אור ברסלב
שות אבן שתיה יורה דעה › סימן נ

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

יורה דעה · סימן נ

סימן מט

נשאלתי ע"ד דגים קטנים סנעטקיס שמביאין אותן כאן והם נצולו ע"י עכו"ם ואופן צלייתן הוא:

יש לזה תנורים גדולים ואחר הסקה נותנין שם חול ובוזקין עליהם מלח וע"י רתיחות החול והמלח ראוין הם לאכילה אם יש בזה משום בש"ג:

תשובה הנה ע"ד מה שכתבתי לו שיש סברא לומר דעל תולדות האש לא גזרו עליו משום ב"נ וכת"ר שאל מנ"ל זאת הנה לא להלכה אמרתי כן רק לסניף בעלמא כי בירושלמי ע"ז פ"ש הלכה ח' איתא דרבי אסר תורמיסין של נכרי והקשה מ"ש זאת מחלוט והיינו ששופכין מים רותחין על קמת וע"י כן נתבשל ושרי והכא נמי התורמסין אמר ר' יוסי חלוט מחוסר מעשה ידי האור הוא וכתב המפרש דבמה שבישל הנכרי המים אין בזה חשש דהא לא גזרו על מים משים ב"נ כדאיתא סוף פ"ש דמס' ע"ז ומה שנותנין אח"כ הרותחין על הקמת הא אין שם האור תחת המים וע"ש שמפרשין דהא חלוט הוא מים רותחין ממש דומיא דחלוט דפליגי ב"ש וב"ה פ"ק דחלה ע"ש. וא"כ יש להבין לשיטת ר"ת דאית ליה בשבת דף מ"ב דעירוי בכלי ראשון מבשל ממש והכריעו הפוסקים דלדעתו מבשל הוא מן התורה כגוף הכלי ראשון ממש דהא מגעילין נמי ע"י עירוי אפילו לכלי ראשון עיין בפ"מ סוף סימן ס"ח לפ"ז הא הוי זאת תולדות אור ממש ואמאי מותר כאן אלא ע"כ בבישול עכו"ם לא גזרו בו בתולדות האור והנה לכאורה יש לדחות ראי' זאת משום דכאן בע"ז בעל המימרא דבעינן מעשה ע"י האור הוא ר' יוסי שהיה אחר רבי וא"כ אפשר לומר דר"י אזל לשיטתו דבירושלמי פ' כירה הלכה ה' פליגי התם ר' יונה ור"י לענין עירוי בשבת או לענין אסור בב"ח אם הוא מבשל או, לא ור' יוסי סובר התם דאף לענין בב"ח ג"כ אינו מבשל ולפי"ז הא לדידיה שוה ממש בישולי נכרים לשאר אסורין דאף בשאר איסורים נמי לדידיה אינו מבשל אבל אין ה"נ לר' יונה דפליג על ר' יוסי התם וסובר דעירוי הוי בישול לענין בב"ח יכול להיות דלדידיה הוא הדין דהוי בישול לענין בישול נכרים אבל זה דוחק דא"כ מנלן לר"ת להכריע כר' יונה דעירוי מבשל כיון דר' ור' יוסי שם בע"ז סוברין דאינו מבשל ויחיד ורבים הלכה כרבים אלא ע"כ דבישול נכרים שאני משום דהכא בבישול עכו"ם בעינן דוקא הנעשה ע"י האור ממש. ועוד דהא המרדכי והאו"ה וש"פ הכריעו דהלכה כחזקי' וב"ק בע"ז ד' ל"ח דבמליחה אין בו משום ב"נ מהא דירושלמי שהבאתי דאין אסור אלא ע"י מעשה האור ולא כהא"ז דפוסק כר"י שם עיי' באו"ה כלל מ"ג דין י"ד ואפילו הכי לענין עירוי אי מבשל אי לא לא הכריעו בזה הלכה כמאן עיי' במרדכי סוף פ"ש דע"ז הרי מבואר דהאי חילוק של הירושלמי הילכתא נינהו דבעינן אור ממש דאל"כ הא אין שייך זאת כלל למליחה רק הכא שאני דעירוי לאו כלום הוא ועוד נראה דאף לר"י בע"ז שם שסובר שאף מליחה נאסר בש"נ ולא בעי כלל הנעשה ע"י האור דוקא מ"מ יכול להיות שבנידן דידן מודה דמותר והוא ע"ד שיטת הר"ן בסוף ע"ז שסובר דהמולח בשבח חייב משום מבשל והקשו עליו מהא דקי"ל דהמבשל בחמה או בחמי טבריא פטור משום דבעינן אש דוקא או תולדות דאש עיי' בפר"ח ס"ח ועיי' בנב"י מה"ת מ"ג שהסביר דשיטה זו סוברת דלא בעינן בזה דומיא דמקדש אלא לענין זה לחוד דכמו דהתם מצינו דמאחר דהסממנים נגמרו ע"י בישול והיינו כיון דנתרככו ונתחממו ונתקנו ע"י כן נחשב למלאכה ה"ה כל דבר שנתקן ע"י איזה פעולה חייב. הלכך מאכל שנעשה ראוי ע"י מליחה הוי נמי תולדה דבישול כיון דדרך תיקונו כך הוא והא דפטור במבשל בחמי טבריא או בחמה הוא רק משום דלאו אורחא לבשל בהני אבל מליחה כיון דאורחא הוא באמת היה חייב ע"ש ולכאורה סברא זו מוכחת כן דחזינן דלא הקפידה התורה בבישול דוקא דהא למאן דאית ליה בשמן דהפשרן זה הוא בישולן חייב ע"י מה שהפשרן לחוד וכן להיפוך למאן דאית ליה דשמן אין בו משום בישול אף שהרתיחן נמי פטור כדאיתא התם בשבת וכן בכל דבר שהדחתן גמר מלאכתן חייב ע"י הדחה לחוד כמו דאיתא התם בסוגי' ואף דמסתמא בישול הסממנים במקדש היה בישול ממש כדרך בישול כל סממנים ואמאי חייבינן ע"י הדחה במים פושרין לחוד והא לא הוי דומיא דמשכן ומזה הוכיחו שיטה זו דלא בעינן רק שע"י איזה חימום יתקן האוכל ואז חייב אף שנעשה שלא ע"י אש רק כל שאורחי' לתקן כן נקרא מבשל ונראה לי קצת שגם שיטת רש"י בשבת ל"ט הוא כן שכתב שם על הא דאמרינן שאם בישל בחמה שרי וז"ל דאין דרך בישולו בכך וכו' וקשה דלמה לא מפרש כפשוטא משום דלא הוי דומיא דבישול סממנין דמשכן אלא ע"כ שדעת רש"י הוא דלא איכפת לן בזה וכל שנתבשל באיזה אופן שיהי' ילפינן מבישול סמנין דמשכן רק עיקר הטעם כאן הוא משום דאין דרך לעשות כן ולא הוי מלאכת מחשבת ומש"כ רש"י וחמה באור לא מיחלפא וכו' הכוונה הוא דאמאי לא גזרינן ג"כ הכא כמו דגזרינן בת"ח ופשוט הוא ועיי' היטב ברש"י שם ד' מ' ע"ב ד"ה הפשר ובמקום הראוי וכו' ובזה ניחא לי נמי בע"ז שם דחזקי' סובר דבמליחה לא גזרו משום ב"נ ור"י סובר דגם מליחה נקרא בישול לענין זה וקשה דהכא משמע דחזקי' סובר דכל דלא הוי תולדות אור לא נקרא בישול ור"י סובר דהוי בכלל בישול והא היפוך מצינו בירושלמי פ' כל גדול הלכה ב' במבשל בשבת בחמי טברי' דחזקי' פוטר משום דבעינן תולדות האש ממש ור"י מחייב ע"ש בשלמא על חזקיה לא קשה דאפשר שסובר דחמי טבריה כיון דעוברת פתחו דגיהנם נקרא חמי אור כמו דאמרינן בשבת ד' ל"ט אלא על ר' יוחנן קשה אבל לדברינו ניחא משום דעיקר טעם דר"י שסובר דבעינן דוקא שיהי' דרך בישול בכך וסובר דבחמי טבריא אין דרך לבשל כמה שכתב הנב"י הנ"ל וכמו שהוכחתי ג"כ מרש"י משא"כ ע"י מליחה הא חזינן בכל יום דכמה מאכלים שעיקר תיקונן הוא רק ע"י מליחה דוקא ולא ע"י בישול כידוע הילכך סובר דעל מליחה גזרו בו משום ב"נ ובזה ניחא לי ג"כ מה דקשה לכאורה לר"י שסובר דאף במליחה ג"כ גזרו בו משום ב"נ האיך יתרץ קושית ירושלמי בע"ז שם מה שהקשו מרבי שאוסר תורמסן של נכרי על ר' יהודא הנשיא דהוא נמי רבי שאוסר חלוט דהא לשיטתו שאוסר מליחה ליכא לתרוצא שוב כמו שתירץ שם דבעינן מעשה אש דוקא דהא לדידיה לא בעינן כלל מעשה אש ואף דבאמת ר"י פליג גם כן על הא דתורמסין דהא הוא מתיר אותן כדאיתא בע"ז נ"ה מ"מ האיך יתרץ הוא אליבא דרבי ודוחק לומר דלא איכפת לו אי רבי פליג עליו גם בהא דבעינן מעשה האש זהו דוחק גדול כיון דלא מצינו בזה פלוגתא בהדיא בודאי צריכין אנו להשוות דעתן. ועוד הא הא"ז וש"פ דסברי דאף במליחה יש בה משום ב"נ האיך יתרצו הם דברי רבי שלא יסתרו זל"ז אבל לדברינו ניחא כי ר"י יתרץ משום דחלוטה בקמח שאני דלאו עיקר בישול שלהם הוא דהא עיקר התיקון של קמת הוא ע"י בישול ממש או אפיה הלכך כה"ג לא גזרו משא"כ תורמסין דזה הוא דרך בישולו לפי"ז אפשר בנידן דידן נמי דהא ידוע דהני דגים קטנים עיקר תיקונן הוא דוקא ע"י בישול ממש כידוע. ותקון זה במה שאופין אותן על החול הוא רק משום שצריכין זאת לקיום אבל מ"מ עיקר טעמו המשובח לא נעשה רק ע"י בישול ממש דומיא דמעושן שלא נעשה ג"כ רק למען יעמדו ימים רבים אבל מ"מ אין זאת עיקר תיקונן לאכילה הילכך כה"ג לא גזרו בזה משום ב"נ כן אפשר לומר לכאורה:

והנה בירושלמי פ' הנודר מן המבושל מבעי התם מעושן מהו בשבח מעושן מהו משום בב"ח מהו משום בשולי כותים ולא איפשטא והקשו המחברים דהא בירושלמי פ' כ"ג אמרינן דהמעשן יש בו משום מבשל עיי' פ"ח ריש סי' פ"ז שדעתו דבאמת מה שמסתפק כאן נפשטא בפ' כ"ג דמעשן יש בו משום בישול אמנם ראיתי בהגהות של הגאון בעל שו"מ שם שמחלק בזה משום דמעושן הוא רק חולדה מבישול האש הילכך לענין איסור שבת דמרובין בה תולדות חייב ג"כ על מעושן משא"כ בישול בב"ח או בישולי עכו"ם דליכא התם כלל הדין של תולדות משום הכי פטור התם על מעושן ע"ש הרי מבואר להדיא שדעתו דב"נ לא גזרו על תולדות אש ע"ש וכן ראיתי בספר שם ארי' סי' כ"ב שהרבה להקשות על מה שאנו אוכלין הצוקער והא הבוריקעס נתבשלו תחלה ע"י נכרים והביא שרב גדול אחד תירץ לו משום דהם נתבשלו רק ע"י הבל היוצא והוי דומיא דהמבשל בעשן דאין בו משום ב"נ והמחבר הקשה עליו דלא דמי דהא חזינן דחייב בשבת על תולדות האש כמו ביצה בצד המיחם דחייב ובעשן לא נפשטא אם הוא חייב או לא אלמא דעשן גרע הוא מתולדה ע"ש. אבל לפי מה שכתבתי הדין הוא עם המשיב משום דזה בודאי אין מסתפק הירושלמי אם העשן הוא ת"א או לא דזה ברור להם דת"א הוא דכיון דחזינן דהאי עשן מחמם ומבשל האוכל עד שנעשה ראוי לאכילה ע"כ הוא מחמת יסוד האש המוליד את העשן דאל"כ איזהו אב דידיה ע"כ האש הוא ועיי' במד"ר איכה פ' א' מובלא דקיסין כמה עשן עושה וע"ש גירסא כי בעצים יבישים הוי כולו עשן:

רק דהתם בנדרים מיירי הירושלמי בהני דברים דבישול עדיף בהו ומסתפקי אולי ע"י העשן הוי זאת בכלל מקלקל כדרך

דברים העשוין לטעמן ופטור משום דהוי בכלל מקלקל. וכן בב"ח. וכה"ג ראיתי בהגהות בעל שלום ירושלים שם שמתרץ בזה הסתירה מירושלמי דכ"ג הנ"ל להירושלמי דהנודר מהמבושל. ולדעתו מוכרח הוא דנתינת ביצה בצד המוחם דחייב משום מבשל היינו משום דזה אורחא דהא בביצה ד' כ"ג לענין מוגמר על גבי חרס שהסיקו דהוא ג"כ תולדות אש כתב שם רש"י דליכא כאן משום מבעיר משום דהוי הבערה ע"י שינוי והתם הא קאי רש"י למאן דאית לו דהבערה שלא לצורך חייב עליו ביו"ט ע"ש בתוס' ד"ה על וא"כ מ"ש בביצה בצד המוחם דחייב חטאת אלא ע"כ דהיינו אורחא ואין להקשות דלפי מה שכתבנו דבתולדות האש לא גזרו כלל דין ב"נ א"כ מה קמבעי להו בירושלמי אי במעושן יש בו משום ב"נ תיפק לו דאף אם נאמר דעשן דינו כת"א. מ"מ הא בת"א לא גזרו בו ב"נ י"ל משום דכל היכא דמזכיר תולדות האש מיירי דליכא שם האש כלל עיי' בירושלמי פ' כיצד צולין דכל תולדה מיירי הכל דליכא האב גבה והכא גבי העשן אם לא היה בו הטעם משום דאין דרך בישול בכך היה אפשר לומר דכיון דכל זמן דהעשן עושה פעולתו אז ע"כ האש אצלו ומחממו א"כ אפשר דדינו כאש ממש ולא כתולדה וכעין זה מחלק הירושלמי בפ"ג דע"ז הלכה י"ב בהסיק בעצי איסור את התנור דאמר רב חסדא אם להסיק מותר ואם לעשן אסור. וע"ש במפרש משום דלהסיק בעת הנאה כבר כלה האיסור ואם לעשן שהוא לגמר הכלים ע"י העשן נחשב יותר האיסור בעין:

ויש לי קצת עיון בדברי האו"ה כלל מ"ג דין ט"ז וז"ל דגים מעושנין שעישנן נכרי ונאכלין כך חיין וכו' מותרין ואף דבפ' כ"ג חשיב מעשן בכלל אופה מ"מ לגבי ב"נ לא גזרו וכו' דהא אפילו אפייה לא הוי בכלל בישול מדאיצטרך לגזור על הפת אף שכבר נאסר שלקות דגזירת פת הוא מי"ח דבר שגזרו תלמידי שמאי והלל ושלקות קדמה בזה הרבה ע"ש ופשטת לשונו משמע דאפייה קל הוא מבישול והיינו משום דאפייה לא הוי רק תולדה דבישול כמו דאיתא בירושלמי פ"ק דשבת ושאר דוכתא וקשה דהא כבר כתבו כל הראשונים בשם הגאונים והובא ג"כ בטור ובשו"ע סי' קי"ב וכן האו"ה עצמו מביא זאת ג"כ בכלל מ"ד דין ט' דכ"ז הוא דוקא בפת של נכרי עצמו אבל פת של ישראל שאפה נכרי הוי לגמרי בכלל שלקות ולא הותרו מעולם ע"ש לפי"ז הא ליכא שום קולא באפייה יותר מבישול ועיי' בת"ה להרשב"א שכתב דלא גזרו בישול עכו"ם אלא דוקא ע"י תולדת האש דמשמע לכאורה דאף על ת"א נמי גזרו אמנם המעיין שם יראה דלא נחית לזה כלל רק כלפי שיטת ש"פ דסברי דאף דעל מליחה גזרו נמי משום ב"נ כתב דלא גזרו רק ע"י ת"א ומיירי כגון באפייה או בצלי דזה נמי תולדה מיקרי אבל לא מיירי במידי דלא אורחה ע"ש ותראה שכן הוא:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה