שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
יורה דעה · סימן נד
שאלה בטבח שמכר בשר עגל באמרו שהוא לאחר שבעת ימים ואח"כ נתברר ששקר דיבר אם נאמן עוד למכור שאר בשר כשר או נאמר מדפקיר בהא חשוד נמי בשאר איסורין דכוותא:
תשובה גרסינן בבכורות ד' ל' החשוד לדבר חמור חשוד לדבר הקל והחשוד לדבר הקל אין חשוד לדבר החמור החשוד לשביעית אינו חשוד למעשר מ"ט שביעית לא בעי תומה ומעשר בעי תומה החשוד על המעשר אין חשוד על השביעית מ"ט דמעשר יש לו פדיון שביעית אין לו פדיון וכו' החשוד בדאורייתא חשוד על דרבנן החשוד בדרבנן לא חשוד על דאורייתא ע"ש בסוגי' והנה כאן אינו מבואר רק לענין מחמור לקל או להיפך אבל זאת עדיין אינו מבואר בחשוד באיסור אחד אי חשוד הוא לאיסורא דכוותא או לא כיון שמ"מ הוא שם איסור אחר ואף ששוה הוא בחומר מ"מ הא אינו שוה בשמו עוד זאת יש לבאר אף בהדברים שהוא חשוד עליהן כגון מחמור לקל או לר' מאיר דס"ל שם בסוגי' ובעירובין ד' ס"ט דהחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה אם זאת הוא מן התורה או אינו רק מדרבנן אבל מן התורה אינו חשוד הוא לאיסור אחר ולכאורה יש להביא ראי' מהא דחולין ד' ה' דאמרינן התם מעם הארץ פרט למומר שאין מקבלין ממנו קרבן ר"ש בן יוסי אומר משום ר"ש אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו מאי ביניהו ואמר רב המנונא במומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא ביניהו דלת"ק אינו מביא קרבן דהא מומר הוא ולר"ש חייב דהא מדם שב מידיעתו הוא וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות בזה כר"ש דמומר על החלב מביא קרבן על הדם והנה חלב ודם איסורין שוין הם לגמרי כמש"כ התוס' בחולין שם משום דהא שניהם בכרת הם ועולין לגבוה וגם שניהם נאמרו בלאו אחד כל חלב וכל דם וכו' וממילא החשוד לחלב בודאי חשוד הוא ג"כ על הדם כדאיתא בפוסקים והשתא אם נאמר דמה דאמרינן בכל דוכתא דהחשוד לדבר אחד הוא חשוד לאיסורא דכוותא הוא מן התירה א"כ לפי"ז ע"כ הוא אינו שב ג"כ מידיעתו דהא חשוד הוא ע"ז מן התורה וא"כ להרמב"ם שסובר ג"כ דבקרבן בעינן דוקא שיהי' שב מידעתו אמאי סובר דמומר לחלב מביא קרבן על הדם הא מן התורה לא שב מידעתו הוא אלא ע"כ מוכת מזה דהא דנעשה חשוד לאיסורא דכוותא הוא רק מדרבנן וראיתי בספר קרן אורה במסכת הוריות שמביא ג"כ דהא דחשוד הוא לאיסורא דכוותא הוא רק מדרבנן ומוכיח זאת מהא דר' מאיר שסובר דמומר לדבר אחד דהוי מומר לכל התורה כולה א"כ האיך מקבלין קרבנות מפושעי ישראל והיינו מימר לשאר עבירות כמו שמפרש רש"י שם בחולין ד' ה' דפשעים אלו המורדים הא אמרינן התם בסוגי' דמכם בא להוציא את המומר דאין מקבלין ממנו קרבן לכולי עלמא ולר' מאיר הא כיון שהוא מומר לדבר אחד הוי נמי מומר לכל התורה כולה והאיך מקבלין ממנו קרבן אלא ע"כ דהוא רק מדרבנן ע"ש מיהו עדיין יש לדחות את הראי' שכתבנו משום דהא יש להבין דכאן כתב הרמב"ם שאם הוא מומר לעבירה אחת אפילו אם הוא להכעיס מ"מ מביא קרבן על עבירה אחרת ולא נחשב כמומר לכל התורה כולה ואילו בהלכות תפילין פוסק דמומר להכעיס לדבר אחד פסול הוא לכתיבת תפילין משום דאינו בכלל קשירה וכתב הר"ן בפ' השולח דלהרמב"ם פסול הוא מן התורה ע"ש הרי להדיא מבואר דכל דעובר הוא להכעיס אפילו אם אינו חשיד רק לדבר אחד מ"מ חשוד היא לכל התורה כולה וא"כ אמאי מביא קרבן הא אינו שב מידיעתו הוא כיון דאף מדאורייתא נמי נפסל:
והנה הרמב"ם בפ"ד מהלכות רוצח כתב שמומר להכעיס אף רק לדבר אחד הוי בכלל אפיקורס ע"ש והקשה הג"מ שם דא"כ אמאי מומר לדבר אחד מביא קרבן להרמב"ם הא כיון שהוא אפיקורס הרי הוא בכלל מומר ומומר הא נתמעט קרבן מדכתיב מכם להוציא את המומר ומחמת כן רוצה לומר דהא דכתב הרמב"ם דמומר לדבר אחד דהוי אפיקורס הוא רק מדרבנן ע"ש אבל לדעתי זה אינו דהא להדיא כתב הר"ן דהוא מן התורה הלכך נראה שבאמת יכול להיות שגם הרמב"ם סובר דהחשוד לדבר אחד חשוד הוא לדכוותא אף מן התורה ולפי"ז החשוד בחלב אינו שב מידיעתו אפילו מאיסור דם משום דזה איסורא דדכוותא והא דמביא קרבן על הדם סובר הרמב"ם כיון דאמרינן שם בחולין ד' ה' מן הבהמה להביא ב"א שדומין לבהמה מכאן אמרו שמקבלין קרבן מפושעי ישראל ע"כ בגמרא ורש"י פירש ביומא ד' ל"ו דפשעים היינו להכעיס והנה זה ברור דרשע כזה אשר כוונתו להכעיס את הבורא יתברך אפילו אם הוא רק בעבירה אחת מ"מ כיון דפקיר הוא כולי האי בודאי חזקה הוא שאינו מאמין בדברי תורה כלל כיון דהוא עושה להכעיס ורשע כזה בודאי אינו שב מידיעתו אף מכל עבירות שבתורה דמה איכפת לו בהידיעה כיון שרצונו להכעיס ואפילו הכי מבואר בגמרא דמביא קרבן והיינו ע"כ משום דזה הוה גזירת הכתוב שמקבלין ממנו והטעם הוא כדי שיחזרו בתשובה כדאמרינן התם בגמרא ולפי"ז הא יש להבין באמת אמאי אין מקבלין קרבן מהאי טעמא ג"כ קרבן ממומר לכל התורה כולה הא גם במומר כזה נמי שייך הסברא שמא יחזור בתשובה אלא ע"כ דהתם ג"כ גזירת הכתוב הוא מדכתיב מכם דדרשינן מזה להוציא את המומר כזה שאיני מביא קרבן נמצא דהכל גזירת הכתיב הוא הן מה שמומר להכעיס לדבר אחד מביא קרבן וגם הא דמומר לכל התורה איני מביא ולא איכפת לן במה דאינו שב מידיעתו ודלא כר"ש והאי דרשה דדרשינן משב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא מוקי לה הרמב"ם לענין חשיד לאכול חלב שמביא קרבן על הדם משום דזאת יליף לה הרמב"ם ממן הבהמה כדלעיל רק דמוקי לה למה דדרשינן בפ"ג ממסכת שבועות להיכא שטעה בדין כגון בנשבע על הככר שלא לאכלו ומצטער עליו ואכלו דאיש כזה בודאי שב מידיעתו נקרא כיון שלא עבר אלא מחמת טעות וכמו שהביא הרמב"ם זאת ג"כ בפ"ג מהלכות שבועות:
ולפי"ז עדיין אין ראי' מהרמב"ם דמה שהוא חשוד לדכוותא הוא רק מדרבנן ולפי מה שכתבתי יש לתרץ מה שהקשה המ"א בסי' ל"ט ס"ק ג' על הרמב"ם שפסק שמומר להכעיס לדבר אחד פסול אף לכתוב תפילין משום דלא הוי ג"כ בכלל קשירה א"כ בחולין שם דמקשה הגמרא על הא דאמרינן דחוץ מן המומר והמנסך את היין דאין מקבלין ממנו קרבן דאמאי אין מקבלין ממנו הא לא הוי מומר רק לדבר אחד ומחמת כן מוכרח הגמרא לאוקמי דהכונה הוא חוץ מן המומר לנסך את היין והשתא לדברי הרמב"ם מאי דוחקיה דגמרא לאוקמי כן ואמאי לא מוקמינן כפשטא דהאי מומר מיירי להכעיס ע"ש אבל לפי מה שכתבנו לא קשה כלל להרמב"ם דהא איתא התם בברייתא דמקבלין קרבנות מפושעי ישראל וסובר הרמב"ם בזה ג"כ כרש"י דפושעים היינו להכעיס וכמו דאיתא ג"כ ביומא שם וממילא לפי"ז ע"כ הא אי אפשר לחלק בין להכעיס או לא:
וראיתי במהרי"ט אלגזי בבכורות פ"ד שמביא שם פוסקים הסוברים שהחשוד לדבר אחד אינו חשוד אף לאיסורא דכוותא ע"ש וכן מבואר הוא בחידושי הרשב"א בחולין ד' ד' שכתב וז"ל ומומר לאחת מכל מצות השם חוץ מע"ז ומחלל שבת בפרהסיא שוחט בינו לבין עצמו בלא בדיקת סכין וכו' ע"ש חוץ ממי שחשוד לאותו דבר ומשמע שם שאף אם הוא חשוד במידי דאכילה כגון אוכל חלב או דם אף שהוא ג"כ ל"ת מ"מ כל שאינו חשוד לאותו דבר ממש נאמן אף ששניהם איסורין שווין הם וכן מבואר בתשובות הרשב"א בסי' תר"ל ותרפ"ז ע"ש וכן הוא מבואר בב"י בסי' קי"ט כי לאחר שהביא שם תשובות הרמב"ן בסי' ק"ע שכתב שאפילו החשוד לדבר חמור אינו חשוד אפילו לקל ממנו שהקשה עליו מהא דתנן בפ' עד כמה דהחשוד על השביעית חשוד הוא על הטהרות ומפרש טעמא בגמרא משום כיון דחשוד הוא על דאורייתא כ"ש שחשוד הוא על דרבנן אלמא דהחשוד על החמור בודאי חשוד הוא על הקל ותירץ הב"י שאפשר שדעתו הוא שלא אמרו כן אלא מדאורייתא לדרבנן שיש הפרש רב ביניהם דהא מן התורה שרי לגמרי היא אבל אם שניהם הם מן התורה או שניהם הם מדרבנן אז אפילו מחמור לקל נמי אמרינן דאינו חשוד ע"ש והמעיין בב"י יראה דלא מבעי אם בא להעיד לאחרינא בודאי אינו חשוד אלא אפילו אם בא להעיד בדנפשיה נמי נאמן אף מחמור לקל דהא הב"י התם בא לתרץ הסוגי' דפ' עד כמה שלא יהי' קשה מזה על הרמב"ן והתם הא מיירי אף אם בא להעיד בדנפשיה ע"ש הרי להדיא דלדעת הרמב"ן אינו חשוד אף לאיסורא דכוותא ואף לתירוץ השני שם בב"י מ"מ מבואר דדוקא מחמור לקל הוא חשיד אבל באיסורא דכוותא לעולם איני חשוד ע"ש היטב:
ואין להקשות א"כ למה להגמרא ליתן טעם במעשר ובשביעית שיש בכל אחד חומר מה שאין בחבירו ומשום הכי החשוד ע"ז אינו חשוד ע"ז תיפוק לי דבלאו הכי דאפילו הם שוים נמי לא חשיד על איסורא אחרינא דהא אפילו בדכוותא נמי איני חשוד י"ל דכוונת הגמרא לא בא רק לומר שלא נאמר שהאיסור השני הוא קל מן הראשון והחשוד על החמור הא חשוד הוא על הקל לכך קאמר הגמרא מה שאתה רוצה לומר שכיון שהוא חשיד על מעשר אינו נאמן על שביעית משום דמעשר בעי חומה ושביעית לא בעי חומה דהוי מחמור לקל דכה"ג הוי חשוד ע"ז אני אומר לך שאינו חשוד על שביעית משום דהא יש ג"כ חומר בשביעית מה שאין במעשר דשביעית לית לה פדיון ואז ממילא לא הוי זאת מחמור לקל אבל באמת ה"ה בלא זאת ואפילו באיסור דכוותא כל שהוא שם איסור אחר אינו חשוד לי ופשוט הוא עכ"פ מבואר הוא ששיטת הרמב"ן והרשב"א שאף לאיסורא דדכוותא נמי אינו חשוד ודע כי תשובה זו מהרמב"ן היא אף שנדפסת היא בתשובות הרשב"א סי' ס"ז מ"מ של הרמב"ן היא:
עוד נראה לי דאף לשיטת הרמב"ם שהוכחנו שסובר דהחשוד לאיסור אחד חשוד נמי לדכוותא ובאמת מוכח ג"כ מדבריו בפי' המשנה שלו בפ' עד כמה מ"מ נראה דכ"ז אי ידעינן בבירור דהאיסור השני הוא ממש דכוותו אבל אם הוא באופן שיש איזה ספק אולי האיסור השני חמור הוא מהאיסור שנחשד עליו גם הרמב"ם מודה דמספיקא תלינן לקולא ואמרינן דאולי לאיש הזה האיסור השני חמור אצלו והחשוד לקל הא אינו חשוד על החמור ותדע דהא שני אנשים שזה חשוד על השביעית וזה חשוד על המעשר מותר ליקח מזה שביעית ומזה מעשר ותלינן מספיקא דלזה טבל חמור משום דאית בו עון מיתה ולזה שביעית חמיר משום דלא מהני לה פדיון ומנ"ל לן להקל כ"כ וכי באובנתא דלבא יתבינן ואולי נהפוך הוא ואז ממילא שניהן חשודין הם אלא ע"כ כיון דכל ישראל הם בחזקת כשרות מש"ה כל היכא דאיכא ספיקא אוקמינן גברא על חזקתו ובמה דאיתרע איתרע ובמה דלא איתרע לא איתרע:
גם נראה דהא באמת עפ"י הדין בודאי טבל חמור הוא יותר משביעית דטבל עון מיתה הוא משא"כ שביעית ואף ששביעית לא מהני לה פדיון מ"מ מה בכך הא כיין דקי"ל דהחשוד לחמור חשוד לקל ואנן ידעינן דטבל הוא חמור יותר א"כ מנ"ל לן לומר דהאי גברא לא ידע דין זה ואצלו טבל הוא קל יותר משביעית ואמאי לא נאמר דגם הוא יודע זאת ובפרט אי ידעינן אנן שהחשוד הוא עצמו יודע הדין והוי לי' חשוד לחמור דנעשה חשוד להקל ובפרט אם נאמר דהוא מן התורה הא הוי ספיקא דאורייתא אלא ע"כ כל היכא דאיכא ספיקא ויש לתלות לקולא תלינן ולפי"ז נראה נמי דלשיטת הפוסקים דהחשוד לדבר שהוא קל בעיני האדם אף שהוא חמור מצד הדין מ"מ ג"כ אינו נעשה ע"י חשוד לדבר שהוא חמור בעיני אדם אף שעפ"י הדין הוא קל יותר כדאיתא ביו"ד סי' קי"ט והיינו כי לשיטה זו שוה ממש חומר וקולו של בני אדם לחומרו וקולו שהוא מצד עצם הדין א"כ היכא דמסתפקא לן בהאי גברא אי איסור זה חמור לו מחמת דבעי חומה או כה"ג או דאיסור אחר חמור לו משום דלית ליה פדיון דהוא הכל סברא דאורייתא אזלינן אנן לקולא ואמרינן דלא נעשה חשוד לאחרינא ה"ה נמי אם יש לן ספק בהאי גברא לחוד או בכל העולם נמי איזה דבר הוא חמור בעיני ני אדם מחמת כי יש סברא לכאן ולכאן ג"כ צריכין אנו ליזול להקל והיינו הכל מהאי טעמא דמוקמינן לגברא בחזקת כשרות הלכך בנידן דידן נמי כיון שיש ספק אי שאר איסורין חמור לו מעגלים קודם שבעת ימים אי לא מספיקא אזלינן לקולא ולא נעשה חשוד לאחרינא:
עוד נראה לי דאף בחשוד לאותו דבר ממש מ"מ אם הוא אומר ברי שהוא מתחרט על מה שעבר ועשה תשובה אף שאין מאמינין אותו עד שיעשה תשובה כפי המבואר בפ' ז"ב מ"מ שוב אינו נפסל אלא מדרבנן אבל מן התורה כשר הוא חדא דהא מדברי התוס' בב"ק ד' ק"ח ד"ה תרי כפילא שכתבו שאף אם נתברר עליו שנשבע לשקר כדי להכחיש ממון חבירו מ"מ מה שפסול עוד לשבועה לא הוי זאת רק מדרבנן ע"ש והיינו דסברי דאף חשוד לאותו דבר עצמו מ"מ אינו פסול אף לאותו דבר רק מדרבנן ועוד דהא אמרינן בקדושין בפ' האומר ד' ס"ג דהאומר לאשה הרי אח מקודשת לי ע"מ שיש לי מנה שצריך דוקא לברר שהיה לו המנה בעת הקדושין אבל כל זמן שאינו מברר לא הוי רק ספק קדושין אף שהוא אומר ברי שהיה לו ובמקדש ע"מ שהוא צדיק קי"ל דאף אם הוא רשע גמור מ"מ אם אומר שהוא עשה תשובה כיון שהיא אינה יכולה להכחישו הוי ודאי קדושין עיי' בב"ש סי' ל"ח ס"ק נ"ה ועיי' ברבינו ירוחם שדעתו הוא שאף אם גזל מחבירו והגזילה עדיין היא בידו מ"מ אמרינן שמא הסכים בדעתו לחזור לו הגזילה ע"ש והיינו טעמא שאף שהוא בחזקת רשע מ"מ לא שייך כה"ג לומר דמספיקא מוקמינן אותו על חזקת הראשונה כמו דאמרינן בע"מ שאני עשיר שאם היה מוחזק בעני אזי לא הוי אפילו ספק קדושין ולא אמרינן אולי יש לו איזה עושר טמון כמו דחיישינן בע"מ שיש לו מנה והיינו מטעם דכיון שמוחזק לנו בעני מעמידין אותו על חזקתו הראשונה ולא הוי אפילו ספק קדושין מ"מ בהיה בחזקת רשע נאמן שעשה תשובה והיינו כמו שחילקו הפוסקים עפ"י דברי התוס' בריש גיטין שכתבו שאף דעד אחד אינו נאמן נגד החזקה מ"מ היכא שהוא בידו נאמן והכא נמי הא בידו לעשות תשובה וכל כה"ג נאמן אף נגד החזקה עיי' במקנה באה"ע סי' ל"ח סי' ל"א ולפי"ז ע"כ צ"ל הא דקי"ל במומר לאכול חלב ואכל בשוגג דאינו מביא קרבן מטעם דאינו שב מידיעתו ע"כ אי משום דמומר שאני או דמיירי דעדיין עומד במרדו כגון שאוכל עדיין האיסור ואומר בפירוש שאינו מתחרט ע"ז אי משום חומר דחשש חולין בעזרה מחמרינן מספיקא משא"כ היכא דהוא חייב שבועה והוא מוחזק לרשע ואומר שכעת עשה תשובה ואינו רשע בודאי נאמן כיון שהוא בידו כמו דאמרינן לענין קדושין. והלכך בנידן דידן נמי כיון דלא נחשד רק באיסור מכירת העגלים קודם זמנן דלכל הפוסקים ואף לדעת הרמב"ם כפי מה שביארו הפוסקים דבריו הוא רק איסור דרבנן לחוד הלכך לא מבעי לשיטת הראשונים המפרשים דהא דאמרינן בבכורות דהחשוד לקל שאינו חשוד לחמור הכוונה הוא מה שהוא חמור מצד הדין אז בודאי נאמן הוא על שאר בשר שיש בו חשש איסור דאורייתא דהא משנה שלימה שנינו החשוד על דרבנן אינו חשוד על דאורייתא ורוב הנטרפים הם ע"י סירכות או שאר נקבי האיברים שיש בזה איסור דאורייתא ודאי או ספק דאורייתא ואף שיש ג"כ חומרות שאנו מחמירין אף שעיקרם ג"כ מדרבנן כמו שהי' במיעוט קמא דקנה או כיוצא בו עיי' ח"ש סי' כ"ג ס"ק ט' דזה הא הוי איסור דכוותא מ"מ בשביל זה אין לנו לפוסלו מלהיות נאמן משום כיון דרוב הטריפות יש בהם חשש איסור דאורייתא דע"ז אינו חשוד ובשביל המיעוט שאין בזה רק איסור דרבנן אין לנו לחוש כיון דהוא מילחא דלא שכיחא לא חיישינן לזה תדע דהא מהאי טעמא מומר לתיאבון מותר לאכול משחיטתו הי כא דבדקו לו סכין ולא חיישינן אולי הזדמן לו איזה חשש של שהי' או כיוצא בו והיינו משום כיון דלא שכיח לא חיישינן לזה ואף אם יזדמן דבר שהוא ספק איזהו חומרא ואולי הוא ג"כ איסור דכוותא מ"מ מאחר דהא דחיישינן לו לדכוותא הוא רק חשש דרבנן לחודא ולדעת הרמב"ן לפי תירוץ הראשון של הב"י אינו חשוד כלל לדכוותא וכן הוא דעת הרשב"א ולדעת התוס' הא הוכחתי שאפילו לאותו דבר עצמו אינו רק דרבנן והא דחשבינן לו אינו שב מידיעתו הא מיירי הכל שעדיין עומד במרדו אבל אם אומר שהוא מתחרט על מה שנעשה אז לא הוי רק ספק חשוד הלכך הכא אפילו אם מסתפק לנו איזה איסור חמור עליו אינו רק ספיקא דרבנן ומצורף לזה דאינו נכשל בזה רק פעם אחת דלדעת כמה פוסקים נאמן לומר שוגג הייתי ועוד דהא דעת עוד פוסקים שאם לא רצה להכשיל לחבירו רק באיסור דרבנן לחוד נאמן אח"כ לומר שוגג הייתי ודי לו בהזכרה בעלמא עיי' ברמב"ם פ"ז מהלכות מ"א מכל הלין טעמא יש להכשירו ולהחזירו לאומנתו לבד בעגלים שנכשל בזה שוב אינו נאמן. הארכתי בזה לפי שראיתי במשכנות יעקב יו"ד סי' וא"ו שתירץ שם הקושי' שהקשו הפוסקים על הרמב"ם בפ"ד מהלכות שחיטה והובא זאת ג"כ ביו"ד סי' ב' דאף מי שהוא רק מומר לדבר אחד שאינו מעניני שחיטה מ"מ אין לשחוט אם לא ע"י בדיקת סכין תחלה והקשו עליו מהא דאמרינן בגמרא דאם נגנבו גדיו ותרנגוליו ומצאן שחוטין שהם מותרין אלמא אף שחשוד הוא על הגניבה מ"מ לא נעשה בשביל כן חשוד על השחיטה והא לדברי הרמב"ם כיון דחשוד לגניבה הרי צריך הוא בדיקת סכין דוקא ותירץ המ"י משום דהא מבואר בבכורות שהבאתי לעיל דהיינו טעמא דהחשוד לשביעית אינו חשוד למעשר משום דשביעית לא בעי חומה ומעשר בעי חומה וכו' משמע דלאו היינו טעמא היינו אמרינן דהחשוד לזה הוי נמי חשוד לאחרינא הלכך בכל שאר איסורים שלא נזכרו בגמרא ההפרש ביניהם חיישינן אולי האיסור האחר שאנו חיישינן עליו הוא קל אצלו יותר מהאיסור שהוא חשוד עליו והחשוד לחמור הא בודאי חשוד הוא לקל ומשום הכי שפיר פסק הרמב"ם דהחשוד לדבר אחד צריך בדיקת סכין משום דחיישנן שמא בדיקת סכין קל אצלו יותר מהאיסור שהוא חשוד עליו משא"כ גניבה יודעין אנו שהוא קל בעיני אדם כדאמרינן רוב בגזל והלכך דמי זאת לשביעית ולמעשר דאמרינן דהחשוד לזה אינו חשוד לאחרינא משום דהוי מקל לחמור דאינו חשוד ע"ש שכתב שמכאן הוציא הרמב"ם דינו דמצריך בדיקה לחשוד לשאר עבירות משום מאחר דלא ידעינן בהא קולא וחומרא חיישינן מדפקר בהא פקר גם באידך לבד מהני המפורשים בבכורות שם דמצינו טעם בכל אחד להקל ע"ש הרי להדיא מבואר מדבריו היפך ממה שכתבתי שכל מספיקא תלינן להקל ומדבריו מבואר דכל מספיקא מחמרינן ונעשה חשוד אף למילתא אחריתא דלא ידעינן אם הוא חמור אצלו או קל והנה לענין שחיטה היה אפשר לישב קצת משום כיון דספיקא הוא אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וחיישינן אולי דיני שחיטה קל אצלו יותר מהדבר שהוא חשוד עליו אך מדבריו נראה שגם בשאר איסורין ג"כ תלינן מספיקא לחומרא אבל לדעתי דבריו בזה תמוהים מאוד כי לבד מה שהוכחתי לעיל היפוך דבריו הא הרשב"א והרא"ש והכ"מ ושארי גדולי הפוסקים שכתבו שדוקא לענין בדיקת הסכין לחוד כתב הרמב"ם שמומר לדבר אחד אינו נאמן משום כיון דאית בו טירחא יתירא אמרינן דגברא כזה אין רוצה להטריח משא"כ בשאר איסורים נאמן עיי' בדבריהם הרי להדיא מבואר היפוך דלדבריו כל דלא ידעינן אנן הקולא והחומרא חשדינן לו מספיקא ולדידהו תלינן להקל והיינו ע"כ כמה שכתבתי לעיל דלאו דוקא בשביעית ובמעשר נאמרו כן אלא ה"ה בכל מקום כל שאנו יכולין לתלות דבאחרינא לא נחשד תלינן ועוד יותר מזה קשה לפי דבריו שכתב שהרמב"ם שמצריך בדיקות סכין למי שהוא מומר לדבר אחד הוציא דינו מהא דחשוד על השביעית הא ידוע הוא כי מומר נקרא מי שעבר כמה פעמים שהוא מועד לעבור וחשוד קרא אף מי שלא עבר רק פעם אחת כדאיתא בפוסקים וכן כתב להדיא המהרי"ק שורש ק"ט וכן מוכח להדיא בסנהדרין ד' כ"ה בההוא טבחא דנפקא טריפתא מת"י דמסיק הגמרא אלא מאי תקנתא כדרב אידי בר אבין דאמר החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב והשתא אי נימא דחשוד נקרא דוקא בשלשה פעמים א"כ היכא מייתא מזה ראי' לעובדא דידן הא התם לא הוציא טריפה רק פעם אחת וא"כ אפשר דלזה מהני אף אם יעשה התשובה רק בביתו כמו דמצינו החילוק בפוסקים היכא דאינו עובר מחמת חימוד ממון דמהני לו תשובה אף בביתו ואינו צריך לילך למקום שאין מכירין אותו אלא ע"כ דחשוד מיירי נמי אפילו רק בפעם אחת ועי"ש בבכורות ד' ל"ו דאמרינן אימר דאמר ר"מ לחששא לאחזוקי מי אמר ועיי' בתוס' סנהדרין ד' כ"ו ד"ה חשוד וברא"ש שם וא"כ לפי דברי המכ"י למה פסק הרמב"ם דוקא במומר לדבר אחד שהוא מוחזק בעינן בדיקות סכין דוקא הלא לדבריו אף רק בחשוד בעלמא נמי הא בעינן בדיקות סכין דהא התם בבכורות ג"כ רק בחשוד מיירי ואין לומר דהרמב"ם מיירי דוקא בבא להעיד לאחרינא על הבשר שהוא כשר ובזה בעינן דוקא שיהי' מומר חדא מנ"ל זאת להרמב"ם כיון דלפי דברי המכ"י עיקר המקור הוא מבכורות שם והתם הא מיירי להדיא בבא להעיד על של עצמו דהא מיירי התם במי שחשוד למכור וא"כ האיך שביק עיקר הדין דמיירי בש"ס וכתב דין שאינו מבואר שם ועוד דבפ' י"א מהלכות עדות הלכה ז' פסק להדיא דאף בשלו נמי נאמן דהא כתב שם דחשוד אינו נאמן בשלו דוקא בדבר שהוא חשוד בו אבל בשאר דברים נאמן ולדברי המכנ"י הא אינו נאמן הלכך מה שכתבתי נראה לי עיקר: