שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
יורה דעה · סימן מ
שאלה באחד שאמר על בשר שנתבשל האיך שהוא יודע ברור שהבשר לא נמלח מקודם ואח"כ חוזר בו ואמר שטעה בזה שנתחלף לו בבשר אחר אי יכול לחזור בו בלא אמתלא או לא:
תשובה הנה בדין שויא אנפשי' חתיכא דאיסורא אי גם באיסור דרבנן נמי אמרינן כן או דוקא באיסור דאורייתא אמרינן זאת בזה לא דיברו הפוסקים מפורש רק את זאת ראיתי האיך שהביאו מדברי הרא"ה בספרו בד"ה ד' קט"ו שהוא סובר שבאיסור דרבנן לא שייך ח"ד כלל. וראיתי בתשו' רע"א סי' צ"ט שמייחס סברא זו ג"כ להנ"י בפ' י"ג מיבמות ע"ש ולפי ראייתו שם יש להוכיח שגם הריטב"א סובר כן כי דברי הנ"י הם ממש דברי הריטב"א בחידושיו שם וכן הביא כן בשמו הפנ"י בסוגי' דכתובות ד' ט' ממילא לפי זה כיון דד שבישלו הוא רק מדרבנן ובדרבנן הא לא שייך הסברא של חד"א הרי הבשר מותר לו ג"כ לאכול:
אמנם קשה לי עדיין לסמוך ע"ז כי המעיין בדברי הראשונים יראה כי אין הכרח שהם סוברין כן והוא שהרשב"א בתוה"ב הקשה על הפוסקים שכתבו שכל ס"ס, שהוא שלא ע"י תערובות אינו מותר משום ס"ס והקשה והא אמרינן בפ"ק דכתובות האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו מאי טעמא דשויא אנפשי' ח"ד ומקשי הגמרא אמאי ס"ס הוא ספק תחתיו זינתה וספק באונס וכו' והא התם אין הספק מכח תערובות ואפילו הכי אנו דנין אותה בס"ס להקל וע"ז תירץ הרא"ה דאף אם נימא דכל כה"ג לאו ס"ס ממש הוא כיון דלא הוי ע"י תערובות מ"מ כיון דהוא ס"ס מהני לענין זה דלא הוי אלא איסור דרבנן וכיון דכן אין ראוי להאמינו על פיו לאסור עליו אשתו משום ת"ד כיון דאין כאן איסורא דאורייתא ע"כ ומזה הוכיחו שדעת הרא"ה הוא דבאיסור דרבנן לא משויא אנפשי' ח"ד אבל יש לדחות ראי' זו עפ"י המבואר בפוסקים דלא שייך ח"ד אלא היכא דבעת דיבורם אזי לפי דיבורם היה האיסור ברור או להיפוך במקום שהוא יודע ברור שאין בזה איסור כלל כגון באומר על אשתו שהיא זינתה והוא יודע שלא זינתה והוא אומר כן משום שהוא רוצה לאסור אשתו עליו אז ג"כ נאסרת עליו משום ח"ד אבל אם הוא אוסר על נפשו מחמת שהוא אינו בקי וסובר שיש בזה איסור בזה יש סברא בפוסקים שבכה"ג כיון שהוא ע"י טעות לא שייך בזה כלל ח"ד. עיי' בזה בנב"י אה"ע סי' ע' וסי' ט' ובח"ס יו"ד סי' קפ"ה וע"כ צ"ל לשיטה זו הא דאמרינן בכתובות ד' ט' דפריך מאי קמ"ל ר"א דהאומר פ"פ נאמן לשוי אנפשי' ח"ד הא תנינא חדא זימנא האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותי' והיא מותרת בקרוביו ומשני מהו דתימא התם מיקם קיים לו אם קידש או לא הילכך נעשה עליו ח"ד אבל הכא לא קיים לו בפ"פ קמ"ל ע"כ הגמ' וצריכין לפרש לשיטה זו דהכוונה קמ"ל ר"ל דבאמת גם בפ"פ קיים לו בגוה דאי לא קיים לו הא במקום ספק לא משוי עליו ח"ד אמנם יש פירוש אחר בגמ' הובא בשבו"י חלק א' סי' צ"ג דמפרש קמ"ל ר"ל אף שאפשר שבאמת לא קי"ל בגוה מ"מ כיון שהוא איסור דאורייתא אזי אפילו מספיקא נמי חיישינן דילמא קיים ובקי הוא שפיר וחיישינן לחומרא ע"ש לפי זה הא אפשר לומר שגם הרא"ה מפרש כן כפי' השני הילכך שפיר קאמר דכל שיש ס"ס כיון שהוא רק איסור דרבנן שוב לא מצי משוי אנפשי' ח"ד במקום ספיקא כיון דהוא גופא לא קיים לו בפ"פ לא הוי בכלל חד"א אבל במקום דקיים לי' אזי יכול להיות שאף באיסור דרבנן נמי שייך חד"א:
עוד הביא ראי' מד' הנמ"י ביבמות ד' קי"ב שמפרש התם ביבמה שאמרה אחר שלשים יום שלא בא עליה היבם שהדין הוא שמבקשין ממנו שיחלוץ לה ומוקי לה הגמ' דמיירי שהגט יוצא מת"י ולפיכך אין כופין אותו ליבם דכיון שנתן לה גט אסור הוא ביבום מדרבנן מטעם כיון דלא בנה וכו' ומפרש הנ"י דמיירי שהיבם אומר שכבר בעלה וזה הגט אשר ת"י הוא גט גמור והיא אומרת שעדיין לא נבעלה וזה הגט הוא רק גט יבמין והקשה הנמ"י לפי זה אמאי לאחר שלשים יום אין כופין אותו לחלוץ מאי איכפת לו בחליצה הא לדבריו שכבר בא עליה ופטרה בגט זה אינו מפסיד כלום בחליצה זו ואמאי לא נכוף אותו ג"כ לחלץ בשלמא בכל יבום אין כופין על חליצה שהוא אומר שרוצה יותר ביבום אבל הכא הא לדבריו כבר יבם איתה ופטרה בגט ושוב אינו מפסיד כלום בחליצה והיה לנו לכוף אותו יש לומר שהוא יכול לטעון שאף שנתן לה גט אינו אסור להחזירה דהא כיון שכנסה הרי היא כאשתו לכל דבר שמגרשה בגט ומחזירה ואף שהיא אומרת שזה הגט הוא גט יבמין ואסורה עליו מ"מ אולי תתפייס ותודה לדבריו שהוא גט גמור אבל אם יחלוץ לה אסורה עליו לעולם ע"כ והקשה רע"א שם האיך יכולה לחזור הא כבר אמרה שהוא רק גט לזיקתה וא"כ כבר שוי' אנפשי' ח"ד ושוב לא מצי לחזור בה. ומזה הוכיח שדעת הנמ"י שבאיסור דרבנן לית בי' משום שויא חד"א ע"ש אמנם גם ראי' זו יש לדחות דהא קי"ל בכל מקום דמשוי חד"א מ"מ מהני אמתלא לחזור בו כדאיתא בכתובות ד' כ"ג וא"כ יש לפרש שכוונת הנמ"י הוא שהיבם אומר אני יודע בודאי שזה הגט אשר ת"י הוא גט גמור רק שהיא אוסרת נפשה עלי במה שהיא אומרת שהוא גט לזיקתה ובודאי יש לה איזה אמתלא על מה שהיא אומרת כן ואם לא אתן לה חליצה אזי ע"כ תהי' מוכרחת להוציא האמתלא מפיה ותהי' מותרת לי הילכך אינני רוצה בחליצה לאוסרה עלי. וכן ראיתי בספר ק"נ בפי"ג דיבמות שכתב כעין זה ע"ש נמצא לפי זה אין שום ראי' מדברי הנמ"י שבאיסור דרבנן לא שייך זאת ובאמת הוא לפלא על הגאון הזה האיך בנה יסוד על ראי' כזה. וקצת יש ליישב דבריו עפ"י ד' הב"ש בסי' י"ט ושאר פוסקים דאמתלא לא מהני אלא דוקא בתוך שלשים יום אבל לאחר כן לא מהני אמתלא והתם בהסוגיא דאמרינן סתם אחר שלשים יום מבקשים ממנו משמע דמיירי בכל ענין אפילו לאחר כמה ימים ע"ש דף קי"ב ובזה הא לא מהני אמתלא הילכך שפיר הוכיח מהנמ"י דבאיסורא דרבנן לא משוי עלי' דנפשיה חד"א כן יש ליישב קצת אבל מ"מ עדיין אינו מספיק דהא דעת הרמ"א בתשו' סי' ב' שאף לאחר שלשים יום נמי מהני אמתלא וא"כ הא יכול להיות שגם דעת הנמ"י כן. ועוד לפי מה שהסכימו הפוסקים שאם האמתלא הוא בענין שצריכה להאריך שלשים יום או יותר אז מועיל האמתלא אף לאחר זמן כפי הצורך וא"כ הא אפשר לומר דכאן מיירי נמי שהבעל יודע ג"כ מזה ובטוח הוא שאחר זמן תודה לדבריו ונמשוך האמתלא יותר משלשים יום ובסמוך נביא ראי' שע"כ מוכרחין אנו לומר שאין מדברי הנמק"י ראי' לדין זה:
ולי נראה אדרבא כי לכאורה מוכח מהגמ' שאף באיסור דרבנן נמי שייך חד"א והוא מקידושין ד' ס"ה בסוגיא דקדשתי אותך דמביא התם דהא דהוא נאסר בקרובותי' הוא משום דשוי' עליו ח"ד כדאיתא בכתובות ד' ט' ואפילו הכי אמרינן שם בהוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי שהוא מותר בקרובת האם והבת. והבת מותרת ג"כ בקרוביו דהא לא שויא עלי' חד"א משום דהא הבת אינו אומרת שהוא קידשה ופריך הגמ' הא תו למה לי הא בבא זו יש ללמוד ג"כ מהרישא ומשני איצטריך הד"א מדאוריי' הימני' רחמנא לאב על בתו שקידשה הלכך מדרבנן הימנוה נמי לדידה ותאסר בתה בדיבורה קמ"ל ע"כ בגמ' והשתא אי נאמר דכל דהוא רק איסור דרבנן לא שייך בזה חד"א הא הדרא קושיית הגמ' לדוכתא הא תו למה לי ואי לאשמועינן שאין הבת נאסרת ע"י אמירת האם שקידשה הא דין זה אף עכשיו נמי לא ידעינן זאת ממשנתינו דהא יש לומר באמת בעלמא אם באו עדים ואמרו שהאם קידשה את בתה הרי היא מקודשת מדרבנן והכא שאני כיון שאנו באין לאוסרה עפ"י דיבורה מחמת דשויא עלי' חד"א בזה הא לא גרע מכל איסור דרבנן דלא אמרינן בו דנאסר משום חד"א וכיון דהאם חוזרת בו ומכחשת את עצמה נאמנת ויכולה לחזור ואף להתוס' י"ט שם שמפרש דהאי בת בנערה או בגדולה מיירי מ"מ הא כבר ביארו דבריו הפנ"י והמקנה דע"כ דדוקא על סיפא דמתניתין כתב כן אבל בהא דלעיל מיני' באומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא את בתי מיירי בבת קטנה דוקא ע"ש והא קדושי קטנה הוא רק מדרבנן וא"כ הא אפשר לומר שבאמת אם האם היתה מביאה עדים שהיא קיבלה קידושין בעד בתה אף שאין עדים יודעים שזה היתה ברצון הבת מ"מ היא נאמנת שנעשה ברצונה כמו שהאב נאמן משא"כ היכא דליכא עדים רק אנן משום חד"א אתינן עלה הא זאת לא מהני אף בשאר איסורא דרבנן אלא ע"כ מוכח מסיגי' זו דאף באיסור דרבנן נמי שייך חד"א והשתא שפיר קאמר הגמ' מהו דתימא דמדרבנן יהי' נאמן האם שקידשה לבתה קטנה ותהא אסורה עפ"י דיבורה משום חד"א:
ובזה קשה לי נמי על דברי הגאון רע"א שם שהביא שדעת הפנ"י הוא שבאיסור דרבנן לא שייך חד"א הלא מדברי הפנ"י כאן מבואר להדיא שסובר שגם בא' דרבנן שייך ח"ד ועיינתי שם בפ"י כתובות ד' ט' וראיתי שכתב זאת לענין בעל שאמר שראה בה דבר מכוער או שמצא פ"פ בזה כתב שכל שנאמר שהוא דרבנן לא שייך ח"ד ע"ש וזה ממש כעין סברת הרא"ה אבל כבר כתבתי שאין מזה ראי' לשאר איסור דרבנן דהתם שאני כיון דהאי גברא שבא לאסור לדידי' נמי ספק הוא הילכך בין להטעם שחד"א הוא משום נדר או משום הודאת בע"ד הכל לא שייך זאת כאן דהטעם משום נדר דמי, ממש להרתיע לאחוריו המבואר בנזיר דף ל"ב דלא חל עליו לא נדר ולא נזירות כיון שהספק זה לא יוכל להתברר מעולם ועיי' בנדרים ד' י"ח בר"ן ע"ב ד"ה ספק וכו' וגם מחמת הודאת בע"ד נמי אין כאן כיון שהוא עצמו מסתפק בדבר כדאיתא סברא זו בפוסקים משא"כ היכא דהאיסור הוא ברור כמו בקידושי קטנה אז אף שהוא מדרבנן מ"מ נמי שייך חד"א לדעתו כמו שמבואר מדבריו כאן ד' ס"ה וברור הוא:
ובזה תרצתי ד' הר"ן סוף נדרים שהקשה שם ג"כ קושיית הראשונים הא כיון שאמרה טמאה אני לך שויא נפשה ח"ד והאיך אמרו חכמים במשנה אחרונה שאינה נאמנת ותירץ אחרי שראו חכמים שרוב נשים אומרות כן בשביל שנתנו עיניהם באחר הפקיעו רבנן לקידושין מינה ונמצא בעת שנבעלה פנוי' היתה ואינה נאסרת ע"י זה לבעלה ולפיכך צ"ל באומרת טמאה אני לך ומכשר נבעלתי דאם נבעלה לנתין או לממזר הא בזה אפילו אם היא פנוי' נמי נאסרת ע"כ והקשו האחרונים ע"ז דהא לקמן מייתי הגמ' תרי עובדא דאתא לקמי' דר"נ והתיר התם הא לפי הגדתה היא נאנסה מפסול לכהונה ושם באשת כהן מיירי ואפילו הכי התירה רב נחמן והתם הא לא שייך הפקעת קידושין ע"ש מה שתירצו אבל לפי דברינו ניחא דהא התם היא מסתפקת שמא בעלה בא עליה ואף שעתה אומר הבעל שהוא לא בא עליה וא"כ ע"כ אחר בא עליה מ"מ הרי עדיין היא בספק שמא הוא אינו אומר אמת וכל שהוא ספק אצל הנאסר לא שייך בזה לא נדר ולא הודאת בע"ד ומצאתי אח"כ שגם הח"ס אה"ע סי' צ"ח מביא תירוץ זה בשם הגאון ר' מרדכי טאסק ושמחתי רק מה שדוחה שם תירוץ זה דא"כ למה אמר ר"נ בכל הני עובדא דאשתו מותרת משום עיניה נתנה באחר תיפוק לי' דבלאו הכי הא כאן כיון שהיא אינה יודעת מהאיסור רק ע"י הגדת הבעל שהוא לא בא עליה ממילא אין כאן חד"א כלל ע"ש שכתב שעתה קמה וגם נצבה הקושיא הזה על מקומה ולדעתי אין כאן אפילו התחלת קושיא דהא אפילו במקום דלא שייך כלל שויא אנפשי' חד"א ונאמן לחזור בו בלא אמתלא אבל עכ"פ חזרה בעינן אבל כל זמן שעומד בדיבורו ואומר שהוא יודע שזה אסור אז אפילו דל מכאן הסברא דשוי' אנפשי' חד"א וגם אפילו אם היה מוסר מודעה קודם ע"ד שכתב הט"ז ביו"ד סי' קפ"ה והיה שואל מב"ד כדת מה לעשות היה ג"כ ב"ד מורין לו שאם אתה יודע שזה אסור הרי אסור לך וגם אפילו אם ב"ד היו מתירין לו נמי אינו מותר כל שהוא יודע שהוא אסור ועיי' בכריתות דף י"ב ועיי' ברמב"ם פי"א משגגות הלכה ח' הילכך הכא אחרי שהבעל יודע בעצמו שלא בא עליה בעת ההיא והיא טוענת שאיש אחד בא עליה והיא עדיין עומדת בדיבורה שאחד בא עליה הלכך אם היא היתה נאמנת היתה אסורה לבעלה אפילו בלא הסברא דחד"א דהא לא גרע מאשתו שזינתה בעד א' כל דהוא מהימן אסורה עליו וה"נ הא מתוך דברי שניהם יש כאן איסור ברור וא"כ היא היתה אסורה על בעלה ולכך שפיר אמר רב נחמן דהיא אינה נאמנת משום הטעם דעיניה נתנה באחר ואז ממילא אין הבעל מחוייב להאמינה ואמרינן שהיא משקרת והילכך לא דמי לאשתו שזינתה בעד א' רק שאם הי' כאן הסברא של חד"א בזה לא הי' מהני מה שהיא משקרת דהא היא נאמנת אפילו כנגד עדים כדאיתא ביו"ד בעובדא דההוא טבח שעשה סימן בראש הכבש שהיא טריפה דלא מהני מה שעדים מכחישין איתו משום שהוא נאמן על עצמו יותר מעדים מ"מ הא ע"ז מהני מאחר שהיא ג"כ אינה יודעת מהאיסור רק ע"י הגדת הבעל בזה לא שייך חד"א ותמה אני על הגאון הזה מה ראה על ככה להקשות זאת וזכורני שראיתי בספרו שהוא כתב ג"כ זאת בפשיטות שכל זמן שהוא אינו חוזר בו אסור אף בלא הסברא דחד"א ושכחתי כעת המקום. ובזה תמה אנכי ג"כ על השו"מ מהד"ח סי' ט"ו שחקר שם ג"כ בענין זה ומביא ג"כ ראי' מדברי הר"ן נדרים ד' ט"ו שכתב שהנאת תשמישך שהוא אסור הוא משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו והא הנאת תשמישך שהוא אסור בה הוא רק דרבנן דהוי דבר שאין בו ממש כמו שכתב שם הר"ן והא, דאמרינן שויא חד"א כתבו הפוסקים שהוא ג"כ מהאי טעמא שאין מאכילין לו דבר האסור הרי מוכח דאפילו באיסור דרבנן שייך חד"א ע"ש אבל לא קרב זא"ז כלל דהא התם היא נדר ממש ויש לו התרה עפ"י שלשה וכן לא מהני אמתלא וגם התם באשה מהני הפרת הבעל משא"כ חד"א אפילו לדעת הפוסקים שהוא משום נדר מ"מ הא לא מהני בה התרת נדר ולא הפרת הבעל רק דוקא חזרה עם אמתלא בעינן והחילוק הא מבואר הוא בספרי הפוסקים ואין להאריך בזה ועיי' בח"ס חלק אה"ע סי' ק' ותמה אני וכי לא ידענו שבנדרים יש בל יחל מדרבנן כדאיתא התם בסוגיא אבל באמת הם ענינים נפרדים לגמרי ואין להאריך בזה כי החילוק שחלקתי דבראה בה דבר מכוער שאני משום שע"י הגדת שניהם נאסרת עליו ברור הוא:
ויותר מזה מבואר הוא בדברי הריטב"א ביבמות ד' קי"ב וכן הוא שיטת כמה ראשונים שם ביבמה שאמרה אחר שלשים יום שהיא לא נבעלה עדיין וגט יוצא מת"י והיא אומרת שזה הגט נתנה לה לזיקתה והיבם אומר שכבר בא עליה וזה הגט הוא גט גמור מ"מ צריכה היא עוד גט וחליצה והקשה הריטב"א ועוד ראשונים אמאי היא אינה מותרת לעלמא בחליצה לחוד בלא גט דהא הן לדברי היבם שאומר שזה הגט הוא גט גמיר לביאתו והן לדבריה שהיא אומרת שהוא לא בא עליה הא היא מותרת בלא גט וא"כ גט זה מה טיבו ותירצו שכיון שהוא אחר שלשים יום שאז היא בחזקת שבא עליה הילכך מצטרפין אנו טענתו שהיא אומר שבא עליה ואז ממילא היא צריכה גט ולדבריה שהיא אומרת שזה הגט הוא רק גט יבמין ושויא עלי' חד"א אינה מותרת לעלמא בלא גט ע"ש בחידושי הריטב"א והנה זה פשוט שאם אמרה שעדיין לא בא עליה ואח"כ חזרה בה ונותנת אמתלא מספקת לדבריה בודאי יכולה לחזור בה דהא מה דנאסרת לשוק בלא חליצה הוא משום דשויא אנפשי' חד"א כמו שפי' שם רש"י ובכל שוי' חד"א היכא דלא עבדה מעשה אזי מהני אמתלא וכן מוכת שם מהסוגיא דדוקא אם חוזר בו סתם ואמר לא בעלתי לא מהני מאחר שכבר הודה שבעל אבל אם היה נותן אמתלא היה מהני עכ"פ מוכח מסוגיא זו שאף שעפ"י אחד מהם לחוד אין שום איסור רק האיסור נעשה ע"י הגדת והודאת של שניהם מ"מ ג"כ נעשה עי"ז איסור גמור ואסורה בלא אמתלא הילכך ה"נ כיון דע"י הגדת הבעל והאשה ע"י שניהם יש בזה איסור לבא עליה כיון שאינה חוזרת עדיין מדבריה משום הכי שפיר צריך ר"נ לומר דאמרינן עיניה נתנה באחר ולא סמכינן על דבריה כלל והילכך היא מותרת לבעלה. ועוד בלאו הכי אין ראי' מדברי הפנ"י כלל דהא הוא כתב זאת לענין אם ראה הבעל בה דבר מכוער ובזה הא קי"ל דאף אם יש עדים על דבר מכוער כל דליכא קלא דלא פסק אז אפילו מדרבנן נמי אינה אסורה עליו רק מצוה לגרשה כדי להוציא הרשעה מתוך ביתו שמא על להבא תזנה עליו ג"כ ודינה כמאכילתו שאינו מעושר כמו שכתבו הפוסקים וכמבואר בש"ע סי' ו' סעי' ט"ז והוא מהרמב"ם שאם הוציאוה מבעלה בעידי דבר מכוער ומת קודם שגירשה מותרת אף לכהן לכתחילה ואם היה בזה איזה חשש זנות האיך היא מותרת לכהן לכתחילה ועיי' בתשו' רע"א סי' ק"א שהאריך בפרט זה והביא כמה ראיות שאין בזה שום איסור לקיימה כל שהוא בלא קלא דלא פסיק והמעיין שם בפנ"י יראה להדיא שהוא מיירי בדבר מכוער לחוד בלי קדל"פ שכתב וז"ל דהא אם ראה הבעל בעצמו הדבר מכוער לא מיתסרא כמש"כ כל הפוסקים ע"כ אי נימא דמיירי באיכא ג"כ קלא דלא פסיק הא שיטת הר"מ והגהות מיימוני בהלכות אישות סי' כ"ה וכן הובא שיטה זו ברא"ש בפ"ב דיבמות שהיא נאסרת ע"י ראיית הבעל דבר מכוער עם קדל"פ אלא ע"כ שהוא מיירי בלא קלא דלא פסיק והילכך כיון שאינו אלא מצוה בעלמא לגרשה ואין בזה איסור לקיימה ממילא אין שייך כאן כלל חד"א ופשוט הוא:
ונראה לי להביא עוד ראי' לדין זה מהא דאמרינן בפ"ק דע"ז הנשאל לחכם ואסר לו לא ישאל לחכם ויתיר ומפרש הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיו שם והובא בר"ן שם דלא משום כבודו של חכם האוסר אמרו כן אלא הוא מצד הדין שזה החכם שאסרו שויא לזה חתיכה דאיסורא והילכך אפילו אם הוא בעצמו נזכר שטעה בזה בשקול הדעת אינו יכול להתיר מה שאסר משום ח"ד ע"ש ויש להבין מה טעם הוא זה והאיך יכול החכם בפיו לחוד לעשות חד"א על אחרים ובפרט היכא שהוא עצמו מודה שטעה בשיקול הדעת וע"ש בדבריהם שלשיטתם הוא אסור מצד הדין ולא משום חומרא בעלמא. ונראה שסברתם הוא עפ"י ד' הרא"ש בפ' הנזקין סימן י"א שכתב שאם מוסר דבר לחבירו לשומרו אזי אף במקום שאין להשומר מגו מ"מ נאמן עליו לאוסרו מחמת כיון שמסרו בידו וסמך עליו נעשה הוא ממש כמו הבעלים גופא ובידו לאסור והפנ"י בגיטין ד' ע"ז ביאר סברא זו שיש לומר שאפילו אם הבעלים יכחישו נמי אסור וכתב הטעם שכיון שמסר הטהרות לידו וסמך עליו א"כ מעיקרא האמינו וסמיך עליו שאם יאמר שהוא אסור שיהי' נעשה איסור כדאשכחן בבעל שאומר לפקדון מסרו לידו הגט והנפקד אומר לגירושין דהנפקד נאמן לרב חסדא ואף שהוא דבר שבערוה ובעינן שנים והיינו משום דהימני' וכמו שכתב שם התוס' שסמך עליו וגמר ומקני שיהי' כמו שאומר כיון שמסרו לידו ועשו אותו לבעלים וסברא זו היא מן התורה דהא ילפינן זאת מכה"ג ביוה"כ שאין שם אדם ונאמן לומר שהוא פיגול ולאסור על הכל והיינו כיון שסמכו עליו וזה ממש הטעם של שיטת הראשונים בחכם שאסר שכיון שסמך עליו על כל מה שיאמר אז דמי לנפקד שאומר לגירושין שהבעלים נתרצו לזה שאז יהי' לגירושין אף אם לא נתן כלל לגירושין והכא נמי סמך על הדיין שיהי' כפי מה שאומר ופיו של הדיין יהי' ממש כפיו של הבעלים עצמן הילכך כל שאומר שזה דבר אסור הוא דמי כמו שהבעלים אמרו שהוא אסור ונעשה חד"א עליו ונאסר מצד הדין כן הוא סברת של הגדולים הללו וברור הוא וכן מצאתי שכתב כן המהרש"ך בחידושיו לנדה ד' כ' ושמחתי שכוונתי לדעתו ודרך אגב ראיתי שם שהקשה לסברת המפרשים על הא דסוף נדרים באומרת טמאה אני לך שאינה נאמנת ולא אמרינן דשויא עלי' חד"א משום דמשועבדת לבעלה א"כ קשה מאי פריך הש"ס בנדה מחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר די"ל דשאני התם דמיירי בבעלים בשלהם ולכן שייך לומר כיון דבאין לשאול לחכם זה וסמכו עליו הרי חלה הוראתו ושוי' אנפשי' חד"א אבל בנדה דהאשה באה לשאול בזה לא שייך לומר שוי' אנפשי' חד"א כיון דמשועבדת לבעלה והרי הבעל לא נשאל לפניו א"כ בזה לא חל ההוראה על הבעל ולא נאסר עפ"י דיבורו ע"ש. וזה אינו קושיא כלל דהא כבר כתבו המחברים דבאשה שאמרה שהיא נדה בזה לא שייך כלל שהיא משועבדת דהא בעת נדתה היא אינה משועבדת לבעלה ולענין זה היא כבעלים ממש לקבל עליה האיסור כפי הגדת החכם ואז ממילא נאסר בה הבעל ופשוט הוא עיי' בפ"י בכתובות ד' ט' נמצא לפי זה בודאי לא עדיפי חד"א מה שהדיין אוסר עליו מחד"א שהוא מקבל עליו על עצמו וא"כ מאחר דהתם הא קי"ל שאפילו באיסור דרבנן נמי אין חבירו רשאי להתיר כדאיתא בפוסקים וכן מוכח מהראב"ד גופא שם שהוכיח מדקתני בסיפא שאם היי שניהם בבת אחת זה אוסר וזה מתיר הולכין אחר הגדול וברישא לא קתני כן ש"מ שברישא היכא שהאוסר אסר קודם לא מהני אפילו אם השני גדול ממנו בחכמה ובמנין והנה שם בסיפא איתא ר' יהושע אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל וזה נשנית על הסיפא היכא דהיו שניהם בבת אחת ולפי הוכחת הראב"ד הא מבואר דברישא שבא השאלה תחילה לפני האוסר אז אין חילוק בין דברי סופרים לדברי תורה וכן מבואר שם מהקושיא שהקשו מפ' אין מעמידין דאיתא התם דנפיק שיפורי דרבא ואסר ודרב הונא ושרי והקשו והא אין חכם רשאי להתיר מה שאסר חבירו והתם הא לא הוי אלא איסור דרבנן כדמוכח התם בסוגי' ועיי' בר"ן שם ד' מ' שהוא מפרש דהפלוגתא דרבא ורב הונא הוא בדג הנקרא חילק דאיתא במשנה ד' ל"ה והוא סולתניות וכתב שם רש"י שיש לחוש לאחד מאלף ביניהם שמתערב בהן דבר טמא והתם במשנה הא לא חשיב אלא איסורא דרבנן ובפרט הכא שחזי בו קלפי וחששו שמא בא ממקום אחר שנדבק מדג אחר כשר. וכל זאת אינו אלא איסור דרבנן דמדאורייתא אמרינן כאן נמצא וכו' וגם אין דרך למלוח דג טמא עם דג טהור משום דדג טהור צריכא מילחא רבה כדאי' סברא זו בר"ן ובריטב"א כאן וא"כ מה מקשה הראב"ד מהתם אלא ע"כ שבזה אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן הרי מבואר להדיא שגם באיסור דרבנן אמרינן שויא נפשי' ח"ד והשתא ע"כ מוכרח הוא שגם מהנמ"י פ' י"ג דיבמות נמי אין ראי' שהוא סובר דבדרבנן לא אמרינן ח"ד דהא דברי הנמ"י הללו הם מהריטב"א שם בחידושיו כנראה למעיין שם והריטב"א הא ע"כ סובר דבדרבנן נמי שייך ח"ד כמו שהוכחתי מדבריו וא"כ ע"כ צריכין לומר דהתם שאני וכמו שחלקתי לעיל וכן מבואר דעת הב"ש בסי' קנ"ו ס"ק ט"ז שגם בדרבנן שייך ח"ד. וכן מוכח מהמהרי"ט ח' א' סי' קמ"א וקמ"ב וכן היא דעת הצ"צ סי' ק"ד וכן פסק השבו"י ח"א סי' קצ"ג וכן הוא דעת המקנה בקידושין ד' ס"ה שכתב דהא דאמרינן קדשתי אותך שהוא אסור בקרובותיה שנאסר אף בשניות שהוא רק מדרבנן וכתב זאת לדבר פשוט ע"ש. וכן מבואר זאת בכמה פוסקים. הילכך לדעתי אין לסמוך על סברא זו להקל מיהו בנידן דידן אפשר להקל מטעם שכיון שאומר שטעה בדמיונו על בשר אחר שהובא שם בזה הא דעת כמה ראשונים שכל היכא שאמר שטעה זה גופא אמתלא היא ולא צריך לאמתלא אחרת וכמו שמפרש הספר התרומה והמרדכי הא דכתובות ד' כ"ב באמרה טמאה אני שהעובדא היתה שמתחילה אמרה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני ואמתלא שלה היתה זאת גופא שטעתה שסברה שזה הי' הרגשת דם נדה וטעתה בזה שהיתה הרגשה אחריתא זאת נחשב ג"כ לאמתלא עיי' בתו"ש סי' ב' ס"ק ע"ז וכן באמת הסברא נותנת כן דהא בעדים שהגידו עדותן כתבו רוב המחברים שאינן יכולין לחזור בהן אפי' באמתלא כמו שהאריך בזה החו"ד בסי' קפ"ה וכן פסק הח"ס בחלק אה"ע סי' ע"ז ואפילו הכי קי"ל שבטעות שיכולין לטעות נאמנין לומר שטעו ואין בזה משים חוזר ומגיד כדאיתא בח"מ סי' כ"ט סעי' א' והוא מהירושלמי פ' יו"ד דשביעית וא"כ מכש"כ בבעל דבר גופא שנאמן לומר שטעה במידי דשכיח ועיי' בש"ך ח"מ סי' פ"א ס"ק נ"ו. ובזה אמרתי ע"ד הדרוש במה שהוכיח הרמ"א בתשו' סי' ב' דאמתלא מהני אפי' לאחר שלשים יום והוכיח זאת מיצחק ורבקה בשנותו את טעמו לפני אבימלך באמרו לו אחותי היא ואע"ג שהוחזק כמה ימים כדכתיב ויהי כי ארכו לו הימים והוחזק לפני כל שהיא אחותו ואחותו אסור לב"נ ואפ"ה שמש עמה אח"כ אלמא דאמתלא מהני אפילו לאחר שלשים יום ע"ש אמנם שיטת כמה פוסקים דלאחר שלשים יום שוב לא מהני אמתלא עיי' באה"ע סי' י"ט ויש לומר לשיטתם כי התם הא פירש"י בפ' וירא על הפסיק ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך אבל פרעה אמר קח אשתך ולך שהיה מתירא מפני העם שהם שטופי זימה אבל אבימלך לא הי' מתירא בזה ע"ש נמצא שבאמת אנשים הללו היו נזהרים מזנות רק יצחק טעה בזה ואחר כן כי ארכו לו הימים וראה שהם נזהרים מזנות כמו שפירש"י שם אמר מעתה אין לי לשמור עוד מאחר שלא אנסוה עד כה וכו' א"כ מה שהי' מתירא מהם היה זה טעות מעיקרא וטעות הא עדיף מאמתלא והילכך מהני אף לאתר זמן מרובה אבל אמתלא לחוד יכול להיות שבאמת אחר שלשים יום לא מהני ויהי' האיך שיהי' עכ"פ זאת מבואר מכמה פוסקים שנאמן לומר שטעה ואף שכמה פוסקים חולקים ע"ז כי דוקא אמתלא נאמן לטעון אבל לא טעות וגם צ"ע קצת מחכם שאסר לשיטת הראשונים שהבאתי מ"מ הכא כיון שעכשיו הוא רק איסור דרבנן דדם שבישלו אינו אלא מדרבנן וגם זה הוא דבר המצוי לטעות בזה שמתחלף חתיכה בחתיכה יש להקל ומותר גם הוא בעצמו לאכול כנלע"ד: