אור ברסלב
שות אבן שתיה חושן משפט › סימן פז

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

חושן משפט · סימן פז

סימן פו

ע"ד בנאים שרצו להגביה קורה על הבית בחבלים כדרכם ובאמצע הגבהתם נפסק החבל והתחיל הקורה להתגלגל למטה ושם היו מונחים כלים של איש א' ורצה א' להצילם ומחמת שלקח הכלים בחפזון נפלו מידו ושברם ועתה תובע בעל הכלים הזיקו באמרו בי אנשים אחרים רצו להציל בלעדו וגם אם הי' לוקחם במתון לא הי' נשבר:

תשובה בב"ק דף י"ז מימרא דרבה הזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מאי טעמא דאמרינן מנא תבירא חבר ע"כ וכתב שם התוס' נראה דאם זרק חץ או אבן על הכלי ובא אחר ושברה חייב דאל"כ לא משכחת בצרורות ח"נ ע"כ וכן כתב הרשב"א והגמי"י והיש"ש והש"ך בסי' שפ"ו וראיתי בקצה"ח סי' ש"ץ שדוחה שם הוכחת התוס' וז"ל ומה שהקשה התוס' דאל"כ לא משכחת ח"נ בצרורות נראה דמ"מ אינו אלא כחו ואע"ג דכמאן דנשבר דמי מ"מ כיון דאינו אלא ע"י כחו הלכה למ"מ דחצי נזק הוא דמשלם ע"כ ודבריו נפלאים ממני כי ברור הוא דהוכחת התוס' אין עליה תשובה וכוונתם מבוארת היא דאיתא התם עוד בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתה ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופו הוא ומשלם נזק שלם או בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו תפשוט מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן מנא תבירא תבר אלמא בתר מעיקרא אזלינן ע"כ בגמרא והנה זה פשוט דאין כוונת הגמרא להביא הראי' כפשוטא דכמו התם ברבה חייב הזורק אף שלא נשברה תיכף רק השבירה היתה במקום אחר א"כ ה"ה בבעיא דרבא נמי חייב בעל הבהמה נ"ש על מה שדרסה על הכלי אף דהשבירה היתה במקום אחר דזה בוודאי אינו משום דהא עיקר בעי' דרבא הוא אי בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו והא ספק זה לא שייך רק בבהמה דאית בה דין צרורות אבל לא באדם דהא אין דין צרורות באדם דהא אדם לעולם נזק שלם משלם רק דעיקר הראי' הוא מרבה מהא דאמרינן דתיכף שזרק הכלי מידו נחשב כאילו הוא שברה תיכף ואף דהשבירה היתה אח"כ ע"י אחר מ"מ חשבינן כאילו הוא בעצמו שברה ומזה רצה להוכיח דה"ה נמי בדרסה על הכלי ולא שברתה עד שנתגלגלה למקום אחר מ"מ חשבינן כאילו נשברה תיכף וכיון שכן הרי ע"כ גופא היא ולא צרורות ונזק שלם הוא דמשלם כדין גופא ממש ופשוט הוא והשתא הוכיחו התוס' שפיר דאם זרק חץ על הכלי לא נחשב כאילו נשברה תיכף משום דאי אמרת דהתם נמי כמו שנשברה תיכף דמי והיינו דדמי זאת כמו אם היה מכה ממש בהחץ על הכלי והיתה נשברת תחת ידו וא"כ לפום סברא דהשתא בבהמה נמי מה שמזרקת הצרורות דמי נמי כאילו היתה נוגעת ממש בהצרור ובעת הנגיעה גופא היתה משברת א"כ לפי"ז הא לא משכחת צרורות לחצי נזק דהא בזה האופן אם נוגע רגלה בעץ ארוך ונגעה בצד א' ובצד השני שברה כלים אז בודאי משלמת נזק שלם כדאי' להדיא שם בגמ' ובפוסקים ובש"ע סי' ש"ץ מה תאמר דאפילו אם הוא כגופא מ"מ גזירת הכתוב הוא מאחר דלא נגע ממש רק ע"י זריקה אפילו הוא כגופא מ"מ הלכה למ"מ הוא דאינו משלמת אלא ח"נ הא לפי"ז מה ראי' הוא לענין בהמה שדרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר מזרק כלי הא התם באדם ליכא הלכה של צרורות משא"כ לענין בהמה אף שהוא כגופא מ"מ כך נאמרה הלכה דמאחר שלא נשברה על מקומה ממש דין צרורות יש לה אלא ע"כ סברת הגמרא הוא דמאחר דבאדם חשבינן כאילו נשברה תיכף אז גם בבהמה חשבינן כאילו נעשה ההיזק מיד וא"כ אי נימא גם בחץ כן הא לפי"ז לא משכחת כלל דין צרורות דדמי כמו אם שברה הכלי תיכף בעת נגיעת הצרור ופשוט הוא:

והקצות רצה לתרץ זאת במה שכתב דמ"מ אינו אלא כחו ודמי להיזיקו ברוח שבכנפיהם ור"ל דלעולם אזלינן גם בצרורות בחר מעיקרא רק דחזינן אנן האיך ובמה הי' הנזק אם על ידו גופא כגון דרסה על הכלי אז נחשב כאילו שברה תיכף בגופא ואם ע"י זריקת הצרור הגם שאף שם אזלינן בתר מעיקרא ובאדם באמת חייב מ"מ בבהמה הוי כמו שאר צרורות אבל זה אינו כי ע"כ לפום סברא דהשתא אמרינן דדמי כאילו עשה תיכף ומיד ההיזק וא"כ מה גבול גבלה במיד הא תיכף נעשה הנזק וממילא הא דמי ממש כמו נגע בחץ אל הכלי שאז אפילו בבהמה כה"ג נמי חייב נזק שלם וכוונת הקצות שגבה ממני בדין זה ולדעתי לא יחלוק שום אדם על התוס' כי סברתם מוכרחת היא למבין:

ומה שמביא ראי' מדברי הטור בסי' תי"ח שכתב שם עשה הא' האש ובא א' והוסיף אם יש בהאש שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה ודלקה הראשון חייב ע"ש ומשמע דאינו חייב אלא הראשון ואי נימא דזורק חץ ובא אחר ושברה השני חייב א"כ באש דהוא נמי משום חיציו כדאי' בב"ק שם אמאי אינו חייב השני וכו' אלא ע"כ דאין חילוק בין זורק גוף הכלי או חץ ע"ש:

ולדעתי אין זה ראי' מכמה טעמים חדא דהא יש להבין האיך כתב התוס' בחץ דהמשבר חייב ולמה יתחייב המשבר הא תיכף כשזה זורק החץ ועומדת ע"י להשבר הרי נעשה הכלי הפקר וכמו שסובר הרמב"ן באמת דהשני פטור מהאי טעמא עיין במלחמות שם ולמה גרע זאת מהמציל מן הדליקה או מן הגייס דקי"ל דזכה משום דהוא הפקר ועיין בב"ק קט"ו והמרדכי שם דגרסי שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה ולא טרפה ואפילו הכי כל הקודם זכה משום דתיכף נעשה הפקר וכן קי"ל שם בזה בא בכדו של יין וזה בחביתו של דבש שאף אם עדיין לא נשפך הדבש רק שעומדת לישפך נמי נעשה הפקר וכל הקודם זכה וא"כ אמאי חייב המשבר הא דבר של הפקר שיבר ויותר מזה קשה לי על הרא"ש שכתב בסוף פ' כיצד הרגל דליכא לפרש שזרק בעל הכלי כלי שלו דא"כ אמאי חייב המשבר הא הוי אבידה מדעת לכך מפרש דמיירי דזרק אתר ע"ש. ויש להבין דמה מרויח בזה הא הדרא הקושיא לדוכתא דנעשה הפקר וכמו דאמרינן בב"ק קט"ו מי שבא בדרך ואנס כנגדו אינו יכול לחלל מע"ש על המעות שיש לו משום דנעשה המעות הפקר משום יאוש בעלים ע"ש וע"כ צריכין אנו לומר דהכא מיירי בענין דאין כאן יאוש בעלים כגון דאיכא מצילין והבעלים לא מייאשי נפשייהו ואף שכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות חובל דהא דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו מיירי שהיתה נשברת בודאי ע"י הזריקה הכוונה הוא דמצד עצם השבירה עומדת להשתבר בודאי אי לא היו מצילין אבל מ"מ הבעלים לא מיאשו מאחר דמ"מ אפשר בהצלה ע"י אחרים והלכך לא נעשה הפקר וכן מצאתי אח"כ להדיא בנה"מ סי' רס"א דהכא ע"כ מיירי ביש מצילין בענין דליכא כאן יאוש בעלים ע"ש ואפי"ה חייב הזורק ואינו יכול לפטור נפשי' בטענה אולי אם לא שבר השני הי' מצילין אותו משום כיון דהי' בהזריקה שיעור שבירה בודאי והספק אינו אלא אם יפטר אחר כך מחיובו הראשון מאחר דאזלינן בתר מעיקרא שוב אין הספיקא פוטרו מחיובא כדאי' סברא זו ממש לקמן בסי' שפ"ח סעי' ז' ועיין שם בקצות ס"ק י' ומיהו יאוש בעלים אין כאן משום דכל דאפשר בהצלה אפילו אם אינו אלא ע"י הדוחק מ"מ אין כאן הפקר כדאיתא בב"ק קט"ו שם:

אמנם כל זה אם הזורק היה אינש אחרינא אבל הרא"ש דמיירי שהבעלים עצמן זרקו הקשה שפיר דהרי אז בודאי הוי אבידה מדעת דאטו בשופטני עסקינן שיזרוק כלי שלו לכתחלה אולי יצילו אותה אחר כך אלא על כרחך בודאי הפקירו וברור הוא והשתא אין ראי' גם כן מדברי הטור כי הטור מסתם סתים בזה משום דפעמים חייב בכולו והיינו במקום שאין מצילין לכך לא כתב והשני פטור משום דבאמת פעמים ג"כ השני חייב מחצה כגון במקום שיש מצילין:

ומה שהקשה עוד מהש"ס בב"ק דף ה' דקפריך גבי מרבה בחבילות אי דבלאו איהו נמי אזלא מאי קעביד ואמאי חייב השני והתם הא באש קמיירי ולשיטת התוס' הא אש של הראשון לא גרע מזרק חץ וא"כ אמאי אינו חייב ג"כ השני כמו בזרק חץ ובא אחר ושברו עיי"ש זה בודאי לאו קושיא היא כלל דהא לשיטת התוס' עסקינן והתוס' שם כתבו להדיא דהפירש מאי קעביד טפי מאחרינא והיינו באמת חייבים שניהם מהאי טעמא גופא משום דלענין חץ אזלינן בחר מעיקרא וכן ראיתי בספר נחלת דוד שמפרש דברי הטור במה שכתב הראשון חייב ר"ל שהוא ג"כ חייב כמו שמפרשים התוס' בב"ק שם ולפי מה שביארתי ניחא יותר משום כי לפעמים באמת חייב הראשון בכולו והיינו במקום שאין מצילין:

אלא שיש לדקדק לפי"ז דבב"ק דף מ"ה אמרינן אליבא דרבנן דהיינו טעמא שאם החזיר השור לאחר שנגמר דינו אינו מוחזר משום דאין גומרין דינו של שור אלא בפני ומצי אמר לו הבעה"ב אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא השתא אתפסתי' תוראי ביד ב"ד דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדייהו דרש"י מפרש שם דאינו חייב השומר אלא א"כ התפיסה בידים לב"ד אבל אם תפסו הב"ד מאליהן פטור והתוס' שם הקשו על רש"י דא"כ כשמתפיס אותו בידים נמי יהי' פטור דמצי אמר לו דסוף סוף אפילו אם לא היה מתפיסו בידים היו ב"ד תופסים אותו ולא הפסידו לבעלים בתפיסתו ע"ש והיא קושיא חזקה טל רש"י כי הוא ממש כמו דאמרינן כאן בזרק כלי ובא אמר ושבר שפטור משום דאמרינן מנא תבירא תבר מן התורה וה"נ דכוותא ובודאי אי אפשר שיהי' זאת בהעלם מעיני רש"י:

וראיתי במ"ל פ"ג מהלכות גזילה ואבידה שתירץ דברי רש"י דלא דמי לזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו דפטור משום דהכא עדיין היה באפשרות שהשומר יוליכנה לאגם ויצילנה מיד ב"ד ואף שאם תפסוהו ב"ד ממילא קי"ל דפטור השומר ולא יכול לטעון למה לא שמרת אותו מיד ב"ד מ"מ אינו ברי היזיקא כ"כ דהא אפשר הוא להצילו מיד ב"ד משא"כ בזרק כלי מוכרח הוא לשבר ע"ש נמצא לפי מה שביארתי דה"נ אינו ברור כ"כ ההיזק א"כ יש להבין דאמאי שני המשברו בידים פטור והתם המוסר השור ליד ב"ד חייב הא שור מת מסר לו דומיא דהכא לכן נראה לתרץ אליבא דרש"י כי ראיתי בספר דברי משפט שהקשה על התוס' דמאי קושיא על רש"י הא התוס' סברי דבזורק חץ ובא אחר ושברו המשבר חייב והיינו מטעמא כיון דלא עשה המעשה בגוף הכלי וה"נ מה שב"ד רוצים לתופסו לא עדיף מחץ של ב"ד שפרוסה על השור הלכך ה"נ כיון שהוא לא המתין על תפיסות של ב"ד רק התפיסו בידים לכך חייב דומיא דהתם ע"ש ומזה הוכיח שסברת התוס' דע"כ לא מחייבינן המשבר אלא אם שברה בידים אבל אם אחד זרק חץ על כלי והשני קירב הכלי אל החץ מאחר שסוף סוף נשבר הכלי מחמת החץ של הראשון בזה גם התוס' מודה שהראשון חייב ע"ש. וא"כ לפי"ז אפשר לומר שרש"י סובר שאף בזה האופן נמי דוקא המקרב הכלי הוא חייב ומתורץ דברי רש"י משום דתפיסת ב"ד דינו רק כזורק חץ לפי"ז יש ראי' לנו שג רש"י סובר כהתוס' דבחץ לא אזלינן בתר מעיקרא:

אלא שיש להבין א"כ האיך יפרש רש"י הסוגיא לעיל דף ה' במרבה בחבילות דפריך אי דבלאו איהו קאזיל מאי קעביד ומאי פריך הגמ' למאן דאמר דאשו משום חציו מאי קעביד הא רש"י מפרש מאי קעביד ולא יחייב כלום ע"ש הא מאחר דרש"י סובר גם כן דבחץ לא אזלינן בחר מעיקרא א"כ בדין הוא שיתחייב השני גם כן ולומר שרש"י מפרש ג"כ כאן כדברי החו' דהכוונה מאי קעביד טפי מאחרינא ושניהם יתחייבו זה דוחק דהי' לו לרש"י לפרש בהדיא ומשמע שרש"י סומך על מה שפירש לעיל בסמוך שהכוונה שהשני מפטר לגמרי לכן נראה דסברת רש"י הוא דעד כאן לא אמרינן בזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו דהשני חייב אלא דוקא אם שברה בידים או אפילו אם קירב הכלי לדבר המזיק מ"מ מאחר שעשה מעשה בגוף הכלי שניזק ע"י ועיי' לקמן דף נ"ו בתוס' ד"ה אילימא וכו' ע"ש משא"כ אם לא עשה מעשה בדבר הניזק כלל רק שהחץ של הראשון שיבר אלא שהוא עושה וגרם שהחץ הלך במהרה יותר אבל מ"מ גם בלא זאת הי' החץ מזיק בזה האופן בוודאי פטור והיינו התם במרבה חבילות דהא אם לא הי' מרבה הי' ג"כ האש של הראשון הולך ודולק ולסוף נמי דלקה האש של הראשון רק שהשני גרם שהאש נתקרבה מקודם הלכך בזה האופן פטור לכו"ע. והשתא מתורץ נמי דברי הטור שפוטר השני משום דהתם נמי גם עכשיו הזיק האש של הראשון ג"כ לכך חייב הראשון בכולו והשני פטור ונכון הוא:

עוד נראה לי להביא ראי' שגם הרמב"ם סובר כהתוס' כי ז"ל הרמב"ם בפ"ח מחובל ומזיק ספינה שחשבה להשבר מכובד המשא ועמד אחד מהם והקל ממשאה והשליך לים פטור שהמשא שבה כמו רודף וכו' וכן כתב הסמ"ג בעשין ע"ד ע"ש והראב"ד שם הקשה על הרמב"ם דהי' לו לבאר דהדין הוא דצריכין לחשוב על כולם לפי המשא משום דהא לא דמי זאת להכניס החמור בספינה ורצה לטובעה דמבואר שם בגמרא דבעל החמור דינו כרודף דהתם שאני דליכא רודף אחר רק בעל החמור משא"כ כאן הא כל אחד שהניח משאו בספינה הוא ג"כ רודף והלכך הדין דכולם משלמים ומבואר מחלקותם ג"כ בש"ע סי' ש"פ ע"ש והרשד"ם בחלק ח"מ סי' שמ"ד מפרש דברי הרמב"ם דמיירי כאן ביש אנשים בספינה שאין להם משא ויש שמוליכין משא ומיירי שהשליך הסחורה לים מי שהוא אף מי שאין לו סחורה בספינה ואשמעינן שהמשליך פטור משום דהסחורה הוא כמו רודף. והיינו ממש עובדא דחמרא דאיתא שם לקמן לכך על אנשים שעומדים בספינה בלא סחורה אין עליהם שום פרעון כלל ועל בעלי הסחורה האיך יהי' הפרעון מזה לא דבר הרמב"ם כלל וסמיך על מה שכתב וביאר בהלכות גו"א ע"ש שכתב שכן הוא בודאי כוונת הרמב"ם והוא נכון מאד:

וגם הראב"ד מפרש נמי שזהו הדין של חמרא דבעי למיטבע לספינתא המבואר שם וגם הש"ך בסי' ש"פ רמז לדברי הרמב"ם הללו ע"ש כי הוא דין אמת וא"כ לפי"ז הא יש להבין בדברי הרמב"ם למה צריך לפטור המשליך משום דהמשא הוי כמו רודף תיפוק לי' דהא כתב הרמב"ם בזה"ל ספינה שחשבה להישבר וכו' א"כ מבואר הוא דהספינה היתה עומדת בספק סכנה ואם היתה נשברת הי' נאבד ונפסד גם הסחורה וא"כ הא יכול המשליך לומר מה הפסדתיך ואף אם הוא רק ספק סכנה מ"מ הא פטור ג"כ המשליך שיכול לומר הביא ראי' שלא היתה נשברת בשלמא על הגמרא שם במעשה דחמרא אפשר לומר דאף אם הי' החמור טובע הספינה מ"מ מיירי דלא הי' סכנה לחמור גופא שהי' אפשר לו לשוט ליבשה לכך צריכין לבוא להסברא משום דהחמור הוא כמו רודף משא"כ בספינה מסתמא אם הי' נשבר הספינה היתה המשא ג"כ נפסדת וא"כ בלאו הכי פטור אבל אם נאמר דהרמב"ם סובר ג"כ כתוס' דבזורק חץ לא אזלינן בחר מעיקרא א"כ ניחא הכל דכבר כתבו המפרשים עיי' בספר בש"א בסוף חלק החשובות שכתב דגלי הים או כובד המשא שע"י זאת גורם הטביעה להספינה מ"מ כיון דלא נעשה המעשה בגוף הכלי והחפץ רק שממילא ע"י גירה דגלי הים ותנועות הספינה נפסדו החפצים שבספינה ע"י מי הים אמרינן דלא עדיף זאת מחץ המזיק כיון שאינו מזיק בידים ממש ודמי לאש המזיק שחיובו נמי הוא משום חץ הלכך הכא נמי כיון שבא האחר ולקח החפצים בידים והפסידם דמי ממש לזורק חץ ובא אחר ושברם שהשני חייב ואף שכאן גרע שהחץ של הים כבר התחיל לטבע הספינה משא"כ בדין של התוס' לא התחיל עדיין החץ כלל פעולתו בהכלי מ"מ סובר הרמב"ם מאחר דלא הגביה כאן ולא עשה מעשה בגוף הכלי דמי זאת לזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו דהמשבר חייב לכך צריכין לפוטרו משום דהמשא דינו כדין רודף א"כ לפי"ז הרי ראי' נכונה ג"כ מדברי הרמב"ם והסמ"ג דסברי כדברי התוס':

ובדרך אגב ראיתי בספר הנ"ל שהקשה על הסוגיא דב"ק דף קט"ו בספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה דחייבינן לשלם לפי משאה ואמאי חייבין לשלם כלל הא בלא"ה היתה נשברת ע"ש ולדעתי זה לא קשה כלל משום דאנן קי"ל דכל דבר שהוא צורך השותפות ומוכרחין לעשותו אז אם אין א' מהם רוצה לעשות יכול השני לכופו כיון שאי אפשר בלאו הכי ואין שומעין לו כלל במה שאמר שהוא אינו חושש בההיזק ורוצה להפסיד לנפשי' כדאיתא בסי' קס"ג ובסי' רס"ד ועיי' בזה באריכות בנה"מ סי' קע"ח סעי' ג' הלכך הכא נמי בספינה דהא גם מתחלה גופא אם באו לב"ד לשאול היינו אומרים להם שכל א' מהם יכול להכריח לחבירו להטיל לחוך הים כ"א כפי משאו מאחר שהנזירה היתה על כולם כמו דקי"ל בריש ב"ב כופין בני העיר או בני החצר זה לזה בכל הדברים הנצרכים הלכך לא שייך בזה כלל לומר שיזכה מן ההפקר כי אינו יכול לזכות מאחר דגם עליו מוטל הציל את הספינה וגם להטיל להים הסחורה שלו כמו הדין של כל השותפים בענינים הללו ומתורץ קושייתו. מיהו מדברי הרמב"ם והסמ"ג כפי מה שביאר הרשד"ם שם דבריו בודאי לדעתי ראי' נכונה למה שכתבתי:

עוד הוכיח הקצות מד' הרא"ש שחולק על התוס' שכתב גבי התיזה בר"ה והזיקה ברה"י וז"ל ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגלה למקום אחר ונשברה שם אסיקנא לעיל דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן אלא אחר מקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק עכ"ל ואי נימא לחלק בין זורק חץ לזורק הכלי א"כ מאי קשי' הא החם התיזה צרורות וה"ל חץ אלא וודאי דהרא"ש אינו מחלק בין חץ לכלי כ"כ ועוד הוכיח כן מהנמ"י שכתב וז"ל. שהרי חיובו מהשעה שיצא החץ מת"י באותו שעה נעשה הכל וכו'. וכמאן דאדליק מעיקרא וכו' ע"ש הרי מוכח מדברי הנ"י דגם בחץ אזלינן בתר מעיקרא ע"ש בקצות אבל לפי דעתי בלי ספק אי אפשר לומר כן לדעתם דהא להדיא הביא הנ"י בריש פ' כיצד הרגל בשם הרא"ש דבחץ לא אזלינן בחר מעיקרא ומשמע שם שהנמ"י מודה לו בזה הרי להדיא מבואר מדבריהם להיפוך שגם הם מודים לדברי התוס' דבחץ לא אזלינן בתר מעיקרא. ועיי' בט"ז סי' ש"ץ ובמה"פ בירושלמי ריש פ' שני שם. ולפי מה שביארו הם דברי הרא"ש אין מהרא"ש שום ראי' להיפוך. וגם לי נראה שבלאו הכי אין מדבריהם שום ראי' נגד דעת התוס' בהקדם דהא יש לדקדק בגמרא שם דאמר ר' זירא לר' ירמי' במה דבעי מיניה התיזה בר"ה והיזיקה ברה"י מהו אי אזלינן בתר רה"ר ופטור או בתר רה"י וחייב והשיב לו עקירה אין כאן הנחה יש כאן ע"ש ויש להבין הרי לכאורה הבעי' של ר' ירמי' בהתיזה בר"ה היינו ממש הספק דלעיל ד' י"ז במאי דבעי רבא אי בתר מעיקרא אזלינן אי בתר בסוף וכאן לא הזכיר הגמ' מזה כלום ואמאי הא לכאורה היינו ממש דרבא ועוד יש לדקדק אמאי לא מבעי לעיל ד' י"ז ג"כ בדרסה על הכלי ברה"י ונתגלגלה בר"ה אי בתר מעיקרא אזלינן וחייב אי בתר בסוף אזלינן ופטור לגמרי כמו דמבעי לה הכא אבל באמת ניחא הכל. משום דהא יש לדקדק עוד האיך כתבו התוס' בפשיטות דבחץ לא אזלינן בתר מעיקרא הא בכתובות ד' ל"א אמרינן אם זרק חץ בשבת מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין דרך הליכתו פטור משום דהואיל ואי אפשר להדורה דמי כמו שנקרע תיכף וחל עליו תיכף החיוב מיתה ופטור משום דקם לי' בדרבה מיניה וכן פסק הרמב"ם ע"ש ואמאי הא לשיטת התוס' בחץ לא חשבינן תיכף כאילו עשה כל המעשה ואף דהגמרא קאמר נמי הטעם משום דעקירה צורך הנחה היא מ"מ מה בכך הרי בשביל כן לא נתחייב עדיין מיתה אלא ע"כ דחילוק גדול יש כאן. משום כי עד כאן לא כתבו התוס' דבחץ לא אזלינן בתר מעיקרא היינו דווקא היכא דבאמת לבסוף לא עשה החץ פעולתו כלל דהא לא נשברה הכלי רק ע"י אתר דאם הי' זורק גוף הכלי אזי היינו אומרים דאף אם לא נשברה ע"י הזריקה רק ע"י אחר מ"מ חייב הזורק משום דאף אם לבסוף איתגלי לן דהזריקה לא שברה מ"מ אמרינן דתיכף שזרקה דמיא כאילו נשברה וע"ז הוכיחו התוס' דבחץ לא אמרי' כן אבל במקום דבאמת נשברה לבסוף ע"י זה החץ עצמו בזה אף בחץ אזלינן בתר מעיקרא כמו שהוכיח הנמ"י מזורק בשבת והעביר ד"א דחייבה התורה אף שאח"כ אונס הוא דהא אין בידו להחזיר שוב ואפ"ה חייב אלא דע"כ דהתורה חייבתו על ההתחלה מיהו היינו דווקא אם החץ עשה פעולתו או ששבר את הכלי או העביר הד' אמות דאז אמרינן איגלאי מלתא למפרע דעומדת היתה להשבר וחשבינן כשבור מעיקרא והיינו הדין של הנ"י והגמרא דכתובות שם דהתם מיירי שהחץ גופא שבר או עבר הד' אמות לכך חייב משא"כ התוס' מיירי היכא דהחץ לא עשה כלום בזה כתבו דלא נחשב כאילו שבר מאחר דבאמת איגלאי מלתא למפרע דלא עבד כלום וברור הוא א"כ אין מדברי הנמ"י שום ראי' שהוא חולק על התוס':

והשתא גם מד' הרא"ש אין ראי' משום דכאן לא שייכי למיבעי אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף כי כאן בהתיזה הצרורות והזיקה בהצרורות עצמן א"כ ממילא עשה החץ דהיינו הצרורות הפעולה שלהם הלכך בכאן בוודאי אזלינן בתר מעיקרא ולא דמי לדלעיל בדרסה על הכלי ונתגלגלה דאף דהתם נמי נשברה ע"י הדריסה דמעיקרא מ"מ התם הספק הוא אולי הוא בכלל גזירת הכתוב של צרורות מאחר דלא נשברה תחת רגלה ממש כמו הדין של כל צרורות משא"כ כאן דבאמת הוא צרורות מתחילה ועד סוף רק דעיקר הבעי' הוא במה חייבה התורה למזיק אם בעינן גם התחלה בחיוב או עיקר קפדה התורה על הסוף שיהי' בחיוב אף שהתחלה היתה בפטור ובאמת בירושלמי שם איתא הבעי' של ר' ירמי' גם לענין אם זרק כלי מר"ה לרה"י כמו דמבעי לן בש"ס דילן בהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י ע"ש ואמר לו ר' זירא עקירה אין כאן הנחה יש כאן וכיון שההתחלה היתה בפטור בזה לא חייבתו תורה. כמו שפי' שם רש"י ולבסוף אמר הדרי בי ר"ל דבכל נזקין לא משגיחינן כלל על ההתחלה. לכך הקשה הרא"ש הא אמרינן לעיל דבתר מעיקרא אזלינן אלמא דהתחלה אצלינו הוא העיקר בנזקין וא"כ הכא דהתחלת הצרורות היתה בפטור ואמאי חייב הא לא עשתה אלא חצי זריקה ולא מצינו שחייבה התורה על חצי זריקה. ואף חציה לא עשתה דהא התחלה הוא העיקר ועד כאן לא כתבו התוס' דבצרורות לא אזלינן בתר מעיקרא אלא דווקא שכל הצרורות היו בחיוב רק לענין שיהי' כגופא לחייבו תיכף אף אם שברה ע"י אחר בזה לא אזלינן בצרורות בתר מעיקרא אבל היכא דההתחלה היתה בפטור א"כ לא עשה מעשה שלם בזה בודאי פטור וגם מהפשיטות של ר' זירא דאמר הדרי בי היינו שבכל מקום הסוף הוא העיקר אף בזרק כלי מר"ה לרה"י כדאי' באמת בירושלמי לכך הקשה הרא"ש שפיר ומכש"כ דאתי שפיר טפי לפי' ר"ת שם בכתובות דר' ירמי' גופא סבר דאף במקום שהצרורות גופא עשו פעולתם לא אזלינן בתר מעיקרא ע"ש בתוס' וא"כ ר' ירמי' לשיטתו ע"כ אין מסתפק אי אזלינן בתר מעיקרא דהא הוא בעצמו סובר דלא אזלינן בתר מעיקרא רק עיקר הספק שלו הוא אם בעינן גם ההתחלה בחיוב או לא וע"ז השיב לו ר' זירא דלא בעינן לכך הקשה הרא"ש באמת אמאי לא בעינן התחלה הא חזינן לעיל דהתחלה הוא העיקר והיא קושיא גדולה לכך תירץ דכאן גילה התורה וביער בשדה אחר דאף דבכל מקום בעינן התחלה ג"כ בחיוב מ"מ לענין חילוק רשויות לא משגחינן בהעקירה רק בההנחה שיהי' בחיוב משום גזירת הכתוב ונפק"מ בזרקה כלי מר"ה לרה"י נמי חייבת משא"כ אם הי' הכל ברשות אחת אז אזלינן בתר מעיקרא. ועיי' לעיל בפ"ק בדברי הרא"ש סוף סי' י"ז והשתא מתורץ הכל והדברים ברורים למבין וגם לפי דברי הט"ז בסי' ש"ץ ג"כ אין ראי'. ועיי' במה"פ בירושלמי שם ותראה שגם אין ראי' מדברי הרא"ש היוצא לנו לדינא שאם לא היו מצילין בענין שיהי' יאוש בעלים אז לכ"ע פטור ואם היו מצילין אז חייב המשבר ולא יכול לטעון אולי בלאו הכי נשבר משום דבחץ לא אזלינין בתר מעיקרא כנלע"ד:

שאלות ותשובות

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה