אור ברסלב
שות אבן שתיה יורה דעה › סימן כח

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

יורה דעה · סימן כח

סימן כז

נשאלתי ע"ד המנהג בעדים לקנות עגלים מנכרים הבאים ומודיעין לישראל שנולד לו עגל בתמונה זו היינו אדום או שחור וכה"ג ואח"כ ממתין הישראל שמנה ימים מיום הגדתו של הנכרי ואם מוצא בו הסימנים כפי מה שאמר לו קונין ממנו ושוחטין אותו אי שפיר למיעבד הכי או לא ע"כ תוכן השאלה:

תשובה הנה דעת הרא"ה בספר בדה"ב ד' ק"ו וביש"ש פ' ג"ה סי' ל"ג וכן בשו"ת פנ"י סי' ט' ובכמה דוכתא פסקו להלכה דבכל מילתא דעבידא לאיגלוי נכרי נאמן אפילו אם אינו מסל"ת ע"ש ולפי זה אפשר דכאן נמי הוי בכלל מילתא דעבידא לאיגלוי מ"מ נידן דידן לכאורה לא נקרא מילתא דעבל"ג משום דעד כאן לא התירו הפוסקים הנ"ל משום האי סברא דעבידא לאיגלוי אלא דוקא שאם יתברר היפוך כפי מה שאמר אזי לא יהי' לו שום התנצלות למה אמר כן כמו מהראי' שהביאו מהא דאמרינן בגיטין בשטרא פרסאה דלא ידעינן למקריא מקרינן לנכרי במסל"ת ומגבינן בי' ממונא והיינו משום דהתם אם ימצא היפך כפי מה שאמר הרי יתבדה תיכף ולא יהיה לו אז שום התנצלות למה קרא היפוך כפי מה שנכתב בהשטר אבל במקום שאף אם אח"כ יתברר היפוך כפי מה שאמר לא יתפוס בשקרו בזה לא מצינו שיהי' נקרא עבידא לאיגלויי כמו בעובדא דידן שאומר שנולד לו עגל לבן מה בכך כי אף אם אח"כ לא ימצא אצלו העגל יכול לומר כי מה שאמר אמת היתה רק שאח"כ נגנב ממנו או נאבד ממנו העגל ולא נתפס בזה לשקרן הילכך אפשר דבזה לא שייך מילתא דעבידא לאיגלויי:

והנה ביו"ד סי' קכ"ז סעי' ג' והוא מהגמ' אמרינן התם דעד אחד נאמן באיסורין אמנם דוקא להיתר כי התורה האמינתו דילפינן לה מוספרה לה או משאר דוכתא וכתב ע"ז הרמ"א מיהו בדבר דאיכא לברורי כגון שאמר לו אחד בא ואראך האיך מנסכין יינך צריך לחוש לדבריו ע"כ והוא מהתוספת קידושין דף ס"ה והנה לפי פשוטא משמע דכוונת הרמ"א הוא דכיון דאיכא לברורי אזי נאמן העד אף לאסור אף אם המנסך כבר הלך משם וכן מבואר בתוס' במקור של דין זה אמנם הט"ז בס"ק ה' מפרש דברי הרמ"א שהכוונה הוא שכיון שהעד רוצה לברר האיסור ניכר שקושטא קאמר רק לענין זה לחוד שצריכין לילך אחריו אבל אם באמת הלך ולא מצא שם המנסך אזי אין כאן איסור כלל ע"ש ולכאורה דבריו תמוהים דמי הכריחו לפרש כן ולהוציא דברי הרמ"א מפשטן ולהקל ואמאי אינו מפרש כפשוטא דאף דאמרינן דעד אחד אינו נאמן להחמיר ואין מאמינין לו אם אמר לאחד נפל דבר איסור לתבשילך או פלוני מנסך יינך מ"מ אם העד אמר לו בא ואראך האיך שפלוני מנסך יינך אזי אמרינן מאחר דצריך לעלות על דעתו אולי יצווה לו הבע"ב וילך תיכף ואם לא ימצא כמו שאמר יתבדה ויתחזק לשקרן אמרינן דבודאי קושטא קאמר משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי אלא ע"כ הוא אשר דברנו דזה לאו מילתא דעבידא לאיגלויי משום דהא העד יכול להתנצל שאמת היה כדבריו רק שבתוך כך אזיל המנסך לעלמא וכן ראיתי בספר שו"ת שיבת ציון סי' ל"ח ע"ש לפי זה נידן דידן נמי דכוותי' דמיא דהא בזה נמי יכול לתרץ דבריו שבאמת נולד לו עגל כזה רק שאח"כ בינתיים נגנב או נאבד:

אמנם ראיתי עוד שם בספר שיבת ציון שהביא דברי הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק כ"ד שהקשה על הרמ"א למה כתב בלשון יש אומרים הלא ש"ס ערוך הוא בקידושין דף ס"ו שאם אמר לו בא ואראך פלוני כהן שהוא בעל מום ועובד עבידה אמרינן דכיון שיכול לברר דבריו העד נאמן אפילו להחמיר וע"ז הקשה השיבת ציון ג"כ דלא דמי להתם דבשלמא בעל מום אם אמר לו בא ואראך המום שלך אזי אם לא ימצא בו המום יתחזק לשקרן הילכך שפיר הוי מילתא דעבל"ג לכך נאמן משא"כ לענין דינו של הרמ"א שפלוני מנסך יינך שיכול לומר פלוני המנסך אזיל לעלמא לא הוי מדע"ל ואינו נאמן אלא להחמיר לענין זה שצריכין לברר ע"ש לפי זה נ"ד הא תלי בהפלוגתא של הט"ז והש"ך דלהט"ז כיון שיכול להתנצל לא הוי מילתא דעב"ל ולהש"ך כל שהעד רוצה לברר הדבר אז לעולם נקרא עבל"ג:

אמנם לדעתי נראה שגם מהש"ך אין ראי' לנ"ד וגם דבריו נכונים מאד מקושיית הבעל שי"ל דהא התם בקידושין ד' ס"ו לענין אם אומר העד בא ואראך המום שלך אמרינן דהוא נאמן אפילו במקום שאחר מכחישו ואומר שאין בו מום כמו שכתבו התוס' שם וא"כ יש להבין מה שייך לומר שם להאמין להעד שאומר שהוא בעל מום משום דהוא מילתא דעבל"ג שעד אחד נאמן הא כיון שאיכא כאן עד א' ואומר שאין בו מום הרי גם להאחר יש כאן מילתא דעבידא לאיגלויי ומאי חזית למיזל בתר האי דאומר שיש בו מום זיל בתר האי דאומר שאין בו מום בשלמא אם אין מכחישין אותו אלא הבעלים לחוד והוא מילתא דעבל"ג אז העד נאמן ולא שייך כאן לומר ג"כ מאי חזית למיזל בתר העד זיל בתר הבעלים דהא גם לדידהו הוי מילתא דעבידא לאיגלויי משום דבעל דבר שאני דאין עליו שם עד כלל דאין אדם מעיד על עצמו אפילו במילתא דעבל"ג אבל במקום שהמכחיש הוא ג"כ עד הא כל כה"ג שוב לא שייך להאמין לזה יותר מזה דהא לשניהם היי מילתא דעבל"ג ויותר מזה קשה על הש"ך בכאן לענין אם אמר לו אחד פלוני מנסך יינך ובא ואראך שדעת הש"ך בס"ק כ"ד שאפילו אם מכחישו עד אחד ואומר שאין פלוני מנסך מ"מ זה האומר שהוא מנסך נאמן ע"ש ואם נאמר דהוא משים מילתא דעבידא לאיגלויי כמו שעלה על דעת השיבת ציון בודאי קשה יותר דהא כמו שהוא מדעל"ג למי שאומר שפלוני מנסך כעת יינך ומשום כן אמרינן דקושטא קאמר כמו כן הוא מילתא דעבל"ג למאן דאמר שאין פלוני מנסך ואדרבא האומר שפלוני מנסך יינך אינו כ"כ מלדעבל"ג כי לא יתפס על שקרו דאמרינן שמא בתוך כך הלך המנסך משא"כ האי דאמר שאין פלוני מנסך אם נלך ונמצא היפוך דבריו אין לו שום התנצלות על דבריו ומאי אולמי' דהאי מהאי אבל המעיין בש"ך בח"מ סי' ל' ס"ק י"ג ובאו"ת שם יראה כי הש"ך אינו מפרש כלל הסוגיא דקידושין לענין בעל מום שאמר עד א' בא ואראך מומך שהיא משום מילתא דעבל"ג כי כאן לא שייך כלל הדין של עבל"ג רק דמיירי דאחד אומר לכהן יש לך מום בא ואראך ורוצה לברר הדבר והשני אינו רוצה לברר בזה אמדוהו חכמים שכיון שהעד האחד רוצה לברר תיכף אנן סהדי דהאמת אתו אפילו נגד עד המכחישו וזה עדיף ממילתא דעבל"ג כי מילתא דעבל"ג נקרא כגון אם אמר זה הביצה הוא מעוף פלוני המצוי אצלינו ויש בידינו לגלות ולברר הדבר אבל מ"מ העד גופא האומר שהוא מעוף פלוני אינו מבקש מאתנו שהוא רוצה לברר אבל במקום דהעד גופא רוצה לברר זה עדיף טפי ממילתא דעבל"ג הילכך שפיר הקשה כאן הש"ך דהא הכא מיירי שאמר לו בא ואראך האיך שפלוני מנסך יינך והוא רוצה לברר ובמקום העד רוצה לברר בודאי נאמן ולא קשה כלל קושיית השיבת ציון דזה לא הוי מילתא דעבל"ג משום דלא יתפוס בשקרי שיכול להתנצל שפלוני המנסך הלך לו דזה אינו כי כאן לאי משום מדעבל"ג אתינן עלה אלא רק משום דכיון דהעד רוצה לברר ודאי קושטא קאמר ופשוט הוא למעיין בזה נמצא לפי זה גם מדברי הש"ך אין ראי' שסובר שנ"ד נקרא מדעל"ג דהא הכא אין הנכרי מבקש לברר רק שאנן אמרינן דבמילתא דעבל"ג לא משקרי אינשי ואפשר דהיינו דוקא היכא דשייך מירתת שלא יראה כשקרן משא"כ היכא דיש לו התנצלות לתרץ דבריו אז אינו נאמן:

ואם כה נאמר היינו יכולין לתרץ ג"כ בטוב קושיית הב"ש בסי' קס"ט סעי' קטן ו' דאיתא התם שאם נשים מעידים על ריבוי שערות או שיש לה דדים נאמנות אף היכא דליכא חזקה דרבא כגון שלא הגיעה לכלל שנים דאז לא שייך לומר חזקה כיון שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימנין מ"מ כיין דאמרי שיש ריבוי שערות נאמנות משא"כ היכא דנשים אמרי דליכא רק שתי שערות אינן נאמנות אלא דוקא היכא שהגיע לכלל שנים דא' איכא חזקה דרבא שהקשה הב"ש אמאי אינן נאמנות אפי' היכא דאמרי דליכא אלא שתי שערות הא הוה מילתא דעבל"ג לבדוק ע"י נשים אחרות ותירץ שם בדוחק כמו שכתב הב"מ שם ע"ש אבל לפי חילוק הנ"ל נכון מאד דהא אנן קי"ל דחיישינן שמא נשרו השערות כדאיתא בש"ע אה"ע שם ועיי' במהרי"ט ח"א סי' מ"א דהאי חשש שמא נשרו הוא בגדר רוב שרובא עבידי הוא דהשערות נושרות ואף לקולא מצטרפין הסברא של נשרו היכא דאיכא עוד ספיקא להקל כגון אם חלץ ליבמתו שהיא ספק יבמה ולא מצאו לה סימנים כל שהגיע לכלל שנים אמרינן דמותרת משום ס"ס שמא לאו יבמה היא ואת"ל יבמה היא שמא חליצתה חליצה היא שהיא גדולה ואף שאין לה סימנין אמרינן נשרו ועיי' במי נדה דף מ"ח וגם זה פשוט דכל דחיישינן שמא נשרו שוב אין חילוק בין לאלתר או לזמן מרובה דהא לא מצינו חילוק כזה בש"ס ופשוט הוא וא"כ ניחא קושיית הב"ש משום דעדות של שתי שערות לא נקרא מילתא דעבל"ג מטעם דהם אינן מתייראין לומר שקר שאם לא ימצא השערות אח"כ יתנצל שבתוך כן נשרו (אחר כתבי זאת כתב לי רב אחד שראה כעין זה בספר ישועות יעקב ושמחתי שכוונתי לדעתו):

איברא שכל זאת הוא לשיטת שאר פוסקים אמנם דעת הרמב"ן בחידושיו לנדה דבאמת הא דנשים נאמנות על שערות הוא משום דעבידא לאגלויי ע"י נשים אחרות וכן כתב להדיא הריב"ש בסי' קנ"ה ומשמע מדברי הרמב"ן דנשים נאמנות בכל מקום בין לקולא כגון לענין מיאון לומר שקטנה היא וממאנת ובין לחומרא והיינו ע"כ משום סברא זו דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי וקשה הא זה לא הוי כ"כ עבל"ג דיכולין להתנצל ולומר דאח"כ נשרו וע"כ נראה דבאמת פליגי בזה הסברא גופא ששיטת שאר פוסקים דכל שיש לו דבר לתרץ נפשי' שלא יתפוס בשקרן לא נק' עבידא לגלויי אבל דעת הרמב"ן דאף היכא דיש לו התנצלות אח"כ מ"מ נק' עבידא לאיגלויי והשתא דאתינן להכי שיש בזה פלוגתא בן הראשונים הילכך מאחר שהסכימו כמעט כל הפוסקים שחשש של עגל הנשחט בתוך שמנה הוא רק איסור דרבנן א"כ שוב יכולין לסמוך על שיטת הרמב"ן ושאר פוסקים דזה נקרא על"ג וגם נכרי נאמן:

ולאחר החיפוש מצאתי בתשובת רע"א בסי' צ"ב לענין הכרת אחי המת ביבמה ומביא מהא דקי"ל בעגונה דעד מפי עד נאמן ולא חילקו חכמים דמשמע דבכל מקום נאמן השני אף שבשעה שאומר לפנינו משם העד כבר מת העד הראשון מ"מ מהני. וכן בהא דמצא כתוב פלוני מת דפליגי בזה בירושלמי ואית דאמר אפילו בשטר שאינו מקויים נמי מתירין את אשתו אף שאינו יכולין להכחישו אלמא דמ"מ נקרא מילתא דעבל"ג מיהו יש דוחין ראי' זו משום דדוקא בעיגונה הקילו דהתם שייך נמי הסברא של אשה דייקא ומנסבא משא"כ בשאר דוכתא אפשר דכה"ג לא נקרא עבל"ג אמנם לדעת כמה פוסקים בשיטת הרמב"ם שסובר דנפשטא האיבעי ביבמות דטעמא דעד אחד נאמן בעיגונא הוא נמי משום דהוי מילתא דעבל"ג ולא משום דדייקא ומנסבא כמו שהאריך בזה הכ"מ בהלכות גירושין. וכן מפרש המהרי"ט בסי' מ"א כן בדעת הרמב"ם ע"ש נמצא לפי זה הא בעיגונא נמי הא דעד אחד נאמן התם אינו אלא משום מילתא דעבל"ג ואפילו הכי קי"ל דאפילו עד מפי עד נאמן אף שכבר מת העד הראשון ואיני מתירא שמא יכחישנו ואפילו הכי נקראת זאת עבל"ג והיינו כמו שכתב שם הטעם רבינו ע"א שחכמים אמדוהו הטבע של בני אדם שאין רצונם לומר דבר שיתברר אח"כ היפוך דבריהם אף שיהי' להם התנצלות על דבריהם כגון בעד המעיד מפי עד שמת פלוני והעד הראשון כבר מת שמשיאין את אשתו אף שאם יבא בעלה יכול לומר אני איני חייב בדבר רק פלוני אמר לי כן מ"מ אין רצונו של אדם שיתבטלו דבריו דאף דאינו שקרן ממש מ"מ מחזי כשקר וכל כה"ג אין אדם רוצה ואמרינן בודאי קושטא קאמר והוי זאת בגדר חזקה כמו כל חזקות הנאמרים בש"ס והמעיין היטב במהרי"ו סי' פ"ח יראה שכוונתו גם כן אלא שקיצר שם מאד:

ואנכי עשיתי סמוכין לדין זה מהא דנדה דף ס"ח דאית לי' לר' עקיבא דזבה שבדקה עצמה יום ראשון ושביעי ושאר ימים בנתיים לא בדקה דאין לה אלא יום שביעי לחוד ותמנה עוד ששה ימים ומבואר הטעם בפוסקים שסברת ר"ע הוא דסובר שנדה או זבה כיון שנעשה פעם אחת נדה או זבה מדאורייתא היא בחזקת טמאה עד שתספור הנקיים לפנינו ואף שכתבו התוס' בריש גיטין דנדה לא נקראת חזקת טומאה זה הוא הכל שלא אליבי' דר"ע כי הוא סובר דנדה נקראת חזקת טימאה ע"ש בנדה בפי' הרמב"ם על המשנה ובאלי' רבה שם להגר"א ובנב"י סי' מ"א ובבית מאיר שם עיי' היטב בדבריהם ותמצא שכן הוא נמצא לפי זה לשיטת ר"ע האיך יפרשו אליבי' הא דאיתא במשנה נדה י"ג החרשת והשוטה אם יש להם נשים פקחות מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה הא לר"ע אחר שהוחזקו בטומאה האיך אשה נאמנת ע"ז ואף שדעת כמה ראשונים שאף היכא דאתחזק איסורא נמי עד אחד נאמן מ"מ אם נאמר שגם ר"ע סובר כן א"כ קשה על רוב הראשונים דסברי שבמקום חזקה אין עד אחד נאמן מנ"ל להו זאת הא כיון דמוכח מר"ע שסובר שעד אחד נאמן אפילו כנגד החזק ובש"ס אין מבואר מי שחולק עליו היה לן לפסוק ג"כ כוותי ואף דכתיב בנדה וספרה לה שאשה נאמנת לענין נדה זהו הכל היא לעצמה לענין תרומה וקדשים או אפילו לבעלה אבל אשה לחברתה ע"ז לא נאמרה וספרה כדאיתא בפוסקים ואין לומר כיון דאי אפשר בענין אחר שאני זה אינו דכל בדאורייתא לא סמכינן על סברת של אי אפשר ומזה קשה לי נמי על הפני יפות פ' מצורע שהקשה למה לן הקרא של וספרה שאשה נאמנת לענין נדה תיפוק לי' משום דאי אפשר בלאו הכי ודמי להא דאמרינן בקידושין דף ע"ג נאמנת חיה לומר זה יצא ראשון לענין בכור אף שבדיני נחלות בעינן שנים וע"כ היינו משום דאי אפשר בלאו הכי ע"ש ודבריו אינם מובנים לי דהא להדיא כתב שם הר"ן דנאמנת החיה הוא רק מדרבנן משום שאי אפשר בלאו הכי. והב"ש בסי' ד' ס"ק ט' הקשה דלמה לו להר"ן טעם זה תיפוק לי' דכל היכא דליכא לא חזקת איסור ולא חזקת היתר אז עד אחד נאמן בכל מקום ע"ש מה שתירץ שיש חילוק בין עדות איש לעדות של אשה שאשה אינה נאמנת אף היכא דליכא חזקה כנגדה אלא משום האי סברא דאי אפשר והפנ"י שם תירץ דכוונת הר"ן הוא דהן אמת שכל מקום דליכא חזקה המנגדת עד אחד נאמן מ"מ הכא כיון דבכלל יוחסין הוא לומר זה כהן וזה לוי הוא וקי"ל דעשו מעלה ביוחסין כדאיתא בפ"ק דכתובות לענין כמה דברים וא"כ הכא נמי היה להו לתקן שלא נאמין לאשה אחת ע"ז תירץ הר"ן דכאן לא עשו מעלה משום דאי אפשר נמצא דלכל הפירושים בר"ן מבואר דלא סמכינן על הסברא של אי אפשר אלא במקום דהעד אינו מנגד להחזקה או בדבר דרבנן אבל בדאורייתא וגם היכא דאיכא חזקה כנגדה לא סמכינן כלל על סברא זו דאי אפשר וכן מבואר בכמה פוסקים שעל סברא זו שאי אפשר בלאו הכי לא סמכינן בדאורייתא אלא דוקא בצירוף עוד טעמים עיי' בריב"ש סי' קנ"ה ובמרדכי פ' מצות חליצה סי' מ"ח שלא סמכו על בדיקת נשים בשערות משום האי סברא לחוד שאי אפשר ע"י אנשים כמו בבדיקות נדה בשוטה וחרשת רק בצירוף משום דהוא נמי מילתא דעבל"ג ע"י נשים אחרות. גם בלאו הכי הא שם בנדה דף י"ג דמתקנין את החרשת ע"י פקחות לאכול בתרומה זה נקרא אפשר דהא אפשר בחולין כדאיתא בגמ' אלא ע"כ היינו טעמא דנשים נאמנות כאן הוא ג"כ משום דעבידא לגלויי ע"י אחרים שיבדקו אותה עוד כמו בעובדא דריב"ש שם וא"כ יש להבין הא הכא יש להם התנצלות טובה שלא יתבדו כגון אם יאמרו שמצאו דם והיא טמאה ואח"כ ימצא שהיא טהורה יכולין לומר שאח"כ נתקנת וכן להיפוך יכולין לומר השתא חזאי ואפילו הכי סמכינן על נשים לבדוק החרשות הן לקולא הן לחומרא אלא ע"כ אפילו במקום שלא יתבדו מ"מ נקרא עבל"ג משום דאין טבע של אדם להעיד דבר שיהיה נראה בעיני בני אדם שהוא שקר כמו שכתב המהרי"ו ורע"א הנ"ל ולענין איסור דרבנן בודאי נקרא זה עבל"ג ותדע דהא לענין הכרח שם האיש ושם האשה בגט סמכינן על כתב שנמצא כתוב שכן הוא שמם אפילו אם הוא אינו מקויים כדאיתא באה"ע סי' ק"כ והתם שלא במקום עיגון מיירי דהא במקום עיגון כותבין אפילו אם אינן מכירין והא כתב שאינו מקויים בודאי אינן יכולין להכחישו דהא אין יודעין מי כתבו ואפילו הכי כיון שהכרת האיש והאשה אינו אלא דרבנן סמכינן אף ע"ז ואמרינן כיון דהוא מילתא דעבל"ג לא משקרי הילכך בנ"ד נמי כיון שהוא אינו איסור דאורייתא נראה דיש לסמוך בזה ולומר שהנכרי נאמן. מיהו לשיטת הריטב"א בגיטין דף ב' ובקידושין פ' האומר ולשיטת הנ"י בפ' האשה רבה ושאר ראשונים שכתבו דהיינו טעמא דלא ילפינן מוספרה לה שעד אחד נאמן באיסורין הוא משום דהתם אי אפשר שאין הבעל יכול לידע אימתי זמן וסתה א"כ אפשר לתרץ קצת דנהי דר"ע לא יליף בשאר איסורין מנדה היינו משום דהתם אי אפשר ור"ע הא אית לי' בכמה דוכתא אין דנין אפשר משאי אפשר עיי' יבמות מ"ו משא"כ בבדיקות של חרשת ושוטה כיון דזה נמי אי אפשר שפיר ילפינן מינה שנשים נאמנות ואף דבאכילת תרומה נקרא אפשר דהא אפשר בחולין כדאמרינן בכמה דוכתא יש לומר דבזה אין אנו חוששין כיון דקטן אוכל נבלות הוא רק מדרבנן סמכינן על נשים או אפשר לומר כיון דנתנו להם נאמנות לענין איסור נדה נאמנות הם לכל מילי אמנם לשיטת הראשונים דלא מחלקין בזה יש קצת ראי' וצ"ע:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה