שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
יורה דעה · סימן כז
לש"ב הרב נ"י... מה ששאל לענין עגל שנשחט ע"י הסימנים הנזכרים בפוסקים והיה לו כל הסימנים אשר יכולין לסמוך עליהם להתיר לשוחטו אליבא דכולי עלמא רק שלאחר שחיטה אמר עד אחד שהוא יודע ברור שזה העגל נשחט בתוך שבעה ללידתו אם יש להאמין להעד מאחר שמבואר בכל המחברים שע"י סימנים הללו שוחטין אפילו לכתחילה הרי ע"כ עד שקר הוא זהו ת"ד:
תשובה לכאורה מהגמ' ב"מ דף כ"ח דאם אחד אומר סימני האבידה וגם השני אומר סימנין ומביא ג"כ עד אחד שהוא שלו אפילו הכי אמרינן דעד אחד כמאן דליתא דמי ויהי' מונח עד שיבא אליהו אלמא דעד אחד לחוד גרע מסימנין דהא ע"י סימנין מחזירין האבידה וע"י עד אחד לא מהני אפילו אם מסייע לו הסימנים ואינו יכול העד להכריע נגד הסימנים שנותן חבירו. וכן הוכיחו הפוסקים מזה באמת דע"י עד אחד לחוד לא מהדרינן אבידה דאל"כ דל הסימנין מכאן הא נשאר לזה עד אחד וא"כ ה"נ לענין העגל הסימנים שנמצאו בו מכחישין להעד ושוב אין העד נאמן כן היה נראה לכאורה אבל באמת זה אינו רק כאן העד נאמן יותר והבשר אסור דהא באמת דעת הר"ן בפ' ג"ה דעד אחד באבידה נאמן לומר שהוא של פלוני והא דמוכח מכאן דעד אחר אינו נאמן אם מסייע לו הסימנים היינו הכל עפ"י מה שהסביר לנו הר"ן גופא בפ' האשה רבה דנאמנות דעד אחד בכל מקום דליכא דמכחיש לי' הוא מן התורה דילפינן לה מקרא ע"ש רק היכא דאיכא דמכחיש לי' בזה אינו נאמן משום דכלל הוא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ואינו קם רק לשבועה נמצא דלא קשה עליו מהא דב"מ דהתם שאני דהא איכא דמכחיש לי' דהיינו השני שהביא ג"כ הסימנים ואומר שהוא שלו ועד א' בהכחשה הא לאו כלום הוא אבל היכא דליכא אחרינא דאומר דידי הוא אזי עד אחד נאמן אפילו באבידה עיי' במחברים שהאריכו בפרט זה נמצא לפי זה אדרבא הא יש להוכיח מהר"ן דעד א' נאמן יותר מסימנים משום דהא לענין סימנים אמצעים הוא בעיא דלא איפשט בגיטין דף כ"ז ובב"מ שם אם הוא דאורייתא או דרבנן ומשו"ה בגט לא מהדרינן קדש לידי גניזה וממילא מכש"כ בדבר שאינו כ"כ בזיון בודאי שרי ומדברי הספר חסידים סי' תתע"ט למדתי טעם נכון לזה והוא עפ"י דברי המ"א בסי' תמ"ו ס"ק ב' בשם השל"ה בשכח לבער חמץ קודם הפסח דיוציא החמץ ע"י נכרי ואף שהיא איסור שבות מ"מ אתי עשה דרבנן של תשביתו ודחי ל"ת דרבנן הילכך הכי נמי אחי העשה של ואנוהו דרבנן ודחי הל"ת של ביזוי מצוה או בל תשחית שהוא נמי דרבנן ע"ש היטב בספר חסידים:
מעתה יש סעד גדול להמנהג שמניחין המצוה שאינה אש מהודרת בשביל המהודרת משום דהא לשיטת הפוסקים דסברי דהידור מצוה הוא מן התורה בודאי אתי דאורייתא ודחי החשש דרבנן ועיי' בספר ב"ש אחרון שכתב בפשיטות שהוא מן התורה ואף לשיטת רש"י שהוכחנו שהוא סובר שהוא רק מדרבנן מ"מ הא מוכת מדעתו ג"כ שהוא סובר שמצות ואנוהו דוחה לחשש של ביזוי מצוה ומצורף לזה דעת השל"ה והמ"א שהבאתי הילכך בודאי שפיר עבדי כנלע"ד:
אלא דוקא בסימן מובהק היינו נקב בצד אות פלוני שסימן זה הוא מן התורה אליבא דכולי עלמא אבל סימן אמצעי לא מהני בגט כדאיתא החם בגמ' והא דמהני באבידה ומחזירין אפילו בסימן שאינו מובהק למאן דלית לי' סימנין מן התורה היינו טעמא כדאמרינן בב"מ ד' כ"ח דחכמים אמדוהו דעת בעל אבידה דניחא לי' בזה משום דמימר אמר כ"ע לא ידעי סימנין מובהקים דידה ואנא ידע יהיבנא סימנין דידה ושקילנא ע"ש והכוונה הוא שאף דסימנים דרבנן וע"כ דאין זה דבר ברור וא"כ הא יש חשש דילמא גם אחר מתרמי ואמר סימן כזה מ"מ אנן אמדינן שדעת בעל האבידה הוא שחכמים יתקנו תקנה זו בעולם ואף שלפעמים ע"י זה יהי' להם היזק שיבא אינש אחרינא ויכוון ג"כ את הסימן ויהבא לי' מ"מ אמרינן דבשביל שהוא חשש רחוק וקרוב הדבר שאינש אחרינא לא ידיע ליה הסימן הלכך אף אי מתרמי וידע מ"מ מחלי לי' כי היכא שיהי' תקנה זו בישראל ע"ש ברש"י ועיי' בר"פ המפקיד:
ולפי זה קשה דהא כל זה לא שייך אלא בסימנין אבל להחזיר האבידה ע"י עד אחד לא שייך בזה סברת, הגמ' כלל לפי"ז יש להבין לדידן דמספקא לן סימנין אם הוא דאורייתא או דרבנן האיך פסק הר"ן דמהדרינן אבידה ע"י עד אחד הא התם לא שייך לומר דניחא לי' לבעל האבידה אלא ע"כ מוכח מזה דדעת הר"ן הוא דעד אחד דינו כמו סימן מובהק ממש שהוא מן התורה אליבא דכולי עלמא להחזיר אבידה אפילו בלא טעם דניחא לי' לבעל אבידה והילכך מה"ט מחזירין נמי עפ"י עד אחד זה הוא דעת הר"ן ופשוט הוא:
והנה הסימנין של העגלים הסכימו כל הפוסקים האחרונים שהם אינם רק מדרבנן כי אין דינן כסימן מובהק רק כמו סימן אמצעי עיי' בתב"ש שם ובודאי כן הוא דהא סימן מובהק כתב הב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ק ע"ב בשם המ"ב היינו שהוא דבר זר ומופלג ולא נמצא אלא באחד מיני אלף ואז נק' סימן מובהק ומשום הכי לא חיישינן אולי נפל חפץ כזה גם מאיש אחר ואיתרמי סימנא כסימנא כיון שסימן כזה אין שכיח כלל והוא דבר זר הילכך לא חיישינן לזה אבל כל שאין הסימן כה"ג לא נק' סימן מובהק והני סימנין דעגלים נמי בודאי הא לא דבר זר הוא כי ידוע הוא דמתרמי הסימן לפעמים אפי' תוך שבעת ימים ולא עדיפא מסימן אמצעי דמסתפק הגמ' אם הוא דאורייתא או דרבנן והילכך בודאי עד א' עדיף שהוא נאמן להר"ן אפילו במקום דבעינן סימן מובהק ממש משא"כ בהני עגלים הא לית בהו סימן מובהק רק סימן אמצעי הילכך העד עדיף ומכחיש הסימנין:
ואפילו לשיטת הריטב"א בגיטין דף כ"ז במשנה של המביא גט דסובר דע"י עד אחד אין מחזירין אבידה לבעלים וכן הוא דעת כמה ראשונים מ"מ הא היינו טעמא משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' שלא נתנה התורה נאמנות לעד א' לממון אלא לענין שבועה לחוד אבל לא משום גריעותא דעד אחד והילכך באמת לענין איסור והיתר שהתורה האמינתו יכול להיות שהוא נאמן יותר מסימנים. דהא דאינו נאמן לענין ממון ע"כ לאו משום גריעותא דעד הוא תדע דהא לענין אבידה קי"ל דמחזירין אבידה לצורבא מרבנן בטביעות עין אם אומר שהוא שלו ואם הוא אומר שהאבידה הוא של אחר אזי אפילו אם הוא מכיר בטביעות עין נמי אינו נאמן וז"ל הריטב"א שם על הא דנאמן צורבא מרבנן בטביעות עין אומר רבינו נר"י דדוקא בדבר שהוא שלו אבל דשמעינן דאומר דבר זה של פלוני הוא ואית לי' טביעות עין בזה אינו נאמן משום דזה עדות הוא כיון שמעיד לאחרינא ובעדות לא מהימן צורבא מרבנן טפי מע"ה ע"ש וקשה מה זה סברא וכי לאחרינא מיגרע גרע ולאו ק"ו הוא לעצמו נאמן לומר שהוא שלו ולא חשדינן לי' למשקר מכש"כ שצריך להיות נאמן על אחרים אלא ע"כ דגזירת הכתוב הוא דעד א' אינו נאמן לענין ממון אבל לא משום גריעותא דעד ובאמת באיסור והיתר דהתם עד א' נאמן אז גם הפוסקים הללו אפשר שמודים ג"כ לסברת הר"ן דעד א' עדיפי מסימנים ואפושי פלוגתא לא מפשינן:
וכן מבואר חילוק זה מד' הב"ש בסי' קל"ב כי בשליח המביא גט ואבד ממנו ומצא אחר קי"ל לדידן דלא מחזירין לו אלא בסימנים מובהקים דוקא כדאיתא התם בגמ' דף כ"ז למאי נפק"מ לאהדורי גט אשה בסימנין דאם סימנין אינן מן התורה לא מהדרינן בלא סימנים מובהקים ואפילו הכי פסק הב"ש שם בס"ק י"ג דדוקא להשליח לא מהדרינן אלא בסימן מובהק משום דלאו עד הוא דנוגע בעדות הוא בשביל שכרו או בשביל קפידות של הבעל אבל אם אינש אחרינא אומר שהוא מכיר את הגט אז מהדרינן להשליח אפילו בלא סימנין מובהקים ע"ש הרי מוכח להדיא דעד א' דינו כסימנין מובהקין דהא לענין חזרת הגט לא מחזירינן אלא ע"י סימנין מובהקין ואפ"ה ע"י עד אחד מחזירין אפי' בלא סימנים כלל הן אמת שראיתי בספר ב"מ שם ובתורת גיטין שהקשו על הב"ש בזה דהא בריש גיטין פריך הגמ' במביא גט ממדנה"י דנאמן השליח לחוד לומר בפני נכתב וכו' ואמאי לא בעינן שני עדים ורש"י פי' התם שיש לחוש שמא לא שלחו הבעל בגט זה רק הוא בעצמו לקח גט זה מאיש אחר ששמו כשם הנכתב בגט זה ומשני הגמ' כיון דאמר מר דהשליח צריך ליתן הגט בפני שנים או בפני שלשה מעיקרא מידק דייק ולא אתי לארועי נפשי' ע"ש בגמ' והא התם דחשש זה שמא לקח מאחר ששמו כשמו הוא חשש רחוק ואפילו הכי לא הימני' רבנן אלא לשליח דוקא משום דמעיקרא מידק דייק אבל לאינש אחרינא דלאו שליח דלא שייך אצלו מידק דייק לא הימני' מכש"כ הכא דאיכא חשש גדול שמא זה הגט שנמצא הוא של איש אחר שאבד כמו כן גט כזה בודאי כל שאינו שליח אינו נאמן כמו בחזרת אבידה שאין עד א' נאמן ע"כ ת"ד אבל באמת לא על הב"ש לחוד קשה זאת כי הלא גם הרמב"ן בחידושיו שם כתב כהב"ש בזה ע"ש אבל באמת ניחא הכל כי מה שהקשו הלא גם באבידה עד א' אינו נאמן זה בודאי לאו קושיא היא כי לבד מה שאפשר לומר שדעת הב"ש הוא בזה כהר"ן שסובר שעד א' באבידה נאמן הוא אלא אפילו אם נימא שעד א' באבידה אינו נאמן מ"מ הא לפי מה שחלקתי בין ממון לאיסור והיתר ג"כ ניחא דהא זה דמי לאו"ה ששם עדיפא עד אחד מסימנים מטעם שכתבתי ומה שהקשו עוד הלא ילפינן דבר דבר מממון זה לא קשה כלל כי דוקא לענין תחילת הנתינה מיד הבעל ליד השליח או מיד השליח ליד האשה שכיון שע"י זאת נגמרה עיקר הגירושין בזה דוקא בעינן שני עדים דומיא דממון אבל לענין חשש שמא נתחלף גט זה באחר זה לא שייך כלל לגוף הנתינה של הגירושין ובזה שוה גט לשאר איסורין שעד א' נאמן וכה"ג כתב הרא"ש בפ"ב דקידושין סי' ז' שאין צריכין עדות במינוי שליחות של קידושין וכתב ע"ז דלא דמי להא דאמרינן דאין דבר שבערוה פחות משנים וכן בקידושין בעינן שנים מה"ט דילפינן דבר דבר מממון משום דזה דוקא בגמר הדבר שהיא נאסרת על כל העולם בזה בעינן שנים משום דילפינן דבר דבר מממון אבל למיהוי שליח לקדשה דמי לשאר שליחות דעלמא דאין צריכין עדים ע"ש אלמא דכל מידי דלא שייך ממש בעיקר הקידושין והגירושין שוה גיטין וקידושין לשאר איסורים א"כ כש"כ הכרת הגט דזה מילתא אחריתא היא בודאי דמי לשאר איסור והיתר וזה ממש כוונת המ"מ פ"ג מהלכות גירושין שכתב דהיינו טעמא שמחזירין לשליח הגט בט"ע משום דזה דמי לשאר איסורין כמבואר ברמב"ם בפ"ח מהלכות מ"א ע"כ והובא בב"י בסי' קל"ב והיינו ממש כמו שכתבנו דהכרת הגט מילתא אחריתא היא וזה לא ילפינן דבר דבר מממון. ומה מאד תמה אני על הגאונים הללי בעל הב"מ והט"ג מה ראו על ככה להקשות על הב"ש על מה שכתב שאם מצא אחר נאמן בט"ע שהקשו עליו אמאי נאמן הא אין דבר שבערוה פחות משנים ואמאי לא קשה להו על הגמ' גופא והא מבואר בגמ' שם דע"י סימן מובהק מחזירין הגט בלא עדים ואמאי מחזירין הא לסברתם דגם חזרת הגט דמי לדבר שבערוה לא הי' לנו להחזיר אלא ע"י עדים דוקא ולא ע"י סימנים ודמי ממש להא דאמרינן בחולין דף צ"ו דאלו באו שנים ואמרו פלוני דהאי סימנא גירש את אשתו לא מהני אלא בעינן עדים דוקא ואמאי אם נאבד מן השליח מחזירין לו בסימנים לחוד אלא ע"כ דהכרת הגט לא שייך כלל לגוף הגירושין דבעינן שנים דוקא. ועיי' בתוס' חולין שם ד"ה פלניא וברי"ף בפ' החולץ לענין אישתמדנע וכו' ותבין. עכ"פ היוצא לנו מדברי הרמב"ן והמ"מ והב"ש שעד א' דינו באיסור והיתר כמו ס סימנין מובהקים ממש ועדיפי מסימנים אמצעים ובודאי מכש"כ דעדיפא מהני סימנא דעגלים אשר אין לזה שורש בש"ס ולכל היותר אין דינם אלא כמו סימן אמצעי כמו שכתבו המחברים:
ועוד ראי' ברורה לזה מהא דיו"ד סי' פ"ג וסי' פ"ז לענין ביצי דגים דאמרינן בגמ' חולין דף ס"ד דלא סמכינן על סימנים דידהו שהם מדג טהור משום דלא ברירה סימנין דידהו כ"כ ואם הביאן אדם המוחזק בכשרות ונאמן ואמר שהוציאן מדג טהור או שהביצים הם מעוף טהור אזי אפילו אם אנו מוצאין בהם סימני טומאה מ"מ אם הוא אדם נאמן ומוחזק כשרות ואומר שהם מעוף טהור או מדגים טהורים פוסק העט"ז וכן הכרו"פ שהוא נאמן אף שהוא מכחיש הסימנים דהא הסימנים מראין לנו שהוא של טמא ע"ש הרי להדיא דעד א' עדיף מסימנין ואף להש"ך והפר"ח שחולקין וסוברין דהעד אינו נאמן להכשיר היינו כמה שכתב הפ"מ שם משום דסובר דאף דאמרינן בגמרא דף ס"ד דאיכא ביצי דעורבא דדמיא לדיונה היינו זה אפשר שיזדמן שעורב מוליד ביצים בדמות של יונה אבל זאת אי אפשר מעולם שיונה יהי' מוליד בדמות של עורב וא"כ מאחר שהביצים יש להם התמונה והסימנין של ביצי עורב ע"כ הם של עורב וסהדי שקרי נינהו וכן בעוברי דגים חושש הש"ך לשיטת ר"ת בחולין דף ס"ד שסימנים של עוברי דגים הוא מן התורה וכנגד סימנים כזו עד אחד אינו נאמן אבל כנגד סימנים אמצעים משמע שהכל מודים שעד א' נאמן יותר:
ודרך אגב ראיתי בספר באר יצחק סי' ט"ז שהוכיח מהש"ך דסי' פ"ג הנ"ל שעד אחד אינו נאמן נגד הרוב משום דהא אמרינן בבכורות דרוב דגים במינן משריצין ממילא מבואר דמיעוט דגים יש שמולידין ג"כ מה שאינן מינן וא"כ האיך אמרינן שאם יש בהעוברי דגים סימני טומאה אין עד כשר נאמן לומר שהוציאן מדג טהור ואמאי לא מהימן אולי זה הדג השריץ העוברין ממה שאינו מינו אלא ע"כ כיון דרוב דגים משריצין במינן אינו נאמן נגד הרוב ע"כ דבריו ולפי מה שכתבתי אין זה ראי' משום דהש"ך חושש לשיטת ר"ת ושאר פוסקים דסימני עוברי דגים הם מן התורה וכיון דהני סימנין הם מן התורה והיינו ע"כ שהם סימנים מובהקים ממש דאי לאו הכי לא הי' מהני כמבואר בגמ' וכל סימן מובהק כתבו הפוסקים שבעינן שיהי' דבר זר מאד שאינו מתרמי אלא אחד מיני אלף כמו שהבאתי לעיל וא"כ ע"כ הר מיעוט דלא שכיחא כלל דדינו ככולו וכל כה"ג הא אין עד אחד נאמן ובזה ניחא ג"כ תירוצא דרב אשי שמתרץ בבכורות דף ז' שם המשנה של דג טמא שבלע דג טהור וכו' משום דרוב דגים במינם משריצים ויש להבין דהא חזינן בכמה דוכתא דסתמא דגמרא שהוא רבינא ורב אשי מהדרין לאוקמי סתם משנה כר' מאיר כדאמרינן להדיא בגיטין דף ד' והכא רב אשי גופא אמאי נאדי מתירוצא של רב ששת ורב פפא ורב נחמן ומוקי לסתם מתניתין דלא כר' מאיר אלא ע"כ דסובר רב אשי דזה הוי מיעוטא דמיעוטא שאף ר' מאיר מודה בזה. ולבד זאת לא הבנתי דבריו דהא לפי הנחתו שכתב מקודם לתרץ על הקושיא של הפנ"י והנב"י במהד"ק חלק אה"ע סי' ס"ט למה במקולין שרוב בשר טריפה נאמן עד אחד על חתיכה שהיא כשרה ואמאי הא עד אחד אינו נאמן נגד חזקה וכש"כ נגד הרוב ועיקר התירוץ הוא משום דכיון דהיכא דניכר האיסור אז לא אזלינן בתר רוב רק אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וא"כ ה"נ כיון דלדידי' לא שייך למיזל בתר רוב דהא ניכר אצלו האיסור וההיתר וכיון דלדידי' אין כאן רוב המכחישו הילכך מהימן ע"ש ממילא הא סברא זו שייכי ג"כ לענין ביצי דגים דהא כיון דיש מיעוט דגים טהורים שגם הם משריצים הביצים בשני ראשי כדין או חדין ממש כמו ביצי דגים טמאין וכן להיפוך כדאיתא בגמ' וכיון שדבר זה נמצא לפעמים בדגים ובעופות שבעולם ומעורב היא בדגים ובעופות השמים וזאת נקרא ג"כ תערובות כמו תערובות חתיכות ממש וגם יש כאן דין קבוע כמו שכתב הר"ן בביצה ועיי' או"ת תי"ג ומ"א סי' ל"ב ס"ו ועיין במל"מ סוף פ"ח דמעילה נמצא לדברי העד שאומר שמכיר מקום אחד ששם יש עוף טהור אחת שיולדת ביצים בסימני של עיף טמא ממילא לדידי' הא ליכא כאן רוב כלל דהא אצלו ניכר ההיתר כיון שהיא יודע שהביצים הללו טהורים הם ודמי ממש למקולין שיש שם רוב בשר טריפה ומיעוט כשירות שנאמן עד אחד לומר שזה החתיכה היא כשרה והכא נמי היכא דהעוף או הדג קבוע במקומו היה לו להיות נאמן וי"ל:
ואני אמרתי להביא קצת ראי' שעד אחד נאמן גם נגד הרוב מסוטה ד' ו' דאמרינן התם סוטה שיש לה עדים במדינת הים שזינתה אין המים בודקין אותה ואנהר לן עיינין ממתניתין דקתני מי שבאו לה עדים ואלו אסורות מלאכול בתרומה כו' ומוקמינן לה שבאו העדים לאחר שתיה שזינתה ואי אמרת שאף שיש עדים במדה"י המים בודקין לה ואם זינתה המים ממיתין אותה הכא דלא מתה איגלאי מילתא דסהדי שקרי נינהו אמר רב יוסף לעולם אימא לך מים בודקין אותה ומה שלא מתה אימור דזכות תלי לה ע"כ בגמ' וכתבו שם התוס' ד"ה ושבאו לה עדים ואמרו שנטמאה דלאו דוקא שני עדים אלא ה"ה בעד א' נמי מיירי מתניתין ע"ש והשתא הא ע"כ הא זכות תולה במים המרים היינו ע"ד המיעוט וההזדמנות דאל"כ מה היא הבחינה של המים ממרים דעדיין לאחר שתיה ג"כ בספיקא עומדת כמו קודם שתיה כיון דרובן או אפילו מחציתן הזכות תולה אלא ע"כ שדוקא מיעוט נשים הזכות תולה להן ופשוט היא ואי אמרינן דעד אחד אינו שול להכחיש את הרוב א"כ הדרא הדיוק של הגמ' לדוכתא דאי אמרת דסוטה שהלך בעלה למדה"י והמים בודקין אותה הרי סהדי שקרי הוא מאי אמרת שמא חלה לה הזכות הא זאת לא הוי אלא מיעוטא וכיון דמתניתין מיירי נמי בעד א' הא יש לנו הרוב שמכחיש את העד אלא ע"כ מוכח מכאן שעד א' נאמן ג"כ נגד הרוב אף ברובא דליתא קמן ואין להאריך בזה כעת עכ"פ מבואר מדברינו דעד אחד עדיף מסימנים הנאמרים בגמ' בביצי עוף טהור ובדגים ובודאי זה פשוט הוא דלא עדיפא הני סימנים של העגלים שהמציאו האחרונים מדעתם מסימני דגים הנאמרים ומפורשים בגמ' ואפ"ה אמרינן התם דעד א' האומר היפוך הסימנים הוא נאמן מכש"כ בסימני העגלין ודאי העד נאמן:
הן אמת כי מצאתי בפ"מ החדשים בסופו שנדפס שם כלל אחד מדיני סימנים ומביא בשם השיטה מקובצת ב"מ דף כ"ח שכתב על הא דאמר רבא החם את"ל סימנין דאורייתא סימנין וסימנין יניח סימנין ועדים ינתן לבעל העדים סימנין וסימנין ועד א' עד אחד כמאן דליתא דמיא ויניח הא דנקט את"ל סימנין דאורייתא אף שדין זה שייך אף אי סימנין הוא דרבנן משום דבעי נמי למימר סימנין וסימנין ועד א' העד כמאן דליתא דמי וזה לא שייכי אלא אי סימנין דאורייתא אבל אי סימנין היה דרבנן אזי העד עם צירוף הסימנין הי' מכריע ליתן לבעל העד ומזה הוכיח הפ"מ דמשמע מזה דאפילו אם סימנין אינו אלא מדרבנן מ"מ אם לא היו הסימנין מסייע לבעל העד לא היה העד נאמן אף בסימן אמצעי דהא התם ע"כ בסימן אמצעי מיירי דסימן מובהק לכולי עלמא הוא מן התורה ע"ש וזה הוא היפוך דברינו אמנם מה אעשה כי לא הבנתי דבריו דהא לפי מה שכתבתי לעיל אין שום ראי' מסוגיא זו דהתם הא בהכחשת בע"ד מיירי וכל היכא דאיכא הכחשה אזי עד אחד בממון לאו כלום הוא וכמו שהאריך בזה הר"ן בפ' האומר גם לכאורה דבריו סותרים מיו"ד סי' פ"ג שהבאתי לעיל שכתוב שם שעד אחד עדיף מסימנין גם מה שמקשה על הש"מ שמוכח מדבריו שאם אין אחר שמביא סימנין אזי עד אחד נאמן במציאה ואמאי הא שני עדים בעינן ע"ש ובאמת הא דברי הש"מ הם דברי הר"ן ממש דפ' ג"ה שהבאתי הילכך אין להתיר הבשר אמנם לענין הכלים יש לצדד עפ"י סברת האחרונים שזה הסימנין מכריעין שהולד לא נפל הוא וא"כ אף אם אנו מאמינין לדברי העד שהוא עדיין בתוך שבעת ימים אבל מ"מ כיון דחזינן בו הסימנין ע"כ כבר כלו לו חדשיו דבתוך שמנה חדשים לא נמצאו הסימנין הללו גם יש כאן סברת הנב"י דבנפל מן הגג לכ"ע לא חיישינן לשמא לא כלו לו חדשיו ולא פליגי רשב"ג וחכמים אלא דוקא במת מעצמו והכא נמי לענין עגל כנפל מן הגג דמי ויש לצדד בזה להקל כנלע"ד: