שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
יורה דעה · סימן לג
שאלה לענין עגל אשר אין לו כלל מהסימנין הבודקים כמבואר בספרים וגם אינו גדול כ"כ רק שרוב בקיאים בזה אומרים שמראהו ותמונתו נראה כמו בן שלשים יום אי יותר ועתה יודיענו אם לסמוך בזה על הבקיאים בי אף המבואר בספר ביה אפרים שאם הוא בקי בטבע גידול העגלים של מדינה זו וברור לי' דלא שכיח שיהי' פחות מבן שמונה ימים גדול ב"ב יש לסמוך עליו ע"ש מ"מ משמע שזה דווקא בצירוף סימנין אבל כאן דליכא סימנין אם יש לסמוך ע"ו לחוד ע"כ תוכן השאלה:
תשובה לדעתי נראה שיש לצדד בזה להיתר כי הגם דבמנחות קאמר סתמא דגמרא שיש בן שנה הנראה כשתיים מ"מ להלכתא אינו כן דהתוס' בזבחים ד' ע"ה הקשו ע"ז ממס' קידושין ד' נ"ה דאמרינן התם בהמה הנמצאת בין ירושלים למגדל עדר אם היא נקבה תקריב שלמים ופריך הגמרא דלמא חטאת היא שהיא נמי נקבה ומשני חטאת בת שנתה ואשתכח בת שתי שנים ע"כ בגמרא הרי מבואר הוא שיש להכיר בין שנה אחת לשתי שנים ותירצו דשתי שנים הנאמר במס' קדושין הוא לאו דווקא אלא ר"ל שנמצא בן שלש או בן ארבע שזה וודאי ניכר בין בן שנה לבן חמש ע"כ:
אמנם הרמב"ם פ"ו מהלכות פסולי המוקדשין העתיק סתם שאם נמצאת נקיבה בת שתי שנים מקריבה שלמים ולא חיישינן שמא חטאת היא דחטאת בת שנתה ומה שמצא היא בת שתיים הרי מבואר להדי' דגם בין שנה לבן שחי שנים נמי יכולים להכיר ועוד דע"כ להרמב"ם אי אפשר לפרש שנמצא לאחר שתי שנים היינו בת שלש או ארבע כמו שפירשו התוס' דהא הדין זה שנמצא בהמה בכאן מיירי שהיא בהמה דקה דהא פריך דילמא אשם הוא, ואשם אינו בא אלא מן הצאן דווקא ועוד דהא התם בחטאת יחיד מיירי שבאה מן הנקבה וחטאת יחיד ג"כ אינה באה אלא מן הצאן כדאיתא בפסוק וברמב"ם פ"א מהלכות מעה"ק שם והרי הרמב"ם פסק שם הלכה י"ב כחכמים דמס' פרה פ"א דקרבנות של צאן אינן כשרין אלא עד שתי שנים אבל אחרי כן פסולין להקרבה משום שנקראין זקן ע"ש. וא"כ להרמב"ם אי אפשר לפרש כלל דהא דאמרינן דנמצאת בת שתי שנים מיירי בת שלש דזה פסול הוא לזבחי שלמים אלא ע"כ דשתי שנים הנאמרים שם הם שתי שנים ממש הרי מבואר דהרמב"ם סובר שיכולין להכיר בין בן שנה לבן שתי שנים וזה דלא כהגאון הנ"ל שכתב סתם שאין יכולין להכיר בין בן שנה לבן שתיים:
עוד נראה מוכח מהרמב"ם דאפילו אם אחד הוא בן שנה שלימה והשני הוא בן שנה ושלשים יום נמי אפשר להכיר דהא קיי"ל שנה הנאמר בקרבן היא שלשים יום מיום שנולד נחשב לשנה ואם הוא שנה שלימה עם שלשים יום הוא נחשב לשתי שנים כדאיתא במס' פרה ובשאר דוכתא וא"כ הרמב"ם נמי שכתב שאם נמצאת בת שתי שנים מקריבה שלמים ולא חיישינן שמא חטאת היא מסתמא מיירי נמי כדין שתי שנים הנאמרים בשלמים שהם שנה ושלשים יום שזה נחשב נמי לשתי שנים דהא סתמא קאמר משמע דמיירי בכל גוונא של שתי שנים הנאמרים בשלמים הן אם הם שתי שנים שלימות והן אם הם שנה ושלשים יום וא"כ קשה האיך מקריבין אותו שלמים דלמא מה שנמצא הוא חטאת שנאבדה והיה שנה שלימה וא"כ אין הפרש אלא בשלשים יום וזה הא אי אפשר להכיר אלא ע"כ דגם אם אין הבדל ביניהם אלא בשלשים יום נמי יכולין להכיר. ואין לדחוק ולומר דהגמרא בקידושין שאמרה דאשתכח בת שתי שנים היינו דווקא שתי שנים שלימות שאז כיון שיש הפרש שנה תמימה יכולין נו להכיר אבל אם אין הפרש ביניהן אלא בשלשים יום זה אין יכולין להכיר ואף דבגמרא סתמא קאמר שתי שנים דמשמע השנים הנאמרים בקרבן שהם שלשים יום מ"מ הכא שאני דהא חזינן שהתוס' מפרשים ביותר דוחק דהאי שחי שנים הוא לאו דווקא אלא שלש וארבע א"כ אף אנן נאמר לשיטת הרמב"ם דמיירי בשתי שנים שלימות שזה אינו כ"כ דוחק זה אינו דבשלמא התוס' מוכרחים לפרש כן משום הקושיא שהקשו מזבחים ד' ע"ה שהתם מבואר שבין שנה לשתי שנים אי אפשר, להכיר וא"כ יש הכרת לפרש דהאי שתי שנים הוא לאו דווקא ואמרינן דסוגיא דקידושין סומך נפשי על הסוגיא דזבחים שע"י זה ההכרח לנו לפרש דהאי שתי שנים הוא לאו דווקא אלא הכוונה יותר משתי שנים וא"כ סתירת הסוגיות מרמז לנו חילוק זה כמו שהוא בכל דוכתא בש"ס אבל לחלק הני שתי שנים דמיירי הגמרא בקידושין הם שתי שנים שלימות והסוגיא דזבחים דאמרינן שיש בן שנה שנראה כשתיים מיירי בשנים של, קרבן שהם רק שלשים יום כ"ז היה להגמרא לפרש כיון שאין לנו מכריח לחלק בזה ואין לומר שבזה נתרץ באמת ג"כ קושיית התוס' ונאמר דבזבחים דאמרינן דאי אפשר להכיר מיידי בשתי שנים הנאמר אצל קרבן שהוא שלשים יום ושתי שנים הנאמרים בקידושין היא שחי שנים שלימות וא"כ מתורץ בזה ג"כ שפיר הסתירה של הסוגיא ודמי ממש לדברי התוס' שמפרשים דבקידושין דאמרינן שתי שנים הוא לאו דווקא זה אינו משום דהא אף בחילוק זה מ"מ עדיין אינו מתורץ קושיית התוס' משום דבמנחות ד' ב' אמרינן על ר"ש שסובר דכל מנחות שנקמצו שלא לשמה כשירות ואמרינן דהיינו טעמא של ר"ש משום דסובר דמחשבה שלא לשמה אינה פוסל אלא דווקא אם אינה ניכר שמכזב כגון בשוחט או זורק חטאת לשום שלמים שהתם הוא זריקה אחת ושחיטה אחת לשתיהן משא"כ במנחה אם מקריב מנחה בלולה לשם חריבה שזה היא בלולה וזו חריבה א"כ ניכר שהוא מכזב אינו פוסל ופריך הגמרא אלא מעתה לר"ש אם שחט אשם לשם פסת נמי לא יפסול ומשני איכא בן שנה דמחזי כבן שתיים ע"כ בגמרא ואם איתא שיש חילוק דבשתי שנים שלימות יש להכיר א"כ הדרא קושיא לדוכתא שאם הקריב אשם בן שתי שנים שלימות לשם פסח לא איפסל שניכר שבזה ניכרים הדברים שהוא מכזב אלא ע"כ שגם זה אי אפשר להכיר:
ונראה שזה דחקו להתוס' בזבחים שם לאוקמי דשתי שנים הנאמרים בקידושין הוא לאו דווקא אף דזה דוחק גדול לומר דשתי שנים הוא לאו דווקא ולא תירצו כמו שתירצו ע"פ הרמב"ם משום דתירוץ זה אינו מספיק על הקושיא ממנחות ואף שלא הביאו שם בדבריהם הגמרא דמנחות מכ"מ דרך אגב רלו לתרץ שלא יקשה ג"כ ממנחות נמצא דחילוק זה של התוס' מוכרת הוא לחלק כן אבל כל זמן שאין לנו הכרח לזה בוודאי הכוונה של הגמרא דשנה ושתי שנה הנאמרים שם הוא כדרך כל השנים של קרבנות שהוא בכ"מ שלשים יום ואם היה כאן הכוונה בקידושין לחשוב השתי שנים של הקרבן לא כמו דחשבינן בכל דוכתא היה הגמרא מרמז לנו זאת ולא לכתוב סתמא אלא ע"כ דהגמרא סומכת שכאן הוא ג"כ כמו כל השנים של כל הקרבנות שהם שלשים יום הרי מוכח מכאן שאף אם אין כאן רק הפרש שלשים יום בין זה לזה יכולין להכיר ג"כ. ומדברי הרמב"ם בוודאי מוכח כן כי הרמב"ם סובר בפ"ק מהלכות מעה"ק דשלמים שהם יותר משתי שנים דקיי"ל שהם פסולים אז אם נכנסת מעט בשנה השלישית היא ג"כ פסולה כמו שכתב שם הלכה י"ג וא"כ לפ"ז הא יש להבין בגמרא דקאמר שנמצאת הבהמה בת שתי שנים מנ"ל שהיא שתי שנים הא נמצאת אתמר ולא ידעינן יום הולדה ומנין לן שהיא שתי שנים אלא ע"כ שאנו רואין אותה ולפי דעתינו נראת כבת שתי שנים והשתא אם נאמר דמיירי שנמצאת בסוף שנה שנייה אכתי תקשה דלמא נכנסת מעט בשלישית ואז היא פסולה משום שעבר שנתה וא"כ היאך מקריבין אותה שלמים ואם נמצאת בתחילת שנה שנייה שמא חטאת היא שהיה לו שנה שלימה וא"כ מה גבול נתנו חכמים בזה להכיר אלא ע"כ דסמכינן על סתם שנים הנאמרים בכל מקום שהם שלשים יום שבזה יש הבדל גדול להכיר ועיי' ברמב"ם פ"א מהלכות מעשה"ק שבכל מקום שמיירי בשנים שלימות מזכיר בפירוש שלימות והכא קאמר סתם שנים והיינו משום דמיירי כאן באמת בסתם שנים הנאמרים בכל מקום לענין קרבנות:
היוצא לנו מזה דלענין דינא לא קיי"ל כהא שאי אפשר להכיר בין בן שנה אחת לבן שחיים ולענין קושית התוס' מזבחים לקידושין לשיטת הרמב"ם הנה לכאורה היה אפשר לומר שדעת הרמב"ם הוא משום כיון דבזבחים ד' ע"ה יש שם נמי תירץ אחר ואפשר לומר דהרמב"ם יתרץ כאותו תירוץ אבל זה דוחק כיון דבמסקנא אמרינן תירוץ זה שיש בן שנה הנראה כשתיים וגם הזכירו עוד כן במנחות בודאי גם אנן צריכין לפסוק כן הלכך נראה עיקר בזה כי כבר הקשו הפ"י ושאר מחברים בסוגיא דקידושין דמאי פריך הגמרא שניחוש דלמא חטאת הוא או אשם הוא הא קיי"ל בכל התורה כולה דאזלינן בתר רובא ורוב בהמות חולין הם ואף אם נמצא בין ירושלים למגדל עדר ששם הקביעות של בהמת קדשים מ"מ ניזיל בתר רובא דעלמא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וגם רוב בהמות הנמצאים שם הם של שלמים ולמה לן לחוש שמא חטאת או אשם הוא ועיקר התירוץ הוא כמו שכתב הפנ"י שם שהוא הכל מדרבנן משום דחיישינן אולי יתברר אח"כ ע"י בעלים שאבדו שזה הבהמה היתה חטאת ואז יהי' גנאי למזבח שהקריבו עליו קדשים פסולים ובשביל זה חששו חכמים ע"ש נמצא לפ"ז ניחא הכל דהתם במנחות פריך שאשם ששחטו לשם פסח נסמך על הכרתינו שזה אינו פסח ואז השחיטה היה כשירה ונקריבו ע"ג המזבח לשם אשם ע"ז מתרץ שפיר כיון שזה איסור דאורייתא להקריב פסולין על המזבח הלכך בזה לא סמכינן על הכרה שלנו משום דאיכא בן שנה הנראה כשתיים ובשביל הכרה שלנו לא הותרו לעבור על איסור דאורייתא וכן בזבחים דקאמר שם שכל הקדשים יכולין להתערב חוץ מחטאת ואשם שזה זכר וזה נקבה ופריך והא עולה עם אשם נמי אין יכולין להתערב שזה בן שנה וזה בן שתיים וא"כ אמאי לא חשיב במתניתין נמי זאת וע"ז תירץ שפיר שזה יכול להתערב דאיכא בן שנה דמיחזי כבן שתיים וא"כ נפק"מ כגון בתערובות חד בחד שאז אם נתערב חטאת באשם יכולין להכיר אבל חטאת בעולה אין סומכין על הכרה כיון שאז יש איסור דאורייתא דהא תערובות חד בחד הוא מן התורה והמשנה מילתא פסיקתא נקט דחטאת באשם לעולם אין יכולין להתערב משא"כ חטאת בעולה אף שאם נתערב בענין שמן התורה היה בטל אפשר שאז יכולין לסמוך על הכרה שלנו אבל מ"מ התנא לא יכול למינקט נמי עולה וחטאת דהא פעמים יכולין הן להתערב משא"כ בקידושין כיון שהוא הכל רק חשש מדרבנן בעלמא הוא שפיר סמכינן על הכרה שלט נמצא בנ"ד נמי דהא דעת התוס' בנדה וביבמות דהא דאין שוחטין עגל עד יום שמיני הוא הכל דרבנן דמן התורה אזלינן בתר רוב יולדות שאין מפילות רק דרבנן החמירו למיעוט המפילות ובדרבנן סמכינן על הכרה שלנו וא"כ כיון שנראה לנו שהוא גדול כמו עגל של ד' או חמשה שבועות אף שאין בו שום סימן מהסימנים שנתנו המחברים מ"מ יש לצדד להקל בזה:
ועוד נראה לי כי אף להתוס' נמי ע"כ מוכרחים אנו לומר ג"כ כמו להרמב"ם דהא יש להבין על תירוצם שמיירי כאן שנמצא בן שלש שנים או ארבע דהא תינח אליבא דרבי מאיר דאית ליה בפ"ק דפרה דפר אפילו בן שלשה שנים או ארבע או יותר נמי כשר אבל לחכמים דאית להו התם דפר אינו כשר אלא עד שלשה שנים א"כ ה"ה כבשים או עזים שהם בני שתיים נמי אינו כשר לאחר שעבר זמנן דהא בפר נמי לא נאמר בקרא להדיא שהוא בן שלש שנים רק שהכל תלוי בלשון בני אדם וכיון שכן מאחר דאיתא במשנה פר בן שלש וכבשים בני שנה ואילים הן בני שתיים ומאחר דפרים שהן לאחר שלש פסולים א"כ ה"ה בכבשים ובאילים דאין נפק"מ בין זה לזה כמו שכתב הפ"מ בהלכות מעה"ק הלכה י"א וא"כ היאך נתרץ המשנה אליבא דרבנן דמצא בהמה שמקריבה שלמים דלמא חטאת היא והכא ליכא לתרץ דנמצא בת שלש דהא לרבנן בני שלש פסולים הם להקרבה ואין לומר דהתוס' מפרשים דחכמים לא פליגי על ר"מ בדיעבד אלא לכתחילה קאמרי דבעינן בני שלש ור"מ לפרושי מילתא דחכמים קאתי כמו שיש מפרשים כן זה אינו דשיטת התוס' ביומא ד' ס"ה ע"ב ד"ה משום דהחכמים פליגי על ר"מ וסברי דפר לאחר שלש פסול ולפיכך פסק הרמב"ם נמי כן משום דהלכה כחכמים לפ"ז היאך יתרצו החכמים המשנה במצא בהמה ואין לומר דחכמים לא סברי כלל המשנה זו דא"כ קשיא הילכתא אהלכתא דקיי"ל הלכה כסתם משנה וגם קיי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים לפ"ז שלמים לאחר שני שנים פסולים וא"כ היאך יקריבו אותן בתוך שתי שנים דלמא חטאת הם הלכך נראה דסברת התוס' הוא דסוגיא דקידושין אזלא אליבא דר"מ והיינו משום דבירושלמי שקלים פריך התם נמי הקושיא שהקשה הגמרא בקידושין וליחוש שמא חטאת הוא ושמא אשם הוא ומשני משום דאזלינן בתר רובא והיה קשה להתוס' דאמאי לא משני ג"כ הגמרא דידן כן וניחא להו משום דלעיל בסוגיא מוקמינן אליבא דר"מ הלכך רוצה הגמרא לאוקמי כל הסוגיא אליבא דר"מ ולר"מ אין זה תירוץ דאזלינן בתר רובא דהא ר"מ חושש הוא למיעוטא ולכך משני דמיירי שנמצאת בת שתי שנים וקצת מזה כתב המקנה ג"כ ע"ש נמצא לפ"ז שפיר כתבו התוס' דהאי שתי שנים הוא לאו דוקא משום דר"מ אזיל לשיטתו במס' פרה דמכשיר אפילו בן ארבע או חמש שנים ע"ש משא"כ לחכמים באמת נתרץ דאין אנו חוששין כלל לחטאת ואשם משום דאזלינן בתר רובא שהן עולות או שלמים או נתרץ כמו שכתבתי לעיל דכיון דהוא אינו אלא חשש דרבנן סמכינן שפיר על הכרה שלנו:
וראיתי בספר שעה"מ בהלכות פהמ"ק שם שמביא בשם גדול אחד שהקשה על התוס' זבחים שתירצו דהאי בת שתי שנים הוא לאו דווקא אלא מיירי דהיא בת שלשה דמ"מ קשה עדיין מרישא דמקשינן שם זכרים מקריבין עולות ופריך התם ודילמא אשם הוא ומשני אשם הוא בן שתי שנים ואשתכח בן שנה והא התם נמי קשה דילמא בן שנה הוא דמתחזי כשתיים והתם לא שייך תירוץ התוס' כלל והשע"מ תירץ וז"ל דוודאי מה דאמרינן בגמרא איכא בן שתי שנים דמתחזי כשנה היינו וודאי כבן שנה גדול דהיינו כבן ט' או עשרה חדשים אבל דבן שנה קטן דהיינו כבן ב' או כבן ג' חדשים פשיטא ודאי דליכא בן שתי שנים דמחחזי כבן שנה וא"כ איכא למימר דמ"ש דגמרא שם ואשתכח בן שנה היינו בן שנה קטן כגון חודש ימים דמיקרי שפיר בן שנה ולא מיחליף באשם בן שתי שנים אמנם עמ"ש בגמרא חטאת כד שנתה קשיא להו שפיר דדילמא קריבין זה חטאת גדולה דהיינו קרוב לשנה וזה מתחלף שפיר בבת שתיים לכן הוצרך לתרץ דבת שתיים הוא לאו דוקא ע"כ נראה כוונתו דסתם שנה הנאמר בקדשים הם שלשים יום וא"כ ברישא שפיר קאמרינן דאשתכח בת שנתה ר"ל שנה של קרבן שהם שלשים יום וכיון דאשם הוא דוקא שחי שנים שהם שנה וחודש א"כ יש הפרש שנה ביניהם וזה יכולין להכיר משא"כ בסיפא דאם נאמר דמה דאמרינן ואשתכח בת שתי שנים היינו סתם שנים של קרבן שהם שנה וחודש א"כ חיישינן שמא חטאת היא והפרישו אותו קרוב לשנה ואין הפרש ביניהם אלא ערך חודש וזה אי אפשר להכיר וא"כ ע"כ צריכין לפרש דהני שתי שנים לא מיירי בשנים של קרבן והם לאו דוקא וא"כ שוב אמרינן דהוא לאו דוקא והכוונה כל זמן שהקרבן כשר היינו כבן שלש או ארבע כן נראה כונת הגאון הזה דאל"כ אין ביאור לדבריו כלל כמובן אמנם לדעתי זה אינו מספיק לתרץ הקושיא דהא כבר הוכחתי ממנחות ד' ג' שאי אפשר לחלק כן דאל"כ ליפרך אשם בן שתי שנים שלימות ששחטו לשם פסח ירצה כמו שהקשיתי לעיל ואין להקשות דסוף סוף גם על תירוץ התוס' נמי קשה דהיה להגמרא להקשות אליבא דר"ש ג"כ אלא מעתה הקריב אשם בן שלש שנים לשם פסת דזה ניכר שהוא אינו פסח דהא יש הבדל רב ביניהם ירצה זה אינו קושיא דהא מצינן למימר דר"ש כחכמים ס"ל דכל יותר משתי שנים פסול או סבר דאשם שעבר שנתו פסול הוא כחטאת והתוס' הא אזלי ע"כ אליבא דר"מ דאית לי' בפ"ק דפרה דגם בן חמש כשר אבל זה בוודאי קשה מסתמא דגמרא דקאמר התם במנחות מסברא דנפשי' שיש בן שתיים דמיחזי כבן שלש הלכך מיחליף האשם בפסח הא משכחת לה דלא מיחלף כגון אם הוא בן שתי שנים שלימות אלא ע"כ דגם זה מיחלף ועוד קשה לכוון כן בדברי התוס' דא"כ למה להם לעקור הגמרא דקידושין מפשטא לגמרי ולומר דשתי שנים הוא לאו דווקא אלא הכוונה שלש או ארבע הלא יותר טוב היה לפרש דהני שתי שנים מיירי בסוף שתיים שיש הבדל שנה ביניהם שזה יכולין להכיר שפיר לשיטתי' אלא ע"כ שדעת התוס' דאף בהבדל שנה ג"כ אין יכולין כ"כ להכיר:
ועל קושיתו שהקשה מה נעשה ברישא בנמצא בן שנה דילמא בן שתיים הוא נראה משום דבירושלמי שקלים פ"ד אמרינן דתנאי ב"ד הוא דכל הקדש שהוא ספק אם הוא אשם או עולה אז לאחר שהומם מקריבין בדמיה עולה ור' זעירא בירושלמי באמת מתרץ בזה הקושיא שמקשינן בקידושין דלמא אשם הוא ולא מתרצינן שם כלל כמו שתירץ הגמרא דידן שנמצא בן שנה רק שכיון, שהוא ספק השקול אם הוא עולה או לא אז תנאי ב"ד הוא שמקריבין אותו עולה וא"כ סברי התוס' דאף לתלמודא דידן דסברי להו היכא דאיכא ספק השקול אין מקריבין עולה ולא סמכינן על תנאי ב"ד מ"מ היכא דנראה לנו ע"י הכרתינו שהיא עולה לזה בוודאי מהני תנאי ב"ד להקריבו עולה הלכך לא קשה להו כלל מהרישא משא"כ בסיפא בנמצא נקבה שמקריבין אותה שלמים ובזה לא היה תנאי ב"ד כלל לכך הקשו שפיר הא איכא בן שנה הנראה כבן שתיים אחרי כתבי זאת מצאתי בשו"ת של אדמו"ר בעל התניא סי' י"א שכתב ג"כ קצח כן ושמחתי שכונתי לדבריו.
עוד נראה לי להביא ראי' דמה שנראה גדול מילתא היא וסמכינן על הכרתינו מהא דקידושין ד' ס"ג דאמרינן התם שאם אמר בני זה בן י"ג שנה נאמן לענין נדרים ולקרבן אבל למכות ולעונשין אינו נאמן ומפרש התם רש"י דמיירי דהביא סימנין רק דחיישינן שמא הוא עדיין קודם הזמן ואז אמרינן דהאי סימנין הוא רק שומא בעלמא ע"ש ומבואר שם בסוגיא וכן פירשו המפרשים דשיטת הגמרא היא כאן דאף מדאורייתא נמי חיישינן שמא שומא בעלמא הוא כל דלא ידעינן שהגיע לכלל שנים והלכך אין האב נאמן על השנים וע"ש בפ"י שנתן טעם למה אין האב נאמן מן התורה לענין עונשין כמו שנאמן לענין קרבן עכ"פ חזינן אנן דעל סימנין לחוד לא סמכינן והקשה שם התוס' א"כ האיך סמכינן אנן על הנשים הבאין לפנינו לחלוץ על סימנים לחוד או אם אחד בא על העריות דנהרגין ע"י סימנים אפילו ליכא מי שמעיד על שנותיהן ושמא קטנים הם והסימנין הוא רק שומא בעלמא ותירצו התוס' דמיירי דהם גדולים בקומה אז סמכינן שפיר על הסימנין ע"ש הרי מוכת להדיא דאף דלא מהני לנו הסימנין אפילו מן החור ואפילו אם הגדת האב מסייע ג"כ להסימנים מ"מ כל שנראה לנו ע"י גדלותו שהגיע לכלל י"ג שנים סמכינן ע"ז אפילו בל הגדת האב אף לענין עונשין הרי מבואר מכאן דסמכינן בז על הכרה ולא אמרינן יש בן שנים עשר הנראה כשלשה עשר ואף אם יש סימנים הא הסימנין לא מהני לן מידי בזה אפילו מן התורה וא"כ מכש"כ לענין סברא דרבנן בוודאי יש לסמוך על הכרה שלנו ואף שיש לחלק קצת בין הכרה דאדם להכרה דבהמה משום דאדם ניכר נמי בשכלו אם הוא גדול או קטן וקצת ראי' לזה מגיטין ד' פ"ט דאמרינן התם ההיא דנפק קלא עלה דאיקדשא לקטן הנראה בגופו כגדול אמר רב מרדכי לרב אשי עדיין לא הגיע לפלגות ראובן חקרי לב וזה אף שגופו ארוך הוא מ"מ ניכר ע"י מעשיו שעדיין הוא קטן ע"ש מ"מ הא מדברי התוס' מוכח דעל קומה לחוד סמכינן ועוד דמה סימן הוא להכיר ע"י הבנתו והא איכא קטן חריף או להיפוך ועיין בבא בתרא ד' קנ"ה במעשה דרבא שם שפעם הכירו למבין ופעם היה נראה לו היפוך והתם בגיטין הא מיירי שמכירין אותו שהוא קטן כמ"ש רש"י שם רק מחמת חשש של קול קידושין הואיל והוא נראה כגדול ע"ז אמרינן דאין תשש בקול כי כאשר יבדקו הדבר אז ע"י מעשי' שנראה כמו קטן יאמרו שוודאי עיינו רבנן בי' ונתברר להם שהוא קטן וא"כ דמי לקלא עם אמתלא שאין חוששין לזה אבל בעלמא אין זה סימן כלל ופשוט הוא:
היוצא לנו מזה דאם נראה לרוב בני אדם שהוא בן שלשים יום או יותר יש להתיר אפילו בלא סימנים אמנם כ"ז הוא אם הנכרי הביאו לשוק אבל לקנות בביתו יש להחמיר וחילוק זה ראיתי בספר ד"ח חלק יו"ד והוא עפ"י דברי הר"ן בפ"ק דביצה בהא דאמרינן שם שתרנגולת אינה יולדת בלילה כתב דשמעינן דמותר ליקח ביצה מנכרי בליל יו"ט הראשון לפי שרובם של זכרים שאינם יולדים אלא ביום ואזלינן בחר הרוב וכ"ש אם הנכרי הביא להישראל אבל אם אזל הישראל לבית הנכרי הו"ל למקום קביעות ואסור משום כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וה"נ כיון שההיתר הוא רק משום דרוב בהמות ולד מעליא ילדן אבל מ"מ יש מיעוט נמי מפילות הלכך במקום הקביעות קשה להתיר ועיי' במ"א בסי' תקי"ג ובסי' ל"ב ס"ק ס"ו יע"ש כנלע"ד בזה: