אור ברסלב
שות אבן שתיה יורה דעה › סימן מה

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

יורה דעה · סימן מה

סימן מד

שאלה בציר של בשר כחוש שיצא מעצמו לאחר מליחה והדחה ונפל לתבשיל של הלב ובודאי יש שם רוב רק שיש ספק אם יש בו ששים או לא האיך הדין של התבשיל והכלים:

תשובה אף שדבר זה ממש מבואר הוא בחו"ד סי' צ"א ס"ק ט' שהוכיח מדברי התוס' חולין דף קי"ב ד"ה רוטב שהקשו למה לן הקרא של הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפן למאן דאית לי' טעם כעיקר הוא מן התורה ויליף לה ממשרת לפי זה למה לן הטמאים לאסור רוטבן וכו' תיפוק לי' משום טעם כעיקר ותירצו דעיקר הדרשה משום צירן קאתי דאמרינן לעיל בציר דגים דזיעה בעלמא הוא קמ"ל דהכא אסור ע"ש לפי זה בב"ח דבטעמא תלי רחמנא וכיון דציר אינו רק זיעה בעלמא הילכך אינו אוסר בהציר של בשר מן התורה ע"ש נמצא אם נימא כן אזי ממילא כיון דזה לא הוי אלא איסור דרבנן הא קי"ל דכל איסור דרבנן אם יש רוב ונשפך אזלינן להקל כדאיתא בסי' צ"ח לפי זה בנידן דידן נמי יש להקל

אמנם קשה מאד לסמוך על סברא זו לחוד והנה להאריך בדין ציר אם הוא רק זיעה בעלמא או לא כבר האריכו בזה הרבה המחברים כידוע דבריהם לכל. רק בזה קשה לי דהרי כתב התה"ב הארוך בדיני תערובות בית רביעי שער א' וז"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם כל אילו אסורין מדאורייתא כבשרן ואע"ג דאמרינן ציר זיעה בעלמא הוא ה"מ בציר של דגים וכו' ואע"ג דגם בדגים מרבינן בתורת כהנים לאסור צירן זה הוא רק אסמכתא בעלמא כי עיקר קרא אתא לרוטבן וקיפה שלהן ע"ש וכן הוא להדיא בחידושיו שם הרי חזינן שהרשב"א סובר דרוטב וקיפה של דגים טמאים הם אסורים מן התורה. וכבר האריך בזה הבאר יעקב בסוף חלק או"ח דמנ"ל זאת לחלק בדגים בין צירן לרוטבן דהא מחד קרא נפקא לן כי ז"ל התורת כהנים פ' שמיני על הפסוק ושקץ הוא אתא לאסור לנו צירן ורוטבן וקיפה שלהן ע"ש והוי ממש דומיא להדרשה דילפינן מהטמאים דכתיב גבי שרצים דדרשינן נמי לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם והתם הא צירן אסור הוא מן התורה וא"כ מנ"ל לומר דבציר יש חילוק בין ציר של דגים לציר של שרצים בשלמא להתוס' יש לומר דכל הפסוק דילפינן מיני' בדגים טמאים לאסור צירן ורוטבן הוא רק אסמכתא בעלמא אבל להרשב"א שהוא סובר דדרשה גמורה היא לענין רוטבן וקיפה שלהן א"כ מנ"ל לחלק לענין צירן וע"ש דמסקי שע"כ אין זה אלא מהסברא דקיים להו לחז"ל דבציר של דגים לית בהו מששא ואינן אלא זיעה בעלמא הילכך ע"כ אף שרוטבן אסור הוא מן התורה מ"מ צירן אינו אלא אסמכתא בעלמא משא"כ ציר של שרצים ושאר איסורין של תורה קי"ל להו לחז"ל דיש בהו טעם ממש ודמי לרוטבן ע"ש לפי זה שוב אין לנו לחלק בנידן דידן בין רוטבן לציר שלהן ונראה שגם בד' התוס' יש לכוון כן כי מה שכתבו בדף צ"ט שהדרשא דדרשינן בתורת כהנים הטמאים בדגים לאסור צירן ורוטבן הוא אסמכתא בעלמא זה לא קאי רק אצירן ע"ש והיינו נמי משום דקיים להו לחז"ל שציר של דגים אין בו טעם הילכך אין ראי' מזה כלל לציר של בשר וגם לפי מה שהביא שם בבאר יעקב מתורת כהנים פ' שמיני דאיתא שם לענין דגים מדכתיב את זה תאכלו לרבות טהור הנכבש עם הטמא שהוא מותר והייני קרא להתיר ציר של דגים טמאים לפי זה נמי אין ראי' מדברי התוס' שציר של בשר ג"כ אינו רק זיעה בעלמא משום דלפי"ז הא יש לפרש כוונת התוס' כפשוטא והיינו שהקשו למאן דאית לי' טעם כעיקר הוא מן התורה א"כ למה לן הטמאים לאסור צירן ורוטבן וע"ז תירצו דעיקר קרא לצירן אתי ר"ל דכיון דמצינו מיעוט בציר של דגים הרי חזינן דהתורה לא סמכה על סברותינו לחוד שנאמר שהוא זיעה בעלמא וא"כ הוי אמינא שאף ציר של בשר אף שיש בו טעם משובח מ"מ נמי שרי דהא ילפינן זאת מציר דגים שמותר אף שיש בהם ג"כ טעם משובח הילכך בעינן הטמאים לאסור וא"כ אין לנו ראי' שציר של בשר אינו רק זיעה בעלמא ובפרט להפוסקים דסברי שאף רוטב של דגים היוצאים ע"י בישול נמי שרי ועיי' ביו"ד בסי' פ"ג ובנב"י מהדו"ק ח' יו"ד סי' כ"ו והרי אנו חזינן דרוטב כזה יש להם טעם משובח ואפילו הכי התירו התורה וע"כ לפי זה בודאי לא תלי כלל אם הוא זיעה או לא רק הכל תלי בגזירת הכתוב שבדגים התירה התורה הציר ובבשר אסרו אבל באמת גם הציר של בשר טעמו משובח כמו הרוטב הילכך אי אפשר לסמוך ל סברא זו לחוד להקל באיסור של תורה ונראה לי עוד שגם החו"ד שהקיל בזה היינו משום שאזיל לשיטתו בסי' ק"ה ס"ק ב' שחידש מאחר דבחולין דף ק"כ מצריך הגמ' ילפותא בכל איסורין שבתורה שהיוצא ממנו אסור הילכך בדבר דליכא לימוד לאסור המשקה היוצא מהם אז בדידהו לא אמרינן בהם טעם כעיקר לכולי עלמא ומשום הכי בתרומה נמי דליכא קרא לאסור היוצא מהם לא אמרינן בהו נמי טעם כעיקר אסור מן התורה ע"ש שהאריך בזה והילכך אף שבבשר בחלב אסרינן טעם כעיקר לכ"ע מ"מ היינו דוקא אחר שכבר בלע הבשר מהחלב ממש ונעשה חתיכה של איסור אז אסור אף הטעם היוצא מחתיכה זו משים דילפינן זאת מערלה כדאיתא בפ' כ"ש או משאר איסורין שאסור היוצא מהם משא"כ בחתיכת בשר היתר שמוצצין ממנו הציר טרם שקיבל טעם החלב ע"ז לא מצינו קרא לאסור היוצא מהן הילכך בזו טעם שלו אינו אסור אלא מדרבנן. וכן ראיתי בח"ס סי' פ"א לענין הגבינות הנעשה מלחלוחית שמוצצין מהקיבה שכתב ג"כ סברא זו מיהו גם בזה יש לעיין דלכאורה במה שחידש שבתרומה דליכא קרא לרבות צירן ורוטבן אזי בזה לא אמרינן טעם כעיקר זה תמוה דהלא גמרא מפורשת היא בזבחים ד' צ"ו דאמרינן התם אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים צריכה מריקה ושטיפה דברי ר' יהודא ור"ש אומר דקדשים קלים לא בעי מריקה ושטיפה ומסקינן דפליגי בהאי קרא דכתיב בתר מריקה ושטיפה כזכב"כ יאכל אותה דאותה מיעוטא היא ר' יהודא סובר דאתי למעט תרומה ור"ש סובר דאתי למעט קדשים קלים וכש"כ תרומה פריך הגמ' ותרומה לא בעי הגעלה והא תנן קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט ומסקינן דגם בתרומה בעינן הגעלה מן התורה ע"ש הרי להדיא דגם בתרומה טעם כעיקר אסור אף דלא כתיב בזה קרא לאסור צירן ורוטבן ועיי' בכו"פ בסי' צ"ח. מיהו קושיא זו לא חדשה היא כי זה הקושיא ממש הקשו חכמי לוניל להרמב"ם בפ' ט"ו מהלכות תרומות שפסק שם שקדירה שבישל בה תרומה אינה צריכה הגעלה כלל רק שטיפה בצונן. וזה היפוך מהגמ' דזבחים שהבאתי שמבואר שם שצריכה הגעלה. וע"ש בכ"מ מה שהשיב להם שהוא סומך על המשנה בסוף מסכת תרומות דהמערה מכד לכד מטיף שלשה טפין הרכינו ומיצה וכו' דמבואר שם דבהרכנה בעלמא יוצא התרומה מן הכד ע"ש בכ"מ אבל מ"מ עדיין אינו מספיק תירוץ זאת דמה יעשה בסוגיא זו שמבואר להדיא שקדירה של תרומה צריכה הגעלה דוקא ולכאורה עלה בלבבי לתרץ זאת משום דדין זה אם בתרומה אסור היוצא ממנו או לא תלי זה אי אמרינן בכל התורה כולה דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא דאי אמרינן דון מינה ומינה אז ילפינן מביכורים דאסור היוצא מהן ואם לאו מותר היוצא מהם כמבואר זאת בחולין דף ק"כ ע"ש היטב והנה בספר דל"צ הוכיח שם בדרוש ז' שר"ש סובר דבכל התורה כולה אמרינן דון מינה ומינה ע"ש וא"כ לפי זה אזי תרומה דמי ממש לשאר איסורים דכתיב בהו הטמאים לאסור צירן ורוטבן והנה סוגי' דזבחים הא אזלי ג"כ אליבא דר"ש כמבואר שם הילכך באמת אליבא דידי' מסקינן דקדירה של תרומה צריכה הגעלה מן התורה אמנם הרמב"ם לשיטתו שפוסק בפ"ט מהלכות שבועות. וכן בפי"א מהלכות תרומות כמאן דסובר דון מיני' ואוקי באתרא הילכך לדידי' הא ע"כ לא דמי תרומה לשאר איסורין שנאמר בהם הטמאים לאסור צירן ורוטבן לפיכך פסק לשיטתו דקדירה של תרומה אינה צריכה הגעלה דכיון דלא נאמרה בה הטמאים שוב אינו אוסר בה הפליטה כן אפשר לתרץ דבריהם:

מיהו עדיין אף שמספיק בזה לתרץ ד' האומרים שבתרומה כיון שלא נאמר בה הטמאים לא אמרינן בהו טעם כעיקר שלא תקשה עליהם מסוגיא דזבחים שהבאתי אבל מ"מ עדיין אינו מספיק לתרץ בזה ד' הרמב"ם בפט"ו מתרומ' הנ"ל משום דהא מבואר בגמ' דחולין דף ק"כ שם דבתרומה של תירוש ויצהר אז לכ"ע אמרינן בהו דמשקה היוצא מהם אסור מן התורה ולפי הנחה של המחברים הנ"ל שכל שהיוצא מהן אסור הוא מן התורה אז גם טעמן נאסר מן התורה וא"כ לא הי' לו להרמב"ם שם לסתום דכל קדירה שבישל בה תרומה אינו צריך הנעלה הא יש קדירה שבישל בה תירוש ויצהר שהיא צריכה הגעלה והי' לי לחלק בין אם בישל בה מחמשת המינים של תרומה שאז אינו צריכה הגעלה ובין אם בישל בה תירוש ויצהר של תרומה שאז צריכה הגעלה בשלמא בגמ' דזבחים שם שפיר מסקינן סתם שהקדירה שבישל בה תרומה צריכה הגעלה ולא מחלקינן בין אם בישל בה תירוש ויצהר או שאר מינין משום דהתם הא קאי הסוגיא אליבא דר' יהודא ור"ש וכבר הוכיח הנב"י שם שר' יהודא סובר בכל מקום דאמרינן דון מינה ואוקי באתרא ע"ש. וא"כ נאמר דכוונת הגמ' הוא כן דלר' יהודא באמת מוקמינן הא דקדירה של תרומה צריכה הגעלה נפק"מ באם בישל בה תירוש ויצהר ולר"ש מיירי בכל הקדירות והברייתא אזלי אליבא דר"ש דכתבינן לעיל אבל הרמב"ם כיון שכתב היפוך המבואר בגמ' דבגמ' נאמרה צריכה הגעלה והוא כתב שאין צריכה הגעלה היה לו לבאר דזה אינו מיירי בכל מיני תרומה אלא במבשל שאר מינין של תרומה דוקא הילכך נראה יותר לתרץ הסוגיא אליבא דהרמב"ם משום דכבר הקשה הכו"פ בסי' צ"ת למאן דאית ליה דטעם כעיקר הוא רק מדרבנן א"כ מה מקשה שם בזבחים למאן דדריש איתה למעט תרומה מהא דקדירה שבישל בה תרומה אם בישל בה חולין בנ"ט אלמא דנאסרה הקדירה ע"ש ומה קושיא הא זו ע"כ למאן דאית לי' טעם כעיקר דרבנן א"כ הא דאמרינן דאם בישל בה בנ"ט הוא רק דרבנן א"כ מה מקשה ע"ז מקרא והא דבעינן ע"ז קרא למעט היינו מטעמא דלא נימא דהוא ג"כ בכלל קודש שצריכה דוקא הגעלה ומה דאמרינן דקדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין הא זה הכל אינו אלא מדרבנן ע"ש מה שתירץ בזה אבל לדעתי שהרמב"ם יתרץ זאת כפשוטא דהא הסוגיא דזבחים אזלי אליבא דר"ש ומוכח בע"ז דף ס"ו דר"ש סובר טעם כעיקר אסור מן התורה ע"ש:

וכן כתבו שם התוס' ד"ה ואידך דר"ש סובר טעם כעיקר הוא מן התורה והילכך אליבא דידי' כל היכא דליכא מיעוטא למעט תרומה אזי בודאי צריכה הקדירה הגעלה מן התורה כל שהוא בן יומו דהא הוא סובר בע"ז שם דקדירה בת יומא לא פגמה כלל והילכך כיון דאפשר לאוקמי המיעוט של אותה דקאי לענין השטיפה של אחר הגעלה דבעינן זאת בקדשים ולא בתרומה משום הכי מוקמינן המיעוט ע"ז ולא לסתור הכלל של ר"ש דסובר דבכל קדירות שנתבשל בהם איסור צריכין הגעלה כיון דאפשר לומר דהמיעוט של אותה לא קאי אלא על ענין אחר וממילא הא אין לנו מיעוט בהדיא לחלק תרומה משאר איסורין שבתורה אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו שפוסק בפט"ו מהלכות מ"א דטעם כעיקר הוא דרבנן אז לשיטתו באמת לא קשיא כלל מקדירה שבישל בה תרומה דהתם לא משום הבלוע אסר רק משום הבעין שבתוך הקדירה כמו שביאר שם לחכמי לוניל אבל הגעלה אינה צריכה ואין להקשות א"כ אותה ל"ל למעט תרומה מהגעלה הא בלאו הכי לא צריכה הגעלה כיון דטעם כעיקר הוא דרבנן דיש לומר דלא נימא דגם זה נקרא קדש כמו דדרשינן בפ' עשרה יוחסין דקדש קדשים קאי, נמי על תרומה דדרשינן התם לא במידי דנקרא קודש שהיא תרומה ולא במידי דנקרא קדש קדשים ע"ש הילכך בעינן אותה למעט וכיון דהסוגיא דזבחים לא קאי אליבא דהילכתא הילכך שפיר סמיך הרמב"ם על הא דסוף תרומות דאמרינן התם דדי בהרכינו ומיצה לחוד משים דקדירה של תרומה לא צריכה הגעלה כלל ואפילו מדרבנן נמצא לפי זה א"כ הראב"ד ושאר פוסקים דחולקים שם בפ' ט"ו מהלכות תרומות על הרמב"ם וסברי דקדירה של תרומה צריכה הגעלה מן התורה אף דהראב"ד מודה להרמב"ם בפ"ז משבועות ובפ"ט שם דאמרינן בכל דוכתא דון מינה ואוקי באתרא וכן בפי"א מהלכות תרומה נמי שתיק לי' הראב"ד להרמב"ם דלא ילפינן תרומה מביכורים לכל מילי ע"ש ממילא לפי"ז הא אין לנו שום לימוד בתרומה לאסור היוצא מהם ואפילו הכי אמרינן בזה טעם כעיקר אסור הלכך ה"ה דגים וחגבים יכול להיות שאף דליכא בהו קרא לאסור היוצא מהם מכ"מ אמרינן נמי ברוטב דידהו טעם כעיקר ולא כמו שרוצה החו"ד להתיר מחמת זאת אף רוטב של דגים וחגבים טמאים היוצא ע"י בישול אבל באמת רוטב היוצא ע"י בישול לא דמי לרוטב היוצא מהם ע"י עצמו כמו שחילק הרא"ש בברכות פ' כ"מ סי' י"ח דיותר יוצא הטעם ע"י שריה ומכש"כ ע"י בישול מאלו סחט הפרי עצמו ע"ש בש"ע או"ח סי' ר"ב ובמ"א ס"ק כ"ג ממילא לפי זה יכול להיות שאף בדברים שהיוצא מהם ע"י סחיטה מותר מ"מ מה שיוצא ע"י שריה כבישה במים אסור. לבד ציר דגים דקי"ל להו לחז"ל דאינו אלא זיעה בעלמא אבל לא לענין ציר בשר הילכך אין לסמוך להקל אף בשביל טעם זה:

ובר מן דין לא הבנתי דברי החו"ד בסי' צ"א דהא דמחלק שם דציר בשר היוצא ע"י מליחה אינו זיעה משום דהוא מקבל טעם ממש של בשר משא"כ ציר שיוצא שלא ע"י מליחה הוא רק זיעה בעלמא ע"ש הא כיון שהוכיח כן מסברת התוס' שכתבו דעיקר קרא של הטמאין לא נצרכה אלא בשביל צירן שלא נימא דהוא זיעה בעלמא כמו בדגים ולפי הבנתי הכוונה הוא בד' התוס' שבאמת הוא זיעה בעלמא ודמי ממש לדגים רק שהתורה אסרתו בטמאים משום גזירות הכתוב דהטמאים אבל לענין בשר בחלב שבטעמא תלי מילתא אז אמרינן כיון דזיעה בעלמא הוא אינו אוסר א"כ לפי זה היה לו להתיר גם הציר היוצא ע"י מליחה דהא מיירי שם להדיא אף בדגים שנמלחו וע"ז קאמר הגמ' דזיעה בעלמא הוא ולדבריו הא דוגמא דהכי קאמרי התוס' שגם ציה בשר הוי זיעה בעלמא כמו ציר דגים וא"כ לפי זה הא גם היוצא ע"י מליחה היה לו להתיר אם נפל לחלב וכי תימא דע"י מליחה יוצא יותר הטעם הרי ממילא ע"כ לא דמי ציר בשר לציר דגים שציר של דגים אפילו ע"י מליחה לא הוי אלא זיעה בעלמא וציר של בשר ע"י מליחה ע"כ יש בו טעם ממש וא"כ הא אפשר שהציר של בשר אפילו שלא ע"י מליחה נמי יש בו טעם משובח. מיהו במקום הפסד"מ אפשר לצדד בזה עפ"י ד' המרדכי בפ' ג"ה שדעתו שם שאף ציר של טריפה ונבילה כיון דליכא קרא אינו אסור אלא מדרבנן ואפי' היוצא ע"י מליחה ולא אסרו מן התורה אלא דוקא ציר של בהמה טמאה או של נבילת עיף טהור או של שרצים דילפינן זאת מקרא ע"ש א"כ אף דלא קי"ל כוותי' הא כדאיתא בכמה דוכתי היינו משום דילפינן כל שאר איסורים באיסור הבא מאליו משרצים ומבהמה טמאה לבד ציר. של דגים משום דלאו גידולי קרקע הם או משום דיש בהם מיעוט כדאיתא הכל בפוסקים והמרדכי אינו סובר כן אבל זאת עכ"פ חזינן שהמרדכי מפרש הא דאמרינן שאני ציר דזיעה בעלמא הוא דלאו על ציר דגים לחוד נאמר כן אלא אף על כל ציר אפילו על ציר בשר ונהי דלשאר הפוסקים אסרו ציר בשר היינו רק משום דהא גזירת הכתוב הוא לאסור אבל מ"מ בזה שדעת המרדכי שציר אפילו של בשר הוא ג"כ אינו אלא זיעה בעלמא בזה הא לא מצינו שחולקין עליו וכסברא זו כתבו התוס' בפסחים ד' כ"ד ד"ה אלא לפי זה אפשר לומר בבשר בחלב כיון דבטעמא תלי מילתא אינו אוסרת החלב מן התורה הילכך כדאי הם הגאונים בעל החו"ד והח"ס לסמוך עליהם בשעת הדחק וכל הכלים שאי אפשר להגעיל מותרים הם לאחר מעל"ע וכל זאת אם הבשר היה כחוש אבל בבשר שמן צ"ע עדיין והנלע"ד כתבתי:

אחרי כותבי זאת מצאתי בספר הנדפס מחדש שם ארי' סי' ל"ט באמצע התשובה חקר ג"כ לענין ציר היוצא מהבשר לענין איסור בב"ח ומדבריו שם משמע שלא ראה החת"ס שהבאתי והוא רוצה לומר דגם ציר היוצא מבשר בחלב שכבר נאסר נמי אינו אוסר ועיקר סברתו הוא כיון דחזינן דבדגים דליכא קרא לאסור צירן קי"ל דמותר וא"כ מכש"כ בב"ח דחידוש הוא בודאי אין ללמוד מהטמאים. וצירן מותר וכתב דהיינו טעמא דהמבשל במי חלב פטור משום דזה לא הוי אלא בכלל צירן ולגבי בב"ח צירן מותר מן התורה משום הכי המבשל בהם פטור וכתב שזה טעם נכון מאוד ע"ש. אמנם לדעתי תמוהין מאד דבריו להתיר ציר היוצא מחתיכה הנאסר ע"י בב"ח שהיא עצמה אסורה בהנאה מן התורה והיוצא ממנו יהי' מותר אפילו באכילה זה הוא תימה. ומה שכתב שלא מצינו קרא בב"ח לאסור היוצא מהן זה אינו דהא כתבו התוס' בפסחים ד' כ"ד ע"ב ד"ה אלא דאף המשקה היוצא מזיתים וענבים נמי זיעה הוי כמו משקה היוצא מתותים ורימונים רק דגזירת הכתוב הוא בערלה דעל משקה של זיתים וענבים לוקין עליהן משום ערלה ע"ש וא"כ כיון דהא דבב"ח אסור בהנאה ילפינן זאת מערלה וחמץ בפסח כדאיתא בפסחים שם ובחולין ממילא כיון דבערלה אסור זיעה היוצא ממנה וכן בחמץ לרוב הפוסקים וכן בכלאי הכרם. עיי' בח"צ סי' כ' שמוכח שם שגם בכלאי הכרם אסור זיעה היוצא מהן. א"כ ה"ה בב"ת ועוד הא אנן קי"ל דציר טריפה אסור מן התורה כדאיתא בסי' ע' וצ"א ואיסור אכילה של בשר בחלב הא ילפינן מגזירה שוה נאמר כאן ואנשי קדש תהיון לי ונאמר התם ובשר בשדה טריפה לא תאכלו מה התם אסור באכילה אף בב"ח אסור באכילה ממילא ילפינן כמו דהתם אסור צירן ה"ה אף בב"ח נאסר צירן גם מה שרוצה לומר דהיינו טעמא דמותר מי חלב מן התורה משום דמי חלב אינו אלא ציר בעלמא וציר היוצא מן דבר שהוא כשר לאכילה לא מצינו שאסרו הכתוב ע"ש תמה אני א"כ הא דקי"ל דמי חלב מכשיר כדאיתא שם בסוגי' ובפ' וא"ו דמכשירין ע"כ היינו טעמא הוא משום דקי"ל דגם ציר של משקה מכשיר כמו המשקה גופא וא"כ אמאי במוחל היוצא מן השמן פליג ר' שמעון לעיל וסובר דאינו מכשיר כמו השמן עצמו וכתבו שם הר"מ והרא"ש דהיינו טעמא משום דמוחל אינו אלא מי פירות בעלמא והיינו ציר של השמן ולשיטתו אמאי לא פליג ר"ש על מי חלב דהא שניהם הם ציר היוצא ממשקין בשלמא לשיטת הראשונים והרא"ש בחולין שם ד' קי"ד ובפ' ו' דמכשירין דבאמת מי חלב יש בו טעם חלב הילכך דינו כחלב ממש לכל דבר רק שלענין איסור בב"ח התירו התורה משום דדרשינן בחלב אם כמו שיצא מן האם מעורב עם האוכל ניחא דקי"ל להו לחז"ל דבהמי חלב עדיין נשאר בו טעם החלב משא"כ במוחל של השמן סובר ר"ש דבאותן המים אינו נרגש טעם השמן אבל לדברי המחבר הזה שסובר דגם במי חלב אין בו טעם של החלב כלל קשיא מ"ש זאת ממוחל של שמן וראיתי בח"ס סי' ע' שהקשה מ"ש מי חלב דלא נחשב כמו מים ומכשיר כמו החלב גופא ובצלילתא דדמא היינו מים המתמצין מדם ונעשים צלול אמרינן בחולין פ"ז שאינו מכשיר את הזרעים ותירץ דכמו דדרשינן בחלב אם למעט מי חלב ה"נ בעינן דם הראוי לכפר על גבי המזבח ע"ש אבל לא תיקן עדיין מהא דמוחל של שמן דהתם ליכא לתרץ כן אבל לפי מה שחלקתי ניחא משום דהכל תלי בטעמא וקי"ל להו לחז"ל דבצלילתא דדמא לית בהו טעם של דם כלל גם בלאו הכי לא קשה כלל דהא ילפינן בנדה מקרא דדם בעינן אדום דוקא ואי לאו הכי לא נקרא כלל בשם דם דבעינן דם חללים דמזה ילפינן שדם נקרא משקה לענין הכשר זרעים ובעינן דומיא דהתם שהוא אדום משא"כ חלב שהוא משקה ילפינן מן ותפתח את נוד החלב וכו' ע"ש ומי יאמר שלא היה שם רק מי חלב דגם זה נקרא חלב ועיי' בנדה ד' י"ט לענין דם ירוק:

ונראה דהרא"ש מוכרח לפרש דהטעם דפטור במי חלב הוא משום דבעינן בחלב אם והיינו משום דאזיל לשיטתו בתשובותיו סי' כ' שהוכיח מפ"ש דמכשירין דאמרינן התם דזיעת של מים טמא מכשיר את הזרעים. ומזה הוכיחו הרא"ש ושאר פוסקים דכיון דחזינן דזיעת המים נחשב משקה כמו גוף המים לענין הכשר א"כ ה"ה שאם עמד מחבת של חלב רותח תחת בשר והזיעה עולה למעלה אוסר ג"כ מן התורה כמו טיפה של תלב שנפל על בשר משום דזיעה העולה מתבשיל דינו כמו גוף התבשיל ע"ש נמצא להרא"ש ילפינן דין בליעת איסור והיתר מהכשר זרעים וא"כ ה"נ כיון דאשכחן במשנה בפ"ו דמכשירין ובגמ' חולין ד' קי"ד דמי תלב נקרא חלב לענין הכשר זרעים א"כ לפי"ז ע"כ נחשב זה אוכל ג"כ לענין איסור דהא הרא"ש מדמה להו להדדי ולפי זה מוכרחין אנו לומר דהא דמי חלב אינו דינו כחלב לענין בישול בב"ח ע"כ הטעם הוא משום גזירת הכתוב דבעינן חלב אם דוקא לפי"ז לדידן דקי"ל ביו"ד סי' צ"ב דזיעה היוצא ע"י בישול אוסרת התבשיל. והיינו ע"כ ג"כ ממשנה דמכשירין שם דמבואר שזיעה מכשיר ממילא לדידן נמי ע"כ הא דמותר מי חלב הוא משום גזירת הכתוב ולא כמש"כ המחבר הזה שהוא משום דלא הוי אלא ציר בעלמא דזה אינו דע"כ אנן לא סביר לן כן גם בעיקר הדין שחידשו האחרונים שציר של בשר כיון שנעשה ציר קודם שקיבלה טעם של החלב אין בזה משום איסור בב"ח מן התורה משום דליכא למילף מהטמאים לאסור צירן כיון דעדיין היתר הוא אני מסופק בזה מאד דהא לפי מה שכתבו הראשונים דזיעה של התבשיל כיון שהוא משקה לענין הכשר זרעים נחשב נמי משקה או אוכל לענין איסור והיתר וא"כ כיון דקי"ל כר"מ שסובר דמוחל היוצא משמן אעפ"י שאין בו מהשמן כלום מ"מ דינו כשמן ממש לענין הכשר כדאיתא שם וא"כ לפי סברת הראשונים אז גם לענין איסור והיתר דינו כמו השמן אף שאינו אלא ציר בעלמא כמו שכתבו המפרשים שם שהוא מים שחורים היוצא מהשמן הרי אף שהוא מדבר היתר מ"מ דינו כמו ממש והיינו כמו שכתב הפ"מ בסי' פ"א דכיון דגילה לנו התורה בכמה דברים שצירן כמותן מש"ה אמרינן כן בכל דוכתא אפילו בציר של בשר או של חלב שדינם ג"כ כממש. וכן יש להוכיח זאת מזה גופא דאוסרין אנו הזיעה של דבר איסור כי באמת ידוע לכל שהזיעה העולה מכלי חם אין בו טעם כמו אותו הדבר שמבשלין והחוש מעיד ע"ז שאם יטעם אדם זיעת תבשיל לא ירגש בו טעם כ"כ וטעמו יותר קלוש מטעם של ציר וזה בדוק ומנוסה הוא וא"כ כיון דאיצטריך לנו קרא של הטמאים לאסור צירן דמשמע דאי לאו קרא לא היינו אוסרין לפי זה הזיעה דליכא קרא מנ"ל לאסור וע"כ צריכין אנו לומר דכיון דכבר ידעינן מהטמאים שכל היוצא מהן אסור אזי כל היוצא מהן אפילו הזיעה אסרינן וכיון דאשכחן בב"ח דגם בהיתר אסרינן זיעה וע"כ היינו מהטמאים ממילא ה"ה צירן נמי אסור וע"כ יפה כתבתי לעיל בציר של בשר בספק נשפך שאין להתיר התבשיל רק הכלים לאחר מעל"ע כי באמת אפילו מדברי האחרונים אין לנו מי שמתיר בזה ואדרבא דהא כתבו המחברים דהא דלא ילפינן ציר דגים דאסור במה הצד מכולהו דהא אמרינן בחולין דף ק"כ שם דכל איסור הבא מאיליו ילפינן במה הצד מחמץ ומשרצים טמאים דצירן אסור. ותירצו משום דאיכא למיפרך מה לדגים שאינן גידולי קרקע. עיי' בבאר יעקב סוף חלק א"ח ואפילו הכי אסרינן אפי' ציר דגים ואף שהגמ' קאמר להדיא על ציר דגים שהוא רק זיעה בעלמא והיינו ע"כ כיון דילפינן בנבילת עוף טהור ובשרצים ובשאר דברים דצירן אסור אז אינו אלא גילוי מילתא דבכל איסורים דינם כממש ולא פרכינן כלום א"כ ה"ה ציר של בשר עם חלב נמי אסור דהא לא מצינו כלל בשום דבר שצירו יהי' מותר ופשוט הוא והח"ס בעצמו בסי' ע' כתב שדעתו שאף ציר גופא נמי אסור מן התורה כדעת התוס' בע"ז ד' מ' ע"ש וחולק על הש"ע והפוסקים שכתבו שציר דגים אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ כש"כ שציר בשר אף שהוא עדיין היתר מ"מ בודאי אוסר דהא כבר הוכחתי לעיל מכמה ראשונים שציר של בשר טעמו משובח ואינו נקרא זיעה ומה שצידד להתיר בסי' פ"א אינו אלא לסניף בעלמא ע"ש ומידי דברי בזה לא אוכל להבין דברי הב"ח בתשובות הישנות שהקשה שם קושיות הב"י בסי' ע' וק"ה שדברי הרמב"ם סותרים אהדדי שבפ"ז מהלכות מ"א כתב שאין מולחין חלבים עם הבשר וכו' ומשמע שם דדוקא לכתחילה אסור לעשות כן אבל בדיעבד אינו אוסר ובפ' ט"ו שם כתב שבשר נבילה מלוח שנבלל עמו בשר שחוטה הרי זה נאסר ותירץ דע"י מליחה אינו יוצא אלא צירן ולא גוף הטעם כדעת כמה ראשונים והילכך בנבילה דילפינן מהטמאים לאסור צירן ורוטבן משום הכי אוסר בשר נבילה את הכשירה משא"כ בשאר איסורים כיון דהאיסור עצמו אינו מפעפע במליחה והציר אף שהוא נוח לבלוע אפי' כו ע"י מליחה מ"מ אינו אוסר כיון דליכא קרא למיסר ע"כ ע"ש וזה לכאורה סעד לדברי הפוסקים המתירין בציר של בשר לענין בב"ח אבל לדעתי זה תמוה חדא דהא בחלב מבואר להדיא בחולין ד' ק"כ שצירן אסור מן התורה דילפינן מנפש לרבות את השותה ע"ש במה דעביד הגמ' הצריכותא דלמה למיכתב הטמאים לאסור צירן ליגמר מחלב ע"ש ברש"י הרי להדיא מבואר בגמ' דציר חלב אסור מן התורה גם מה שרוצה לתרץ זאת בדברי הרמב"ם הוא ג"כ פלא דהא כתב שם הרמב"ם בפ' ט"ו שם הלכה ל"ד וז"ל וכן בשר דג טמא מלוח שנבלל עם דג טהור נאסר מפני צירו ע"כ הרי להדיא שאפילו בציר דגים שבודאי אינו אסור מן התורה להרמב"ם כמו שכתבו הפוסקים משמו והיינו משום דאצל דגים ליכא קרא לאסור אלמא אפילו היכא דליכא לאסור מ"מ כיון דמדרבנן אסרו צירן אמרינן בו מליחה אוסרת א"כ כש"כ בחלב בודאי הוי לי' לאסור אלא ע"כ אין בתירוץ זה ממש לסמוך עליו וגם מד' החו"ד גופא בסי' ק"ה שם משמע דהדרשא דהטמאים לאסור צירן נאמר אפילו לענין ציר היוצא מבשר כשר לענין איסור בב"ח כל שיצא ע"י מליחה ע"ש ועיי' בשו"מ מהדורא ד' סי' קכ"ה שאוסר ג"כ בזה הילכך העיקר כמו שכתבתי לעיל שעל התבשיל אין שום היתר רק על הכלים יש לצדד להתיר אחר מעל"ע כנלע"ד:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה