שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
יורה דעה · סימן לד
שאלה בבהמה של ישראל שהיתה בכפר אצל נכרי אחד ונשכה זאב בצוארה וניכר כמו נקב בושט ועדיין היא חיה והבעל הכפר רוצה לקנותה כדי לאכלה אי יש בזה חשש משום דהריאה כמנחא בדיקולא דמי ויש בזה משום אבר מן החי כדאיתא בפוסקים:
תשובה אף שבפרט זה כבר דברו בו המחברים הרבה מ"מ גם חלקי אמרה נפשי מה שיש לצדד בזה בכח דהתירא ומתחילה נבאר קצת אם האיסור של מכירת דבר איסור לב"נ אם הוא מן התורה לדידן או הוא רק איסור מדרבנן. כי מסוגיא דפסחים דף כ"ב בפיסקא דר"נ דאמר מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"נ וכו' ויליף זאת מקרא מוכת להדיא שהוא אסור מן התורה ע"ש אמנם הגאון בעל הפנ"י הראשון בשו"ת שלו חלק יו"ד סי' ג' וחלק אה"ע סי' מ"ג החליט שם להלכה ששיטת רש"י הוא דאנן קי"ל כרב יוסף דריש מסכת ע"ז שסובר דכיון שלא קיימו את השבע מצות עמד והתירן הילכך כיון שעכשיו אין מצווין הן על מצוה זאת משום הכי אין בהכשלן משום לפני עור מדאורייתא משום דכיון דעתה הא אפילו אם עושין הם אינן מצווין עליהם אין זה מכשול ממש דעיקר האיסור של ל"ע קאי דוקא אמי שמצווה במצוה זו אז ע"ז גם אנחנו מצוין שלא להכשילו ע"ש שהאריך בזה ולשיטתו ע"כ צריכין לומר דהא דר' נתן שסובר שהמושיט אבר מן החי לב"נ עובר מן התורה בל"ע ע"כ צ"ל שהוא סובר כאינך אמוראי בפ' שור שנגח ד' וה' דפליגי על רב יוסף וסברי דלא התירם כלל ודרשי לקרא למילתא אחריתא. ולפי סברא זו היה מקום לתרץ קושיית המראה פנים בירושלמי פ"ג דדמאי הלכה א' שהקשה שם על הרמב"ם שהשמיט לגמרי הדין של ר"נ שאסור להושיט אמ"ה לב"נ ע"ש שנשאר בקושיא וראיתי בהגהות הגאון בעל יפה עינים במסכת ע"ז שהביא ג"כ קושיא זו ותירץ ששיטת הרמב"ם היא דלא כרש"י הנ"ל רק שגם עכשיו ב"נ מצווה על שבע מצות הילכך כיון שכן הוא הא מילתא דפשיטא הוא שיש כאן משום לפני עור ומשום הכי לא הביא הרמב"ם זאת בספרו משום דפשוט הוא ע"ש אבל דבר זה אין לו שחר כלל כי הלא ר' נתן אף שע"כ גם הוא סובר שלא התירן השבע מצות כמו שכתבנו בסמוך ואפילו הכי לא סמיך נפשו ע"ז ואמר לן ג"כ הדין שעוברין בב"נ על ל"ע ולא סמך עצמו על שהוא מילתא דפשיטא והאיך נאמר שהרמב"ם יסמוך ע"ז במה שר"נ לא סמיך ועוד דאין זה מילתא דפשיטא דכבר הקשה הת"ש בפסחים דף כ"ב דלמה לו לר' נתן למיתני תרתי המושיט כוס לנזיר ואבר מן החי לב"נ ולא די ליה בחדא מהנך ותירץ דס"ד אמינא שכיון שעל ב"נ אין אתה מצווה במ"ע של הוכח תוכיח ה"א שאתה מותר למוסרו ג"כ דבר האסור ע"ש שיש ע"ז קרא בפ"ע אלמא דאין זה כ"כ פשיטא דהוי אמינא שאעפ"י שהוא מצווה ע"ז מ"מ אתה מותר ליתנו משום כי לא אסרה התורה ליתן לחבירו דבר איסור אלא דוקא היכא שאתה מצווה להפרישו מאיסורא אבל היכא דאין עליך מוטל המצוה של הוכחה אתה רשאי להושיט לו ג"כ אמנם לפי השו"ת פנ"י ניחא דהא באמת גוף הדין ממש שהמכשיל לחבירו עובר משום ל"ע מן התורה ונחשב זאת בכלל ל"ע שבתורה זה הדין הא הביא אותו הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות רוצח ע"ש. ומה שלא הביא הדין של ב"נ היינו משום שסובר ג"כ כשיטת רש"י שאצלינו אין בזה איסור מן התורה רק איסור מדרבנן לבד ודין זה הא הביא אותו הרמב"ם כמה פעמים בספרו שם וכן בפ' י"ב מהלכות רוצח כתב שאסור למכור להם דברים האסורים להם והוא מהסוגיא דפ"ק דע"ז וזה הא אדרבא רבותא יותר דאפילו מכירה שיכול להשיג זאת במקום אחר ואפילו הכי אסור ומכש"כ נתינה והיינו משום לפני עור אבל מ"מ לדידן הוא רק איסור דרבנן לחוד וכן בפ"א מהלכות כלאים כתב הרמב"ם שאסור להניח לב"נ להרכיב לו אילנות של כלאים ומפרש המל"מ שהוא משום ל"ע שב"נ מצווה על הרכבת אילן ואפילו הכי לא כתב שעובר ע"ז משום ל"ת והיינו נמי מטעמא הנ"ל כי לדידן ליכא בו לאו רק איסור דרבנן בעלמא ואף שבפ"ט ופ"י מהלכות מלכים מביא כל המצות שב"נ חייב עליהם היינו משום דמעונש לא פטרן רק מקבלת שכר כמו דאיתא התם בגמ' אבל מ"מ לפני עור ליכא בהו כמו שביאר שם הפנ"י באריכות:
ולפי דברינו יש לי לתרץ מה שראיתי בספר אבני מלואים בחגיגה דף י"ג שחקר שם על הא דאמרינן בפסחים ד' כ"ב ובע"ז דף י"א דעיקר האיסור של לפני עור הוא דוקא בחרי עברי דנהרא בענין שאם לא היה נותן לו לא היה יכול ליקח בעצמו אבל אם גם זולתו יכול בעצמו ליקח אין בזה משום ל"ע ומסתפק שם אם יש בזה לכל הפחות איסור דרבנן או אפילו איסור דרבנן נמי ליכא כיון שיכול ליקח בעצמו ופשיט לנפשי' זאת מהא דמבעי להו בפ"ק דע"ז דהא דאסור למכור להם צרכי ע"ז אם הוא משום הרווחה שיש לו הרבה דברים לצורך ע"ז או שהוא משום ל"ע וקאמר הגמרא דנפק"מ הוא היכא דאית לי' לדידי' נמי מהדברים האסורים דאי אמרת משום הרווחה אסור ואי משום ל"ע הא כל היכא דאיכא לדידי' לית בי' משום ל"ע ע"ש בסוגיא. והשתא אי נימא דאף היכי דאיכא לדידי' ויכול ליקח בעצמו מ"מ אם מושיט לו יש בזה איסור דרבנן א"כ הא ליכא שום נפק"מ בין הטעמים דהא מבואר בסוגיא שם דלהטעם של הרווחה אז בו אלא איסור דרבנן ע"ש בגמ' והשתא אי נימא ג"כ דהיכא שיכול בעצמו לעשות האיסור יש בו נמי בהנותן לו איסור דרבנן משום ל"ע ממילא הא שוב אין נפק"מ בין הטעם של הרווחה להטעם של לפני עור אלא ע"כ מוכח מזה דאז אין בו כלל משום ל"ע ואפילו איסור מדרבנן ג"כ לית בי' ע"ש אמנם דעת כמה מחברים שגם בזה מ"מ איסור דרבנן יש בו עיין בר"ן ובשו"ת הרלב"ח סי' קכ"ו שפסקו להדיא כך. אבל לפי מה שכתבנו ניחא ואין ראיה מהתם דהא התם בב"נ איירי דאפילו אם הוא בתרי עברי דנהרא שאינו יכול ליקח בעצמו מ"מ אין בו אלא איסור ל"ע דרבנן לחוד והילכך היכא שיכול ג"כ ליקח בעצמו אזי אמרינן דנחית חד דרגא ואפילו איסורא דרבנן אין בו אבל בישראל דהיכא דהוי בתרי עברי דנהרא אסור בו מן התורה באיסור של ל"ע הילכך אפילו היכא דיכול בעצמו ליטול מ"מ איסורא דרבנן אית בי' (וקצת צ"ע לפי סברא של הגאון הזה להבין שם קושיית הגמ' דפריך וכל היכא דאית לי' לדידי' ליכא איסור והא תניא ר"נ אמר מנין שאסור להושיט כוס יין לנזיר וכו' הא יש לומר דר"נ באמת אינו סובר האי דרשה דרב יוסף דעמד והתירן משא"כ לדידן אינו אסור אלא מדרבנן ויש ליישב):
ובזה ניחא נמי הא דאיתא בסוף פ"ק דע"ז דרשב"א אומר לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי עושה בה מלאכה בחוה"מ ופריך הגמ' מאי איכא משום דנקראת על שמו תיפוק לי' משום לפני עור דהא כותי אסור במלאכה בחוה"מ והקשה הגאון הנ"ל דמאי פריך לימא דנפק"מ היכא דאית לי' לכותי שדה של עצמו דאז משום ל"ע ליכא ומשום דנקראת על שמו איכא אבל לפי מה שכתבתי ניחא משום דהמפרשים הביאו בשם ספר מצות חינוך דאף מי שמכשיל חבירו רק באיסור דרבנן שאם חבירו שעבר ע"ז לא עבד אלא איסור דרבנן מ"מ המכשילו עבר על ל"ע מן התורה משום דהא קי"ל דאף מי שנותן עצה שאינה הוגנת לחבירו נמי עובר משום לפני עור מן התורה כדאיתא בת"כ פ' קדשים והובא ברמב"ם שם וא"כ בודאי מי שמכשיל לחבירו באיסור דרבנן לא עדיף ממי שנותן לחבירו עצה שאינה הוגנת במילי דעלמא שעובר מן התורה על לפני עור א"כ כש"כ מי שנותן לו עצה לעבור על דרבנן שחייבין עליה מיתה בידי שמים בודאי עובר על לפני עור מן התורה ע"ש נמצא לפי זה המכשיל לחבירו באיסור עשיית מלאכה בחוה"מ אף שהעושה גופא אינו עובר אלא על איסור דרבנן מ"מ המכשילו עובר על ל"ת דאוריי' הילכך הני כותאי נמי כיון דכל דינן כישראל והמכשילן אם היו בתרי עברי דנהרא היה בו איסור של ל"ע מן התורה הילכך אפילו היכא דאית שדה לדידהו שאז אינו דמי לתרי עברי דנהרא מ"מ עדיין איסור דרבנן של ל"ע ישנו גבייהו ולפיכך פריך הגמ' שפיר דלמה לו הטעם משום דנקראת על שמו תיפוק לי' משום ל"ע מה אמרת דנפק"מ היכא דאית לי' לכותי שדה אחרינא זה אינו דהא מ"מ איסור דרבנן יש בו בכל גוונא:
ולפי הנחה זו היינו יכולין לתרץ בטוב דברי רש"י בקידושין דף נ"ו בדין הלוקח בהמה ממעות מ"ש שרש"י פי' שם דמיירי שהלוקח היה יודע שהמעות הם ממעשר ורוצה לעבור ע"ז במזיד ואפילו הכי קנסינן אנו למוכר שמחוייב לעלות לירושלים ולאוכלן בקדושת מעשר שני משום שעבר על לפני עור שרצה להכשיל להלוקח להאכילו חוץ לירושלים בהמה של מעשר שני והתוס' הקשו על רש"י דכיון שהלוקח יודע שהוא מע"ש ורוצה לעבור במזיד א"כ מה לפני עור איכא הכא הא אם היה רוצה יכול לקנות אצל אחר ולא הוי בתרי עברי נהרא ובזה ליכא משום ל"ע כדאיתא בפ"ק דע"ז ע"ש:
וראיתי במקנה שתירץ שרש"י סובר דדוקא באבר מן החי או בכוס יין לנזיר דהתם כיון דלא הוי בתרי עברי דנהרא ויכול הנזיר ליקח בעצמו ולא צריך לאחרינא כלל הילכך אין על המושיט משום ל"ע אבל במקום שאין יכול ליקח בעצמו רק שיש אחר שרצה להושיט לו הכוס וקדם זה והושיט אז אמרינן כיון דסוף סוף אינו יכול ליקח בעצמו רק שצריך לבוא לאחרינא בזה אמרינן דלא פקע מיני' דידי' עדיין הלאו דלפני עור ע"ש והנה באמת סברא זו מוזכרת היא במל"מ פ"ד מהלכות מלוה ע"ש אבל מ"מ לכאורה עדיין אין זה מספיק דהא מוכח מתוס' חגיגה דף י"ג דמשום האי סברא שיכול להשיג זה הדבר מנכרי אז בכל ענין אין בו משום ל"ע אפילו היכא דאינו יכול ליקח בעצמו וא"כ ה"נ הא יכול ליקח הבהמה מן הנכרי ואין לומר דרש"י יסבור דאף בכה"ג איתא משום ל"ע א"כ הדרא קושיית התוס' שם לדוכתא דלמה לן קרא לאסור ללמוד תורה לב"נ תיפוק משום לפני עור וע"ז תירצו שיכול ללמוד מב"נ אחר דאז ליכא בו משום ל"ע אבל לרש"י דגם זה אסור קשה:
אבל לפי דברינו ניחא משום דלרש"י בלא"ה לא קשה קושיית התוס' דהא סברי לן דליכא ל"ע אלא היכא דמכשיל לו בדבר דאי לא היה מכשילו היה מקבל שכר ע"ז אבל אם מכשילו בדבר שאינו מקבל עליו שכר אף שמכניסו לעונש בזה אינו עובר על ל"ע הילכך צריך קרא לאסור ומתורץ דברי רש"י ומיהו בלא"ה לא קשה כלל קושיית התוס' בקידושין שם על רש"י כי רש"י סובר כשיטת שאר פוסקים דאף בלא חרי עברי דנהרא מ"מ אסור מדרבנן משום ל"ע והילכך קנסתן לי' דעבר על ל"ע מדרבנן ופשוט הוא:
היוצא לנו מדברינו דלפי הנראה שיטת רש"י והרמב"ם דאצלינו ליכא בב"נ איסור של ל"ע מן התורה. אמנם מהסמ"ק בל"ת סי' רס"ז משמע שהוא סובר שגם אצלינו יש בב"נ הל"ת של ל"ע. וכמו שהביא שם המראה פנים בירושלמי פ"ג דדמאי וכן נראה דעת הריטב"א בע"ז דף ו' והנה ראיתי במחברים שהביאו בשם שו"ת אמונת שמואל שיש לומר שכל שעכשיו אין בו איסור של ל"ע רק שאח"כ יולד האיסור אפשר לומר שאין בזה משום ל"ע כיון שעכשיו בעת הנתינה אין בו איסור ואנכי לא ראיתי הספר הזה ועל איזה ענין כתב זאת ולדעתי נראה להוכיח שגם הריטב"א סובר כן והוא בחידושיו בסוף פ"ק דע"ז דאמרינן התם שאסור למכור שדהו לכותי משום שהכותי עושה בה מלאכה בחוה"מ והיא נקראת על שמו ופריך הגמ' דמאי אריא דנקראת על שמו תיפוק לי' משום ל"ע ומשני חדא ועוד קאמר והקשה הריטב"א האיך שבק הגמ' הטעם של ל"ע שהוא מן התורה ונקטו אידך הטעם שנקראת על שמו שהוא רק חשש דרבנן בעלמא משום מראית העין לחוד. ותירץ וז"ל משום דרוב כותים צייתי וזהירי במלאכת של חוה"מ וכו' אלא שיש מיעוט דלא צייתא ואנן מעיקרא כי אמרינן כותי לא ציית קס"ד דכל כותי לא ציית ולהכי פרכינן תיפק לי' משום ל"ע דבשלמא לדידי כותי נמי ציית ומהדרינן חדא ועוד קאמר חדא דל"ע למיעוט כותים דלא צייתי לא חיישינן דלכותי דציית ליכא משום ל"ע ומעיקרא כי חכרנו לו השדה סמכנו על הרוב דצייתי וכי לא צייתי לבסוף אמרינן דלבו אנסו ומיהו איכא משום שנקראת על שמו עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים כי הדרא קושיא לדוכתא דאם נימא דניזל בתר רוב כותים צייתי וזהירי א"כ שוב ליכא בזה נמי החשש דנקראת על שמו והכותי עושה בה מלאכה ביו"ט מאחר דהכותי ציית א"כ שוב לא יעשה בה בחוה"מ. ונראה לי ביאור דבריו עפ"י דברי האמונת שמואל הנ"ל והוא דקי"ל בכל התורה כולו דאזלינן בתר רובא ואיסור בטל ברוב מ"מ היכא דהוכר האיסור אח"כ אזי אף אם עבר נתבטל מ"מ חוזר לאיסור והוא מירושלמי פ"ב דערלה והובא ג"כ ביו"ד סי' צ"ח והנה דעת הר"ן בפ"ק דסיכה דכה"ג אף מדאורייתא אינו בטל ואף למאן דאית לי' דהיכא דנתבטל האיסור ברובא אז גם האיסור חוזר להיתר כידוע שיטת הרא"ש בזה ושא"פ מ"מ כל שהוכר האיסור חוזר ונאסר מן התורה וגם קי"ל היכא שאתה יכול להכיר האיסור אז ג"כ אפילו קודם הכרה נמי אינו בטל כדאיתא שם לענין חלב שנפל לתוך התבשיל ונתבטל שצריכין ליתן מים צוננים כדי להקפיא החלב והיינו כיון שיכולין לברר האיסור צריכין אנו לברר וכדאמרינן פ"ק דפסחים לענין בדיקת חמץ לשאלי' וכו' וכן הוא בדוכתא טובא מיהו כל זמן דלא הוכר האיסור מה דאמרינן שאינו מתבטל אז וגם דלא אזלינן בתר רובא זה הוא רק מדרבנן מאחר דעדיין לא הוכר האיסור כדאי' בפוסקים ומהאי טעמא גם בהא דחלב אם הוא באופן שאם ירצה להקפיא החלב יתקלקל התבשיל אזי אינו מחוייב להקפיא והיינו כיון דמדאוריי' כבר הותרו אף שאפשר להכיר האיסור זה רק מדרבנן אסור הילכך במקום פסידא לא גזרו עיי' בכו"פ שם וזה הוא כוונת הריטב"א דכותים רוב נזהרין הם במלאכת חוה"מ הילכך מדאורייתא אזלינן בתר רוב הנזהרין ומותר לחוכרו רק דרבנן חששו בשביל שיש מיעוט שאינן נזהרין ואולי באמת יתברר הדבר שכותי זה הוא אינו נזהר ואז יהיה הוכר האיסור שכותי זה הוא אינו מן הרוב וכל שהוכר האיסור הא לא אזלינן בתר רובא אמנם כל זאת הא לא שייכי אלא דוקא באם שאח"כ כשהוכר האיסור אז יהי' אסור הילכך בזה חששו חכמים מעיקרא ואמרי דבכה"ג לא אזלינן בתר רובא אבל במקום דאף כשהוכר האיסור שנתערב לא יהי' בו שום איסור כגון שאז יהי' התערובות נטל"פ או כה"ג מותר תיכף ולא חיישינן מה שיתברר אח"כ כמו שמבואר הכל בפוסקים ועיין במל"מ הלכות חמץ ומצה במה שמתרץ שם ד' הרמב"ם לענין כותח הבבלי הילכך ה"נ לענין החשש שנקראת על שמו חששו חכמים שמא יתברר הדבר שכותי זה אינו מן הנזהרין והוא יעשה בה מלאכה ואז הישראל יעבור על האיסור של מראית העין הילכך גם מעיקרא חששו חכמים ולא אזלי בחר רובא כיון דאפשר להכיר האיסור משא"כ לענין חשש של ל"ע שאף כשיתברר האיסור והכותי יעשה בה מלאכה מ"מ הישראל לא יעבר על ל"ע כי עיקר האיסור של ל"ע הוא דוקא שבעת הנתינה היה בו איסור ברור משא"כ כאן שבעת הנתינה אין בו שום איסור מן התורה משום דמן התורה הא אזלינן בתר רובא ואמרינן שהוא מן הרוב הנזהרין וכיון דאז אין בו איסור הילכך אף שאח"כ נודע האיסור אמרינן דעכשיו לבו אנסו אבל מעיקרא היה מן הרוב ודמי כמו שנולד איסור מחדש ואף שזה האיסור גרם המוכר במכירתו הא באיסור של ל"ע לא קפדינן ע"ז כל דבעת הנתינה לא היה בו איסור ברור והילכך גם חכמים לא חששו לזה כיון דאח"כ כשהוכר האיסור לא עביד איסורא משא"כ החשש של שנקראת על שמו שזה האיסור על המוכר הוא לעולם אף לאחר שיצא מרשותו הילכך כיון שאפשר שיתברר ויהי' ניכר האיסור לא אזלי בה חכמים בתר רובא וחששו למיעוטא כמו בכל דוכתא דלא אזלינן בזה בחר רובא כן הוא לדעתי כוונת הריטב"א וזה ברור למעיין היטב בדבריו וזה ראי' גדולה לסברת הא"ש שהאיסור של ל"ע הוא דוקא אם הוא בעת הנחינה:
ובזה יש לתרץ ג"כ דברי הב"ה באו"ח סי' קס"ב הובא במ"א שם שמחלק בין הא דאין נותנין פח לאחד אלא א"כ יודעין בו שנטל ידיו אבל בלאו הכי אין נותנין לו ובין אם יודעין בו שאינו מברך ברהמ"ז דרשאי ליתן לו ולכאורה אין טעם מספיק לחלק וכמו שהקשה שם המ"א ואף שרבינו יונה כתב התם הטעם משום מצות צדקה מ"מ בודאי טעם זה לחוד אינו מספיק כי לא שייך בזה לומר שיבא העשה של צדקה וידחה הל"ת של ל"ע. עיין בפ"מ בסי' קס"ט שהעיר בזה. כי לפי דעתי לא ש שייך כלל לומר כן משום דאף דבצדקה איכא נמי הל"ת של לא תקפוץ ידך וכו' כמש"כ התוס' מ"מ כאן איכא נמי מ"ע של הוכח תוכיח כמש"כ במנין המצות להרמב"ן מצוה ר"ה וז"ל. צוונו להוכיח החוטא וכו' אבל אנחנו מצווים שלא נעזוב זולתינו מאומתינו לחטא וכו' ע"ש ואין לך מחטיא יותר מזה שנותן לו דבר איסור לאכול הילכך בודאי עובר על העשה של הוכח תוכיח ואין עשה דוחה עשה ובזה נדחה נמי מה שראיתי בספר ב"י סי' כ"ט שתירץ קושיית התוס' בשבת דף ג' ד"ה בבא דרישא וכו' שהקשו שם למה דפשט העני ונטל מתוך ידו של בעה"ב פטור ומותר הא קעבר משום לפני עור ותירץ עפ"י דברי הברטנורא בפ"ק דשבת שכתב שקמ"ל שאף שבעה"ב מקיים מצות צדקה מ"מ חייב ע"ש והשתא ניחא דכיון דהבע"ב מקיים בזה מצות צדקה אזי דוחה לל"ת של ל"מ אבל באמת זה אינו דגם התם בל"ע איכא עשה ול"ת כמו שכתבתי הילכך נראה עיקר דסברת הב"ח הוא ג"כ כפי שיטה זו ובזה אמרתי ג"כ טעם הרא"ש בנדרים פ' השותפין והובא בב"י ח"מ סי' קנ"ו דחיישינן טפי למכשול חבירו באיסור ממכשול דנפשו באיסור והיינו משום דיותר ראוי לקנוס הנותן מכשול לחבירו ממביא עצמו לידי מכשול משום דהמכשיל לחבירו אית בי' לעולם עשה ול"ת. ועל כרחך היינו טעמא התם באו"ת משום דבנט"י כל שאינו נוטל את ידיו עושה תיכף האיסור ע"י נתינתו דומיא דמוסר כוס לנזיר משא"כ בברהמ"ז דבעת הנתינה אין עושה לו שום איסור כי אז עדיין אינו מוטל עליו החיוב של ברהמ"ז עד אחר שאכל ונשתנה הדבר הנתון מקדמותו והשינוי היה ע"י המקבל אזי אין בזה משום ל"ע לפי זה מכש"כ דאם מוכר לנכרי דבר שעכשיו הוא היתר גמור לו רק שאח"כ ע"י שישתנה הדבר ברשות הנכרי יהי' אז האיסור בזה לא שייך ל"ע ולא דמי להא דאסור לוכתר לכותי שדה בחול שמא יעשה בה מלאכה ביו"ט אף שעדיין לא הגיע יו"ט לא דמי דהא התם לא נעשה שום שינוי בגוף הדבר הנמכר רק הזמן ושמשא ממילא קא ערבא כי מחוסר זמן לא מחוסר מעשה הוא כדאמרינן בכמה דוכתא משא"כ היכא השתא לית בי שום איסור רק ע"י שישתנה הדבר הניתן או ע"י שישתנה דעת הנותן ומעיקרא קודם השינוי לית בי' שום איסור אין בזה משום ל"ע ומהאי טעמא נמי לא דמי להא דאמרינן בפ"ק דע"ז דאסור למכור לחשודים דבר איסור אף שהם אינם חשודים לאכול רק שהם חשודים למכור משום חשש שמא ימכור לאחרים ויעבור על ל"ע אף דעכשיו אין בו שום איסור התם נמי כיון דבלא שום שינוי בגוף החפץ הנמכר וגם בלאו שום שינוי בבעלים יהי' חל עליו האיסור אח"כ הילכך גם עכשיו אסרו למוכרו לחשוד דהא על חפץ זה מונח עליו גם עכשיו האיסור של ל"ע. ונראה עוד שהריטב"א והב"ת אזלי נמי לשיטתם דבסוף א"נ ד' ע"ג אמרינן דרב יהודא אמר רב סובר שאסור להלות מעות בלא עדים משום שמא יכפור ויעבור על ל"ע ור"ל אמר דהטעם משום דגורם קללה לעצמו והתוי"ט בפלפולא חריפתא שלו הוכיח שם שהריטב"א אינו פוסק כרב יהודא שיש בזה משום ל"ע. וזה קשה דהוא היפוך הגמ' הנ"ל וגם על הב"ת קשה שהוא מביא בח"מ סי' ע' דבת"ח הלוה מעות אין חשש משום ל"ע משום שהוא בודאי לא יכפור וזה הוא היפוך דברי הרמב"ם והש"ע שמבואר שם שגם בת"ח איכא החשש של ל"ע אבל לפי מה שביארתי ניחא משום דפליגי המפרשים בפשט הגמ' שם שדעת הלח"מ ברמב"ם פ"ב מהלכות מלוה שאין הכוונה הא דאסור ללות בלא עדים שמא יכפור במזיד דא"כ גם אם מלוה בעדים מאי מהני דהא עדיין אם ירצה יכול לטעון פרעתי דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אלא הכוונה הוא שמא ישכח הדבר שלוה ויהי' גרם שיכפור משא"כ אם ילוה בעדים הא העדים יזכירו אותו ע"ש. אמנם שארי מפרשים פירשו כפשוטו שיכפור ממש רק שאם יהיו עדים על הלואה לא יהי' לו כל כך העזה לומר פרעתי עיין באו"ת סי' ע' ונראה שבזה פליגי כי הריטב"א מפרש כהלח"מ שהחשש הוא שמא ישתכח דוקא אבל לכפירה לא חישינן וכיון שכן הוא הא אין האיסור בעת הלואה רק אח"כ והא שיטת הריטב"א הוא דכל שאין האיסור של ל"ע נעשה מיד לית בי' משום ל"ע כדמוכח מדבריו בסוף פ"ק דע"ז ולפיכך סובר שבאמת ר"ל ורבינא שם דאסרי משום גורם קללה לנפשו לא סברי כרב יהודא רק שכה"ג אין בזה משום ל"ע אבל הב"ח מפרש כשאר המפרשים שהכוונה הוא שמא יכפור תיכף שבזה שייך ל"ע אבל משום חשש שכחה כיון שאין העבירה בשעת מעשה הא לשיטתו ג"כ אין בזה משום ל"ע והילכך הי' קשה לו דתינח שאר אינשי אבל צורבא מרבנן מה איכא למימר הא בי' ליכא חשש כלל של כפירה ולכן לשיטתו מוכרח לומר באמת שבת"ת אין בזה אלא החשש של גורם קללה וכו' אבל ל"ע לית בי':
ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דאפילו היכא דליכא שום שיטי בדבר הנמכר או הניתן להב"נ או להישראל רק שעדיין לא הגיע הזמן של האיסור כגון בחוכר שדהו לכותי בחול שיש בו משום ל"ע שמא יעשה בה מלאכה בחוה"מ מ"מ כיון שעדיין לא הגיע הזמן אין בזה רק איסור דרבנן משום דבעינן דוקא דומיא דכוס יין לנזיר שהאיסור הוא תיכף ומיד בעת הנתינה כדכתיב בקרא לפני עור לא תתן מכשול ולא גרע האי לא תתן דכתיב אצל ל"ע מהאי נתינה דכתיב אצל מזיקין דקי"ל התם דאם הניחו היכא דסוף החמה לבוא, עליו או אם פתת עליו פיתקא דמיא ומת בכח שני אף שבודאי סוף החמה לבוא בכאן מ"מ פטור וכן לנזיקין כדאיתא בסנהדרין דף ע"ז והיינו כיון דכתיב כאשר יתן מום וכו' בעינן שיזיקו בעת מעשה גופא אבל לא במה שיוזק ע"י שאחר כן יבא כאן החמה הכא נמי כיון דכתיב לא תתן אינו עובר אלא א"כ נותן לו תיכף המכשול:
ובזה מתורץ קושיית הריטב"א בסוף פ"ק דע"ז הנ"ל שהקשה דלמה שבק הגמ' של ל"ע שהוא מן התורה והזכיר טעם שהוא נקרא על שמו דזאת לא הוי רק איסור דרבנן לחוד. משום דבאמת דגם ל"ע זה שיעשה בה מלאכה בחוה"מ הוא נמי רק מדרבנן כיון שאין האיסור מוכן לפנינו תיכף ובזה ניחא נמי דברי בעל העיטור הובא בטור או"ח סי' תמ"ז דדגן שנטבע בנהר שמתיר למכרו לישראל קודם פסח מעט מעט אף בלא הודעה שנתחמץ משום כיון שמוכר לו רק מעט מעט תלינן שהוא קונה זאת לאכילה ובודאי יאכל זאת קודם פסח והקשו עליו הגדולים מ"ש זאת מביצת נבילה שאינו אסור רק מדרבנן ואפילו הכי אסור למוכרו לנכרי שמא יחזור וימכור לישראל ולא תלינן שכיון שהוא מועט בודאי לביתו הוא צריך ולא יבוא למוכרו אבל לפי מה שכתבתי ניחא כי ראיתי בסמ"ג במצות ל"ת מצוה קס"ז שכתב שבכלל אזהרה של ל"ת דלפני עור הוא שלא ימכור דבר איסור לנכרי שמא ימכור לישראל ויעבור משום ל"ע ע"ש הרי מבואר להדיא מדבריו שאיסור מכירת דבר איסור לנכרי הוא משום לאו דלפני עור נגע בה. וגם בהקדם הא שכתבו הראשונים והובא ביו"ד סי' ק"ט ובסי' ק"י דבספק איסור דאורייתא שנתערב בששים של היתר רק שהוא מדברים החשובים שאינם מתבטלים לעולם כגון בריה וחתיכה הראויה להתכבד אף דהא דדברים חשובים אינם מתבטלים הוא רק מדרבנן דהא מן התורה אין חילוק בין דברים חשובים או לא מ"מ לא אמרינן כיון דהא דלא נתבטל הוא רק מדרבנן וכיון שיש כאן ספק אם יש בזה איסור כלל או לא הוי להו ספיקא דרבנן ולקולא זה לא אמרינן משום דכיון דעיקר הספק נולד לנו בדאורייתא ואף שע"י גלגול נעשה שוב דרבנן בזה לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אבל אם יש ספק אם דבר זה שנתערב הוא דבר חשוב או לא כיון דעיקר הספק נולד לן בדבר שהוא דרבנן בזה אמרינן דדינו ככל ספיקא דרבנן דאזלינן בהו לקולא ע"ש וזה הוא סברת בהע"ט לענין חמץ משום שהוא סובר ג"כ דכל שיש לפנינו האיסור של ל"ע שהוא אסור מדאורייתא משום ל"ע כגון שהאיסור הוא מוכן לפנינו תיכף אז אפילו אם גוף האיסור הוא רק מדרבנן כגון ביצת נבילה שאינה אסורה רק מדרבנן מ"מ כיון שהאיסור של ל"ע נעשה תיכף שכל כה"ג אם היה איסור דאורייתא היה עובר משום ל"ע מן התורה הילכך אף שהוא רק באיסור דרבנן מ"מ בזה אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ויש בזה משום ל"ע דרבנן ואף שעכשיו הוא ג"כ ס"ס שמא יאכל הנכרי בעצמו ואף אם ימכרנו שמא לא ימכרנו לישראל מ"מ הא כתבו הראשונים דאין עושין ס"ס בידים והיטב ביאר דבר זה המהרי"ט בחלק יו"ד סי' ד' דהטעם הוא משום דכל ס"ס הוא מכח רוב משום שאם היה רק ספק השקול אז היה מחצה להיתר ומחצה לאיסור ועכשיו שגם בהמחצה הנוטה לאיסור יש בו ג"כ עוד ספק הרי שלשה חלקים להיתר וחלק אחד לאיסור והוי רובא להיתירא כמו שכתב הרשב"א בתשובה הילכך כמו דאין מבטלין איסור לכתחילה ברוב הכי נמי אין עושין ס"ס לכתחילה דדמיא למבטל איסור לכתחילה ברוב. אמנם כל זאת לא נאמר אלא דוקא במקום שהאיסור נעשה תיכף שיש בזה ל"ע דאוריי' משא"כ היכא דעכשיו בעת המכירה אינו עושה שום איסור רק שהאיסור יהיה אח"כ שאז אין בו משום ל"ע דאוריי' אף דחכמים אסרו גם זה משום ל"ע מ"מ כל שיש ספק אם הוא עובר משום האי ל"ע דרבנן או לא ומכש"כ היכא דאיכא ס"ס אם עובר או לא בודאי דמי זאת לכל ספיקא בדרבנן דקי"ל דהיכא דאיכא למיתלא לקולא תלינן הילכך גם הכא תלינן ואמרינן דלא ימכור לישראל ובזה ניחא נמי הקושיא שהקשה בשו"ת שבו"י ח' ג' סי' כ"ג שנשאל שם על הא דאיתא בש"ע או"ח סי' ש"ז שמותר לקרות באיגרת שהביאו לו בשבת משום שמא יש בהם צורך והקשה השואל שם התינח שהמקבלו מותר לקרות בו מהאי טעמא אבל האיך מותר הכותב לכתוב כיון שהוא יודע שאין בו שום צורך וגם הגיע ליד חבירו בשבח הרי מכשילו ועובר משום ל"ע ותירץ משום שיש כאן ס"ס שמא לא יבוא לידו עד אחר השבת ושמא לא יקראו בו בשבת וראיתי בספר ב"ש שהקשה עליו מ"ש זאת מהא דאין מוכרין אפילו איסור דרבנן לב"נ שמא יחזור וימכור לישראל אף דאיכא נמי ס"ס שמא יאכל בעצמו או שמא ימכור לנכרי אתר ע"ש שנשאר בקושיא אבל לפי מה שכתבתי ניחא משום דהא זה ממש סברת בעל העיטור לענין מכירת חמץ לנכרי קודם פסח שכיון שעדיין לא הגיע הזמן של איסור אף שאח"כ יאסר לית בי' משום ל"ע מן התורה ואף דהתם לא קי"ל בזה כבעל העיטור מ"מ הכא עדיף טפי כיון שגוף האיסור אף כשהגיע זמן איסורו נמי אינו רק מדרבנן וכיון שיש כאן ס"ס להיתר שרינן:
היוצא לנו מכל מה שכתבנו ששיטת רש"י וכן נוטה דעת הרמב"ם דלפי מה דקי"ל כרב יוסף שעמד והתירן לית בי' בב"נ משום ל"ע מן התורה רק איסור דרבנן לחוד יש בי'. אמנם מהסמ"ג ומהריטב"א מוכח דגם עכשיו יש בהם משום ל"ע מן התורה אך דעת הריטב"א הוא כי כל שעכשיו בעת המכירה או הנתינה לית בי' עדיין האיסור רק שהאיסור יהי' אח"כ ע"י מעשה של הכותי עצמו לא איכפת לן בזה והנה מבואר בפוסקים הטעם שנקובת הוושט אסור למכור לב"נ הוא משום דחוששין אנו לשיטת הרמב"ם שסובר שנקובת הוושט הוא נבלה מחיים הילכך דמי כמאן דמנח בדיקולא ויש בו משום איסור אבר מן החי כדאי' בחולין דף ל"ב ועיי' בתב"ש סי' כ"ז אבל להסמ"ג שסובר שנקובת הוושט לא הוי אלא טריפה לחוד ולא נבילה ושחיטתה מטהרתה אז אין איסור במכירת בני מעיים לב"נ לאחר שנשחטה כדאיתא בכל הפוסקים שם והנה זאת מבואר הוא ג"כ דכל זמן שהסימן עדיין מעורה אפילו במקצת לא אמרינן דכמאן דמנחי בדיקולא דמיא ואין להבני מעיים דין של אבר מן החי ובפרט היכא שסימן אחד עדיין קיים לגמרי בזה שיטת הרשב"א הוא דאמרינן הני תרי סימנין ינקי מהדדי. עיי' בח"ס חלק יו"ד סי' י"ח רק כשמתה הבהמה אמרינן מיתה עושה ניפול כדאי' בחולין ד' ע"ג ואז נאסרו הבני מעיים משום אבר מן החי אבל עכשיו כשחיה עדיין היתר הוא נמצא לפי זה כמעט לכל שיטות הראשונים אין כאן האיסור של ל"ע דאוריי' דלשיטת רש"י והרמב"ם דלא מחלקי בהאיסור של ל"ע בין אם הוא תיכף או לאחר זמן הא לדידהו מן התורה בלאו הכי אין בו משום ל"ע דהא סברי דלרב יוסף דעמד והתירן שוב מן התורה אין בהם משום ל"ע ולהריטב"א ושאר פוסקים דלא סברי חילוק זה מ"מ הא מבואר דלדידהו כיון דעכשיו אין בו איסור רק שהאיסור יהי' אח"כ ג"כ אין בו מדאוריי' משום ל"ע ולהסמ"ג הא אין כאן כלל האיסור של אבר מן החי וכיון שכן שוב בחשש איסור דרבנן סמכינן בזה על הסמ"ג ושאר פוסקים דסברי דנקובת הוושט לא הוי אלא טריפה לחוד וממילא הא אין בבני המעיים משום איסור של אבר מן החי ושרי למוכרו: