שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
חושן משפט · סימן פו
ע"ד שביום השוק שכר אחד מחבירו רפת להעמיד שם סוסו ובעל הסוס קשר סוסו במסירה חלושה וע"י זאת ניתק החבל והסוס דרך הילוכו שבר כל יי"ש המונה שם ועתה תובע מבעל הסוס דמי הזיקו ובעל הרפת תפוס ועומד ממעות בעל הסוס:
תשובה אמרינן בב"ק דף י"ד בארבע כללות שהיה אומר ר"ש בן אלעזר בניזקין ואחת מהם הוא חצר השותפין לזה יש רשות להניח בו פירות ולזה יש רשות להכניס שם שוורים דהא הכא נמי כיון דבעל הרפת נתן לו רשות להכניס שם סוסו ממילא הא נעשה רשות שלו לענין שוורים כמו שכתבו הראשונים והנמוק"י שם דהא דאמרינן שהוא רשות של זה וזה לא תוקמא שיהי' דוקא קנוי לו קנין עולם אלא אפילו אם הוא רק בידו בשאלה לפי שעה נמי הוי רשותו ובגמרא שם יש בזה חלופי גירסאות כי לפי גירסא דידן איתא דבחצר המיוחדת לזה לשוורים ולזה לפירות חייב בו על השן ועל הרגל אמנם התוס' הקשו שם על גירסא זו דכיון דמיירי בחצר המיוחד לזה ולזה לשוורים ולפירות לחד א"כ אמאי חייב בו על השן ורגל הא כיון שיש לו רשות להכניס שם שוורים שלו הרי לא הוי בכלל וביער בשדה אחר דהא האי שדה דידיה הוא והלכך גרסי לא לזה ולא לזה לשוורים אלא לפירות הוא דחד ולכך שפיר חייב בו על השן והרגל אמנם הנמוק"י בב"ק שם מיישב הגירסא הישינה וכתב דמיירי שהתנו ביניהם דכל זמן שיש שם הפירות אין לזה רשות להכניס שם השוורים והיש"ש שם כתב דלא צריכין לזה אלא אפילו סתמא נמי אמרינן דכיון דהחצר הוא לזה לשוורים ולזה לפירות אמרינן דהוי כמו שהתנו בפירוש שכל זמן שזה יכניס שם הפירות אין רשות לזה להעמיד שם השוורים רק כל אחד מהם ישתמש בו בזמן מיוחד והלכך הוי שפיר בכלל וביער בשדה אחר נמצא לפי שיטת הנמוק"י כל דלא היה ביניהם תנאי מפורש פטור בעל השור ואינו חייב אלא דוקא אם התנו בפירוש שכל זמן שיהיו פירותיו של חבירו שם אין לו רשות להכניס שם בהמתו ובזה בודאי גם התוס' מודה דבעל השור חייב דהא קי"ל כל תנאי שבממון קיים ומה דמתקן הגירסא הישינה הינו משום שדוחק הוא לדעתם לפרש הגמרא דמיירי דוקא בכה"ג אבל לענין דינא אינן חולקים על הנמ"י אבל לדעת היש"ש דסתמא נמי כמו שהתנו דמי אז בוודאי ע"כ חולקים התוס' על סברא זו דאל"כ אמאי מחקו לגירסא דידן מכח שיש לו רשות לבעל השוורים להעמיד שם שורו הא לדעת היש"ש באמת כן הוא דבעת שזה מכניס פירותיו אין בעל השור רשאי להכניס שם שורו והנה בח"מ ס' שפ"ט איתא סתם דחצר המיוחד לזה לשוורים ולזה לפירות חייב בו על השן ורגל ואינו מבואר שם אי מיירי בתנאי מפורש או אפילו בלא תנאי וכדעת היש"ש אמנם הט"ז מפרש דהש"ע מיירי שהיה תנאי מפורש דכ"ז שיש לזה הפירות אסור להכניס שם השוורים וכדעת הנמוק"י ע"ש לפי"ז בנ"ד נמי כיון שלא היה ג"כ תנאי מפורש לזה רק שכר סתם להעמיד שם סוסו וע"י כן נעשה הרפת לזה לשוורים ולזה לפירות ומאחר דהשותפות נעשה בלא תנאי ממילא לדעת הנמוק"י והט"ז פטור הוא על השן ועל הרגל ואפילו לדעת היש"ש דמסתמא נמי הוי כמו שהתנו מ"מ בנ"ד מאחר שהפירות של הבעה"ב היו מונחים שם בעת העמדת הסוס והבעה"ב ידע מזה הרי ממילא נתרצה לזה שיהיו יחדיו השוורים והפירות הלכך פטור בו על השן ורגל כן היה נראה לכאורה:
אמנם כד מעיינין בה שפיר נראה דהראשונים חולקים בזה על סברת התוס' והנמ"י וסברי דחצר המיוחד לזה לשוורים ולזה לפירות חייב בו לעולם על השן והרגל ואף אם לא היה בזה שום תנאי בעולם משום דסברי דגם בכה"ג חצר הניזק הוא דהא הרא"ש בב"ק פ"ק סי' י"ת כתב על הא דאמרינן התם דפרה שהזיקה טלית והטלית הזיקה ג"כ פרה זו דשמינן מי הזיק יותר כתב דיכול להיות שהי' ההיזק הזה בפעם אחת כגון בחצר המיוחדת לזה לשוורים ולזה למטלטלים דאז לא מצי למימר לו תורך ברשותי מאי בעי דהא מיוחד לשוורים ג"כ ומ"מ לגבי רגל כיון דאין מיוחדת למטלטלים אלא לחד חצר הניזק קרינן בו ע"כ והיינו שהרא"ש רוצה לתרץ בזה קושית התוס' שם שהקשו דכאן משמע דנעשה ההיזק של הפרה והטלית בפעם אתת והיכי מצי איירי זאת והא חיוב של טלית שהוא משום בור ע"כ מיירי דוקא בר"ה וחיוב ש פרה שהוא משום רגל הא בעינן דוקא שיהי' בחצר הניזק ואי אפשר להיות הכל בפעם אחת וניחא לו דבאמת מיירי בפעם אחת רק דמיירי בחצר המיוחדת לזה לשוורים וכו' והשתא אי נימא כסברת התוס' והנמ"י או אפילו כסברת היש"ש הא הדרא קושית התוס' לדוכתא דבאיזה זמן נעשה היזק זה אם בעת שמיוחד למטלטלין הרי אז פטור הוא משום בור ואם בשעה שמיוחדת לשוורים הרי אז אין בו החיוב של רגל אלא ע"כ דהרא"ש סובר דלא תלוי זה בזה כלל רק מאחר דאין לזה רשות להניח שם פירות שלו רק לחבירו ממילא לגבי דידיה קרינן בו וביער בשדה אחר וחייב בו על השן והרגל אף שיש לו רשות להכניס שם שורו והיינו מטעם משום דלגבי דבר הניזק דהוא הפירות הא באמת שדה אחר הוא דהא אין לו רשות להניח שם פרותיו וגזירת הכתוב הוא דכה"ג שדה אתר קרינן בו וכן מצאתי להדיא סברא זו בפ"מ בירושלמי שם ועיי"ש במה"פ שהאריך בזה וכסברת הרא"ש ממש מוכת ג"כ להדיא בחידושי הרשב"א בב"ק ד' ו' בד"ה הוא דאמר וכו' שתירץ שם קושית התוס' בד"ה שור יוכיח שכן ברשות שהקשו הא למאן דאית ליה דתני שור לרגלו שע"ז אינו חייב אלא בחצר הניזק דוקא והתם הא אין לו רשות להכניס שם שורו וא"כ הרי גם שור הוא שלא ברשות ותירץ הרשב"א דמיירי בחצר השותפין המיוחד לפירות לחד מניהו ולזה ולזה לשוורים וכמאן דגרסי הכי לקמן וכו' ע"ש והשתא אי נימא דמיירי דוקא בתנאי דבשעה שזה ישתמש בו לא ישתמש בו האחר א"כ מה זה תירץ דממנ"פ היכא מיירי אי מיירי דבשעה שיש לו רשות להעמיד שם שורו הרי אז אין לו רשות לבעל הפירות ופטור בעל השור עליהם ואי מיירי דהיתה בעת שיש לו רשות לבעל הפירות להניח שם פירותיו א"כ הרי הדר הוי לו שור שלא ברשות כקושית התוס' אלא ע"כ שסובר דלא כהנמ"י אלא דאף כה"ג הוי לו חצר הניזק (ודברי הרשב"א צ"ע דהא בזה האופן דהוי שור ברשות משכחת נמי בור ברשות כמו שכתב הרא"ש לענין פרה שהזיקה טלית שהיא ג"כ בור וא"כ מאי קאמר התם מה לבור שכן שלא ברשות הא בזה האופן ממש שנמצא שור ברשות כגון בחצר המיוחדת וכו' משכחת נמי בור ברשות וצ"ע) וגם נראה דעד כאן לא כתב הנמ"י דמיירי שהתנה בפירוש אלא דוקא לשיטת הרי"ף משום דלדעת הרי"ף מוכרח לומר כן כמו שאבאר משא"כ לשיטת רוב הפוסקים אין מוכרח לומר כן והיינו משום דהרי"ף כתב, בריש ב"ק דהיינו טעמא דרגל דפטור בר"ה הוא משום דאורחיה דבהמה להלוך בר"ה ואי אפשר לשומרה שלא תזיק דרך הילוכה וכתב ע"ז הרא"ש הא דצריך הרי"ף לתפוש טעמא ע"ז ולא אמר סתם דפטור מטעם דהוי בגזירת הכתוב דכתיב וביער בשדה וכו' ולא ברשות המזיק משום דנפק"מ כגון אם היה מונח עץ ארוך בר"ה ומקצתו ברה"י ודרסה בהמה עליו בר"ה והזיקה ברה"י דפטורה ג"כ מטעמא דאורחיה וכתב בשלטי גבורים דמהאי טעמא נמי השמיט הרי"ף הא דאמרינן בפ' כיצד הרגל שאם התיזה הבהמה בר"ה והזיקה ברה"י דחייב משום רגל היינו נמי מהאי טעמא דאזיל לשיטתו שסובר דכ"מ שיש להבהמה רשות להלוך אפילו אם נעשה גוף הנזק ברה"י אפ"ה פטור ע"ש והיש"ש כתב דבהתיזה בר"ה חייב אף להרי"ף וכן ראיתי בספר נחלת דוד שמחלק ביניהם בחילוקים דקים וחלשים ע"ש אבל מה אעשה כי מדברי הראשונים מבואר להדיא דעץ ארוך והתיזה בר"ה שניהם שוים כי כן מבואר להדיא ברבינו ירוחם נתיב ל"א וז"ל ובעץ ארוך חייב דהא התיזה בר"ה והזיקה ברה"י נמי חייב עכ"ל הרי משמט דחד דינא אית להו וכן בסמ"ג מ"ע ס' ס"ו לפי מה שביאר שם הגאון ר' העשיל מקראקא ג"כ סבר דהתיזה בר"ה שוה ממש לדין של עץ ארוך וכדעת הש"ך וכן הוא בפנ"מ בירושלמי ע"ש והינו טעמא משום דהרי"ף סובר דכל שהבהמה הולכת ברשות פטור והלכך שוב אין נפק"מ בין עץ ארוך ובין התיזה דהא שניהם ברשות הם:
ומה שמקשה הפלפלא חריפתא על שיטת הרי"ף מאחר דלדידיה דתלי הכל אם יש לו רשות להלוך שם או לא א"כ היאך פסק בפ"ק שאם שור של ראובן אכל פירות של שמעון המונחים ברשות של יהודה פטור משום דאין זה נקרא וביער וכו' הא שם אין לו רשות להלוך ע"ש לדעתי לא קשה מידי להרי"ף משום דבזה גם הרי"ף מודה דזה לא נקרא וביער וכו' כיון שהוא אינה של ניזק אלא של אחרים לגמרי בזה בודאי לא חיבתו התורה רק שהרי"ף מוסיף שאף ברשות הניזק לגמרי מ"מ אם יש לו רשות ואורחיה לילך שם נמי פטור אבל לחייבו מהאי טעמא אף ברשות שאינה כלל של ניזק זה וודאי אין סברא וכה"ג תירץ הוא עצמו בפ"ש סי' כ"ג אבל מה שתירץ בפ"ק דלכך פטור בהניח הפירות ברשות שאינו לא של המזיק ולא של הניזק משום דהוי אבידה מדעת שמא יאכלם שורו של הנפקד זה לא נראה לי כלל משום דכל דנימא דרשות של אחרים נקרא נמי שדה אחר רק שפטור משום אבידה מדעת א"כ גם לענין קרן היה לו להיות פטור מהאי טעמא דהא אם יזיק לו שור של בעה"ב נמי יהיה פטור מטעמא דמצי אמר ליה תורך ברשותי וכו' כדאיתא בש"ס וזה הא וודאי אינו דהא כתב שם הרא"ש דלענין קרן חייב כה"ג ומשמע שם מדבריו דכן הוא ג"כ דעת הרי"ף ע"ש אלא ע"כ שזה לא נקרא שדה אחר משא"כ בלזה לשוורים ולזה לפירות אז לענין פירות הוי ממש שדה אחר אליבא דהרי"ף כמו שכתב שם הרא"ש משמו ע"ש ופשוט הוא ולפי"ז הא קשה דמאחר דשיטת הרי"ף הוא דכל, מקום שיש לו רשות להלוך שם וגם אורחיה לילך שם אז אף אם הביעור היה בשדה אחר מ"מ פטור משום דאורחי' לפי"ז ה"נ מאחר דהחצר מיוחד לשוורים הא וודאי יש לו רשות להלוך שם וגם אורחיה לילך שם וא"כ אמאי חייב הא היינו ממש הדין של עץ ארוך שכתב הרא"ש או האי דינא של התיזה בר"ה והזיקה ברה"י לדעת הש"ך שכ"ז פטור הוא לשיטת הרי"ף ומחמת קושיא זו מוכרח הנמ"י להעמיד האי דינא דחצר המיוחד לזה לשוורים ולזה לפירות אליבא דהרי"ף דע"כ מיירי דהיה תנאי מפורש ביניהם דבעת שיהיו שם הפירות אין לחבירו רשות להניח שם שוורים שלו הלכך הוי להו להשוורים שלא ברשות ומש"ה חייב מטעם וביער בשדה אחר משא"כ לדידן דקיי"ל שאף במקום שהוא הולך ברשות כגון בעץ ארוך המונח בר"ה או בהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י נמי חייב וקרינן בו וביער בשדה אחר ולא משגחינן במה שהוא הולך ברשות או דאורחיה הוא שלא חלקו בזה שוב לא קשיא כלל אמאי בלזה לשוורים ולזה לפירות חייב בעל השור על השן ורגל הא הולך ברשות הוא דהא קיי"ל בשני שותפין בחצר דהאי לנפשיה קא עיל ובשעה שזה משתמש בו אמרינן דנעשה אז כולו שלו ואין חבירו יכול לדחותו עיין בהר"ן דנדרים פ' השותפין ואפילו בחצר של שכירות כתב ברא"ש בפ"ק דפסחים ס' ד' דכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו של השואל הוא וכן כתב הרשב"ם בב"ב דף פ"ה שרשות הנפקד שהחפץ מונח בו הוי רשות המפקיד בשעה שהחפץ מונח בו ומכל שכן בשותפין ממש ע"ש נמצא לפי"ז הוא חצר הניזק ממש והוה בכלל וביער וכו' דהא בשעה שהחפץ מונח שם מקום אחר הוא לגבי המזיק רק שאתה רוצה לפוטרו משום דהוא הולך ברשות והא לדידן זה חייב דלא גרע מעץ ארוך והשתא אתי נמי שפיר מה שהטור והש"ע השמיטו ולא הזכירו כלל דמיירי שהתנו זה על זה כמו שפירש הנמו"י היינו משום דאזלי לשיטתם שהם מחייבים בעץ ארוך הלכך הכא נמי חייב בכל ענין ודברי הנמו"י הם אזלי רק אליבא דהרי"ף ודלא כהט"ז שמפרש גם דברי הש"ע כהנמו"י כנ"ל ברור:
אמנם זאת גופא יש להבין מנ"ל להרי"ף לדרוש טעמא דקרא מנפשיה דטעמא דרגל שפטור ברה"י הוא משום דאורחיה לילך שם ומטעם זה פטור נמי בעץ ארוך המונח ברה"ר מנ"ל דילמא אין זה רק גזירת הכתוב משום דבעינן דוקא וביער בשדה אחר ובכל אופן שיהי' הביעור אפילו ברשות כגון בעץ ארוך המונח בר"ה מ"מ כל שאין לו רשות לילך ברה"י חייב וכן הקשה הש"ג שם ונראה לי כי הרי"ף הכריח זאת מהא דלקמן דף י"ט דאמרינן התם היתה לו קופתו מופשלת מאחוריו דאם הוא באופן שהבהמה יכולה לאכול משם פטורה אבל אם מונח עליו בגובה במקום שאינה יכולה לאכול משם אלא דוקא ע"י קפיצה חיבת ופירש רש"י דהטעם הוא שאז חייבת משום קרן בר"ה דכיון שאינה אוכלת רק ע"י קפיצה משונה הוא ע"ש אמנם הרי"ף לא ניחא לו לפרש כן דא"כ בשאר בע"ח שדרכן לאכול דוקא ע"י קפיצה מה איכא למימר הא לדידהו אורחיה הוא לכך מפרש הרי"ף שם דלעולם החיוב הוא משום שן ואף דשן בר"ה פטור הוא מ"מ סובר הרי"ף דכל מה שמונת על כתפו של אדם או ע"ג בהמה בענין שאינה יכולה לאכול אלא ע"י קפיצה דוקא הוי בכלל רה"י דהא כתפו של אדם או גב הבהמה הוא רשותו ממש שהניח שם חפציו דהוי בכלל וביער וכו' דזה נקרא חצר הניזק ממש רק אם הניח על כתפו או ע"ג הבהמה בענין שיכולה לאכול דרך הילוכה אף בלא קפיצה פטור משום דאורחה לאכול שם עיין ברא"ש שם וקשה לו להרי"ף הא בעלמא קיי"ל דכל מה דמונח ע"ג בהמה שלו הוי בכלל חצירו כמה דאמרינן בפ"ק דב"מ דמטלטלים המונחים ע"ג בהמה ניקנים הם בקנין חצר אי לאו משום דהוי חצר מהלכת וכן הא קי"ל דידו של אדם או כתפו חשיב רשותו ממש לכל דבר כמו שכתבו התוס' בב"ק דף פ"ט דבידו לא בעינן הגבהת שלשה משום דקני לו בתורת חצר עין בנה"מ סי' קצ"ח ובאמת כן מבואר הוא בירושלמי ריש פרק כ"ה אמר ר' אמי כשהיה הכלי נתון בידי אדם וכו' ומפרש הפנ"מ שם משום דידו של אדם הוי חצר הניזק ע"ש ולפי"ז קשה דאם נאמר דהא דחייבה התורה בחצר הניזק הוא רק גזירת הכתוב לחוד מטעם דבעינן וביער בשדה אחר א"כ למה פטורה היכא דיכולה לאכול בלא קפיצה הא מ"מ ברשות הניזק אכלה אלא ע"כ דהיינו טעמא משום כיון דהבהמה יכולה להגיע שם ולאכול בלא קפיצה ממילא הרי אורחה הוא לילך שם ולאכול וכל כה"ג אף אם הביעור הוא בשדה הניזק נמי פטורה ומזה הוכיח האלפסי הדין שלו ג"כ לענין עץ ארוך כן נראה לי בזה ברור:
וקצת מזה ראיתי ג"כ בספר יש"ש שם והשתא צריכין להבין לדידן דבהא דקופצת מפרשינן כפירוש הרי"ף דהחיוב היא משום שן ולא כרש"י דהחיוב הוא משום קרן כדאיתא להדיא בסי' שצ"א וא"כ לפי"ז ע"כ גם אנן מוכרחין אנו לומר שאף שהבהמה הזיקה בר"ה שפטור על השן מ"מ כיון שמונחת ע"ג בהמה של חבירו אף שגם היא הולכת בר"ה מ"מ דמי זאת לחצר הניזק וע"כ היינו מטעמא דכתפו של חבירו או ע"ג בהמה של חבירו חשוב הוא כחצר הניזק לפי"ז הא דפטורה אם אכלה ממה שמונח ע"ג במקום שהיא יכולה להגיע שם בלא קפיצה ע"כ הטעם הוא משום דאורחיה להלוך שם כמו שכתב הרי"ף וא"כ קשה מ"ש זאת היכא דיכולה להגיע בלא קפיצה שהיא פטורה אף בחצר הניזק משום אורחיה ובין חצר המיוחדת לזה לשוורים ולזה לפירות שחייב על השן אף בלא הסברא דתנאי כמו שהוכחנו לעיל הא אידי ואידי חצר הניזק הוא ונ"ל שזה באמת הוא דעת הרמ"ה בטור סי' שצ"א שפסק שם כל שאכלה מע"ג בהמתו של חבירו או מע"ג קופתו המופשלת לו מאחוריו אפילו אם הם בר"ה חייב אף היכא דאיכא בלא קפיצה אבל אם אכלה מה שמונח סתם ברה"ר אז יש חילוק שאם אינן יכולין להגיע שם רק דוקא ע"י קפיצה משלם נזק שלם ואם לאו אינה משלמת רק מה שנהנית ע"ש והיינו משום דפסק כאילפא שם דכל מה שמונח ע"ג בהמתו של חבירו כחצר הניזק ממש דמי והלכך ממילא שוב אין חילוק דבכ"מ שמונח אפילו אם מגיע שם בלא קפיצה מ"מ לא גרע זאת מלזה לפירות ולזה לשוורים דחייב על השן ורגל אף שיש לו רשות להלוך שם וגם אורחיה הוא ומה שכתב דבר"ה בעינן דוקא קפיצה הכוונה הוא שהניחו בר"ה במקום גבוה כמו איצטבא וכה"ג והלכך אמרינן דכיון שאין הבהמה יכולה לאכול אלא ע"י קפיצה אז ע"י כן נעשה רשותו ונקרא רה"י משא"כ היכא דיכולה לאכול משם אף בלא קפיצה הא כה"ג כיון שאין לו רשות להניח שם נחשב הוא כר"ה משא"כ היכא שהניח ע"ג בהמתו כיון דהוה רשותו שלו לגמרי בזה בודאי אין חילוק וחייב בכ"מ שמונח כן הוא כוונתו:
וראיתי בנמו"י בפ' כ"ה שכתב וז"ל משום דבהמתו לאו רשות הניזק לגמרי הוא אבל ברשות הניזק גמור חייב וכדתנן מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ע"כ והיינו כי רצה לתרץ קושיתו אבל אינו מובן כ"כ דבמה אין זה רשות הניזק לגמרי דהא בהמתו דינו כחצירו לכל דבר וצריכין לחלק לדעתם דאע"ג דמה שהוא ביד האדם או ע"ג בהמה הוא חצירו של חבירו מ"מ הא הרשות הרבים עצמו הוא אינו שלו הלכך אמרינן לו דלאו כל כמיניה להעביר החצר שלו בר"ה שהוא רשות שאינו שלו לגרום עי"ז היזק לאינשי לחייבם לשלם ונתנו החכמים חילוק בדבר שאם הוא באופן שאין הבהמה יכולה לאכול אם לא ע"י קפיצה דוקא אז נתנו לו רשות להניחם שם ולהעבירם ברה"ר וממילא אם אכלה בהמה מהם חייבת בשביל חצר הניזק משא"כ אם אינו כה"ג רק שאפילו בלא קפיצה נמי יכולה להגיע שם ולאכול הגם שמה"ח אף כה"ג חצר הניזק הוא מ"מ הא אין לו רשות להביא שם חצירו לחייבו לאחרינא כן צריכין לחלק לדעתם ואולי גם כוונת הנמ"י כן הוא רק שקיצר היוצא לן מזה שדין זה ממש הדין של חצר המיוחד לזה לשוורים ולזה לפירות ולשוורים ולא היה תנאי ביניהם שבשעה שזה מעמיד שם השוורים לא יהי' רשאי חבירו להניח שם הפירות וכיון שהונחנו שדין זה הוא פלוגתא דרבוותא ממילא כיון דבעל הרפת הוא מוחזק יכול לומר קיי"ל דחייב אתה לשלם לי אמנם כ"ז באופן שבעל הרפת לא קיבל עליו שמירות ופשוט הוא כנלע"ד: