אור ברסלב
שות אבן שתיה יורה דעה › סימן מד

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

יורה דעה · סימן מד

סימן מג

שאלה בפרה שנשחטה ונמצא בה סירכא מגב לחיתוך בענין שנטרפה ובתוך שלשה ימים לשחיטתה בישלו החלב ויש הרבה תערובות של המאכלים והקדירות אם יש איזה סברות לצדד בזה להתיר כי להטריף הכלים הוא הפסד מרובה:

תשובה ידוע הוא דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות מ"א שכתב שחלב של בהמה טמאה ובצים של עוף טמא כיון דרק מריבויא דקרא קאתי אין לוקין עליהם ע"ש ולפי זה בודאי הוא הדין לחלב של טריפה נמי כיון דאין איסור בחלב אלא משום דהוי בכלל ציר דילפינן מהטמא ים או מגמל גמל כדאיתא בבכורות ד' וא"ו ממילא שוב אין לוקין עליהם ג"כ כי הוא אזיל לשיטתו בשרשים דכל דאתי מריבויא אף שהוא אסור מן התורה מ"מ אין לוקין ע"ז וכבר כתב הנב"י במהדורא תנינא סי' ס"ו דטעם כעיקר אף למאן דאית לי' שהוא מן התורה מ"מ כיון דלא ידעינן זאת אלא מגיעול כלי מדין או ממשרת דכתיב אצל נזיר ובעינן דומיא דהתם שהוא איסור לאו אבל לא באיסור שאין בו מלקות או באיסור עשה ע"ש לפי זה ה"ה בחלב של טריפה ובזה תרצתי מה שהקשה הפרשת דרכים דרוש דרך הקודש על הרמב"ם בהלכות מלכים שכתב כשהיו ישראל נלחמים עם הצרים עמהם הותרו להם לאכול דבר איסור אם אין להם דבר היתר דכתיב ובתים מלאים כל טוב ודרשו חכמים דהוא כתלי דחזרי והקשה דמשמע מזה שאם יש להם דבר היתר אסורים לאכול דבר איסור א"כ נשאר קושיית הרמב"ן פ' מטות שהקשה שם אמאי לא ציותה התורה להגעיל כלי סיחון ועוג שהיו מקודם לעובדא דמדין כמו שציותה התורה להגעיל כלי מדין ותירץ הרמב"ן משום דכיון שהותרו להם אפילו כתלי דחזרי א"כ הוי אז כמו היתר ממש לדידהו הילכך אין צריכין הגעלה ע"ש אבל לדברי הרמב"ם שגם במלחמות סיחון ועוג לא הותרו להם דבר איסור אלא כשאין מצוי להם היתר אבל כשיש להם היתר אסור כמו בכל איסורין לפי זה לאחר המלחמה היה להם להגעיל הכלים ע"כ ועיי' בספר יעה"ד סוף חלק שני אבל לסברת הנב"י ניחא משום כי כל דבר שאינו כמו משרת ושרצים או גיעולי מדין לא אמרינן בהו טעם כעיקר וא"כ הכא נמי כיון דלא דמי למשרת דהתם אין לו היתר לעולם אפילו אם אין מצוי לו דבר היתר אם לא במקום סכנה אבל כל דבר איסור שהוא איסור קל שהתירו הכתוב במקום שאין מצוי לו כ"כ דבר היתר כל כה"ג לא מצינו למילף זאת ממשרת ומחטאת דאמרינן בהו טעם כעיקר משום דהני אסורין לעולם הילכך חמור איסורא דידהו לאסור אף טעמן משא"כ באיסור קל שהתירו הכתוב היכא שאין מצוי לו כ"כ היתר בזה לא החמירו בטעמו להיות כעיקרו דהא לא דמי למשרת והילכך כיון שהבלוע בהכלים אין בהם אלא טעם לחוד לא ציותה התורה להגעילו בשביל איסור קל כזה:

עוד תירצתי בזה מה שהקשה הכרו"פ בסי' ל"ט בפ"ק דחולין שרוצה להוכיח דאזלינן בתר רובא ומביא הגמ' שם כמה ראיות ודחי לה ואמאי לא הוכיחו מהא דהתירה התורה חלב של כל בהמה ולא חיישינן דילמא הבהמה טריפה וחלב של טריפה אסור מן התורה. עוד הביא שם קושית רש"י על האותן שאוסרין לאכול הבשר בלא בדיקה של הבהמה ואמאי לא סמכינן על רוב בהמות כשירות הן והאיך אכלנו אתמול מחלבה ע"ש מה שתירץ בזה ולפי מה שביארתי ניחא דהא כבר כתב המל"מ בהלכות יו"ט דהא דחייש ר"מ למיעוטא היינו דוקא במצות ל"ת שלוקין עליהן אבל במ"ע אף ר' מאיר מודה דלא חיישינן למיעוטא והובאו דבריו בספר נחלת יעקב מהגאון ר' אברהם תאומים ועוד הוסיף שאף לדידן שמצינו בכמה דוכתא שהחמירו לחוש למיעוט המצוי היינו נמי משום דאז חששו לדברי ר' מאיר שסובר בכל מקום דחיישינן למיעוטא הילכך כיון שהוא מצוי כגון במים שאין להם סוף או בנפל וכיוצא בזה גם אנו החמרנו לחוש לדברי ר' מאיר אבל במקום שגם ר"מ אינו חושש למיעוט אז אף במיעוט המצוי נמי אין אנו חוששין כי כל כה"ג אין אנו צריכין להחמיר יותר מדבריו ע"ש היטב:

וא"כ מתירץ הכל דהא עיקר מה שהגמ' רוצה להוכיח דאזלינן בתר רובא היינו לאפוקי מר"מ דחושש למיעוטא כדאיתא החם בסוגיא הילכך מביא הגמ' ראי' מראשו של עולה ומשחיטה דלא חיישינן שמא במקום נקב שחיט שהוא איסור שיש בו מלקות דלר"מ חיישינן התם למיעוטא ואנן לא חיישינן משא"כ בחלב של סתם בהמה כיון שאין בו מלקות הא גם ר"מ לא חייש למיעוטא וא"כ אנן בודאי לא חיישינן וע"ש שדעת שאר ראשונים אינו כן. אבל לשיטת הרמב"ם יש לומר כן ובזה מתורץ נמי קושיית רש"י מאתמול אכלנו מחלבה היינו נמי משום דהא דצריכין לבדוק הריאה הייני משים דחוששין למיעוט המצוי כדי לחוש לדברי ר"מ וזה לא שייכי אלא בלאו שיש בו מלקות אבל לא לענין חלב שאין בזה מלקות הילכך לענין החלב אזלינן בתר רובא אף שהוא מצוי:

וראיתי בספר בא"י סי' י"ד שהקשה על סברת הנב"י הנ"ל מדברי התוס' בזבחים ד' צ"ז ד"ה ניתי וכו' כי בפסחים ובנזיר ד' ל"ז דרוצה ללמוד שם דטעם כעיקר הוא מן התורה ממשרת קאמר הגמ' דלא ילפינן מזה משום דהוי משרת וחטאת שני כתובים הבאים כאחד משרת הא דאמרן וחטאת משום דכתיב יקדש להיות כמוה שאם נגע בפסול תפסול והשתא לפי מה שכתב התוס' בזבחים שם דהא דאמרינן בחטאת שאם נגע הרי הוא כמוה קאי על כל פסולין אף שאין לוקין עליהן ע"ש וא"כ לפי זה לא הוי חטאת ומשרת שני כתובים דחטאת איצטריך למילף דאמרינן טעם כעיקר אפילו באיסור שאין לוקין עליו אלא ע"כ דאין לחלק בזה ובכל ענין אמרינן טעם כעיקר ע"כ:

ולדעתי אין זה קושיא כלל דהא לפי סברת התוס' דיקדש דכתיב בחטאת קאי נמי על כל פסולין שבקודש א"כ ממילא קאי נמי על מחוסר זמן ומחוסר זמן הא אינו נפסל אלא משום לאו הבא מכלל עשה כמש"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות איסורי מזבח והיינו משום דכתיב שבעת ימים יהי' תחת אמו וכו' הא לאו הכי פסיל וכמו שהביא שם הוא בעצמו דברי הרמב"ם הללו וא"כ הא בלאו הכי קשה אמאי קאמר הגמ' דחטאת ונזיר הוי שני כתובים הבאים כאחד דילמא איצטריך חטאת לומר דאפילו באיסור שאינו אלא בלאו הבא מכלל עשה אמרינן בזה נמי טעם כעיקר ובזה לא שייך סברת המחבר הזה משום דגם זה היה פשוט להגמ' דאין חילוק ואף בזה דמי לכל איסורין דאמרינן בהו טעם כעיקר הא זה בודאי אינו דהא בחולין ד' ק"כ ילפינן שם בכמה דברים שאסורין הם שאז אף היוצא מהן נמי אסור ע"ש ואפילו הכי פסק הרמב"ם ושאר פוסקים דעל דבר שאינו אסור אלא משום לאו הבא מכלל עשה בזה לא אמרינן דהיוצא מזה יהי' כמוהו ויהי' אסור ומהאי טעמא חלב אדם מותר להרמב"ם אף שבשר אדם נמי אסור משום לאו הבא מכלל עשה דכתיב את זה תאכלו ולא בשר אדם עיין בר"ן בפ' אעפ"י ואפילו הכי היוצא ממנו מותר עיי' בש"ך סי' ע"ט ס"ק ד' והיינו משום דלא מצינו בקרא דהיוצא מן הטמא אסור אלא באיסור שיש בו מלקות אבל באיסור עשה כיון דליכא קרא ע"ז לא ילפינן מאיסור לאו ממש וא"כ אף אם נניח להמחבר הזה שלענין טעם כעיקר אסור אף אם יוצא מדבר שאין איסורו רק בלאו היוצא מכלל עשה מ"מ בזה הא חזינן אנן מהרמב"ם ומהפוסקים שזה אינו פשוט כ"כ לאיסור וא"כ לכל הפחות הי' להגמ' למיעבד בזה צריכותא דחטאת איצטריך לטעם כעיקר אפילו באיסור שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה כדי שלא ללמוד מאיסור היוצא מן הטמא דקי"ל התם שזה לא נאמר באיסור לאו הבא מכלל עשה ואז הא לא יהי' חטאת ומשרת שני כתובים הבאים כאחד ועוד דהא חזינן דיותר יש לדמות איסור לאו לאיסור כרת מאיסור עשה ללאו כמו שכתבו המחברים דאף דאמרינן ביבמות ד' קי"ט ובכמה דוכתא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו מ"מ באיסור עשה לא אמרינן כן. עיי' בנב"י ח' א"ח סי' כ"א וא"כ הא חזינן שם בחולין דף ק"כ דקאמר דאיצטריך למיכתב בחלב ובחמץ דהיוצא מהם אסור ואיצטריך נמי לכתוב בנבילה ולא ילפינן מחמץ ומחלב משום שכן בכרת משא"כ נבילה בלאו ע"ש הרי חזינן דבעינן קרא בפני עצמו ללאו ולכרת ולא חשבינן להו לשני כתובים הבאים כאחד וא"כ מכש"כ דאם היו שני כתובים לאיסור אחד שיש בו לאו ולאיסור שני שאין בו רק איסור עשה בודאי לא הוי שני כתובים הבאים כאחד משום דעשה מלאו לא ילפינן וכה"ג איתא בגמ' בכמה דוכתא דאמרינן אשכחן איסור לאו איסור עשה מניין עיי' ביבמות ד' נ"ה וא"כ האיך קאמר הגמ' בפשיטות דמשרת וחטאת הוו שני כתובים ומהאי טעמא לא ילפינן מינה בדוכתא אחריתא הא איצטריך חטאת לאיסור עשה הילכך נראה דאדרבא שמזה גופא הוא ראי' לסברת הנב"י והפוסקים והיינו משום דהי' פשוט לבעלי הגמ' התם דבאיסור שאין בו מלקות בזה לא אמרינן טעם כעיקר כיון דלא דמי לגיעולי מדין ומשרת לפי זה ע"כ צ"ל כי ילפינן טעם כעיקר נמי מחטאת ע"כ דהוא דוקא מעיקר איסורי חטאת היינו פסול נותר או פיגול או שאר איסורין שיש בהם מלקות והילכך הוי שני כתובים ומוכרח הגמ' לאוקמי' הקרא דחטאת דקאי לענין היתר מצטרף לאיסור והיינו נמי באיסור מלקות דוקא דהא אי לאו הכי לא שייך כלל צירוף בזה דהא חצי שיעור ממילא הוא אסור מן התורה והיינו אף שהקרא דכתיב יקדש להיות כמוהו קאי על כל הפסולים מ"מ מה דילפינן מיניה לענין איסור מצטרף להיתר ע"כ לא קאי אלא על עיקר פסול של חטאת לחוד והילכך הכי נמי אי אמרינן דקאי על טעם כעיקר לא קאי אלא על עיקר פסול של חטאת ומשום הכי הוי שני כתובים הבאים כאחד:

ובזה תרצתי ג"כ היטב מה דלכאורה קשה לשיטת רבינו יוסף מאורליינוש בתולין דף צ"ט ובשאר דוכתא דלר"ע שסובר טעם כעיקר הוא מן התורה מ"מ אין בו איסור לאו אלא עשה לחוד והיינו משום דילפינן זאת מגיעולי נכרים ושם הא לא כתיב אלא בלשון עשה ואת אשר יבא באש תעבירו באש וכיון דמזה ילפינן טעם כעיקר אין בזה אלא איסור עשה ע"ש וקשה דהא הגמ' בפסחים ד' מ"ה קאמר לר"ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי מדין אייתר לו משרת וחטאת לענין היתר מצטרף לאיסור והוי להו שני כתובים ולא ילפינן מינה לדוכתא אחריתא ע"ש. ולסברת הר"י מאורליינוש דכל דילפינן טעם כעיקר מגיעולי מדין אז אין בטעם כעיקר אלא איסור עשה לחוד לפי זה אמאי הוי נזיר וחטאת שני כתובים הא כל עיקר הטעם הוא דהוי שני כתובים משום כיון דמגיעולי מדין ילפינן לכל התורה כולו דטעם כעיקר אסור ולפיכך הוי נזיר וחטאת שני כתובים ואמאי לא נימא דגם הקרא דחטאת צריכין בשביל טעם כעיקר דאילו מגיעולי מדין לחוד ילפת אז אין בטעם כעיקר אלא איסור עשה דהא לא כתיב אלא תעבירו באש שהוא אינו אלא עשה הילכך בעינן חטאת ללמוד דבטעם כעיקר איכא נמי ל"ת ותרווייהו צריכי דאי כתיב בחטאת לחוד אז הוי אמרינן חולין מקדשים לא ילפינן כדאיתא התם בגמ' ואי אמרינן כן אז ממילא לא נשאר לנו לענין היתר מצטרף לאיסור אלא חד קרא של נזיר לחוד ואז לא הוי שני כתובים ואמאי קאמר הגמ' בפשיטות דנזיר וחטאת תרווייהו קאי על היתר מצטרף לאיסור והוי ש"כ וטעם כעיקר מגיעולי מדין ילפינן לכל התורה כולו אבל לדברינו ניחא שכבר הקשה התוס' בנזיר ד' ל"ז ד"ה ור"ע טעם כעיקר וכו' דמאי מקשה מנ"ל לר"ע טעם כעיקר דילמא לית לי' כלל טעם כעיקר ותירצו אי לא דשמעינן מקרא אחרינא לטעם כעיקר לא הוי מוקי הקרא דמשרת להיתר מצטרף לאיסור משום דטפי מסתברא לאוקמי הקרא לענין טעם כעיקר ע"כ ואף אנו נאמר לשיטת הר"י מאורליינוש דסברת הגמ' הוא דעד כאן לא אמרינן דמסתבר יותר לאוקמי לטעם כעיקר אלא דוקא אי לא אמרינן דקאי על טעם כעיקר לא יהי' אז בטעם כעיקר שום איסור כלל אפילו איסור עשה והילכך מסתבר להגמ' לאוקמי הקרא על טעם כעיקר אבל כל דידעינן מקרא אחרינא בטעם כעיקר שאסור אפילו אי לא ידיענן רק על איסור עשה לחוד מ"מ תו לא מסתברא להגמ' לאוקמי קרא אחרינא ג"כ על טעם כעיקר כדי לחייבו בל"ת כי די לחייבו בעשה ויותר מסתברא לאוקמי הקרא אחרינא על היתר מצטרף לאיסור כדי שיהיו שני כתובים הבאים כאחד משום דמסתבר להגמ' דבטעם כעיקר ובהיתר מצטרף לאיסור אי אפשר לעבור עליהם באיסור ל"ת הילכך טעם כעיקר דמסתבר יותר לאסור כמש"כ התוס' שם ילפינן מכלי מדין לעבור ע"ז בעשה וממילא אסור נמי בכל דוכתא והיתר מצטרף לאיסור שאיסורו קל יותר לא ילפינן מינה כלל בדוכתא אחריתא משום דהוי שני כתובים אבל זה אין סברא כלל לאוקמי חד קרא ללמוד ממנו על טעם כעיקר שעוברין ע"ז בל"ת כדי שלא יהי' שני כתובים משום דזה היה פשוט להגמרא דבטעם כעיקר בודאי ליכא בה ל"ת כן נראה לומר לשיטת מהר"י מאורליינס:

עוד הקשה הגאון המחבר הזה על סברת הנב"י מזבחים ד' ע"ת דאמרינן התם מהמשנה העושה עיסה מחיטים ואורז דאם יש בו טעם מצה דיוצא ידי חובתו בפסח שיש להוכיח מזה דכל נותן טעם אף שיש רוב ממין אחר מ"מ הוא דאורייתא דהא אמרינן הכא שכל שיש נותן טעם מהחיטים אף שהרוב הוא מן האורז מ"מ יוצא חובתו בפסח ע"ש ואי נימא כסברא הנ"ל שכל הדין של טעם כעיקר לא נאמר אלא באיסור שיש בו מלקות דוקא ולא באיסור עשה מנא להו להוכיח דאי טעם כעיקר דאורייתא דאז ע"כ גם באכילת מצה יוצא בזה דהא חזינן אנן דלאו בכל דוכתא אמרינן טעם כעיקר א"כ ה"נ נימא דלענין מצות מצה לא אמרינן בי' טעם כעיקר אלא ע"כ דאין לחלק בזה וכיון שמצינו בחד דוכתא שטעם הוא כעיקר ממש שוב אמרינן כן בכל דוכתא ע"כ ת"ד וגם בזה אין שום השגה על הנב"י דהא קי"ל בפסחים ל"ה דכל שיש בו משום בל תאכל חמץ אנו יוצאין בו משום מצה אבל אם אין בו משום איסור חמץ אין יוצאין בו משום מצה ואנן קי"ל דעל אורז אין עוברין עליו משום חמץ דלא כר' יוחנן ב"נ וא"כ אי נימא דאם יש כאן מיעוט חטים ורוב אורז ונתחמצה לא אזלינן בתר טעם החטין רק הוי אזלינן בתר רוב האורז ולא היה חייב משום חמץ ממילא לא נפיק משום מצה דהא ליכא משום בל תאכל חמץ ומאחר דאמרינן דקנפיק בה משום מצה ע"כ יש בו משום חמץ לפי"ז ממילא מוכח דטעם כעיקר בשאר איסורין אסור דהא חמץ דמי לשאר איסורין נמצא דעיקר הוכחת הגמ' הוא מאיסור של חמץ אבל לא ממצות עשה של מצה ופשוט הוא:

היוצא לנו מדברינו ששיטת הרמב"ם ושאר פוסקים דעל חלב של בהמה טמאה וטריפה אין לוקין עליהן. וממילא לסברת המחברים לא אמרינן בזה טעם כעיקר. אמנם דעת התוס' דאף על חלב בהמה טמאה וטריפה לוקין עליהן עיי' בפ"מ בסי' פ"ו ס"ק א' וגם דעת רש"י נראה נמי שדעתו כסברת התוס' דאל"כ לא הוי מקשה על אותן שאוסרין לאכול בלא בדיקה מהא דמתירין לאכול החלב בלא בדיקה הא לפי שיטת הרמב"ם הרי לא דמו איסורן זה לזה דזה הא הוי איסור מלקות ובזה לא הוי אלא איסור גרידא כמו שבארנו כאן וע"כ משמע שדעת רש"י הוא כתוס' דגם על חלב של בהמה טמאה וטריפה יש בזה מלקות מ"מ בנידן דידן לפי מה שהכריעו הפוסקים דאפילו החלב הנבלע בכלי אין דינו אלא כמו טעם בעלמא ואף דחלב הוא צלול מ"מ לא נחשב כבעין רק לטעם בעלמא ועיי' במ"ז סי' צ"ה יש לצדד בזה דהא ידוע הוא הפלוגתא של הראשונים אם יש סירכא בלא נקב או כל סרכות באות ע"י נקבים דוקא וכתבו הפוסקים שיש נפק"מ ג"כ מפלוגתא זו לענין הא דאיתא בסי' פ"א בשחט פרה ונמצא סירכא שיש אוסרים כל החלב מה שנחלב בתוך שלשה ימים משום דזה מה שנמצא הסירכא הוא כמו הוגלד פי המכה וסתם הוגלד המכה הוא בשלשה ימים הילכך אוסרים כל מה שנחלב בתוך שלשה ימים מיהו כ"ז לא שייכי אלא להשיטה דסברי שאין סירכא בלא נקב דהנקב הוא המכה וכיון שעלה קרום ונסתם ע"כ צריכין לזה שלשה ימים משא"כ להפוסקים דסברי שיש סירכא גם בלא נקב הא יכול להיות שלא היה כאן מכה כלל ממילא לא שייך כאן לומר אם הוגלד פי המכה בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה דהא אין זה ראי' משום דמה שנמצא כאן הסירכא אין זה כלל גלד של מכה דהא לא היה כאן מכה מעולם וא"כ הא יכול להיות שסמוך לשחיטה נעשה הסירכא ואין אוסרין למפרע. עיי' בכרו"פ ובפ"מ שם. נמצא לפי"ז נ"ד הא לשיטת הרמב"ם בחלב של טריפה לא אמרינן בזה טעם כעיקר אף למאן דסובר טעם כעיקר הוא מן התורה ואף אם באנו לחוש לשיטת התוס' שגם בחלב של טריפה אסור בו טעם כעיקר הא שיטת התוס' שיש סירכא בלא נקב וא"כ אמרינן דהשתא סמוך לשחיטה נעשה הסירכא ואף ששיטת רש"י הוא שחלב טריפה לוקין עליה וגם אין סירכא בלא נקב מ"מ הא לשיטת רש"י אין זה סירכא שלא כסידרן דהא בעינן דוקא שיהי' אונה אחת מפסקת בנתיים הילכך כיון דלרוב הראשונים אין כאן איסור וגם שהוא הפסד מרובה לכן כל הכלים שאי אפשר בהגעלה ושיש בהם ספק אולי לא השתמשו בהם אלא בכלי שני יש לצדד להקל ועיי' בלבושי שרד בחידושי דינים שלו שלא כתב כן והנלע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה