שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
יורה דעה · סימן מח
שאלה בבשר של בהמה גסה שנתערב בה חתיכות בשר של בהמה דקה מין בשאינו מינו ונחתכה לחתיכות קטנות וקודם הבישול נודע שהבהמה דקה נטרפה ואי אפשר להכירה וגם כבר לקחו קצת מהחתיכות ואכלו אותם קודם שגורע התערובות וגם לאחר הנודע התערובות בישלם המשרת כל החתיכות בקדירה אחת לצורך סעודת ברית ויש ספק ג"כ אולי יש שישים בהיתר נגד האיסור האיך הדין של האוכל והכלים שנתערבו:
תשובה לענין פרט הראשון שנפל אחד מהם בשוגג ונודע קודם שנתבשל הנה בזה הוכיחו הפוסקים מתה"א ד' קי"ז שסובר דהא דאמרינן בזבחים שאם נפל א' מהם לים הותרו כולן לא נאמר זאת אלא דוקא במין במינו אבל לא במין בשאינו מינו ועיקר ההוכחה הוא מהא דהביא הרשב"א שם בתחילה דעת הרמב"ם ורש"י דהא דאמרינן יבש ביבש בטל ברוב האי רוב הוא לאו דוקא אלא ר"ל ברבי' והיינו ששים וכתב שאם נתערב יבש ביבש פחות מששים ונפל אחד מהם לים יש בזה פלוגתא אי תלינן דהאי דנפל דאיסורא הוא או לא משום שיש אומרים דלא תלינן שאיסורא נפל אלא בנתערב ביותר מששים רק שאסור משום חהר"ל או כיוצא בו אז תלינן בי' אבל כל זמן שאין בו ששים אף שמדאורייתא כבר בטל מ"מ כיון שנתערב בפחות מששים אז אף אם נפל אחד מהם לים לא תלינן בי' לומר דהאי דנפל דאיסורא הוא דנפל וכתב ע"ז הרשב"א דלפי מה שבארתי לעיל דכל יבש ביבש אם אינם מדברים החשובים נתבטל ברוב אפילו מדרבנן א"כ ממילא לא שייך כלל לחלק בזה ולפרש הגמ' דזבחים דמיירי במין במינו דוקא דהא זה בלאו הכי אפילו אם לא נפל אחד מהם לים הא כבר הותרו ע"י ביטול ברוב התערובות ע"כ בהרשב"א ע"ש. ומזה הוכיחו דמשמע דוקא משים דכיון דמין במינו נתבטל ברוב הילכך שוב לא משכחת כלל להאי דינא ממילא דבמין שאינו מינו דלכ"ע אף ביבש בעינן ששים אז בזה להיש אומרים דלא תלינן דהאי דנפל דאיסורא הוא אלא בנתערב ביותר מששים ה"נ בכה"ג נמי לא תלינן. עיי' בפ"מ בסי' ק"ט ס"ק ח' שכתב שאפילו במקום הפסד"מ יש להחמיר בזה וכן החו"ד בסי' ק"ט כתב נמי שמדברי הרשב"א כאן מוכת דבמין באינו מינו לא תלינן בנפל אחת מהם ע"ש אמנם לא ידעתי כוונתם כי המעיין בתה"א יראה שאף שמתחילה כתב כן מ"מ לא כתב זאת אלא כנגד שיטת הראשונים שהביא מתחילה אבל הוא בעצמו מסיק לבסוף דהעיקר תלי בזה שכל שנתבטל מתחילה מדאורייתא אף שמדרבנן עדיין לא נתבטל שוב אמרינן שאני אומר וחולין דהאי דנפל דאיסורא הוא אפילו אם נתערב בפחות מששים. וא"כ ממילא לשיטת הרשב"א ולדידן דקי"ל בסי' ק"י דהא דאמרינן בזבחים בנתערב חבית בחביות או תאנה בתאנים מיירי אפי' בנתערבו בפחות מששים מ"מ כל שנפל אחד מהם הותרו כולן הרי חזינן אנן דלא קי"ל כשיטת הראשונים דסברי דלא תלינן בשאני אומר אלא בתערובות של ששים דוקא אלא ה"ה אפילו בנתערב בפחות מששים והעיקר הטעם הוא משום דכיון דמן התורה כבר נתבטל שוב אמרינן בכל דוכתא שאני אומר ממילא ה"ה יבש ביבש באינו מינו נמי תלינן דהא זה נמי כבר נתבטל מן התורה ע"ש היטב ותראה שכן הוא:
ואין להקשות בד' הרשב"א למה מדחה דברי הראשונים שכתבו יבש ביבש שנתערב בפחות מששים ונפל אחד מהם לים דלא תלינן וכתב הרשב"א ע"ז דלפי מה דקי"ל דיבש ביבש בטל ברוב אפילו מדרבנן אין מקום לדבריהם כלל ויותר מזה כתב בתשובותיו דלדידן לא שייך כלל הדין של הראשונים ע"ש ואמאי הא יש נפק"מ רבתי בנתערב יבש ביבש מין בשאינו מינו ונפל אחת מהם לים דבזה אף לדידן בעינן ששים וא"כ הא יש מקום לדברי הראשונים דבזה אם אין ששים לא תלינן. ונראה משום דהרשב"א אזיל לשיטתו במה שכתב בתשובה סי' רכ"ה שהביא שם הגמ' דזבחים ד' ע"ט דאמרינן התם אמרו רבנן ברובא ואמרו רבנן בטעמא מין בשאינו מיני בטעמא ומין במינו ברובא ע"כ הגמ' וכתב הרשב"א דזה ע"כ מיירי בדבר הנבלל דוקא ולענין דאורייתא מיירי דמין במינו בדבר הנבלל מדאורייתא די ברובא ובמין בשאינו מינו בעינן ששים דאי מיירי בדבר יבש האיך אמרו דמין בשאינו מינו בטעמא והא מין בשאינו מינו ביבשות ניכר הוא האיסור בתוך ההיתר ואיסור הניכר אין מתירין אותו בששים ואף לא באלף ע"כ ד' הרשב"א. וע"ש שמכח סברא זו מוכיח מזה כמה דינים. וקשה דמאי זה הוכחה והא שפיר מצי מיירי בדבר יבש ומה שהקשה הא דבר יבש באינו מינו ניכר הוא הא משכחת לה באופן שכתבו הפוסקים בסי' ק"ט שנפרך לחחיכות קטנות ואינן ניכרין או בכגוונא אחריתא אלא ע"כ משום דהרשב"א לא רצה לאוקמי הסוגיא במציאות רחוקה רק כפשוטו דנתערב חתיכה הניכרת מתחילה בשאר חתיכות וכפשטא דגמרא שנתערב חבית דאיסורא הידוע ברוב חביות של היתר ומשום הכי נמי אינו רוצה הרשב"א לאוקמי הסוגיא דזבחים דבנפל אחד מהם לים דתלינן דאיסורא נפל מיירי במין בשאינו מינו דזה אינו דהא ניכר הוא מי נפל אם דאיסורא או דהתירא ולכך כתב שפיר דלדידן לא שייך כלל סברת הראשונים ואף דמשכחת לה דלא ידעינן מ"מ הוא לא רצה לאוקמי הסוגיא במילתא רחיקא נמצא לפי סברא זו דגם במין בשאינו מינו כל שנאבד אחד מהם תלינן לקולא הילכך בנ"ד נמי הא יש להקל דמאי אמרת הא התם בעינן דוקא שלא לאכול כל התערובות בפעם אחת כדאיתא בזבחים שם ובש"ע סי' ז'. וכאן ע"כ נאכל הוא בפעם אחת זה אינו דהא עיקר הטעם הוא אלא כדי שיהי' ס"ס כמו שכתב הרא"ש בפ' ג"ה והיינו דאמרינן שמא האי דנפל דאיסורא היתה ואף אם של היתר היתה דילמא האי דאכל עכשיו דהיתרא הוא ע"ש והילכך הכא דאיכא בלאו הכי ס"ס היינו שמא יש כאן ששים ולא נאסרה מעולם ואף אם תאמר שאין כאן ששים דילמא האי דנפל דאיסורא היתה ולא הוי ס"ס משם אחד משום דכל היכא דהספק הראשון מתיר יותר מן האחרון בכה"ג אמרינן ס"ס כדאיתא בכללא דס"ס ע"ש:
ואין לומר דהאי ספק שמא דאיסורא נפל לאו ספק מעליא הוא משום דכיון דההיתר הוא הרוב אמרינן כל דפריש מרובא דהתירא פריש ואיסורא ברובא איתא כדאיתא התם בפרק התערובות ואף דבעלמא מצטרפין זה לספק ספיקא היינו דוקא בתערובות מין במינו דכבר נתבטל מן התורה ברוב ואינו אלא חומרא בעלמא הילכך שפיר תלינן בכל דבר משא"כ כאן כיון דיש בזה חשש איסור דאורייתא משום טעם כעיקר לא מצטרפין זאת אפי' לס"ס זה אינו דכאן מותר לכ"ע דהא שיטת הרא"ש בפ' ג"ה וכן הוא דעת כמה ראשונים שכל דבר שנתבטל כבר מן התורה וגם אין עליו איסור אפילו מדרבנן כגון יבש ביבש מין במינו שנתבטל ברוב אזי אמרינן שגם האיסור נהפך להיתר ונעשה הכל היתר גמור ומותר לבשלן כל אחת ואחת בפ"ע אפילו שלא במינו ואפילו בפחות מששים ואף שע"כ טועם טעם דאיסורא מ"מ לא איכפת לן כיון שנודע התערובות ונתבטל אפילו מדרבנן נעשה היתר גמור ולא דמי למין בשאינו מינו יבש ביבש שאף שמן התורה נתבטל ברוב ונעשה היתר גמור מ"מ כשמבשלין נעשה איסור מן התורה משום דהתם עדיין לא נקראת את שם היתר על התערובות דהא מדרבנן עדיין אסור אבל כל שנקרא שם היתר אפילו מדרבנן שוב אמרינן דאפילו האיסור גופא חוזר להיתר וא"כ ה"נ הא דעת הש"ך הוא בסי' ק"ב דיבש ביבש אפילו מין בשאינו מינו דבעינן ששים מ"מ כל שיש ספק אם יש כאן ששים או לא אמרינן כיון דמן התור' ברובא בטל א"כ הוי ספיקא דרבנן ומותר לאכול כך ע"ש וא"כ ה"נ הרי נקרא על התערובות הזה שם היתר וממילא לדעת הרא"ש ושאר פוסקים אמרינן שוב שגם האיסור נהפך להיתר ומותר אפילו אם נתבשל בשאינו מינו וא"כ ה"נ מותר ואפילו לרבינו ע"א בסי' פ"ב שחולק על דברי הש"ך הללו (ודע כי דברי רבינו ע"א הללו צריכין תיקון וגם המעתיקים עיי' בפ"ת סי' ק"ט נתנו טעות למעיינין כי זה לשון השאלה יבש בשאינו מינו שנתערב ונאבד קצת מהתערובות ויש ספק אם יש שם ששים ע"כ השאלה ונראה פשוט שאין כוונתו שנאבד ממש בענין שיש לתלות דהאי דנפל דאיסורא הוא שהיא כעין שאילתא זה אינו דא"כ אמאי לא הביא המחברים המתירים בנאבד לחוד עיי' בפ"מ בסי' ק"י אות נ"ב שהביא שני פוסקים המתירין בנאבד לחוד והגאון לא הזכיר מזה כלל וכל עיקר פילפולא שלו הוא בענין אחר ע"ש והוא לא נחית לזה שכתבנו משום דהוא מיירי שאיבד במזיד או כה"ג שמשום זה אין להתיר כלל ולא זכר שנאבד אלא משום שע"י זה נולד לנו הספק אם היה מתחילה ששים בהתערובות או לא ופשוט הוא למעיין שם) היינו משום דמיירי דליכא הספק השני שמא האי דנפל דאיסורא הוא רק ספק אחד לחוד שמא היה שם ששים או לא. אבל בנידן דידן שכיון שקודם הבישול נודע שני הספיקות ביחד ואז היתה עדיין רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן הא אמרינן בפ' התערובות ובש"ע בסי' ק"י דאפילו ספק זה שמא האי דנפל היתה של איסור נמי מצטרפין לס"ס ולא אמרינן הא דפריש מרובא הוא א"כ ה"נ הרי מתחילה קודם הבישול נקרא על התערובות שם היתר לגמרי אפילו מדרבנן וכל שנקרא שם היתר אז לדעת הרא"ש והגדולים אמרינן שגם האיסור חוזר להיתר הילכך שוב לא איכפת לן במה שנתבשל עוד ונותן טעם דהא כבר הותרו אפי' מדרבנן:
ואפילו לשיטת הרשב"א בתה"א שסובר שיבש ביבש שנתבטל חד בתרי לא אמרינן דנעשה היתר ואם שוב בישלן ברוטב אסור כל שאין ששים מטעם דשוב נעשה עם הרוטב שלא במינו ואוסר מן התורה עד ששים ע"ש הרי אף שנתבטל מקודם אפילו מדרבנן ואפילו הכי לאחר הבישול אוסר עוד עד ששים מ"מ בנ"ד אף הרשב"א מודה שמותר. ואדרבא שיש לנו ג"כ ראי' מדבריו כי כתב הגש"ד הובא בב"י בסי' ק"ט שלשיטת הסמ"ג שכתב שיש להחמיר ביבש שנתערב במינו אף שהוא אינו מהדברים החשובים מ"מ לא יאכלם אדם אחד א"כ לפי זה ע"כ צ"ל דסביר להסמ"ג שאין האיסור נעשה היתר לפי זה אם בישל כל התערובות בקדירה אחת וליכא ברוטב ששים כנגד האיסור נאסר הרוטב מן התורה משום טעם כעיקר ע"ש נמצא לפי זה ע"כ הרשב"א נמי סובר כן משום דהא גם הוא סובר שאין האיסור ניתר לגמרי. וכן כתב להדיא הש"ך בסי' ק"ט בדעת הרשב"א ואפילו הכי סובר הרשב"א שכל שנודע מתחילה התערובות מותר לבשל אח"כ בשתי קדירות משום באז הוי על כל קדירה ספק אם יש בו האיסור או לא ע"ש הרי דסובר הרשב"א דאפילו נגד חשש איסור של טעם כעיקר נמי מותר כל שנודע מתחילה ויש ספק הילכך בנ"ד נמי כיון שנודע מתחילה ויש ג"כ ספק אולי יש שם ששים נמי שרי ועוד הא דעת האו"ה כלל כ"ו סי' י"א להדיא דיבש ביבש אפילו מין בשאינו מינו שנתערב פחות מששים ונפל אחד מהם בשוגג ונתבשל אח"כ אף דודאי ליכא ששים מ"מ שרי כל שנודע התערובות מתחילה ע"ש ואף דבזה אפשר דלא קי"ל כוותי' משום די"ל דהוא אזיל לשיטתו שסובר שיבש ביבש שלא במינו שבעינן ששים אין הטעם משום שמא יבשלם ויתן טעם ויהי' אסור מן התורה שזה אינו שגם אם יבשלם לא יהי' אסור מן התורה כיון שכבר נתבטל כמו שהביא הש"ך משמו בסי' צ"ח מ"מ בנידן דידן כיון שיש עוד ספק שמא יש שם ששים וגם כבר נפל אחת מהתערובות יש לסמוך עליו להתיר הילכך לענין הלכה יש לצדד בזה:
ומדברי הרשב"א והאו"ה אמרתי פרפרת נאה לתרץ קושיית התוס' בע"ז ד' ס"ד שהקשו דהכא בסוגיא אמרינן דמאן דאית לי' שאפילו קדירה שהיא בת יומא מ"מ פוגמת פורתא ואפילו הכי ציותה התורה להגעיל כלי מדין א"כ ע"כ מוכח מזה שנותן טעם לפגם אסור דאל"כ למה לן הגעלה הא הוי נטל"פ. ובפסחים פ' א"ע אמרינן דמאן דאית לי' דקדירה בת יומא נמי פגמה פורתא הוא סובר ע"כ דלא אמרינן טעם כעיקר הוא מן התורה דהא מהיכא ילפינן טעם כעיקר מהא דאמרה התורה להגעיל כלי מדין וזה הא חידוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר והכא אסור ומחידוש לא ילפינן ע"ש בסוגיא וקשה דהא מאן דאית לי' דכלי בת יומא נמי פגמה הוא סובר בע"ז דבאמת שגם נטל"פ נמי אסור מהא דכלי מדין וא"כ לדידי' מה שציותה התורה להגעיל כלי מדין אין זה חידוש כלל דבאמת אף שאז הכלים הם לפגם מ"מ טעם פגם נמי אסור עכ"ד ועיי' בספר נחלת יעקב במסכת ע"ז מה שתירץ בזה ולדברינו ניחא דאנן קי"ל ביו"ד סי' ק"ט דיבש ביבש שנתערב מין בשאינו מינו שנתבטל מן התורה ברוב מ"מ מדרבנן אסור עד ששים וכתבו הראשונים דהטעם הוא משום גזירה שמא יבשלם ויתן טעם ואז יהי' אסור מן התורה והסכימו רוב הפוסקים שלאחר הבישול אז נתעורר ונעשה איסור דאורייתא ואף שכתב הרא"ש בפ' ג"ה לענין מין במינו שנתבטל שאף אם מבשלים אח"כ באינו מינו נמי מותר משום דלא אשכחן דדבר היתר יאסר פליטתו ולהיפך מצינו שציר של דג טמא אף שהדג אסור מ"מ צירו מותר וא"כ ה"נ אחרי שכבר הותר אינו חוזר ונאסר ע"ש מ"מ זה הוא דוקא מין במינו שאף שהוא טועם אח"כ האיסור מ"מ עדיין אינו יודע אם זה הטעם הוא מהחתיכה האסורה או מחתיכה של היתר אבל במין בשאינו מינו כיון שהם טעמים נפרדים רק שהטעם אינו מורגש כיון שהוא ביבש אבל לאחר הבישול כיון שאז נרגש הטעם הוי כהוכר ונברר האיסור ונודע מקומו איה והיכא דהוברר האיסור אז אסור מן התורה ולא מהני ביטול כמו שכתב הר"ן פ"ק דסוכה לענין סכך פסול ע"ש ודמי זה לנתערב איסור בהיתר ואח"כ הכירו את האיסור בט"ע כי מה לי הכרה של ט"ע שבודאי חוזר לאיסורו ובין הכרה של הרגשת הטעם ועיי' בפ"מ בפתיחה להלכות תערובות אמנם דעת האו"ה הובא בש"ך בסי' צ"ח ולפי מה שביארתי לעיל נראה שגם דעת הרשב"א הוא כן שכל שכבר נתבטל מן התורה אזי לא משגחינן על הרגשת הטעם ואמרינן שאף הטעם הוא דמי ליוצא מן הטהור שהוא טהור שהרי האיסור כבר הותר:
ולא דמי להכרח גוף החתיכה שכיון שאין מכירין החתיכה גופא והיא עצמה מותרת אז הטעם שלה נמי מותר זה הוא תוכן הפלוגתא של הפוסקים והנה הרמב"ן בפ' מטות כתב דהא דלא ציותה התורה להגעיל גם כלי סיחון ועוג כשם שציוה התורה על כלי מדין משום שאז הותרו להו נמי כתלי דחזירי משא"כ במלחמת מדין לא הותרו. אמנם הרמב"ם בהלכות מלכים סובר דגם אז לא הותרו אלא בשעת כיבוש מלחמה גופא וגם אם אין מצוי להם מה לאכול ועיי' בזה בספר פרשת דרכים דרוש דרך הקודש. וביערת הדבש סוף חלק שני אבל לאחר כבוש חזרה ונאסרה. נמצא לפי זה לסברת הרמב"ם אז הבלוע שבקדירה דמי ממש ליבש ביבש שלא במינו שנתבטל ברוב ואח"כ נתבשל שדעת רוב הראשונים שכיון שאח"כ מרגישין אנו הטעם חוזר לאיסור ונעשה איסור דאורייתא הילכך הכי נמי בכלי סחון ועוג לאחר המלחמה כיון שאז אסור א"כ כשמרגישים הטעם של האיסור שוב חוזר ונעשה איסור נמצא לפי זה אפשר לומר דבזה פליגי הסוגיא דע"ז והסוגיא דפסחים דסוגיא דפסחים סברי כרוב הפוסקים שכל שמרגישין שוב הטעם לא מהני בזה מה שכבר נעשה היתר משום דחוזר לאיסורו לפי זה לסברת הרמב"ם היו צריכים להגעיל גם כלי סיחון ועוג ומדלא אמרה התורה אז להגעיל ע"כ שגם כלי בת יומא נמי פגמה פורתא ונותן טעם לפגם מותר א"כ ע"כ מה שציוה התורה להגעיל כלי מדין הוא באמת חידוש דהא גם כלי מדין הם לפגם כמו כלי סו"ע וכיון שהוא חידוש הא קי"ל דמחידוש לא ילפינן משא"כ הסוגי' דע"ז סברי כסברת שאר פוסקים דכל שנעשה פעם אחת היתר שוב לא איכפת לן במה שמרגישין אח"כ הטעם הילכך מה שלא ציוה התורה להגעיל כלי סו"ע הוא מצד הדין דהא הוי היתר משא"כ כלי מדין שקיבלו טעם של איסור אז אין חידוש מה שכליהם צריכין הגעלה ואף שקדירה בת יומא נמי פגמה מ"מ ילפינן באמת שנטל"פ אסור ומתורץ קושיית התוס':