אור ברסלב
שות אבן שתיה יורה דעה › סימן נא

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

יורה דעה · סימן נא

סימן נ

נשאלתי ע"ד הכלי ברזל המצופים מבפנים הנקראין ציגונעס שכתב הח"ס בחלק יו"ד סי' קי"ג דלא מהני בהו הגעלה משום דחוששין להשיע שבפנים שהוא נעשה מחרס ע"ש האיך הוא הדין אם נבלע בהם רוטב של איסור מבחוץ ע"י האור שאז אפשר שנתפשט הבלוע בכולו והוא באופן שאין במה שבתוך הכלי ששים אם מהני להו הגעלה:

ונראה לי דכל שלא נתבשל בתוכו רק שנשפך מבחוץ אזי אף אם נשפך הרבה בענין שאין בתוך הכלי ששים כנגד מה שנבלע מבחוץ מ"מ מהני הגעלה כל שמכניס גוף הכלי בתוך מי הגעלה והיינו משום דאם נאמר דהשיע שבפנים היא נעשית ממיני חרס כמו שחושש לזה הח"ס א"כ הא הברזל שבחוץ עם הציפוי שבפנים דמי ממש כשני כלים דהא החוץ הוא של ברזל והפנים של חרס והילכך דמי ממש לשני קדירות הנוגעין זה בזה דקי"ל דאין הבלוע יוצא מזה לזה כדאיתא ביו"ד סי' צ"ב ס"ח הילכך ממילא גם בתחילה כשנפל על הדופן מבחוץ לא בלע כלל הפנימי ואף שאנו רואין שהציפוי שבפנים דבוק מאד להברזל מ"מ לא דמי לדופן עב שהבלוע יוצא ומתפשט בכל הכלי דהתם הא חד מין הוא משא"כ היכא דהוא משני מינים דמי ממש לשתי קדירות. ועיי' במסכת' כלים פ"ג משנה ה' דהטופל כלי חרס הבריא וכן בטופל כלי מתכת כל שאין הכלי צריך להטיפול נחשבת כשני כלים ע"ש בר"ש ועיי' ביבמות ק"ג ובשבת קי"ב וראי' מפורשת לזה מדברי התוס' בע"ז דף ל"ג ע"ב ד"ה קוניא שרש"י מפרש שם שהוא ציפוי של אבר והתוס' הקשו ע"ז דמה נפק"מ אם הוא כולו של אבר או הציפוי לחוד ומפרש שם המהרש"א דכוונת התוס' הוא להקשות דכיון דאם הי' כולו של עופרת הי' מהני הגעלה משום דדינו ככלי מתכות הילכך שוב אף אם הוא רק מצופה על החרס נמי מהני הגעלה. וכן פסק להדיא הסמ"ג בהלכות חמץ ומצה שבזה מהני הגעלה אף היכא דבלע ברותחין ע"ש וא"כ יש להבין התם ג"כ דהא מתחילה בלע החרס שמבחוץ את האיסור שנתבשל בו ואח"כ הא קי"ל דכלי חרס אינו יוצא ע"י הגעלה דהא כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם אלא ע"כ צ"ל דבאמת לא נבלע כלל בהחרס שמבחוץ כיון שבפנים הוא מצופה בשאר מינים דמי ממש בזה לשתי קדירות הנוגעת זו בזו דלא בלעי מהדדי והכא נמי לא בלע צד הפנימי מהחיצון וכן מצאתי אח"כ בסוף ספר בית אפרים סי' י"ט שמחלק ג"כ בין מין אחד לשני מינים רק כי לא נחית למה שכתבתי שזה הוא ממש הדין של שתי קדירות הנוגעות זו בזו שאין נאסרת משא"כ אם מחפה במינו אז נעשה גוש אחת ודמי ממש כמו שנעשה כן מתחילת ברייתו שאז אפילו אם הדופן עב מאד מ"מ עובר הפליטה דרך כל הדופן כמו שחילקו בזה הפוסקים לענין מה דקי"ל שאין הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה אפילו אם החתיכה שנבלע בה האיסור היא דק מאד משא"כ באותו חתיכה גופא קי"ל דאפי' אם היא גדולה הרבה מ"מ האיסור הבלוע שבה מתפשט בכולו כי כן הוא הטבע כמו שכתבו בזה הראשונים וזהו ממש כוונת המהרש"א שם בתוס' ד"ה קוניא ע"ש הרי מוכח מזה דאף אם נדבקו השתי קדירות ע"י אומן מ"מ כל שאינו נעשה כך בתולדתו בתחילת עשייתו דינן כשתי קדירות שאין אוסרות זו את זו וכן יש להוכיח מדברי סה"ת הובא בביאור הגר"א בסי' צ"ב ס"ק כ"ה שכתב הטעם דשתי קדירות הנוגעות זו בזו שמותרות הן הוא משום דדמי לשתי חתיכות דקי"ל דאין מפעפע מזו לזו. כדאיתא בפ' כ"ה ע"ש והנה הא התם קי"ל דאפילו אם ע"י הצליה נדבק החתיכה של היתר אצל החתיכה שיש בה האיסור מ"מ ג"כ אמרינן שאין הבלוע יוצא מזו לזו דהא כזה לא נק' איסור דבוק כמש"כ הש"ך בסי' ע"ב ס"ק י"ז דאם ע"י הבישול נצטמק הלב ונדבק אל העוף מ"מ לא נקרא בשביל זה איסור דבוק וכן הסכימו כל האחרונים וכתבו הטעם משום שכל שאין נעשה כן בתולדתו לא הוי איסור דבוק ע"ש בחו"ד ומכש"כ לענין שתי קדירות משום כי יותר מתפשט הטעם מחתיכה לחתיכה ממה שמתפשט מקדירה לקדירה כמו דאמרינן לענין איסור שמן הנבלע בחתיכה שיוצא מחתיכה לחתיכה אף בלא רוטב ובשתי קדירות אף באיסור שמן נמי קי"ל דאינו יוצא מזה לזה כדאיתא בסי' ק"ה א"כ בודאי אמרינן שכל שאינו נעשה גוש אחת אף שהם מדובקים זה אל זה מ"מ אין הבלוע מתפשט מזו לזו כה"ג ראיתי בח"ס ח' ת"מ סי' ר"ו שכתב שם בזב חלב או שומן בתנור המבואר בסי' צ"ז שאם הוא נעשה כתנורים שלנו העשוים מלבנים אז כל לבינה בפ"ע נחשבת כקדירה בפני עצמה ואינו מפעפע מזו לזו ע"ש הרי אף שהטיט מחבר כל הלבנים ונעשה ככלי אחת מ"מ כיון שהלבנים נעשים כל אחד בפ"ע ודינם ככלי חרס כיון שנשרפו באש והטיט אף שמחברם אח"כ מ"מ לא איכפת לן בזה ונחשבת כל אחת כקדירה בפ"ע ונראה דאף רש"י שם בע"ז ובשאר דוכתא שחולק על סברת ר"ת וסובר דאם ציפוי בעופרת או בבדיל מ"מ דינן ככלי חרס היינו משום דסתמא דמילתא שהציפוי הוא דק מאד ואינו יכול לעמוד בפ"ע ובטילה היא לגבי הכלי חרס כי אי אפשר לציפוי דק כזה לחשוב לכלי בפ"ע כמו שכתב המ"א סברא זו בסוף סי' תנ"א אבל בנ"ד שהציפוי שבפנים הוא עב ויכול לעמוד בפ"ע כמו שראיה כמה פעמים אף רש"י מודה בזה שנחשבת לכלי בפ"ע:

ובזה ניחא נמי מה שהקשה הפ"מ בסי' תכ"א ס"ק כ"ו על האוסרים כלי חרס המצופים או כלי מתכות שחיפן בבדיל מ"ש מתנור שטחו עליו טיט המבואר בסי' תס"א דמהני בלא געלה מטעם דהטיט מפסיק והכא נמי אמאי אין הציפוי מפסיק ע"ש שחילק משום דהתם נפגם הבלוע ע"י שיוצא דרך הטיט ולכאורה זה דחוק חדא דהא הפוסקים כתבו דעיקר הטעם הוא משום שאין הבלוע יוצא מדופן אל דופן ועוד הא דקדירות המצופים למאן דאוסר וסובר דלא מהני בהו הגעלה הא אוסרן אפילו אם הם אינן בני יומן שכבר נפגמו כמבואר שם אבל לפי הנתבאר ניחא דהתם הא בעינן להטיח כעובי אצבע כמבואר שם וזה באמת נחשבת ככלי בפ"ע משא"כ חיפוי בדיל שהוא דבר דק וקלוש נחשבת רק לכלי א' נמצא בכלי זו שהציפוי הוא עב ויש בו ממש אז לכל השיטות דינו כשני כלים דלא בלעי מהדדי ועוד הא יש לצרף לזה ג"כ הסברא דהני כלים שיע הם ולא בלעי כמו דאיתא בש"ע א"ח סי' תנ"א לענין כלי זכוכית. ועיי' בפ"מ סי' ק"ג ס"ק י"ז לענין כלי פארצעלאייע. ועיי' בשומ"ח ח"ד סי' צ"א שהוא מצרף התם ג"כ לענין הפארצעלאייע הסברא דשיע הם ולא בלעי ובפרט בנ"ד בודאי יש לצרף סברא זו דשיע משום דהא עיקר הטעם דלא סמכינן של סברא זו הוא משום דאנו חוששין לדעת ר"י בשם ר"ת בחולין ובפסחים דף ע"ד שחולקין על דעת רש"י שסובר בחולין ד' ק"ש דאף למסקנא נשאר נמי הסברא דשאני לב דשיע אלא דסברי דלפי המסקנא נדחה זאת ע"ש והילכך לא סמכינן נמי להקל בכלי זכוכית וכיוצא בו משום האי טעמא דשיע ולא בלעי ע"ש בסי' תנ"א בשיטת הראשונים לפי זה בנ"ד הא יש להקל לכולי עלמא דלשיטת רש"י דמוכח מדבריו בע"ז שם דהציפוי בטל הוא לגבי הכלי הא לדידי' מותר משום דשיע הוא ולא בלעי ולשיטת התוס' דלא סברי האי סברא דשיע הא לדידהו בלאו הכי מותר משום דסברי דאפילו ציפוי קלוש נמי דינו כשני כלים. הילכך לענין הלכה נראה שכל שלא נתבשל האיסור בתוכו אף אם נבלע ע"י האור ואף אם נאמר דע"י האור בודאי מתפשט הבליעה בכולו מ"מ כיון שנבלע מבחוץ מהני להו הגעלה כנלע"ד:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה