכתב וז"ל אפשר לומר דאפילו אם היא באמצע ספירת שבעה נקיים אחר שלשה ימים ג"כ היא בחזקת טהורה מטעם דעומדת בחזקת שתטהר לאותו יום דומיא דאמרינן ביבמות ד' ל"א אשה זו בחזקת היתר לשוק ואף שהספק אירע בחיי הבעל וכ"כ הרמב"ן הובא בסי' קצ"ו דאינה צריכה להכניס לחורין משום דבחזקת היתר עומדת ע"כ:
ולדעתי אין ראי' מדברי הרמב"ן דהא ידוע הוא הקושיא שהקשה בעל בשמים ראש בדברי התוס' חולין ד' י"א ד"ה איתא מפרה דכתבו שם דכל חזקה שאין לה שעה ידוע ומבוררת לומר דהשתא אתילד לא נקרא חזקה לפי"ז האיך אמרינן דכל הנשים לבעלן דיין שעתן ולא מטמאינן למפרע אלא לטהרות לחוד משום דכל לבעלה מוקמינן לה בחזקת טהרה ואמאי הא הוי לה חזקה שאינה מבוררת דדילמא אם סילק ידיו ראתה כמו שכתב רש"י במשנה ריש נדה וכן הקשה האיך סמכינן על בדיקת העד היכא שהיא בחזקת טמאה ולא חיישינן נמי דילמא עם סילוק ידיה ראתה דהא זה הוי חזקה שאינה מבוררת אלא ע"כ מוכח מזה דגם חזקה שאינה מבוררת נמי מהני ועיקר התירוץ הוא משום דסמכינן על הרוב דרוב נשים אין דרכן לראות עד הוסת והוי חזקה הבא מכח הרוב דמהני אף אם אינה מבוררת כי מחמת הרוב נקרא מבוררת כי הרוב מבררה כמו שכתב שם רבינו שמשין ואף להתוס' דפליגי שם בזה על ר"ש מ"מ ברוב גמור מודה ובנדה הוא רוב גמור והנה שיטת הרמב"ן והרשב"א בחולין שם דאף דחזקה שלא נתבררה מ"מ כל שבא מכח רוב מהני מ"מ כ"ז הוא דוקא היכא דלא איתרע אח"כ אבל כל היכא דאיתרע והריעותא יש לה קצת זמן שאנו מוכרחין לומר שיצאה מעט מחזקתה כגון בבהמה שנמצא בה סרכא דאי אפשר בה לומר תעמידנה על חזקתה דהא ודאי נפקא מחזקתה ואי אתה יודע לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע אוסרין אותה למפרע ע"ש:
והנה כחם אם הוא יבש בודאי יצא ג"כ מחזקתו איזה זמן דהא כשיצא מהגוף היה לח ואף בכתם לח דעת התוס' בנדה דף ג' דפעמים ניכר שהוא מקודם ועיין בנדה ד' מ"ג לפי"ז הא אין ראי' מהרמב"ן דהא הרמב"ן לא מיירי אלא לענין בדיקת חורין וסדקין בימי ספירתה בענין שעכשיו לא ראתה מאומה ולא איתרע כעת כלל הלכך אמרינן דהיא בחזקת היתר לענין זה ואף שהיא חזקה שאינה מבוררת מ"מ הא שיטת הרמב"ן הוא דכל חזקה הבא מכח רוב כיון דלא איתרע לא בעינן שתהי' מבוררת משא"כ בעובדא דהחו"ד דנמצא כחם או דם בימי ספירתה דאיתרע החזקה דהא נמצא ואינו ידוע מאיזה זמן הוא רק שאנו רוצין לתלות דם זו במכתה מכח דמוקמינן אותה בחזקת טהרה מחמת חזקה הבא מכח רוב הלכך כיון דאיתרע הא קי"ל דבתר חזקה כי האי לא אזלינן כיון דאינה מבוררת:
עוד הביא מנזיר ד' ס"ו דאמרינן משנזקק לזיבה אז ספיקא שלו נמי טמא ומפרש רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת ש"ז ספק מחמת זיבה כיון שנזקק לטומאה ספיקא טמא ומפרשים התוס' דמיירי שמצא ש"ז וגם זיבה רק שלא נודע אם בא הש"ז לבדה והזיבה לבדה ויסתור שבעה ימים או שבא בפעם אחת ולא סתרה רק יום אחד ע"כ ולא פירשו כפשוטא שראתה ראי' אחת רק שאינה יודעת אם הוא זיבה או ש"ז אלא ודאי משמע שכה"ג היינו תילין להקל והיינו מטעמא דאית לו חזקת טהרה אף שהוא בימי ספירתו ע"ש. ולדעתי אין שום ראי' מכאן כמו שנכתוב בסמוך ולכאורה נראה כיון דאליבא דרבא קיימינן ולדידיה יותר מסתברא לומר שהוא סובר דנדה נקרא איתחזק איסורא דהא עיקר ראי' המחברים דנדה בימי ספירתה לא נקרא איתחזק איסורא הוא משום דאל"כ האיך היא נאמנת תוך שבעה על ימי ספירתה הא עד אחד אינו נאמן נגד חזקת איסור אלא ע"כ דלא הוי חזקת איסור והיינו כמו שמחלק התוס' ריש גיטין וכפי מה שביארו בזה המפרשים משום דנדה אע"ג דהוחזקה להיות רואה ג' או ד' ימים מ"מ לא הוחזקה שתראה כך לעולם והלכך כי אמרה שפסקה מלראות אין זה סתירה להחזקה של ראייתה כיון שדרכה לפסוק ולא דמי לחזקת אשת איש דהתם כיון דנתקדשה עדיין היא בחזקתה עד שיבורר לך שיצאתה מחזקתה הראשונה משא"כ כאן הא דרכה לפסוק ממילא ואף שהיא צריכה טבילה וזה הא מחוסר מעשה וכל שלא טבלה עדיין היא בטומאתה מ"מ הא לזה מהני מה שבידה לטבול עיי' באבני מילואים בשו"ת סי' כ"ג ובש"ש ג' פ' י"א והא דלא מפרשי דברי התוס' כפשוטא משום דחזקה שהיא עומדת להתבטל לא הוי חזקה כמו שכתב הט"ז בסי' שצ"ז סי' ב' דחזקת חיים לא נקרא כ"כ חזקה משום דכל חי עומד הוא למות ומהאי טעמא הוא ג"כ דעת המהרי"ט בסי' מ"א דחזקת קטנות לא נקרא חזקה משום דבכל רגע ורגע הולך וגדול ע"ש היינו משום דהא באמת רבים חולקים על סברא זו עיי' בשאג"א החדש סי' יו"ד ועיי' בתוס' נדה ד' ב' ד"ה דאיכא דמוכח שם שדעת התוס' הוא שאף כה"ג נקרא חזקה כמו שהביא השג"א שם לכך הוכרחו לפרש דהחילוק הוא דהתם דמה שאומרת עכשיו שספרה שבעה נקיים לא הוי זאת נגד החזקה משום דמה שידענו מקודם דראתה דם קודם הז' ימים אותה ראי' אינה מזקת ואינה גורמת עתה לאוסרה אחרי עבור שבעה ימים דמשום אותה ראי' לחוד ממילא מותרת עכשיו כיון שעברו שבעה ימים והלכך אין אמירתה שטבלה סתירה להחזקה עיי' בזה בחידושי רע"א סי' ט"ו ומזה הוכיחו דע"כ אין לנדה חזקת טומאה דאל"כ האיך נאמן עד אחד נגד חזקה ונראה דאף שמחלקין התוס' בין חזקת טומאה דנדה לשאר חזקות לא לדבר החלט כתבי כן אלא רק משום דבעי לתירוצא אליבא מאן דאית לו דעד אחד אינו נאמן נגד חזקה אבל אין הכי נמי דלמאן דאית לו בגמרא דעד אחד נאמן אף במקום חזקה אין הכי נמי דיכול להיות דסובר דגם נדה נקרא חזקת טומאה ובאמת הא הריטב"א בחידושיו שם וכן כמה ראשונים לא ניחא להו בחילוק של התוס' ותדע דהא הרשב"א בחידושיו לגיטין מביא שם ג"כ החילוק של התוס' דנדה בימי ספירתה לא הוי בחזקת טומאה ואפילו הכי בחידושיו לנדה ד' ה' משמע דסובר שגם בימי ספירתה נקרא חזקת טומאה והיינו משום דהרשב"א בתשובה סי' שע"ו סובר כמאן דאית לו בפ' אמרו לו דעד אחד נאמן אף במקום חזקה ולדידיה הא יותר מסתברא דגם נדה הוי בחזקת טומאה רק דילפינן מוספרה לה דעד אחד נאמן אף כה"ג ומרבא נראה יותר שהוא סובר ג"כ דעד אחד נאמן אף נגד החזקה דהא דעת כמה ראשונים דלמאן דאית לו דוסתות הוא מן התורה אז הא דאסור לבוא עליה בעת הוסת הוא מן הודאי ולא מחמת ספק לחוד וכן הוא ג"כ שיטת התוס' בנדה ד' ט"ו ד"ה אפילו ולא כדמשמע שם מרש"י דלא הוי אלא ספיקא ע"ש וכתבו שם המפרשים דלשיטה זו זמן הוסת דינו כמו רוב משום דעפ"י רוב אמרינן דאורח בזמנו בא והנה אנן קי"ל דאף אם דרכה של אשה זו שזמן וסתה נמשך זמן מה מ"מ ג"כ נאמנת בעת הוסת לומר שהיא טהורה אף שהוא נגד החזקה והתם הא לא שייך כלל החילוק של התוס' הנ"ל משום דאין הגדתה שטבלה סתירה לחזקת ראיתה דהא כאן הגדתה שהיא טהורה הוא ממש כנגד החזקה של אורח בזמנו בא ואפילו הכי היא נאמנת וכבר הוכחתי שדעת התוס' שאף חזקה העומדת להתבטל נמי הוי חזקה אלא ע"כ עפ"י סברת התוס' מוכח דלמאן דאית לו וסתת הוא מן התורה סובר דעד אחד נאמן אף אם הוא נגד החזקה והנה הרשב"א במשמרת הבית ד' קמ"ד וכן הוא דעת הרז"ה בפ"ש דשבועות דרבא אית לו דוסתת הוא מן התורה נמצא לפי סברת התוס' בגיטין ד' ב' שם ובנדה ד' ט"ו הא אין לנו הכרח ברור דרבא סובר דנדה בימי ספירה אית לה חזקת טהרה דהא מצינו שפיר לומר שהיא בחזקת טומאה ומה דנאמנת משום שהוא סובר דעד אחד נאמן אף שהוא נגד החזקה וא"כ מי הכריחו להתוס' בנזיר שם לפרש בדברי רבא שהוא סובר דנדה אית לה חזקת טהרה אבל באמת לדעתי דברי התוס' הם כפשוטם וכוונתם הוא כפי דברי הר"ש בפ"ש דמסכת זבים משנה ב' שהקשה על הא דאמר רבא שם לא תימא ספק חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת ש"ז ספק מחמת זיבה דפשט הלשון של רבא משמע דמיירי שראה זיבה רק שספק לנו האיך בא הזיבה אם ע"י קרי או שבא מעצמו כן מורה הלשון שודאי חזא ספק דהאי ראי' של זיבה בא מחמת ש"ז וכו' וע"ז הקשה הר"ש דמה בכך שבא הזיבה מחמת הש"ז הא זה לא הוי אלא רק כמו אונס והוא מהשבעה דברים שבודקין את הזב יהא בראי' שלישית קי"ל דאין בודקין אותו ואף אם ראה ע"י אינם נמי טמא וזה ממש היה קשה להו להתוס' וע"ז תירצו דמיירי שראה ש"ז וזיבה רק דלא ידעה אי לחודיה אתי וסותר שבעה או דבהדי ש"ז אתא ואינו סותר רק יום אחד וכן ממש תירץ שם הר"ש וברור הוא למעיין שם נמצא לפי"ז הא אין שום ראי' מדשרי התוס' שהם בחזקת טהרה ואין להוכיח מרבא גופא דלמה באמת לא מוקי לה להא דספיקא טמא דמיירי בראה ואינו יודע אם הוא זיבה או ש"ז י"ל דרבא רבותא קמ"ל דלא מבעי אם ספק לנו מה חזא אז בודאי כיון שנזקק לטומאה מספיקא אמרינן דטמא אלא אפילו שבודאי ראה קרי אף שדרכה של קרי שהיא נשתנה ונעשה כמו לובן ביצה דמה"ט הרואה קרי איני מטמא בזיבה מעל"ע ע"ש בר"ש משנה ג' הוי אמינא דכה"ג לא אמרינן דספיקא טמא כיון שיש כאן דבר המוכיח קמ"ל דאפילו הכי נמי טמא ועוד כיון דזאת אפשר להכיר כדאמרינן שם בסוגי' דזה דומה ללובן ביצה המוזרת וכו' הא ממילא לא שייכי בזה ספיקא ולפרש דמיירי שראו מרחוק ואח"כ נאבד ולא ידעי מה הוא זה היה דוחק לו לרבא לאוקמי כן וכה"ג כתבו התוס' בנדה ד' י"ז ד"ה ודם וכו' שהוכיחו שם דדם העליה הוא טהור אפילו אם הוא מארבע מיני דמים הטמאים דאל"כ אמאי אמרינן דדם שבפרוזדור ספק טמא נחזי אי הוי מארבע מיני דמים או לא ודוחק לומר דמיירי דנאבד ע"ש וה"נ דכוותא משום הכי מפרש רבא דמיירי שבא ש"ז וגם זיבה רק דהספק הוא אי בפעם אחת או לא דזה אי אפשר להכיר ופשיט הוא באופן שאין מכאן שום ראי' דבימי ספירת נקיים היא בחזקת טהרה:
גם בעיקר הוכחת של הא"מ וש"פ שהוכיחו דנדה ע"כ לא נקרא חזקת איסור דאל"כ האיך נאמנות בתוך ימי ספירה הא אין עד אחד נאמן נגד חזקת איסור ע"ש ג"כ לדעתי אין מזה ראי' לנידן זה חדא דהא מבואר מחידושי הרמב"ן בגיטין שם וכפי מה שביאר הש"ש וא"ו פ' י"ח וכן הוא בפ"י שם דבאמת יש לנדה חזקת טומאה רק מאחר שבידה לטבול הלכך חזקה גרועה הוי לענין זה דמהני בה נאמנות אפילו דעד אחד וגם דהא דעת הרשב"א בתשובה סי' שע"ו וכן הוא דעת כמה ראשונים דעד אחד נאמן אפילו היכא דאיתחזק איסורא ואינו בידו משום דסברי דקי"ל כאידך לישנא דפ' אמרו לו לפי"ז לדידהו אם נאמר דנאמנות דעד אחד ילפינן מנדה ע"כ מוכרחין אני לומר דנדה אתחזק איסורא נקרא ואף לשיטת שאר הפוסקים דהיכא דאתחזק איסורא אינו נאמן מ"מ הא כתב הריטב"א בחידושיו לגיטין שם דהיינו טעמא דלא ילפינן מנדה משום דאין דנין אפשר משאי אפשר ואף שזה הוא פלוגתא דתנאי ביבמות ד' מ"ו ובכמה דוכתא מ"מ הא כבר הכריעו דעד כאן לא פליגי אם דנין אפשר וכו' אלא דוקא באם באנו למילף בנ"כ או בהיקש אבל לא במה מצינו כי בזה לכ"ע אין דנין אפשר משאי אפשר נמצא לפי סברת הריטב"א הא שפיר י"ל דנדה נקרא אתחזק איסורא רק דלא ילפינן מנדה מטעם דאין דנין משאי אפשר והא דעד אחד נאמן הא יש לזה שאר לימודים כמו דאיתא בירושלמי והובא ברש"י חולין ד' יו"ד וז"ל דכל יחיד ויחיד נאמן דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך ואכלו הכהנים על ידן וכו' נמצא הא אין כאן השגה על הנב"י שסובר דנדה הוי אתחזק איסורא וראיתי בב"א שער בית הנשים סי' יו"ד שהביא שם ג"כ דברי רבו הנב"י באה"ע סי' ס"ט שנדה נקרא אתחזק איסורא והקשה עליו מחידושי הרשב"א שם ד' ב' שכתב וז"ל דאשה בחזקת טהורה עומדת והא דאמרינן בסוגי' אשה הואיל ושכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמי היינו דוקא לענין טהרות ומשום חומרא דטהרות אבל ודאי לענין בעלה כיון דהפסיקה בטהרה בחזקת זו קיימא ע"כ:
ולדעתי לא קשה מזה מידי על הנב"י דהא לפי הבנת הב"א בדברי הרשב"א הרי יסתרו דבריו אהדדי כי לקמן בד' ה' כתב וז"ל כיון דאתה מצריכה בדיקה בימי ספירה או בתחלתה או בסופה לכל מר כדאית לו כדאיתא לקמן בגמרא הרי הוא בחזקת טומאה ע"כ הרי מבואר שדעת הרשב"א שאין לחלק בין קודם שהפסיקה בטהרה ובין ימי ספירתה ע"ש אבל באמת לא דמי כלל משום דהתם בריש מכילתא הא מיירי הרשב"א בנדה שלא ראתה רק פעם אחת ואתה רוצה לטמאה למפרע עד שעת פקידה בעת שהיא היתה עדיין בחזקת טהורה הלכך כתב שפיר הרשב"א דזה נקרא חזקת טהרה דהא ודאי מעיקרא קודם שראתה טהורה גמורה היתה משא"כ בד' ה' הא מיירי בזבה גמורה שהיא צריכה ספירת שבעה נקיים הלכך כיון דאתה מצריכה נקיים כדי להוציאה מחזקת טומאה דמעיקרא לפיכך בעינן שיהי' טהורים לגמרי ופשוט הוא:
ועוד נראה כי אף לדברי האבני מלואים דנדה לא נקרא אתחזק איסורא מ"מ הכא בנידן דידן אף לשיטתו נמי לא תלינן משום דהא כבר הקשה הוא עצמו בספרו ש"ש וכן הוא בפנ"י בקדושין ד' ס"ה דהאיך עד אחד נאמן במקולין שיש שם רוב בשר טריפה לומר על בשר זה שהוא כשר הא אין עד אחד נאמן נגד חזקה ומכש"כ נגד רוב דעדיף מחזקה וכולם תירצו דלא שייך לומר דאזלינן בתר רוב אלא אם הוא ע"י תערובות דאז הא גם לגבי דידיה גופא נתערב וגם הוא צריך לבוא לברר המיעוט מכח הרוב הלכך אמרינן דאזלינן בתר רובא אבל כל היכא דלדידיה עדיין לא נתערב הדבר לא שייך כאן רובא דהא כיון דהוא מכיר ההיתר הרי לדידיה עומד הוא עדיין בפני עצמו שלא בתערובות הלכך שפיר נאמן ע"ש בדבריהם ולפי"ז הא סברא זו לא שייכי אלא דוקא במקום שהעד יודע ברור הדבר משא"כ היכא דהעד עצמו מסופק בהדבר הא לא שייכי סברא זאת וכן צ"ל נמי לשיטת הראשונים דפסקי כאידך לישנא דכריתות דעד אחד נאמן אפילו כנגד חזקה היינו נמי מהאי טעמא משום דהא עיקר הטעם דאזלינן בתר חזקה הוא משום דילפינן זאת מויצא הכהן מן הבית לענין נגעים הלכך בעינן דומי' דהתם שהספק אם נתקטנה הנגע או לא הוא לכ"ע אף להעד אחד משא"כ בעלמא דעד אחד נאמן כנגד החזקה היינו נמי מאחר שהוא יודע בירור הדבר הרי לדידיה הא לא אתחזק כלל לפי"ז בנידן דידן שנמצא הכתם ואין ידוע מתי נעשה זאת אם באופן שנאסרה או לא הלכך כיון דהספק הוא להעד עצמו אז לכ"ע אפשר דאינה נאמנת והתם לענין ספירת שבעה נקיים שאני דהא היא אומרת ברי:
ומה שהקשה כת"ר דאמאי סגי בבדיקת פעם אחת בתוך שבעה נקיים הא כבר הכריע הפר"ת שאף לדעת הרמב"ם שספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן מ"מ כל היכא דאיכא לברורי אף להרמב"ם הוא מן התורה וא"כ הכא נמי הא אפשר לה לספור עוד שבעה נקיים ומדלא אמרינן הכי ע"כ שמן התורה היא בחזקת טהרה לגמרי וכת"ר פלפל הרבה בסברא זו אבל באמת אין שום ראי' מזה כי לבד שסברא זו עצמה אינה ברורה כ"כ בדעת הרמב"ם דהא עיקר הוכחת הפר"ח הוא ממה שהקשו דא"כ האיך ילפינן בתולין דאזלינן בתר רובא מראשו של עולה דלא חיישינן שמא טריפה היא והא להרמב"ם בלאו הכי לא חיישינן משום דאפילו ספיקא הוי הא נמי מדאורייתא מותר ומזה הוכיחו דהכא שאני כיון שאפשר לברר ע"י בדיקה לא אזלינן לקולא אבל ז"א כי לבד שכבר תירצו המחברים הרמב"ם בדרכים אחרים עיי' בטורי אבן בסוף מסכת חגיגה ובכו"פ סי' ק"י הכא בנידן דידן לא שייכי זאת כלל לאפשר לברורי משום דכל דבר שצריכין להמתין זמן מה והימים הראשונים יפלו לא שייכי זאת לאפשר לברורי דהא יפסיד הימים הראשונים והכא נמי אם תצטרך עוד ספירת נקיים הרי תפסיד מה שספרה וכה"ג אמרינן ביבמות ד' ס"ז באשת כהן שמת והניחה מעוברת שאם הניח בנים זכרים יאכלו העבדים בתרומה משום דכנגד הנפלים והנקבות הוי להו זכרים מיעוטא ולא חיישינן להו וקשה הא אפשר לברר ולהמתין עד שתלד אלא ע"כ דהא לא מקרי אפשר לברורי וכן מבואר בכמה דוכתא ואין להאריך:
גם מה שמפלפל לענין רוב התלוי במעשה ותמה על הא דרוב מצא"ש מומחין הם הא תלי במעשה בזה עירב כלאים כי מלבד דהא דהוי רוב הוא רק מדרבנן כמו שכתב בשושנת העמקים סי' י"ב הא בלא"ה הרי רבא דסובר רוב מצא"ש מומחין הוא סבר בבכורות דגם רוב התלוי במעשה הוא רוב ורבינא דסובר דלא הוי רוב ה"נ סובר דלא אמרינן רוב מצא"ש מומחין הם וכמש"כ התוס' ביבמות ד' קי"ט וכן הוא דעת רוב הפוסקים מלבד הרא"ה שכתב דאף רבינא שסובר דרוב התלי במעשה לא הוה רוב מ"מ בדיעבד אמרינן רמצא"ש מומחין הם והוא דעת יחיד וגם הוא סובר דבדיעבד הוה רוב ולחנם מפלפל בזה כי בעיקר הדין בודאי לא תלינן ולא שייך זאת כלל לחזקת טהרה דהא באמת לא מצינו בש"ס כלל בסופרת שבעה נקיים שתתלה את כתמה בדבר שתולין בו כתמים וכל דיני התליה הנזכרת בש"ס לא מיירי אלא בטהורה ודאי ואי לאו דחידשו לנו הפוסקים דאף סופרת שבעה נקיים תלינן מסברא היינו אומרין דלא תלינן דהא מסקינן בנדה ד' ס"ט דתחלתן או סופן בעינן לכ"ע משום דספורין בדוקים ומוחזקין לפנינו בעינן כדאיתא התם לפי"ז אם נמצא כתם בימי ספירתה אף שיש לה במה לתלות מ"מ ספורים מוחזקים עדיין לא הוי דהא אף לב"ש דס"ל בריש נדה דכל הנשים דיין שעתן מ"מ בכתמים הוא מחמיר כדאיתא, בש"ס מטעמא דבשוק של טבחים לא עברה והלכך אם נמצא כתם איתרע בדיקתה ומהאי טעמא מסתפק התוס' ד"ס ד"ה תולה אם טמא קל כגון סופרת מקצת או כולה רק שלא טבלה אם תולה בלא ספרה כלל ומהאי טעמא נמי כתב הח"צ הובא בשו"ת מעיל צדקה סי' ס"ז שאם יש לה מכה המוציא דם תמיד מ"מ כל שהיא בספירת שבעה נקיים אף אם הוא לאחר שלשה ימים של ימי ספירתה נמי אינו תולה במכתה ומביא ראי' מדאמרינן בנגעים דכל ספק נגעים כיון שנזקק לטומאה ספיקא טמא אף זו כיון שעכשיו צריכה נקיים ספק הם נקיים ספק אינן נקיים העמידוה על חזקתה שאין כאן נקיים וכן כתב הס"ט בסי' קצ"ו שאף לאחר שלשה ימים ג"כ לא תלינן מטעם דבעינן ספורים לפנינו ואף למאן דלא בעי מ"מ ספורים מוחזקים בודאי בעינן ע"ש והלכך אי לאו דחידשו לנו הראשונים שאף בשבעה נקיים נמי תלינן כתמים בכל דבר אנן מסברא לא הוי ידעינן זאת משום כיון דרוב דמים הם מן המקור ואף אם יש במה לתלות מ"מ מידי ספיקא לא נפקא הלכך בתחלת טומאה דוקא מקילינן משום דאמרינן כל מספיקא לא מחתינן לה טומאה משא"כ בסוף טומאה אף אם יש במה לתלות מ"מ לא תלינן וכה"ג מחלק הש"ס ריש נדה רק שהראשונים אמרו לנו דגם בכה"ג נמי תלינן משום דאמרינן שאף בימי ספירתה מ"מ כיון דלא ארגשה תלינן דהאי דם מעלמא אתי והוי ג"כ רובא להיתר והם אמרו לנו דהאי סברא לא אמרינן זאת בשלשה ימים הראשונים משום כיון דעדיין לא נסתם המקור לגמרי עלולה עדיין לראות וכיון שכן בספירת שבעה נקיים כיון דבעינן שיהי' בדוקים לפנינו הא כל כה"ג כיון דלאו בדוקים הם בודאי לא מהני ועיי' בישוי"ע סי' ק"צ שכתב דבשלשה ימים הראשונים שהיא בחזקת מעיין פתוח דמי זאת לחזקת הגוף ע"ש ואיתא בפ' המדיר ד' ע"ב בתוס' ד"ה אבל שחזקת הגוף יפה כחה שאף אם היא איתרע מ"מ דוחה היא חזקה אחריתא אף היכא שהחזקה ההיא לא איתרע ע"ש לפי"ז בתוך שלשה ימים דהוא בכלל חזקת הגוף בודאי אין לה חזקת טהרה כלל ואף דלא ארגשה מ"מ הא קי"ל דראי' אף בלא הרגשה סותר' ליומא מיהת וא"כ הא יכול להיות שהוא ספיקא דאורייתא ולא דמי לתחילת ראי' דאז כיון דלא ארגשה הוי ספיקא דרבנן משא"כ לענין סתירה כיון דליומא סותרת אף בלא הרגשה ממילא הא היי לה ספיקא דאורייתא וכן כתב הס"ט סי' קצ"ו ס"ק ל"ג ע"ש:
ועוד יש לומר כאן כי אף להפוסקים דמקילין אפילו בשלשה ימים כל היכא דידוע דמכתה מוציא דם כדאי' בסי' קצ"ו מ"מ הכא אף לדידהו לא תלינן משום דהתם לענין מכה יש שם הסברא דא"כ לא תוכל לטהר לעולם כדאיתא בסי' קצ"ו לענין כתם פחות מכגריס משא"כ הכא לא שייכי סברא זו דהא מי הכריחה שלא להחליף חלוקה וכה"ג כתב הדג"מ בסי' ק"צ סי' ל"ד לענין בדקה עצמה בעד הבדוק לה והניחתה תחת הכר ולמחר נמצא עליו דם דקי"ל שאם משוך טמא דחזקתה שהוא מן הקינוח ואם עגול ואין בו כגריס טהור דאמרינן שאין זה כ"א דם מאכולת ע"ש וכתב שם הדג"מ דבזה לא תלינן כל שהיא בתוך שלשה ימים הראשונים ואף דקי"ל דבפחות מכגריס תלינן אף בשלשה ימים הראשונים היינו משום דהתם אי אפשר להזהר משא"כ כאן הא אפשר לה להזהר ולא להניחו תחת הכר הלכך לא תלינן ע"ש והנה האחרונים חלקו עליו מטעם כיון דהוא פחות מכגריס לא היתה מעולם בכלל גזירות כתמים דהא על פחות מכגריס לא גזרו וכיון שכן שוב אין לחלק בין תוך שלשה או אח"כ ובין אם אפשר להזהר לבין אם לא אפשר להזהר כיון דעל כתם כזו לא גזרו מעולם משא"כ בנידן דידן כיון דנמצא הכתם יותר מכגריס הרי הוא בכלל גזירת כתמים בוודאי שייך כאן החילוק של הדג"מ דכיון שיש כאן תקנה יש להחמיר גם לפי מה שכתבתי בסמוך בשם הס"ט דכאן יש חשש דאורייתא משום דראי' אף בלא הרגשה סותרת היא מ"מ ליומא יש מקום לדברי הדג"מ משום שיש לומר כי עד כאן לא גזרו על פחות מכגריס רק בתחילת ראי' שאז הוא ספיקא דרבנן דהא בלא הרגשה אינה טמאה משא"כ בימי ספירתה היכא דמעיינה פתוח כגון בשלשה ימים הראשונים וגם היא סותרת ליומא מן התורה אף בלא הרגשה וכיון דהוי ספיקא דאורייתא אפשר דאף בפחות מכגריס נמי חיישינן כיון דליכא כאן הסברא דאי אפשר לה להזהר ובנידן דידן בודאי אין להקל כן נלע"ד: