שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
יורה דעה · סימן נג
שאלה ע"ד קצב א' שהיה לו בשר שנשחט ביום א' בבוקר ומכר איתם ביום ה' לעת ערב ואומרים עליו שגם מכבר נכשל בזה והוא מתנצל עכשיו ששכח מחמת שהי' טרוד כי בנו הי' אז חולה גדול ר"ל. גם העיר עליו עד א' המוחזק בכשרות שבעת שנטל החלב מהכרס ומבה"כ מצא המשרת נקב שהוגלד פי המכה והראה לו את הנקב ואמר כמדומה לי שהוא טריפה וגער בו הקצב ואמר שאינו כלום ומכר הכרס לנכרי ונראה ממנו שרצה למכור הבשר לישראל רק שאח"כ לא הניחו לו השוחטים ע"כ השאלה:
תשובה הנה בתשו' הרא"ש כלל כ' נשאל על טבח שנמצאת טריפה ת"י שתים ושלש פעמים אי מהני לו קבלת דברי חבירות אי לא והשיב כי כאן לא שייך להזכיר קבלת דברי חבירות כי ענין חבירות הוא דברי פרישות שאחרים נוהגים זאת ואחרים אינם נוהגים ולא מחמת רוע לבם רק לדעתם אין בזה שום איסור והילכך אחר שמקבלים עליהם דברי פרישות ומבטיחים לנהוג כדרך החברים מאז והלאה היו סומכים עליהם דהא לא איתרעו לעבור במזיד אבל בענין הטריפות שהוא מעיקר הדת והכל יודעין אותו ונוהגין בו וזה שלא חש לבדוק ולהוציא טריפה מת"י אם עשה במזיד רשע הוא בעיניו ואף אם מקבל עליו להיות זהיר מכאן ולהבא אין מאמינין אותו עד שיקבל עליו התשובה המבוארת בפ' ז"ב שילבש שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו וכו' ע"כ ד' הרא"ש והנה הרא"ש התחיל בדבריו שהוציא טריפה שתים ושלש פעמים ומזה הוכיחו האחרונים והסכימו כי כוונת הרא"ש הוא דעד תרי זימנא אמרינן אולי שוגג הוא אבל אם עבר יותר משתי פעמים אמרינן בודאי מזיד הוא גם דעת הח"ש דאם ספק אם היה שוגג או מזיד אזי אם יש בו חימוד ממון אמרינן בודאי דהוא מזיד וכמו שכתבו הראשונים מהא דפ"ק דחולין בההוא טבחא דנפיק טריפה מת"י משמע רק פעם א' והעבירו ולא דנו כשוגג והיינו משום דהתם מיירי דהיה שלו ואית בי' משום חימוד ממון משום הכי אף בפעם אחת צריכין לדון אותו למזיד. אמנם מתשו' הרשב"א משמע דאף היכא דעובר על האיסורין המפורסמין לאיסור מ"מ משמע מדבריו דאפשר דמהני נמי דברי חבירות שכתב בתשו' סי' תרל"ה שאם הוציא טריפה מת"י פעם אחת ושתים צריכין לדקדק אם מהני קבלת דברי חבירות אם לא ואם ראינו שדואג ומתאנח על עבירה שבא לידו אזי מקבלין אותו ע"ש ועוד כתב בתשובה אחרת דטבח שתלש הסרכות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים וכו' ותקנה זו איתא בגמ' סנהדרין בפ' זה בורר והתקנה של קבלת דברי חבירות איתא בבכורות. ובכל זה כתבו כולם דאין חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן. וראי' מעירובין פ' הדר בההוא דנפק בשבתא בחומרתא דמידותא. ולכמה מפרשים לא היה שם אלא איסור דרבנן משום דהוא תכשיט ואפילו הכי דנו אותו לפסול ע"ש נמצא בנידן דידן אף שנכשל באיסור דרבנן מ"מ צריך דוקא נמי לילך למקום שאין מכירין אותו וכמבואר בפרק זה בורר. דאי לאו הכי אינו מתכשר עדיין כן היה נראה לי לכאורה. והנה הר"ן בפ' זה בורר הקשה על סברא וחילוק זה של הרא"ש שכל היכא שהוא מעיקרי הדת לא מהני קבלת דברי חבירות מהא דאיתא בבכורות דהחשוד למכור תרומה לשם חולין מהני נמי קבלת דברי חבירות והא התם במזיד מיירי וגם הוא מעיקרי הדת ואפ"ה מהני קבלת דברי חבירות ולא בעינן דוקא שילבש שחורים ויחזיר אבידה בדבר חשוב:
אמנם לדעתי על הרא"ש לא קשה כלל משום דהרא"ש כתב בפ' זה בורר על הא דאמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות אשה דהקשה התוס' מ"ש מאוכל נבילות לתאבון דפסול ומסיק דלישנא דחשוד הוא היינו היכא שלא ראינו שעבר עבירה רק הקול יוצא עליו אבל לא ידענו דבר ברור וארבעים בכתפי' דקאמר הגמ' דמשמע דמחייב מלקות לא בשביל העבירה הוא אלא היינו משום דמלקין על לא טובה השמועה ע"ש הלכך לפי"ז לא קשה מהא דבכורות דהתם הא לא מיירי אלא בחשודים כדאיתא במשנה ובגמ' וכן הוא באה"ע סי' מ"ב. וכן הוא בח"מ סי' ל"ד החילוק לענין נאמנות בממון בין שעבר על עבירה ממש ובין רק חשוד בעלמא והיינו בשביל חילוק של הרא"ש הנ"ל אמנם ראיתי כי על דבר זה נשאל ג"כ בעל העבודת הגרשוני שאלה ט"ו ומסיק שם שאין מעבירין אותו ודי בקבלת ד"ת לחוד. ועיקר ראייתו מדברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות מ"א שכתב שטבח שנמצא אחריו חוטין או קרום של חלב מלמדין אותו ומזהירין אותו שלא יזלזל באיסורים אבל אם נמצא חלב כשעורה מעבירין אותו וכו' והיינו ע"כ משום דכיון דחוטין וקרומים הם רק איסור דרבנן לחוד די באזהרה בעלמא. הרי מוכח מהרמב"ם שבאיסור דרבנן אין מעבירין אותו רק מזהירין לחוד ואפילו אם הוא טבח למכור לאחרים ויש בו חשש של חימוד ממון נמי הדין כן וכן מפרש הת"ה הובא בב"י סי' ס"ד דהגמ' בפ' ג"ה ד' צ"ג בטבח שנמצא אחריו חלב דאמרינן דמעבירין אותו מיירי בטבח המוכר לאחרים ע"ש ואפילו הכי אם נמצא אחריו חוטין וקרומים דהוא רק דרבנן אין מעבירין אותו ודי באזהרה לחוד ע"כ ת"ד. אבל מ"מ לדעתי קשה לסמוך על סברא זו לחוד חדא דהא כתב הג"א בפ' ג"ה שם וז"ל אבל אם מוכר חלבים בחזקת שומן או טריפה בחזקת כשרות מחמירין עליו יותר מפני שהוא מזיד וכו' עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב ע"ש הרי משמע ומוכח שמחלק בין טבח שנמצא אחריו חלב שלא ניקר יפה למוכר תלב ממש משום דהיכא דלא ניקר יפה אינו כ"כ מזיד כי יכול להיות שע"י איזה שגגה נעשה זאת שנדמה לו שניקר הכל ושוב אין בו חלב וזה הוא באמת דבר המצוי ולכך לא החמירו עליו החשובה המבוארת בפ' זה בורר ומשום הכי נמי באם לא נמצא אחריו אלא החוטין והקרומין שהוא רק איסור דרבנן לא החמירו עליו כ"כ ודי לו באזהרה לחוד מאחר דאפשר לומר דנעלמה ממנו והוא סבר שכבר ניקר הכל וכה"ג מחלק הראב"ד הובא בר"ן שם דהא דטבח שנמצא חוטין לא פשע כ"כ וא"כ לפי"ז הא אדרבא מוכח מכאן להיפוך דדוקא בכאן מיקל הרמב"ם באיסור דרבנן משום דאפשר לומר דשגגה היא:
אבל אם מוכר להדיא בשר טריפה בחזקת כשירה אפילו אם אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ משמע דמעבירין אותו ג"כ ועוד קשה לי לפי אא המנ"ח ושאר מפרשים שכתבו שאם מכשיל לחבירו אפי' באיסור דרבנן דאף דחבירו לא עבר רק על איסור דרבנן לחוד מ"מ המכשיל עצמו עובר על איסור דאורייתא של פני עור משום דלא גרע זה מה שמכשילו באיסור ומאבד נפשו בעצה רעה כזו מכל הנותן עצה רעה לחבירו שהוא עובר על לפני עור מן התורה והיינו מאחר שרצה להכשיל לחבירו בדבר מה עובר על ל"ע ומכש"כ אם רוצה להכשילו בדבר איסור:
ובאמת כן מוכח כן ברמב"ם פ' י"ב מהלכות רוצח שכתב שם וז"ל וכן כל המכשיל עור בדרך והשיאו עצה שאינו הוגנת לו או שהחזיק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בל"ת שנאמר וכו' ע"ש הרי להדיא דאף בעצה שאינו הוגנת או מכשילו באיסור עובר בל"ת ואין לנו עצה שאינו הוגנת יותר מזה במה שמאנה אותו ונותן לו עצה שיאכל מזה שהוא מותר ובאמת הוא אסור ולפי"ז יש להבין דהא פסק הרמב"ם והובא בח"מ סי' ל"ד בטבח שהוציא טריפה מח"י שפסול לעדות והקשה הכ"מ הא קי"ל דאינו נפסל אא"כ עובר על לאו שיש בו מלקות וכאן לא עבר אלא אלאו של ל"ע ומפני זה הא לא נחשד להעיד שקר ותירץ הסמ"ע דהכא מיירי בטבח שמוכר לאחרים ואף שהוא אינו אוכל ממנו מ"מ מאחר שמחמת חימוד ממון רוצה להכשיל לאחרים אמרינן שבשביל הנאת ממון יעיד ג"כ שקר ע"ש הרי מבואר מהרמב"ם לפי ביאורי הסמ"ע דאם עובר על לפני עור בשביל חמדת ממון רשע הוא ופסול לעדות וא"כ לפי"ז מאחר שכתבו המפרשים דאפילו באיסור דרבנן מ"מ המכשיל עובר מדאוריי' משום לפני עור ממילא ה"נ מאחר דאיכא כאן חמדת ממון ולפני עור הרי שוב הא נעשה פסול מן התורה ולא מהני לו אלא התשובה הנזכרת בפ' ז"ב ולכל הפחות לאותו דבר בודאי הא נפסל ולא מהני לו אזהרה בעלמא ולשיטה זו בודאי קושיא גדולה היא על בעל העבודת הגרשוני ואין לומר שהוא מפרש ד' הרמב"ם דהיינו טעמא דטבח שהוציא טריפה מת"י דפסול לעדות אף שאין בו מלקות הוא מטעם שכתב הכ"מ שם משום כיון דמוכר טריפה חזקה שהוא אוכל בעצמו ממנו וא"כ עובר על לאו גמור ע"ש זה אינו דהא כבר דחו המפרשים דברי הכ"מ בזה וגם באמת אינם מובנים לי ד' הכ"מ בזה דהא איתא בבכורות ד' ל"ז במשנה במוכר בשר ונודע שהיא טריפה שמה שאכלו אכלו ומה שלא אכלו מחזיר הלוקח הבשר והם יחזירו לו הדמים ומבואר שם ברש"י דמיירי דוקא שהמוכר ידע שהוא טריפה וכן מפרש להדיא הנ"י בפ' המוכר פירות והובא בש"ך יו"ד בסי' קי"ט והסכימו כן כל הפוסקים ע"ש והפרישה והסמ"ע בסי' רל"ד הקשו האיך יחזירו הבשר לבעלים והא איכא למיחש שמא יאכל ממנו ועובר על לפני עור כמו דאסור מה"ט להושיט אבר מן החי לב"נ ותירצו שאע"ג שחשוד הוא למכור ולעבור על לפני עור מ"מ אינו חשוד לאכול ע"ש שכל הבאים אחריו הסכימו לזה ולדברי הכ"מ קשה מאחר שדעתו שכיון שמוכר חזקה שהוא אוכל ממנו וא"כ האיך קאמר המשנה יחזיר לו הבשר הא הלוקח יעבור על לפני עור ודמי ממש למושיט אבר מן החי לב"נ ואף שמוכר לו ואינו נותנו בחנם מ"מ גם בזה איכא איסור מדרבנן. עיי' במ"א סי' שמ"ז ובש"ך בסי' קכ"א והוי לן לומר שיקבור או יעשה תקנה אחרת כמו דאמרינן בבכור דהלוקח צריך לקברו בעצמו ואסור לו להחזיר להבעלים שמא יחזור וימכור לישראל אע"כ דלא אמרינן דהוא חשיד לאכול ולפי"ז ע"כ מוכרחין אנו לחלק כפי סברת הסמ"ע דמאחר דבשביל הנאת ממון עובר על לפני עור נעשה פסול מן התורה ממילא בנ"ד נמי הא נעשה פסול מן התורה. מיהו י"ל דנידן דידן אפשר דדמי בזה ג"כ לטבח שנמצא אחריו חלב מחמת שלא ניקר יפה דאמרינן דלא חשוב כ"כ לפושע משום דעינו הטעתו כמו שכתבתי לעיל והיינו משום דכאן נמי שייך הסברא לומר שלא עשה במרד ובמעל רק בשוגג ומהני לו ג"כ קבלת ד"ח והוא דהא דעת הנ"י הוא בפ' כיצד הרגל והובא בא"ח סי' ק"ח במי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להחפלל מפני שסבר שעדיין ישאר לו זמן אתר שיגמר העסק ואח"כ לא היה לו פנאי חשוב אונס משום שהאדם יכול לסמוך נפשו שיקיים המצוה המוטלת עליו אח"כ ע"ש שכן הוא הדין בכל דבר חיוב שמוטל על האיש יכול להניח עד שיהיה לו פנאי ולא חיישינן שמא ישכח ויעבור הזמן. והנה הר"ן בפ' כל הנשבעים מביא שם קושיא בשם הרשב"א דשבועות העדות דקי"ל דבעינן שיעבור עליה במזיד דוקא מנא ידעינן זה דהא אמרינן בכתובות ד' ל"ג עדים זוממין דבעי התראה נתרי בהו אימת נתרי בהו מעיקרא אמרי אישתלין התראה וא"כ ה"נ בשבועות העדות יכולין לומר שכחנו העדות ע"ש ומחלק הר"ן דבאמת אם נוכל לומר ששכחו תלינן ששכחו והכא מיירי שידוע שלא שכח כגון שנעשה המעשה מקרוב בענין שודאי לא שכת לפי"ז ה"נ מאחר דבמה שלא מלח תיכף הבשר בזה אין עליו אשמה משום דסבר שעדיין יש לו שהות כמש"כ הנמ"י ואח"כ כאשר כלתה השלשה ימים הא באמת יכול להיות שנשתכח ממנו ונתחלף לו שמלח בשר אחר וסבר שג"כ מלח בשר זו וכל היכא שיש לתלות שלא לפסול אדם תלינן והארכתי בזה בתשובה אחרת ודמי למנקר שנמצא אחריו חלב שתלינן שלא עשה כן במזיד וכמו שכתב הראב"ד שם ואף שמוכח שם שהרשב"א לא ס"ל זאת וסובר שאינו נאמן לומר שכחתי וכמו שמביא הש"ך בשמו בסי' ל"ד מ"מ בנידן זה אמרינן דכיון שבשר ששהה שלשה ימים הוא רק חומרא בעלמא שוב סמכינן על הר"ן ושאר הפוסקים שנאמן לומר ששכח וכמו שכתב המ"א שם לענין תפלה כיון שהוא דרבנן סמכינן על הפוסקים שסוברים שזה חשיב אונס וה"נ דכוותא עוד יש סברא להכשירו כאן כי נתברר שבעת ההיא חלה בנו חולי שיש בו סכנה והוא מתנצל שמחמת הטרדא נשכח ממנו וזה הא חשיב אונס גמור כדמוכח בפ' האומנים ולדעת כמה פוסקים הא דטבח אינו נאמן לומר שוגג הייתי היינו טעמא הוא משום דגם שוגג גופא צריך כפרה דאיבעי לי' לעיונא שלא יבא לידי מכשול והלכך בזה גופא שבא מכשול ע"י בשוגג מרעי נפשי' דאינו חושש כלל באיסורים וכ"ז הא לא שייכי אלא בשוגג דוקא משא"כ כאן דאונס הוא הא אונס רחמנא פטרי' ואף כפרה לא בעי דאונס פטיר מקרבן נמצא לפי טענתו שאומר שמחמת אונס שכח לא מרעי נפשי' כלום הילכך מכל הנך טעמים נראה דסגי לו בקבלת ד"ח ולהזהירו על להבא משום דהא בלאו הכי דעת הרמב"ן הובא בחידושי הר"ן פ' זה בורר דעובדא דהתם בההוא טבחא שהחמירו עליו לילך למקום שאין מכירין אותו ולהחזיר אבידה בדבר חשוב מיירי דוקא בממונה על הציבור דמאחר שמנוהו רבים עליהם מחוייב הוא להיות זהיר במלאכתו יותר משאר אינשי דומיא דאמרינן האי שתלא טבתא אומנא כמותרין ועומדים הם משא"כ בשאר טבח סגי בקבלת דברי חבירות ע"ש ועל עובדא השנית שהעיד עליו העד שרצה להעלים הנקב הנמצא בבה"כ נראה שאף לדעת היש"ש והת"ש דסברי דכל היכא דהעד נאמן אצלינו ונכרין דברי אמת צריכין לחוש לדבריו מ"מ בנ"ד נראה דאין חשש משום דהא כאן עדיין לא הוציא הטריפה מת"י רק רצה למכור ואולי גם אם לא היינו אוסרים עליו גם הוא בעצמו לא הי' מוכר ואף שהסמ"ע בסי' ל"ד ס"ק ט"ו כתב שבשביל שרצה למכור אף אם עדיין לא מכר מחמת שלא הניחו לו אחרים נעשה ג"כ פסול ע"ש וכן הוא בח"ש אמנם לכאור' דבריהם אינם מובנים לי דבאמת למה יפסל בשביל רצון בעלמא הא לא נעשה רשע וראי' ברורה לזה מד' הרא"ש בפ' המדיר דאמרינן עוברת על דת דמפסדת כתובתה היכי דמי כגון מאכילתו שאינו מעושר ופריך הגמ' אי דידע נפריש והקשה הרא"ש מאי קושיא אין ודאי הוא ידע ובאמת פריש אבל מה בכך היא היתה רוצה להאכילו את האיסור כי היתה סבורה שהוא אינו יודע הילכך יוציאה שלא בכתובה שלא תאכילנו פעם אחרת כשלא ידע וי"ל דרצתה להאכילו ולא אכל אינה יוצאת בלא כתובה דמצי אמרה אם הי' רצונך לאכול הייתי מונעך ע"ש הרי להדיא שבשביל הרצון עדיין לא נפסל דאל"כ אין לך עוברת על דת יותר מזה דהוא מתירא להיות עמה פן תכשילנו באיסור כיון שהיא חשודה לאכול דבר איסור אלא ע"כ דבשביל רצון לחוד עדיין לא נפסל האדם ועוד ראי' לזה דאמרינן בב"ק ד' ק"ח באם תבע השומר לגנב והודה בפניהם שאם השומר לא נשבע לשקר אזי הודאות הגנב לשומר הודאה היא ונפטר מכפל מאחר דלא הוחזק כפרן אצל הבעלים אמרינן דניחא לבעלים דליהוי יד השומר כידם משא"כ אם הוחזק כפרן אמרינן דלא ניחא לבעלים ובעי התם רבא עמד לשבע בשקר ולא הניחוהו מהו אם בשביל זאת הוחזק לכפרן אצל הבעלים אי לא תיקו הרי משמע מלשון הגמ' דזה פשיטא שבשביל הרצון לחוד לא נעשה פסול מצד הדין רק עיקר הספק הוא אולי שוב אינו נאמן אצל הבעלים דאל"כ בלאו הכי הא כבר נעשה פסול לשבועה. לכן נראה דגם להסמ"ע אינו פסול בודאי אלא רק מספיקא וכה"ג אמרינן בכתובות ד' ל"ו דהיוצא משום שם רע אין לה קנס ולא פיתוי ומוקמינן לה בגמ' דאתי בי' תרי ואמרי לדידהו תבעתינהו באיסורא ע"ש אלמא דבשביל רצון לחוד לעשות איסורא ואף שהמניעה מהאיסור היתה ע"י אחרים מ"מ ג"כ לא נעשה פסול ודאי ומדמה לה הגמ' לשטרי ריעא והתם אינו אלא ספק כדמוכח התם ואין להקשות לפי"ז דהיא פסולה מספיקא א"כ באמת למה אינה מפסדת כתובתה באם נתנה לו שאינו מעושר ואף שלא אכל עדיין דדילמא היתה מאכילתו ויכול הבעל לומר שהוא מתירא להיות עמה שמא מכשילתו באיסור ואף שאינו אלא ספיקא מ"מ הא הבעל מוחזק הוא ונימא המע"ה י"ל משום דהוי כאינו יודע אם פרעתיך דהא נתחייב לה בכתובה ולא דמי לנסתרה בזמן הזה דליכא מים המאררים לבודקה דקי"ל דמפסדת הכתובה ואף דהוי ג"כ אינו יודע אם פרעתיך מ"מ מפסדת כתובתה משום דאמרינן מאחר שהיא יודעת שאם תסתרה שוב אי אפשר לברר הילכך פשעה בעצמה במה שנסתרה ולפי"ז הא סברא זו שייכי ג"כ כאן ואמאי לא הפסידה כתובתה וי"ל דמ"מ התם שאני משום דהסתירה גופא הוא חטא גדול הילכך גם לפי דבריה חטאה משא"כ הכא הא לפי דבריה לא חטאה כלל כי יכולה לומר שלא עשתה זאת אלא משחוק בעלמא ואם היה רוצה לאכול לא היתה מניחו משום הכי אינה מפסדת כאן כתובתה כן מוכרחין אנו לתרץ אליבא דהסמ"ע ועיי' בנזיר ד' כ"ג באשה שנדרה בנזיר והיפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה יין אינו סופגת ארבעים ר"י אומר תספוג מ"מ ומבואר מדברי התוס' לעיל כ"ב ד"ה לעולם דרבנן פטרי אפילו ממכות מרדות ע"ש ומשמע דכל כה"ג אין ע"ז שם פסול והא אין לך הוכחה גדולה מזו שרצתה לעבור על איסור דאורייתא הלכך בנידן דידן כיון דליכא כאן רק עד אחד והוא מכחיש לו אין כאן בית מיחוש כנלע"ד: