שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
יורה דעה · סימן מט
שאלה באחד שמלח בשר לצורך יו"ט ולא נשתהה במלחו רק שיעור מיל לחוד ומחמת טירדת יו"ט לא היה אפשר לו למלוח יותר והתירו לו לצורך יו"ט כדאיתא בסי' ס"ט. ועתה נשאר לו מבשר זו גם לאחר יו"ט אם רשאין לאוכלם בך או לא אף כי מבואר בפ"מ ביו"ד סי' צ"ד ס"ק ט' שכל דבר שאנו מתירין לצורך יו"ט או שבת אז אפילו אם נשאר לאחר יו"ט או שבת נמי מותר מפני שאמרינן הואיל ואשתרו אשתרו ע"ש. מ"מ י"ל דכל זאת הוא רק היכא דשוב ליכא דתקן כמו בעובדא דפ"מ ע"ש. אבל היכא דאפשר לתקן זאת אחר יו"ט כגון הכא דאפשר למלוח עוד. דמהני זאת לכמה פוסקים אפשר דצריכין לתקן ע"כ ת"ד:
תשובה. לכאורה יש להבין דברי הפ"מ. הא לפי המסקנא בקידושין דף כ"א לענין כהן ביפת תואר דאסור בביאה שניה לכולי עלמא ולא אמרינן הואיל ואישתרא אשתרא וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות מלכים ואף דהתם איסור דאורייתא הוא מ"מ מנ"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן וצ"ל דטעמא דידיה הוא מאחר דאיכא עוד לישנא שם בגמרא דרב מתיר אפילו ביאה שניה משום הואיל ואשתרא כו' הלכך באסור דרבנן סמכינן אנן על ההוא לישנא כמו שכתבו התוס' ע"ז דף ז' דכל היכא דאיכא תרי לישנא בגמרא אם הוא דבר דרבנן סמכינן על המיקל ע"ש ובזה מתורץ נמי ד' המג"א בסי' פ"ת ס"ק ד' שכתב שם לענין אשה נדה דקי"ל שמותרת לילך בימים נוראים לבהכ"נ כדאיתא החם שאז מותרת היא נמי להתפלל רמז לדבר מיבמות ח' גבי מצורע דאמרינן הואיל והותר ליכנס לעזרה לצרעתו הותר נמי לקריו ע"ש והח"ס חא"ח בסי' ס"ה הקשה עליו דאין הנידון דומה לראיה דהתם כניסה לעזרה אחת היא כי אינו נכנס שני פעמים חד בשביל צרעתו ואידך בשביל קריו וכן אחות אשה ואשת אח בחדא יבמה דבביאה אחת עביד שני איסורים הילכך שפיר אמרינן הואיל והותר איסור אחד הותר נמי אסור השני כיון דבחדא מעשה נעשו שניהם משא"כ הכא מנ"ל למימר הואיל והותרה לכנוס לבהכ"נ הותרה להתפלל זה לא שמענו וכו' וכן מבואר לקמן סי' קס"ח סעיף ד' הואיל והותר לבצוע הותר בכל הסעודה אבל מ"מ אינו אלא איסור אחד איסור ביאת מקדש או אכילת פ"ג הילכך אמרינן שפיר מה לי כולו מה לי מקצתו אבל הכא ב' ענינים המה לגמרי כניסה לבהכ"נ שהוא איסור בפני עצמו ותפילה שהיא ג"כ בפני עצמה זה לא שמענו ע"ש אבל לפי מה שכתבתי ניחא בהקדם דהא דעת התוס' הוא ביבמות ד' ס"א ובתמורה ד' כ"ט ובכמה דוכתא דאין כהן לוקה משום זונה על נכרית אלא א"כ נבעלה מקודם או לאחר שנתגיירה שאז שייך בה משום זונה לא יקח. ועיי' בב"ש ס' ו' ס"ק ט"ו והמ"א בסי' קנ"ג ס"ק מ"ח כתב שגם דעת הרמב"ם הוא כהתוס' בזה ולא כהב"ש שם והנה דעת התוס' והרמב"ם דביאה ראשונה ביפת תואר מותר לבוא עליה אף במלחמה ואף קודם שנתגיירה ואח"כ מביאה לביתו ומגיירה כמו שכתבו התוס' שם ד' כ"ב והרמב"ם בפ"ת מהלכות מלכים פסק שמותר לבוא עליה בין בתולה ובין בעולה כמו דאיתא בגמרא גם זאת ידוע דהא דאמרינן התם ללישנא קמא דרב דכהן מותר ג"כ ביפת תואר בביאה שניה היינו ע"כ לאחר שנתגיירה דביאה שנייה במלחמה קודם שנתגיירה לכ"ע אסור כדילפינן לקמן מוהבאתה אל תוך ביתך שלא ילחצנה במלחמה וכן פסק להדיא הרמב"ם בפ"ח שם:
והשתא לפי מה שכתבנו קשה האיך פסק רב שם בלישנא קמא שהכהן מותר ביפת תואר אפילו ביאה שנייה משום הטעם דהואיל ואשתרא והא בביאה שניה נולד איסור חדש שלא הותר מעולם היינו איסור זונה שלא היה עד כה דהא בבתולה ליכא עדיין איסור של זונה עד אחר שנבעלה או שנתגיירה אלמא שאפילו לענין איסור אחר לגמרי ובזמן אחר ג"כ אמרינן הואיל ואשתרא ואף שיש לדחות קצת משום דאמרינן הואיל ואילו היתה בעולה מקודם היה נמי מותר בה ואז הי' מותר בביאה שניה ג"כ משום הואיל והותר לכן אפילו עכשיו נמי שלקחה בעת שלא היה עליה איסור זונה אמרינן נמי הואיל והותרו מ"מ מה נעשה באביי דאית לי' בתמורה ד' כ"ט דכל כותית אפילו נבעלה מקודם נמי אין עליה איסור זונה עד אחר שנתגיירה הא לפי זה לא הותר לו מעולם איסור זונה ובודאי זה דוחק גדול דנאמר דלאביי לא נאמר כלל הלישנא קמא ועוד דאדרבא לפי הנראה כל הלישנא קמא הוא אליבי' דאביי דהוא סובר בזבחים דף ל"ב הסברא של הואיל ואשתרא משא"כ רבא משמע התם שחולק על הסברא של הואיל ואישתרא ע"ש הרי מוכח להדיא דמתירין אפילו איסור אחר לגמרי מהאי סברא דהואיל ואשתרא. ואין לומר דהתם שאני מאחר דאשתרא הביאה של נכרית שיש בו משום קנאין פוגעין בו הותר נמי הביאה של איסור זונה משא"כ כאן הרי תפלה לא אשתרא לה עדיין מעולם וקדושת תפלה לחוד וקדושת בה"כ לחוד משא"כ התם הכל איסור ביאה נקראת זה אינו דהא בוודאי התם גרע כי הרי שם איסור אחר לגמרי הוא כי מעיקרא לא הותר לו אלא איסור שאין בו לאו ואח"כ הוא רוצה לעבור איסור זונה שיש בו לאו וגם הוא בזמן אחר דביאה ראשונה היתה במלחמה וביאה שניה היא בביתו והא לא דמי להא דהותר לצרעתו הותר לקיריו דהתם נעשה בפעם אחת והאיך מדמינן לזה איסור אחר הלכך ע"כ צ"ל דהכוונה היא בהאי הותרו דהכי קאמרינן הואיל והתירה התורה להכהן לזלזל בכהונתו ביפת תואר לענין איסור אחד דאית בה אמרינן דהותר נמי לזלזל באיסור אחר דאית בה והכא. נמי אמרינן הואיל והותרה טומאתה נגד קדושת ימים נוראים בחדא קדושה דאית בה הותרה נמי באידך קדושה דאית בי' והכא עדיף טפי דהא נעשה הכל בפעם אחת ואף דלא קי"ל כהאי לישנא הינו משום דיפת תואר הוא איסורא דאורייתא פסקינן כלישנא בתרא לחומרא משא"כ כל היכא דליכא רק איסורא דרבנן בזה הדרינן לכללו של הראשונים בפ"ק דע"ז דכל כה"ג קי"ל כהאי לישנא דאזיל לקולא ומתורץ היטיב דברי המ"א:
אמנם עדיין יש להבין דברי הפ"מ מהא דאיתא ביו"ד ס' קי"ב סע' ד' לדעת המתירין ליקח פת מפלטר נכרי אם הגיע שם פלטר ישראל הרי פת של פלטר נכרי אסורה ומפרש הרשב"א במה"ב דמיירי אף בהפת שכבר הם תחת יד הישראל הקונה מ"מ כל שבא אח"כ פלטר ישראל נאסר הפת שהם ח"י וכן מפרש הט"ז בסוף ס' קי"ד ע"ש הרי להדיא דאף באיסור דרבנן נמי לא אמרינן הואיל ואישתרי אשתרי וכן מצאתי אח"כ קושי' זו ביד שאול ס' רי"ח ונשאר בקושיא ועוד יש להבין כי אף הרשב"א במשמרת הבית שם שהתיר הפת של הפלטר נמי קשיא שכתב שם וז"ל פת פלטר אינה כנבילה שנאמר עליו במקום סכנה מותר בא לו על שולחנו בשר שחוטה חזר ונאסר דהתם איסור דאורייתא הוא משא"כ כאן כיון שהותרו הותרו ולא נעשה מילי דרבנן חוכא ועל שלחן אחד נאסר וחזר והותר ונאסר עכ"ל ויש להבין דהוא עצמו כתב לקמן ע"ג בנכרי שבישל לחולה בשבת אסור לאחר השבת אף להחולה גופא וז"ל חלילה וחס שאף לחולה גופא לא הותר אלא בעת הצורך הא במוצאי שבת חוזר לאיסורו דומה לנבילה שהתירו לחולה שיש בו סכנה שאם הבריא נאסר לו וכל דתיקון לו רבנן כעין דאורייתא תיקון עכ"ל הרי להדיא להיפך דאף בדרבנן דבישול הנכרי בשבח אין בו רק איסור דרבנן אפילו הכי לא אמרינן בי' הואיל והותרו הותרו מיהו לענין דינא יכולין לתרץ בטוב משום דהרשב"א לשיטתו אזיל דבזבחים ל"ב פליגי אמוראי חד סבר דוקא היכא דהותרו אמרינן הואיל ואשתרו וכו' משא"כ היכא דלא הוי רק דחויה אזי אמרינן להא אדחאי ולהא לא אדחאי וחד סבר איפכא ומשמע שם דהלכה דדוקא היכא דהותרו אז אמרינן הואיל וכו' דהא לא קי"ל כרב יוסף דאמר רובן טמאי מתים ונעשה זבים הואיל והותרו לטומאת מת הותרו לזיבתן והיינו משום דטומאה לא הותרה רק דחייה ודלא כרבא התם דאמר איפכא ומכש"כ להתוס' ביבמות דף ח' ד"ה רבא משמע שם דרבא ג"כ סבר כאביי רק שאמר איפכא מסתברא היינו הסברא נוטה להיפוך אבל בגוף הדבר מודה לאביי ע"ש דבדחויה לא אמרינן מה לו חד דחויה מה לו תרי דחויה:
והנה הרשב"א פסק בתשובותיו בסי' תרפ"ט דשבת הוא רק דחויה אצל חולה ולא הותרה ע"ש לכך לשיטתו אוסר שפיר בבישול נכרי לחולה בשבת דהא לא שייך כאן הואיל והותרו משא"כ לענין פת פלטר משמע שסובר דהא הותרו כמו שמדייק שם בלשונו לכן אמרינן בזה שפיר הואיל והותרו. ובזה אמרתי דבר נכון לתרץ דברי הש"ע בסוף ס' קי"ג שפסק שם דלא כהרשב"א רק כהרא"ה שאם בישל נכרי לחולה בשבת מותר אח"כ לכולי עלמא והרא"ה כתב שם הטעם בזה משום דכאן אינו אסור בשביל עכו"ם דליכא כאן גזירה דחתנות כיון דאיכא היכרא דשבת הוא והקשה הט"ז בס' קי"ג ובס' קכ"ג דהא בסוף ס' קכ"ג כתב הב"י דלא כהרא"ה דהתיר בדבש שאין בו כ"כ גזירה דחתנות אלא בכל מקום אסור משום חתנות ולא מהני היכר ע"ש שנשאר בקושיא ולפי מה שכתבתי אפשר לתרץ בטוב משום דהמחבר אזיל לשיטתו שהוא פוסק בא"ח ס' שכ"ח ס' י"ד דשבת הותר אצל חולה לכך הותר בבישול נכרי בשבת לחולה משום דכאן לבד ההיכר של שבת שייך נמי הסברא של הואיל ואשתרא וכו' הילכך סמכינן שפיר על הרא"ה דכל היכא דאיכא היכר לא אסרינן משום חתנות משא"כ בסי' קכ"ג הא החם ליכא כלל הסברא דהואיל והותרו ולא נשאר רק הסברא של היכרא לחוד ועל זאת לבד לא סמכינן ובזה מתורץ נמי הקושיא השניה מס' קי"ב לענין פת פלטר דלא אמרינן התם הואיל ואשתרא היינו נמי משום דהמחבר תרתי בעי סברת אשתרא וגם הסברא דאיכא היכרא ובפת פלטר הא ליכא היכירא ומתורץ דברי המחבר. וגם אפשר לומר שהפ"מ ג"כ סומך עצמו על הרשב"א בזה דכל דבר שמתירין בשביל כבוד שבת הוי בכלל הותרו. כן היה אפשר לומר אבל מ"מ עדיין אינו מספיק לתרץ בזה דברי הרשב"א חדא דא"כ למה האריך כ"כ וכתב משום דלא להוי מלחא דרבנן כחוכא והאריך בזה תיפוק לי' משום דאמרינן הואיל ואשתרא. ויותר מזה קשה דהא ע"כ אי אפשר לומר כלל דהרשב"א סומך נפשו בזה על האי סברא דאישתרא מטעם דלא הוי רק איסור דרבנן דהא הרשב"א סובר בחולין ד' ע"ה ד"ה מקצת ספרים דבכל איכא דאמרי אף אם פליגי באיסור דרבנן הלכה לעולם כאיכא דאמרי לחומרא ע"ש לפי זה מכש"כ הכא ביפת תואר דפליגי באיסור דאורייתא בוודאי הלכה כאיכא דאמרי אפילו לחומרא דלא אמרינן הואיל ואשתרא משום דהוא אזיל נמי בשיטה של הראשונים המבואר בהרא"ש פ"ק דע"ז שבכל מקום קי"ל כאיכא דאמרי לחומרא אפילו בדרבנן ולדעתי זה הוא נמי טעם של המחבר שהחמיר בפת פלטר משום דהוא אזיל לשיטתו שחושש בס' י"ז לענין בן פקועה להאיכא דאמרי שם בחולין דבעינן תרי תמיהות דוקא אף שהוא איסור דרבנן והילכך לענין הואיל ואשתרי נמי לא סמכינן ואף שלענין מה שמבואר בחולין דף י"ז גופא סמכינן באסור דרבנן על סברת של הואיל ואשתרא כדאיתא ביו"ד סי' רי"ח התם שאני והחילוק קל להבין. עכ"פ מבואר לנו שהרשב"א אינו סומך על סברת אשתרא וא"כ ע"כ עיקר טעמא הוא משום דלא להוי מלתא דרבנן כחוכא וכן כתב להדיא סברא זו הרשב"א בנדה ריש פ"ק דלכך במעת לעת שבנדה גזרו טומאה בין ברה"ר ובין ברה"י ולא הלכו בטומאה זו כדרך שאר טומאות סוטה שטמאה ברה"י דוקא משום דלא להוי מילא דרבנן כחוכא דהכא כיון דאשה זו ודאי נגעה בטהרות בין ברה"י ובין ברה"ר וכשנגעה בטהרות דרה"י טמאתם אלמא בטומאה מחזקת ואח"כ כשנגעה בר"ה טהרתה טומאה שלה דמעיקרא היכן פרחה ע"כ הרי מבואר להדיא שהרשב"א סובר דבשביל סברא זו לחוד שלא יהי' דברי חכמים כחוכא מכריע לנו לחלק בין דאורייתא לדרבנן לפי זה הדרא הקושיא לדוכתא הא במבשל בשבת נמי איכא הא סברא כל זמן שאין תבשיל אחר מותר ניטל התבשיל חוזר להיתרו וא"כ אמאי אוסר הרשב"א ואף שיש לחלק קצת בדוחק אבל האמת יורה דרכו דסברא זו שלא יהי' דברי חכמים כחוכא ואיטלולא לא שייכי רק אם חכמים רוצים לתקן בזה הענין גופא ואינו מסתעף למקום אחר אז אין דרכם לתקן בענין שיהי' בו חשש חוכא ואטלולא ומוטב יותר שלא יתקנו כלל זה התקנה משיתקנו בענין שיש בו חוכא עיי' תוס' נדה ד' ס' לענין שני שבילין משא"כ במקום שהתקנה והדין הוא במקום אתר רק שממילא מסתעף ג"כ למקום אתר אז אדרבא אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו ולא משגחינן כלל לחוכא הדוגמא פת של פלטר דעיקר תקנת חכמים הי' שפת פלטר יהי' אסור במקום שיש שם פלטר ישראל ובמקום שאין שם פלטר ישראל יהי' מותר וכיון שעיקר תקנתם בענין פת היה באופן זה הלכך שוב אין סברא לומר שחכמים יתקנו תחילת ועיקר תקנתא מלתא שיהיה בו דרך חוכא ואטלולא ומוטב להם יותר שלא יעשו בזה תקנה כלל וכן לענין מעל"ע שבנדה שעיקר תקנתם היה לגזור טומאה על מעל"ע שבנדה והלכך נמי אין סברא לומר שיתקנו תקנה שיהי' דבריהם כחוכא ומשום הכי תיקנו שתטמא בין ברה"י ובין ברה"ר משא"כ לענין בישול נכרי לחולה בשבת ששם האסור והתקנה של בישול עכו"ם לא לענין חולה נאמר רק זה הדין בכל מקום נאמר ונתקן שבישול נכרי ובישול שבת הוא אסור רק לענין חולה מקילין כמו שאר אסורין שמקילין לענין חולה הילכך שוב אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ובשביל חשש חוכא שיהי' במקום זו אין לנו לשנות הדין הנאמר בכ"מ וכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקון וזה ברור לדעתי:
נמצא לפי זה דברי הפ"מ צריכין עיון דהוא מיירי התם בבישול בקדירה של בשר שאינו ב"י ואח"כ תחב בתוכו כף של חלב ב"י שהאיסור זה של נטל"פ שהוא אסור לכתחילה הרי הוא בכ"מ נאמר ואנו באין להתיר בשביל כבוד שבת א"כ שוב דמי ממש לדין של הרשב"א בבישול לחולה בשבת דלא אמרינן כיון דאשתרא אשתרא לפי זה קשה על הפ"מ בין לשיטת הרא"ה ובין לשיטת הרשב"א לכן נראה דעד כאן לא התיר הפ"מ משום סברת של הואיל ואשתרא אלא דוקא אם התירו מתחילה בשביל דבר מצוה אבל לא אם התירו בשביל הפסד מרובה ונעשה אח"כ הפסד מועט או כיוצא בו והוא עפ"י חדושי הרשב"א בקדושין שם דף נ"א שהקשה לשמואל דאיסר ביפת תואר ביאה שניה מ"ש מאשת אח במקום יבום דשרי אפילו ביאה שניה ולא אמרינן מצוה דרמיא עליו עביד ועתה קמה באסור אשת אח ותירץ דהתם מצוה הוא ובמצוה אין סברא לומר דבביאה שניה תהדר לאיסורא אבל יפת תואר לאו מצוה היא ודמי למי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאירו עיניו ומשם ואילך באסורא קאי ה"נ מביאה ראשונה נתקררה דעתו ושוב אסור בביאה שניה ע"כ. ולפי המסקנא אליבא דהלכתא אף רב סבר כן ולפי זה אתי שפיר דברי הפ"מ דכיון דהתירו בשביל כבוד שבת א"כ התירו בשביל מצוה דהא יש אומרים דכבוד שבת הוא דאורייתא או אפילו להפוסקים דהוא דרבנן מ"מ כיון דנטל"פ הוא רק אסור דרבנן והתירו בשביל מצוה של שבת שוב אמרינן הואיל ואשתרא כמו ביבמה וכה"ג כתבו הפוסקים הטעם על הא דמבואר בא"ת ס' קס"ת וביו"ד ס' קי"ב דכיון דהותר לבצוע על פת של נכרי הותר בכל הסעודה דהטעם הוא נמי משום דאיכא כאן כבוד שמים דזה אינו כבוד שמים שיבצע עליו מתחלה משום מצות המוציא ואח"כ יחדל משום אסור לכך אמרינן הואיל ואשתרא הלכך הכא נמי דכוותא דאין זאת כבוד שמים של שבת שיחדל אח"כ בחול בשביל האסור כן יש ליישב דבריו ואין להקשות מהא דאמרינן סוף חגיגה לענין טומאת ע"ה שהותר ברגל ואעפ"כ היו מטבילין כל הכלים לאתר הרגל וכן המתחיל את חביתו ברגל לא יגמור לאתר הרגל ולא אמרינן הואיל והותרו כדאיתא התם דף כ"ו. ויש ליישב זאת עפ"י דברי התוס' זבחים דף ל"ב שהקשו על הא דאמרינן מצורע שחל שמיני שלו בערב הרגל וראה קרי שמכניס ידיו לעזרה משום דיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דוישלחו ועולא דאמר דהואיל והותר לצרעתו הותר לקריו לפי זה למה לן הטעם דיבא עשה של פסח וידחה עשה דוישלחו תיפוק להו דכלאי הכי מותר הואיל והותר וכו' וי"ל דעל מחנה לויה שיכנס בו הוצרך לומר שיבא עשה וכו' ע"ש שהיוצא מדבריהם דלא שייכי הסברא של הואיל ואשתרא אלא שאם מקודם נאסרה כמו יפת תואר או דכוותה ואח"כ הותרו אז שייכי לומר האי סברא של הואיל והותרו אבל אם מעולם לא נאסר דבר זה אז לא שייך הואיל והותרו דהא לא התירה התורה מעולם דבר זה כיון שמעולם לא נאסרה הלכך לא שייך בזה לומר הואיל והותרו הותרו ע"ש והכא נמי בטומאת ע"ה דהא אילו היה נוגע ע"ה מקודם הרגל אז באמת לא היה נטהרת ברגל כדמוכח שם בגמרא והיינו דתנן במתניתין הפותח חביתו ברגל דדוקא אם היה התחלה ברגל גופא והיינו משום דתחילת גזירתם בשעה שגזרו על טומאת ע"ה לא גזרו זאת ברגל כי אף שהכלי מקבל טומאה כמו שמפרש רש"י שם אבל ברגל גופא טומאה זו לא נאסרה מעולם ע"ש בסוגיא לכך לא שייכי לומר הואיל ואשתרא דהא לא נשתרא רק שלא נאסרה והע"ה מותר לכתחילה ליגע בהמשקה אף בלא דוחק. וכל זה שלא הותרו רק שלא נאסרה הא בכה"ג לא אמרינן הואיל והותרו משא"כ לענין איסורים שאנו מקילין בשבת הא בחול הוא אסור וחל עליו שם איסור וגם בשבת גופא אסור לעשות כן לכתחילה רק כשבא שבת הותרו הילכך שוב שייך הסברא של הואיל ואשתרא וברור הוא:
ובזה יבואר היטב מה הוא החילוק של בין רבי אמי ור' יצחק נפחא שם כי לכאורה אין בו ביאור ולפי מה שכתבנו ניחא כי חד מהם היה סבר שאף אם נטמא קודם הרגל באה רגל ומטהרתם רק שמסתפק אולי לכתחילה אין להניחם על הרגל. והא דקתני הפותח חביתו דמשמע שפותח כעת היא לאו דוקא רק דנקיט בשביל סיפא וחכ"א לא יגמור ואידך השיב לו כי דוקא שלא נטמא מקודם רק נגע ברגל גופא אז לא אסרו לכתחילה משא"כ אם קודם הרגל נטמא לא התירו טומאה זו אף ברגל:
אמנם יש לדקדק מד' הירושלמי פ"ב דדמאי והובא בתוס' בחולין פ' בהמה המקשה דבשבת שואלו לע"ה ואוכלו על פיו ולמצ"ש הוצרך לעשר ולא אמרינן הואיל והותר וכן מצאתי קושיא זו בספר י"ש שם וע"כ צריכין לחלק דהתם שאני דיש תקנה לעשר והיכא דאיכא תקנה לא סמכו על הסברה של הואיל ואשתרא לפי זה בנידן דידן נמי מאחר שיש תקנה גם עכשיו למלוח עד כשיעור צריכין לעשות כן כנלע"ד: