שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
יורה דעה · סימן נב
נשאלתי לענין מה שנתחדש כעת כמין דבק והוא נעשה מבשר טמא ונותנין אותו בתוך המשקה והטבע של זה הדבק שהוא מצליל המשקה ומוריד הפסולת למטה וגם הוא נימס ונשאר בהמשקה עד שאין ניכר מקומו איה אם רשאין לעשות כן לכתחילה משום אין מבטלין איסור לכתחילה:
תשובה. הנה אף שכיוצא בזה נשאל כבר הנב"י במהדו"ק סי' כ"ו ע"ש מ"מ הא התם לא מיירי בענין שהאיסור נשאר שם אלא שמוציאין אותו מהמשקה ולא נשאר אלא פליטתו משא"כ בנ"ד נשאר שם גוף האיסור וגם הא האחרונים חולקים עליו בכמה סברות שכתב שם מ"מ לדעתי בראה להתיר מטעם אחר והוא דכיון דהאומנים אומרים שזה אינו מוסיף טעם כלל רק שמסיר הזוהמא של המשקה הילכך אף ששאר שם גוף האיסור מ"מ אינו אוסר והוא דאמרינן בע"ז דף ל"ח על המשנה שכבשין שדרכן לחת בהם יין מותר בהנאה אמר חזקי' לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע שנותנין בהם יין אסור אפילו בהנאה ופריך הגמ' מ"ש ממוריס לרבנן שידוע שנותן בהם הכותי יין ואפילו הכי מותר בהנאה ומשני התם לעבורי זוהמא הוא ופי' רש"י דכיון דלא נעשה אלא לעבורי זוהמא הוי כמאן דאזיל לאיבוד ושרי ע"כ:
והנה עדיין אינו מבואר אם הכוונה הוא שהמורייס מכלה לגמרי טעם היין עד שמותר אפי' בשתי' ואין בו שום איסור אי שנימא כי רק לענין איסור הנאה הקילו מהאי טעמא דאזיל לאיבוד אבל לא לענין אכילה אמנם מדברי הירושלמי פי"א דתרומה מבואר להדיא שאף באכילה שרי דאיתא החם על המשנה שמותר ליתן יין של תרומה לתוך המורייס אמר ר' יוחנן דמתניתין אתיא כרבי דתניא יין של תרומה לתוך המורייס רבי מחיר ור"א ב"ר שמעון אוסר לפיכך אם עבר ונחנו בו רבי אוסר לזרים ופירשו המפרשים דרבי דמתיר ע"כ לא סבר דהוא לעיבורי זוהמא דא"כ הי' אסור ליתן להמורייס משום איבוד תרומה אלא ע"כ סובר דהיין למתוקי טעמא עבידי ואינו מאבד התרומה לפיכך אסור לזרים כדין תערובות תרומה אבל ר"א בר"ש שסובר שאסור ליתן היין להמורייס משום דלעבורי זוהמא הוא סובר שכבר נאבד טעם של היין הילכך מותר לזרים ע"כ בירושלמי שם וכן פי' הר"ש שם נמצא מבואר מזה דכל דאמרינן דהאיסור הוא אינו אלא לעבורי זוהמא מותר אפי' באכילה הן אמת שא"כ לפי דברי הירושלמי הללו ע"כ מבואר שאין הדין כר"א בר"ש דהא המשנה דנותנין יין של תרומה לחוך המורייס ע"כ לא אתיא כר"א בר"ש דהא הוא אוסר ואנן קי"ל כסתם משנה זו כמו שפסק הרמב"ם פי"א מהלכות תרומה לפי זה ממילא ע"כ שוב לא קי"ל כר"א בר"ש כמבואר כ"ז בירושלמי:
איברא דלפי זה קשה הילכתא אהילכתא דהא אנן קי"ל בע"ז שם כחזקי' דיין למורייס הוא רק לעבורי זוהמא כמו שפסק שם הרי"ף והרא"ש וש"פ וא"כ לפי שיטת הירושלמי אליבא דחזקי' אסור ליתן יין של תרומה לתוך המורייס משום דמאבד התרומה כמבואר שם להדיא והא אנן קי"ל כסתם משנה דמותר וגם קי"ל כחזקי' והאיך נאחוז החבל בתרי ראשיו והא לפי שיטת הירושלמי הוי תרתי דסתרי. ונראה לי לומר דחזקי' אינו מפרש המשנה דתרומות כר' חייא בשם ר' יוחנן וכתוספתא דידי' רק כאידך תוספתא שמביא התם בירושלמי על המשנה שאין נותנין דבילה וגרוגרת של תרומה לתוך המורייס משום דמאבדן ותני עלה אבל נותן הוא דבילה וגרוגרת לתוך המורייס כדרך שנותנין תבלין ופירשו המפרשים דהא דאסור ליתן דבילה של תרומה לחוך המורייס משום שהדרך הוא שנתבטל הטעם של הגרוגרת והדבילה בתוך המורייס וזה אסור משום איבוד תרומה ע"ש בפני משה שמפרש שהברייתא חולק על המשנה. אמנם לדעת חזקי' נפרש כי הברייתא אינה חולקת על המשנה רק שיש חילוק בין אם הוא זורק הדבילה אז אסור משום מאבד התרומה אבל אם אינו זורקן רק הוא אוכל הדבילה של התרומה גופא עם המורייס בזה אין אנו חוששין מה שנסחט הטעם של הגרוגרת לחוך המורייס כיון שכן דרכן לתת אותן לתוך המורייס הוי דומיא דתבלין כמו שבת שהביא שם בירושלמי דאף דפולט כל הטעם שלו לתוך המורייס לא איכפת לן בזה כיון שהוא אוכל הכל הדבילה וגם הטעם הנפלט ממנה וזה ממש הטעם דמותר ליתן יין של תרומה לתוך המורייס אף שנתבטל הטעם של היין לחוך המורייס מ"מ כיון שדרכן ליתן אותן לתוך מורייס וגם אוכלין אותן עם המורייס אין בזה משום הפסד תרומה כמו שהביא שם מתבלין רק שבתבלין הדרך להשליך אותן לחוץ ואפילו הכי שרי כיון שדרכן בכך כדאיתא התם בירושלמי משא"כ בדבילה ובמורייס שאין דרכן לזרוק אותן לחוץ אזי אם זורקן הוי בכלל הפסד תרומה אבל כל שאין זורקן אמרינן כיון שדרכן בכך דמי ממש לתבלין של תרומה שמותר אף שמפסיד אותן:
ונראה לי עוד דמה דאיתא אח"כ שר' חייא בשם ר' יוחנן אומר דהמשנה לא אתיא כמאן דאמר דיין לתוך מורייס אינו אלא להעביר הזוהמא הוא בתורת פלוגתא על התוספתא דלעיל והכי דייק לישנא דירושלמי למעיין שם ובזה ניחא דלכאורה שם בע"ז דף ל"ח הובא לעיל דפליג שם ר' יוחנן על חזקי' וסובר דאף בידוע שנותנין בו יין נמי מותר ויש להבין חדא באיזה סברא פליגי דהא לישנא דמתניתין כחזקי' דייקא דלא נאמר רק כבשין שדרכן לתת בהן יין מותר דמשמע דוקא בדרכן לחוד הוא דהתירו אבל לא בידוע וא"כ מאי סברתו לפלוג על חזקי' רבו בלי ראי' ולהוציא המשנה מפשטא. אבל לפי מה שכתבתי ניחא כי המעיין בתוספתא פ"ח דתרומה בפלוגתא דרבי ור"א בר"ש לא הוזכר שם כלל דפליגי אם מותר ליתן יין של תרומה לתוך המורייס או לא ולא נזכר שם רק הסיפא היינו באם נתן היין לתוך המורייס אם מותר לזרים או לא ורק ר"י היה לו בקבלה שגם בזה פליגי רבי ור"א בר"ש וכן מבואר בירושלמי שם שר"י היה תני לה האי פלוגתא ע"ש הילכך ר"י לשיטתו שהי' לו בקבלה שר"א בר"ש אוסר ליתן יין של תרומה לתוך המורייס משום דכל דלא עבידא אלא לעבורי זוהמא הוא בכלל הפסד תרומה ממילא לפי זה סתם מתניתין דתרומות דסתם שמותר ליתן יין לתוך מורייס ע"כ לא סברי הסברא של עבורי זוהמא דאי לאו הכי היה אסור משום הפסד תרומה. נמצא לפי זה ע"כ הוכרח לומר בע"ז ד' ל"ח שם דכבשין אף שידוע שנותנין בהם יין נמי שרי ולא כחזקי' דאל"כ תקשה עליו ג"כ הקושיא שמקשה שם הגמ' על חזקי' מ"ש ממורייס דשרי אפילו בידוע שנותנין בו יין ולדידי' אי אפשר לתרץ משום דהתם לעבורי זוהמא דהוא ע"כ אינו סובר כן דאל"כ הא ר"י סובר דהלכה כסתם משנה וסתם משנה דתרומות סובר דלא אמרינן לעבורי זוהמא הוא משא"כ חזקי' לא היה מקובל בידו כלל דפליגי בזה רבי ור"א בר"ש אי מותר ליתן יין של תרומה לתוך המורייס כמו שהוא בתוספתא דידן רק היה לו בקבלה התוספתא דלעיל דכל דאינו זורק התרומה לחוץ לא איכפת לן בביטול הטעם של התרומה נמצא לפי זה אז אפילו אי אמרינן לעבורי זוהמא מ"מ מותר נמי ליתן יין של תרומה לתוך המורייס הילכך מפרש מתניתן דע"ז כפשטא דלישנא דמשמע דוקא בדרכן לחוד הוא דשרי אבל לא בידוע דאז אסור:
והשתא לא קשיא כלל הילכתא אהילכתא דאף דקי"ל כחזקי' דיין לתוך המורייס אינו אלא להעביר הזוהמא מ"מ קי"ל כסתם משנה דתרומות שמותר ליתן יין לתוך המורייס ומותר אח"כ אפילו לזרים בשתי' משום דכבר נתבטל טעמו לפי"ז בנידן דידן נמי כיון שהאומנים אומרים שהטבע של הדבק הזה שהוא נימוס ויורד למטה עם הזוהמא והשמרים והוא בעצמו כלה ונפסד ואינו נרגש ממנו בהמשקה שום טעם הילכך לפי דבריהם דמי ממש ליין של איסור לתוך המורייס או לבצל של איסור לתוך צחנה אליבא דר' יהודה בתרומות פ"י שכל שאינו אלא להעביר הזוהמא אז האיסור גופא חוזר להיות היתר ומותר אח"כ לאכול אף גוף האיסור ואף אם נאמר שאין לנו לסמוך כ"כ בזה על האומנים מ"מ כיון דאשכחן בגמ' דוגמא לזה שיש כמה מיני דברים שע"י שנותנין אותן להצליל המשקה הם כלי ונתבטל טעמן לגמרי הילכך גם זה לכל הפחות מידי ספיקא לא נפקא אולי גם בזה הוא כן כפי הגדת האומנין וא"כ כיון דבאמת הא יש בהמשקה השיעור כדי לבטל הטעם של האיסור ואין כאן רק משום אין מבטלין איסור לכתחילה וכיון שאין כאן אלא רק ספק איסור הא כבר כתב המ"מ והש"ך בסי' צ"ב וכן הסכימו הפוסקים דכל דאין רק ספק איסור אין בו משום אין מבטלין איסור לכתחילה וה"נ הא יש לומר שאין כאן טעם של איסור כלל ועיי' בתשו' רע"א סי' ר"ז:
איברא דכ"ז הוא לסברת רש"י ושאר מפרשים שכתבו דכל לעבורי זוהמא הוי כנאבד אז יכולין לפרש כמה שכתבתי אבל דברי הרמב"ם פי"ג מהלכות מעשר אי אפשר לפרש כן שכתב דהמניח יין לחוך המורייס אם הוא של דמאי פטור מלהפריש עליהם משום דלא גזרו על תערובות דמאי אבל אם הוא של ודאי חייב לעשר ע"ש והוא מהגמ' חולין ד' ו' והשתא אם נאמר דע"י המורייס כבר כלה והלך כל הטעם של היין א"כ אמאי אסרו בודאי והא לא גרע זאת מיין של תרומה דמותר אח"כ לזרים אליבא דר"א בר"ש ולומר דהרמב"ם אינו פוסק כחזקי' וחולק על כל הפוסקים זה אי אפשר לומר מכמה טעמים ועוד דבירושלמי פ"א דדמאי הלכה ג' מבואר ג"כ להיפך דאיתא התם הקונה יין למורייס חייבים בדמאי והתערובות פטור מדמאי וחייב בודאי ופריך הירושלמי מה אנן קיימינן אי כרבי שסובר דיין של תרומה שנותן לתוך מורייס אסור לזרים א"כ אף של דמאי נמי צריך להפריש ואי כר' אליעזר בר"ש דמתיר לזרים אף בודאי אינו צריך להפריש ומסיק לעולם כרבי ולא גזרו על תערובות דמאי הרי להדיא מבואר מסקנת הירושלמי דלא אמרינן שכבר בטל הטעם של היין וכמו שפסק הרמב"ם ג"כ וכן הוא ג"כ מסקנת הש"ס דילן בחולין שם וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא דאנן קי"ל כחזקי' דיין במורייס הוא לעבורי זוהמא ומבואר בירושלמי פ' בצל ובפ' י"א שם דכל לעבורי זוהמא אז אין אסור אפילו בתרומה ממש שנתערב כמבואר לעיל:
הילכך נראה דהרמב"ם אינו מפרש כלל דאם הוא לעבורי זוהמא אז נתבטל הטעם לגמרי רק הוא מפרש הסוגיא ע"ד שכתב הוא בעצמו בפי' המשנה פ"ב דערלה וז"ל שילוש אדם עיסה בשאור והחמיץ הבצק אפילו יהי' אותו שאור פחות מכשיעור כיון שנתפרסמה פעולתו נחוש לו ולא נחוש לא למאה ולא למאתיים ע"כ. וכוונתו מבואר דאף שאין נרגש הטעם של השאור כלל בהעיסה מ"מ כיון שניכר הפעילה היינו שע"י כן נתפח העיסה וניכר הגבהתה ע"י השאור בזה נמי אינו בטילה לאפוקי שלא נימא דהא דאוסרין אנו המתבל ומחמץ הוא משום שכיון שיש לו כח גדול לחמץ אז נרגש הטעם אפילו בכל דהו לכך ביאר לנו שאינו כן כי לא בשביל הרגשת טעם אנו אוסרין אלא רק בשביל שניכר בו הפעולה שנתחמץ ע"י כן לכך אוסר כן הוא ביאור דבריו וכן מפרש להדיא הפ"ח בסי' צ"ח ע"ש לפי זה יפרש הרמב"ם דהיין בהמורייס לעולם אין נותנין בתוכה אלא מעט בענין שיש בהמורייס שיעור לבטל את היין רק בהא פליגי חזקי' ור"י דר"י סובר כי היין למתוקי טעמא הוא היינו שאף שאין גוף הטעם של היין נרגש בהמורייס מ"מ ע"י היין הטבע הוא שהיא מיפה הטעם של המורייס ואף שאין מרגישין אנו הטעם של היין בהמורייס מ"מ המורייס גופא נתעלה טעמה ע"ד מלח שממתיק את הבשר והילכך כיון שניכר ונתפרסם פעולתו בהמורייס נאסרה המורייס ודמי ממש לשאור של תרומה שכתב הרמב"ם שאף שאין הטעם נרגש מ"מ נאסר מחמת הפעולה משא"כ חזקי' סובר דהיין אין עושה שום פעולה בגוף המורייס רק שמעביר את הזוהמא לחוד היינו שמצליל ממנה את השמרים ואת הפסולת אבל גוף טעם של המורייס לא נתעלה ונדע זאת אפילו מחזותא דאמרינן דלאו מילתא הוא כיון שאין כאן הרגש טעם חדש ומכש"כ כאן כי אף החזותא לא נתעלה רק כמו מסיר המכסה והילכך כיון שיש כאן שיעור ביטול לכן מותר המורייס בהנאה ומ"מ מותר ליתן יין של תרומה לתוך המורייס כיון שאין מאבד גוף הטעם של התרומה ובכל מקים שהוא עומד בטעמו הוא עומד משא"כ ר"א בר"ש הוא סובר שהמורייס מאבד גוף הטעם של היין הילכך לדידי' אסור ליתן יין של תרומה לתוך המורייס. אמנם אנן לא קי"ל כן רק כסברת חזקי' והילכך אתיא לדחזקי' ואתיא לסתם משנה דתרומות ולא סברי לן כהתוספתא שמביא ר"י בירושלמי ואין הכי נמי דלסברת חזקי' מותר נמי לזרים כל שיש בהם כדי לבטל ולכך לא הביא הרמב"ם בשום מקום שיין של תרומה שנפל למורייס שיהי' אסור לזרים משום שסובר כיון דלא הוי אלא לעבורי זוהמא ולא למתוקי טעמא אזי כיון שיש בהמורייס שיעור כדי לבטל נתבטל היין של תרומה ומותר לזרים והא דמוכח מדברי הרמב"ם פי"ג ממעשר ומהש"ס חולין ד' וא"ו דאם נתערב יין של טבל ודאי במורייס חייב להפריש נראה לי שהוא עפ"י מה דאמרינן במנחות ד' ל"א במעשה דר' שמעון שזורי שנתערב לי טבל בחולין שבא לפני ר' טרפון ואמר לו להפריש עליו מן השוק שיש בזה שני פירושים ברש"י פי' הראשון שמיירי שנתערב לו טבל של דמאי בחולין והילכך ציוה לו נמי לקנות מן השוק שהוא נמי דמאי ולהפריש עליהם ממקום אחר ועוד פי' שם דמיירי בטבל ודאי ואפילו הכי שרי מדאורייתא ופטור מן התרומה כיון שנתערב ברוב חולין הילכך מן התורה כבר בטל ופטור הוא מתרומה ומעשר רק מדרבנן אמרו דטבל אינו בטל ברוב וכיון שאינו חייב בתרומה ומעשר רק מדרבנן הילכך יכול להפריש עליהם מדמאי ע"ש ברש"י ופירשו המפרשים דהפלוגתא בין שני הפירושים הוא בזה דהפי' הראשון אינו רוצה לפרש דמיירי בטבל דאורייתא משום דאז היה חייב מן התורה להפריש מן התערובות ולא היו רשאין להפריש דמאי משום דאז הי' דמיא להא דאיתא במ"מ פ"ד מהלכות חמץ בנתערב חמץ במצה בענין שנתבטל לגמרי והכל מותר באכילה מ"מ כל שהאיסור הוא בעין רק שאינו ניכר לוקין עליו משום בל יראה ובל ימצא וביארו המפרשים שהוא ע"ד דאמרינן בבכורות דף כ"ג בטומאה שנתבטלה בטהרה שאף שנתבטלה לענין טומאת מגע כגון נבילה שנתבטלה בשחוטה שאף שאין מטמא במגע דהא אין נוגע בהנבילה בפני עצמה מ"מ מטמא במשא דהא מ"מ נושא הוא את כל הטומאה הכי נמי עובר הוא על בל יראה דהא נמצא ברשותו הכזית חמץ עיי' בדבריהם ועיין בהר"מ פ"ה מהלכות תרומה שכתב שגם דעת הרמב"ם הוא כפי' הראשון של רש"י שאם נתערב טבל ודאי הי' חייב להפריש מן התורה משום דאף שנתבטל גוף הטבל מ"מ המצוה של הפרשה לא נתבטלה דהא מ"מ חלק של כהן ישנו כאן בכל מקום שהוא הילכך בודאי טבל לא הקילו בתערובות משא"כ היכא שנתערב תרומה כיון שיש בהתערובות שיעור כדי לבטל התרומה הותרו הכל לזרים דהא מצות הפרשה כבר קיים ואין כאן אלא איסור אכילה לזרים ודמי לשאר איסורין שהם בטלים כל אחד כדינו רק שצריך להרים מדרבנן משום גזל השבט כן הוא שיטת הרמב"ם אליבא דחזקי' ולדבר זה התעורר לי אדוני אבי הרב נ"י נמצא לפי זה אין ראי' לנידן דידן לומר שע"י שנעשה לעבורי זוהמא אינו נותן טעם משום דבאמת אפשר דנותן טעם רק כאן מיירי שיש בו שיעור כדי לבטל הטעם. מ"מ לענין דינא יש להקל בנ"ד ג"כ עפ"י סברת הנוב"י סי' כ"ו ועפ"י סברת רע"א בסי' כ"ז ואף שכאן נשאר גוף האיסור בתוך המשקה מ"מ יש לצרף ג"כ עפ"י סברת התוס' בחולין דף קי"ב ד"ה תרי וכו' שכתבו שאף שנוטף השומן הרותח מעורב עם הדם מ"מ אינו נאסר השומן מחמת הדם שהיו בקיאין בדבר שע"י המלח נגרר הדם לשוליים ואינו נבלע כלל בהשומן אף שהוא רותח ע"ש ועיי' ביו"ד קכ"ב לענין החביות שמושחין אותן בחלב הרי שמצינו כיוצא בזה שיש דבר שהטבע שלו גורם שממשיך האיסור מההיתר ואינו מניח לבלוע בו רק שנגרר למטה וא"כ הכא נמי כיון שהאומנים אומרים שהטבע של זה הדבק הוא ג"כ רק לגרר הזוהמא למטה ואינו נבלע כלל בתוך המשקה והילכך מאחר שמצינו כיוצא בזה לכן גם זאת לכל הפחות מידי ספיקא לא נפקא ושוב יש לסמוך על ההיתר שכתבתי לעיל כנלע"ד:
לא הבנתי כעת דברי הר"ש והרע"ב בפ"י דתרומות שכתבו דהא דר' יהודא מתיר בבצל של תרומה שנתנו לצחנה משום דלעבורי זוהמא עביד דמיירי דוקא בלא נימוח הבצל ע"ש וקשה לי מנ"ל להו זאת דהא מבואר בירושלמי שם ובפי"א שם דכל דהוא לעבורי זוהמא אז מותר אפי' אם האיסור מעורב ממש עם ההיתר ועוד קשה לי דאמרינן התם בירושלמי רבנן דקיסרין אמרין דר' אבוה אמר ר' יוחנן שסובר דכל איסורין משערין אותן כאילו הם בצל וכן הא דחנן דגים שנתבשלו עם קפלוטות של מע"ש והשביחו השבח הוא לפי חשבון דלא כר"י דהוא סובר דאינו נותן טעם כלל בדגים ע"ש ומאי קושיא דילמא מיירי התם בבצל שנימוח שהוא נותן טעם וצ"ע: