אור ברסלב
שות אבן שתיה חושן משפט › סימן פה

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

חושן משפט · סימן פה

סימן פד

נשאלתי באם נתן הגזלן לאחר יאוש החפץ שגזל לאחר במתנה ע"מ להחזיר אם נחשב זאת השינוי רשות או לא כיון שלא נתן לו במתנה גמורה:

הנה לכאורה משמע דגם זה הוי שינוי רשות וראי' לזה מהא דאמרינן בב"ק דף ס"ח בגנב ומכר דמשלם דו"ה שאם מכר לשלשים יום אינו משלם תשלומי דו"ה משום דמקשינן דומיא דטביחה שאינה חוזרת אף מכירה נמי שאינה חוזרת משמע דאי לאו דרשה זו היינו אומרים שאף אם לא מכר רק לזמן ע"מ להחזיר אח"כ נמי הוי נחשב זאת למכירה לענין תשלומי דו"ה ודעת התוס' בב"ק דף ע"ו ד"ה השתא וכו' דאף אם נאמר דגנב והקדיש אינו חייב בדו"ה מ"מ לענין שינוי רשות היכא דגנב ואח"כ הקדיש נחשב זאת לשינוי רשות ע"ש הרי מבואר דיותר בקל נחשב שינוי רשות לענין קניה יותר מלענין חיוב תשלומין של דו"ה ממילא כיון דמוכח שם ד' ס"ח דאי לאו קרא היינו אומרין דמכירה לזמן הוי מכירה אף לענין דו"ה לפי"ז לענין קונה בשינוי רשות דליכא מיעוטא בוודאי מכש"כ דנחשב זאת למכירה הרי מבואר דאף מכירה שהיא רק לזמן נמי נחשב מכירה ושינוי רשות וכן מצאתי בספר שעה"מ סי' שנ"ו שמביא ג"כ דכיון דהקדיש אף דלא מהני לענין תשלומין דו"ה מ"מ מהני לענין דהוי שינוי רשות א"כ אפשר דמכירה לזמן או ע"מ להחזיר נמי מהני ע"ש. אמנם לדעתי אין מזה ראיה כי כל זה הוא רק אם נאמר דמכירה או מתנה לזמן דמי לע"מ להחזיר וכמו שבאמת כן הוא דעת הב"ח בח"מ סי' שמ"ו אבל לכאורה נראה שיש חילוק ביניהם והוא דבתוס' עירוכין דף למ"ד הקשו שם דאמאי בפ"ק דב"מ בעובדא דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר מעשר שאני עתיד למוד נתון לר' יהושע ומקומו מושכר לו ואמרינן בתוספתא דקבלו שכר זמ"ז ואמאי לא הקנה להם המקום ע"י קנין סודר במתנה ע"מ להחזיר ותירצו משום דמתנה ע"מ להחזיר אינה רק טו"ה דאינה נקנה בחליפין ע"ש והקשה ע"ז הקצות בסי' קצ"ה הא עיקר קנין חליפין ילפינן זאת מגואל ובועז דכתיב ושלף איש נעלו שהקנה לו עי"ז השדה והא התם ירושה הוי דחוזרת ביובל דהא בזמן היובל הוי ומתרץ הנה"מ דהתם שאני כיון דהמוכר שדהו אפילו בזמן היובל מ"מ רשאי הלוקח לחפור בו בורות ולהרוס ולבנות כרצונו הלכך הוי כמו קנין הגוף ע"ש ומשום הכי שפיר נקנה בחליפין והקשה לי רב גדול אחד דהא מבואר בירושלמי גיטין סוף פרק השולח דבמוכר שדהו בזמן היובל ג"כ אין רשאי הלוקח לחפור בה בורות (ובודאי לא גרע הקונה בזמן היובל לקונה לזמן דהא שניהם לא הוו רק קנין לזמן) ודלא כהנה"מ ולכאורה קושיא אלימתא היא זו והשבתי הא מדברי הרמב"ם מוכח דהמוכר שדהו בזמן היובל רשאי לקלקל גוף הקרקע כי כן מבואר הוא ברמב"ם פרק כ"ג מהל' מכירה וכן הוא בש"ע ח"מ סי' ר"ב שהקונה קרקע לזמן קצוב רשאי הלוקח לחפור בו בורות ובודאי לא גרע הקונה בזמן היובל לקונה לזמן דהא שניהם לא הוי רק קנין לזמן והיינו כסברת הנה"מ שם מיהו דברי הרמב"ם גופא אפשר לתרץ דבאמת אינו חולק על הירושלמי וסובר ג"כ דהמוכר שדהו בזמן היובל אינו רשאי לחפור בורות והא דבמוכר לזמן קצוב כתב דרשאי לחפור אפשר דזה למד מהירושלמי הזה והיינו מדאיצטריך לענין יובל האי קרא ושב לאחוזתו דילפינן מזה שאין רשאין לחפור מכלל דבעלמא דומיא דיובל היינו היכא שמוכר לזמן קצוב כיון דהתם ליכא גזירת הכתוב בוודאי רשאי לחפור אמנם מדברי המ"מ והכ"מ מבואר דהרמב"ם סובר דגם ביובל רשאי לחפור ע"ש וזה הוא היפך הירושלמי:

והלכך נראה לי דאפשר לומר שדעתם דהרמב"ם סובר שאין הלכה כהירושלמי בזה משום דהא מהירושל' דפ' השולח משמע דדוקא אם קנין פירות כקנין הגוף אז יש לו רשות לחפור אבל בלא"ה לא דהא אמר לו על דעתך דקנה קרקע והיינו דמשום דקנין פירות הוא כקנין הגוף יחפור בו בורות וכו' וכמו שכתבו שם המפרשים ואילו בש"ס דילן בב"ב דף נ' בהא דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו דפריך פשיטא כיון דקאכיל פירא היכא הוי חזקה ואוקי רבא דמיירי בחפר בה הבעל בורות דה"א כיון דאין הבעל רשאי לחפור בה בורות להוי חזקה קמ"ל דלא משום דאפי"ה אשתו אינה מקפדת ורב יוסף מוקי התם באוקימתא אחריתא ופסק הרמב"ם והרא"ש ושא"פ דלא כרבא כמו שביאר המ"מ דבריו בהל' טוען פרק י"ד והיינו משום דבאמת גם הבעל רשאי לחפור בורות בנכסי אשתו כמו שפסק להדיא הסמ"ע בסי' רי"ב ס"ק י"ג והא התם קנין הבעל בנכסי מלוג הוא רק קנין פירות לחוד כדאיתא בגיטין דף מ"ז וגם אנן קיי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כדאיתא ביבמות דף ל"ו הרי מבואר מש"ס דילן דאף היכא דלית ליה רק קנין פירות לחוד נמי רשאי לחפור והלכך לפי"ז ע"כ צריכין לומר דהירושלמי אזיל אליבא דרבא אבל אנן קיי"ל כרב יוסף ומשו"ה שפיר פסקו הפוסקים דגם במוכר בזמן היובל רשאין לחפור ואף דבירושלמי שם ממעט תפירות בורות מושב אל אחוזתו י"ל ג"כ דהרמב"ם והפוסקים סומכין על גמרא דידן בעירוכין דף י"ד דדרשינן ושב אל אחוזתו פרט לאילנות או למה דדרשינן בת"כ לרבות אשה שגם היא ישנה בדין יובל או לאידך דרשה דאיתא התם:

ובזה מתורץ מה שהקשה לי קצת לשיטת הרמב"ם דהא בירושלמי שם משמע דהבאת ביכורים תלי אם יש ל זכות בגוף הקרקע או לא דהא אמר התם על דעתין דקנה קרקע מביא וקורא יהיה רשאי לחפור וכו' ואם כן לפי"ז יש להקשות להרמב"ם דפסק בהלכות שמיטה פרק י"א דהמוכר שנים קצובות בין לארבעים שנה או לשתי שנים אין בו דין חזרת יובל וגם הוא סובר דהמוכר קרקע לשנים קצובים רשאים לחפור בו בורות לפי"ז היאך קאמר בגיטין דף מ"ח אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו וכו' משום דלא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון והא כיון דמבואר בירושלמי דכל היכא שיש לו רשות לחפור בורות אז מביא ג"כ ביכורים וכיון דהרמב"ם סבר דהיכא דמכר לזמן קצוב אז רשאי לחפור בו ג"כ בורות וא"כ הא מצי לאשכוחי דמייתי בכורים כגון שמכר או שחלקו לארבעים שנה או פחות שאז רשאי לחפור בו וממילא מביא ג"כ ביכורים כדאי' בירושל' אבל לפי מה שביארתי ניחא משום דהתם בעל המימרא בגיטין שם דאינו מביא רק חד בר חד הוא רב יוסף והוא אזיל לשיטתו בב"ב שם שסובר דאין זה חלי בזה ואף בעל בנכסי מלוג של אשתו שהוא אינו רק קנין פירות לענין ביכורים כדאיתא בש"ס ואפ"ה סובר שרשאין לחפור לפי פירש הרמב"ם פרק י"ד מטוען:

ובזה יש לתרץ מה שהקשה הפ"י גיטין דף מ"ז על הא דאמר ר"ל מביא ואינו קורא מ"ט קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דא"כ אמאי מביא כלל דכה"ג מקשה הש"ס בפ' הספינה לר"מ באילן אחד ולרבנן בשני אילנות דאין לו קרקע דמביא ואינו קורא ופריך אמאי מביא ומסיק שם דמספקא להו אם יש ליה קרקע או לא והכא אליבא דר"ל אי אפשר לומר דמספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא דבפרק י"נ משמע להדיא דר"ל פשיטא ליה ועוד וכו' ע"ש ולפי שיטת הרמב"ם ניחא דהא לענין מצות הבאה עצמה כתיב אשר תביא מארצך והכא הארץ היא שלו לעשות בה כרצונו כדאמרינן בגיטין דף מ"ח דבשביל סברא זו לחוד ג"כ נקראת הארץ שלו ע"ש ומ"מ אינו קורא דלענין קריאה הא כתיב עוד קראי פרי האדמה אשר נתת לי ורבינן מזה דלענין קריאה בעינן דוקא שיהי' שלו ממש ועיי' ב"ב ד' כ"ז תוס' ד"ה לא בתירוץ א"נ ע"ש משא"כ היכא דלא קנה רק אילנות שפיר קשה אמאי מביא הא בזו לא שייך לקרות אפי' מארצך כיון דאין לו כלום בהקרקע ואין להאריך:

והשתא מתירץ נמי הקושיא מבועז ומגואל מה דמהני התם קנין חליפין משום דיובל שאני כיון שיש לו רשות ג"כ לקלקל השדה הוי לענין זה כמו קנין הגוף שנקנה בחליפין:

היוצא לנו מזה שמכירה או מתנה לזמן עדיף ממכירה או מתנה ע"מ להחזיר בשני דברים חדא דבמכירה לזמן רשאי לקלקל הקרקע וקונה ג"כ בחליפין וקרינן ביה שפיר וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה וגו' מה שאין כן בע"מ להחזיר הא אין רשאי לקלקל הדבר הניתן לו וגם אינה רק טו"ה לחוד שאינו נקנה בחליפין לפי"ז הא אין ראי' כלל מהא דב"ק שהבאתי משום די"ל דהא דבעינן קראי למעוטי מכירה לזמן מתשלומי דו"ה היינו דווקא במכירה לזמן שהיא בלא תנאי דנחשב כמכירה לענין שרשאי לקלקל לבנות ולהרוס בתוך הזמן הלכך אי לאו מיעוטא דמקשינן לטביחה מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה נמי שאינה חוזרת הוי אמינא דנחשב למכירה אבל בע"מ להחזיר לא בעינן כלל קראי משום דבלא"ה כיון שאין רשאי לעשות בה שום דבר וגם לא הוי רק טו"ה לא נקרא מכירה ומתנה כלל וממילא לא הוי נמי בכלל שינוי רשות:

מיהו דבר זה יש לדחות די"ל כי לעולם מכירה לזמן דמי ממש בזה לע"מ להחזיר והוא כי י"ל דקושית הקצות על התוס' דערכין אינו מתורץ עדיין בהחילוק שכתבנו כי קשה בעיני לומר שנעלם מהקצות דברי הרמב"ם שמכירה לזמן עדיף בזה מע"מ להחזיר ובפרט כי הוא בעצמו הביא דברי הרמב"ם הללו בסי' שמ"ו והלכך נראה דהוא אזיל לשיטתו דבסי' שמ"ו בלוקח בהמה לשלשים יום דפסקו התוס' בב"מ דף צ"ז שחייב הוא בפשיעה והקשה מדברי הרמב"ם שהבאתי שסובר דבמוכר לזמן קצוב רשאי לקלקל הקרקע וא"כ מכש"כ שפטור על הפשיעה ומכח זה הכריע דהתוס' חולקים על הרמב"ם וסוברים דגם במוכר לזמן קצוב נמי אינו יכול לקלקל גוף הקרקע והלכך לשיטת התוס' גופא שפיר הקשה הקצות מגואל ובועז דמהני התם קנין סודר והשתא אין לתרץ משום דהתם שאני שרשאי לקלקל הקרקע זה אינו דהא אליבא דתוס' קיימינן ולשיטתם באמת אין רשאין לקלקל:

והשתא י"ל דבאמת דין מכירה או מתנה לזמן שוה ממש לע"מ להחזיר רק דבזה גופא פליגי הרמב"ם והתוס' כי מדברי הרא"ש בפ"ק דב"מ מבואר שהוא סובר דגם מתנה ע"מ להחזיר נמי נקנית היא בחליפין שלא כדברי התוס' כמו שהוכיח הקצות מדבריו בסי' קצ"ה גם מבואר הוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ה סי' ב' בשם רבינו אביגדור דחשיב שם הדברים שעדיף מתנה ע"מ להחזיר משואל תשיב נמי שם דבזה עדיף ג"כ שמתנה ע"מ להחזיר יכול להקדיש משא"כ שואל אינו יכול להקדיש ואף דבמתנה ע"מ להחזיר בעי ג"כ לקיים תנאיה ולהחזיר לבעלים מ"מ מצי למיהדר לו ולקיים תנאיה אבל מ"מ לשעתיה קנין הגוף הוא ע"ש שהאריך בזה ובאמת כה"ג מצינו ג"כ בגמרא והוא בעירוכין דף כ"ו דאמרי' התם דהמקדיש שדה מקנה אינה יוצאה להכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הרי מצינו סברא זו ממש שאף דחל הקדש עד היובל מ"מ אינו חל לעולם והיינו משום דהוא רק קנין לזמן לפי"ז הא י"ל דלשיטת הרמב"ם דבמכירה לזמן מותר לקלקל הקרקע ה"ה נמי במתנה ע"מ להחזיר רק שיתקן מה שקלקל ודי בזה ואף אם הוא באופן שאי אפשר לתקן אח"כ מ"מ מהני גם כן חזרת דמים כיון דלשעתא הוי שלו לגמרי כמו שהאריך שם הרא"ש בתשובה וגם סובר דמתנה ע"מ להחזיר נקנה נמי בחליפין כמו שמבואר מהרא"ש בפ"ק דב"מ ממילא הא לדידיה שוין הם לגמרי וכן לשיטת התוס' דסברי דמתנה ע"מ להחזיר אינו נקנה בחליפין שהוכחנו דסברי דמתנה ע"מ להחזיר אין רשאי לקלקל הדבר הניתן לו הא דעתם הוא דגם במכירה לזמן נמי הדין כך הוא ממילא הא לכל השיטות דין ע"מ להחזיר שוה לגמרי למכירה או מתנה שהוא לזמן:

אלא שלפי"ז יש להקשות א"כ הא הדרא קושית הקצות לדוכתיה אמאי מהני קנין סודר בהא דגואל ובועז הא בזמן היובל הי' והשתא אין לתרץ משום דהתם כיון שיש לו רשות לחפור בו בורות דמיא לקנין הגוף הא שיטת הקצות החשן בדעת התוס' הוא דאף במכירה לזמן או ביובל נמי אין רשאין לחפור בו בורות ועוד קשה לי על הקצות בסי' שמ"ו הא להדיא מבואר בתוס' דערכין דף כ"ט דבזה מודים הם התוס' לרש"י שאם קץ אילנות בשדה שקנה ביובל פטור מלשלם ומשמע התם אף שלא מכר לו לקצוץ האילנות הלכך נראה לי בעיקר קושית הקצות על התוס' מהא דמכר שדה ביובל דמהני קנין סודר משום די"ל דיובל שאני דהא אם בנתיים יתבטל היובל או ע"י איזה סיבה לא יתקעו בשופר ביוה"כ של יובל אז ישאר השדה לעולם בידו למאן דבעי תקיעה דוקא עיין בר"ה דף ט' ובט"א שם והלכך י"ל כיון דכל עיקר דין קנין סודר מגואל ומבועז ילפינן בעינן נמי דוקא דומיא דהתם שיכול להיות שיהי' קנין לעולם משא"כ היכא דהתנה בהדיא שיחזור לו לאחר זמן כיון שמחויב להחזיר לו מחמת התנאי לא הוי באמת רק טובת הנאה שאינו נקנית בחליפין ומתורץ קושית הקצות:

אך עדיין יש לחלק מהא דב"ק משום דהתם בתשלומי דו"ה שאני דהא יש להקשות דבדף ע"ט ב"ק שם אמרינן גנב ופרע בחובו או גנב והחליף משלם דו"ה וקשה דהא בב"מ אמרינן לענין אונאה דבחליפין ליכא דין אונאה וכתבו דה"ט משום דכתיב וכי תמכרו ממכר אמר רחמנא וחליפין לאו מכר הוא ע"ש וא"כ הכא נמי הא טבח ומכר קתני דמשמע דוקא מכירה ומנ"ל לחייבו אף בחליפין (ואחר כותבי זאת מצאתי כן בנ"צ סי' רכ"ז) אמנם מצאתי בש"מ שם שהקשה לענין גנב ונתן אמאי חייב בתשלומי דו"ה והא לענין בתי ערי חומה וגונב נפש קי"ל דמתנה אינו בכלל מכירה ותירץ הרשב"א בשם הראב"ד דהכא שאני כיון דאמר ר"ע לעיל דף ס"ח דהיינו טעמא דטבח ומכר משלם דו"ה משום דאישתרש בחטא דהוי דומיא דטביחה דג"כ אשתרש בחטא. (ומזה הוכחתי במקום אחר דלהוסיף על הקרא דרשינן לכולי עלמא טעמא דקרא עיין בנב"י סי' נ') ולפי"ז י"ל דלעולם מתנה ע"מ להחזיר לא הוי שינוי רשות והא דצריכין למעט מטביחה דאינה חוזרת דמשמע דאי לאו האי מיעוטא היה מהני אף היכא דהמכירה או המתנה חוזרת היא היינו משום דאי לאו הכי היינו מחייבין אותו בדו"ה משום דאשתרש בחטא. ומהאי טעמא נמי אין ראיה מדברי התוס' שם דף ע"ו שכתבו דאף דבהקדש מזבח לא מחייב בדו"ה מ"מ נחשב הקדש לשינוי רשות אלמא דיותר בקל נחשב לשינוי רשות לענין דין קניה מדנחשב לענין תשלומי דו"ה היינו נמי מהאי טעמא משום דחיוב ארבעה וחמשה שאני דהתם עיקר החיוב תלי באשתרש בחטא ובהקדיש לא שייך כ"כ אשתרש בחטא דהא לשמים הקדיש וסבר מצוה קעבד כדאמרינן בשאר דוכתא אבל מתנה ע"מ להחזיר הא אשתרש ג"כ בחטא ליתן לאחר חפץ חבירו ואף שלא נתן רק לזמן מ"מ הא שואל שלא מדעת נמי גזלן הוי משא"כ לענין שינוי רשות לקנות בזה גוף הגניבה זה תלי הכל בשינוי רשות ממש משום הכי אפשר לומר דאף דבהקדיש נמי תשוב שינוי רשות היינו משום דיצא מרשותו לגמרי משא"כ מתנה ע"מ להחזיר כיון דאח"כ החזיר לרשותו לא נחשב בזה שינוי רשות:

אמנם בעיקר הדין נראה לי דגם ע"מ להחזיר נמי שינוי רשות הוי וקנה דהא סתמא קאמר הגמ' קדושין ד' ו' אמר רב אשי מתנה ע"מ להחזיר בכולהו קני לבר מאשה דלא לימא אשה נקנית בחליפין ומשמע דכללא כייל דבכל התורה כולה מתנה ע"מ להחדר דינו כמתנה גמורה ולא קאי דוקא על הני מילי דחשיב התם כגון אתרוג ותרומה ופדיון הבן אלא בכל מילי אמרינן כן ותדע דהא כתב הגמ"י פ' ו' מה' שבת על הא דאיתא בתוספתא והובא ברא"ש פרק כל שעה בישראל ונכרי שהלכו בספינה וחמץ ביד ישראל שצריך ליתן החמץ לנכרי במתנה גמורה ולא בע"מ להחזיר וכתב ע"ז הגמ"י וז"ל ועל אותה ברייתא אני תמה דהא פסקינן בכל דוכתא דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ושמא משום חומר דחמץ החמירו וכן איתא התם בש"ע א"ח סי' תמ"ח הרי להדיא מבואר מהגמ"י שמפרש הגמרא בקידושין דהא בכולהו דקאמר רב אשי קאי על כל התורה כולה דאל"כ לא הוי מקשי מידי וכן מוכח ג"כ משו"ת הריב"ש סי' ב' שנשאל שם במי שנתן לחבירו חפץ במתנה ע"מ להחזיר אם יכול לישבע סתם שהוא שלו והשיב דבודאי יכול לישבע סתם משום דהא אמרי' בקידושין דמתנה ע"מ להחזיר בכולהו קני לבר כו' ע"כ הרי מבואר גם מדבריו דכלל זה נאמר בכל דוכתא והובאו דבריו ג"כ ביו"ד סי' רכ"א לפי"ז לענין שינוי רשות בוודאי ג"כ דינא הכי ועוד דהא דעת בעל המאור הוא בפרק הגוזל בתרא וכן הוא דעת הרמב"ן שם שאפילו אם נתן לו הגזלן בטעות בענין שבטלה הנתינה מ"מ נמי שינוי רשות הוי הובא בש"ך סי' שס"א ע"ש והא ודאי אי תבע הגזלן קמן הוי אמרי' לו שהמקבל חייב להחזיר לו ואפי"ה נחשב לשינוי רשות ויותר מזה איתא ביש"ש פ' מרובה והובאו דבריו ג"כ בספר מגיני שלמה וכן הובא זאת במקנה באה"ע סי' כ"ת משחו שאפי' אם נתן הגזלן לאחר בפיקדון נמי הוי שינוי רשות ע"ש והא סתם פיקדון בודאי להחזיר קאי ואפי"ה קונה לפי"ז מכש"כ מתנה ע"מ להחזיר:

ואם היינו אומרים דמתנה ע"מ להחזיר נחשב לשינוי רשות היה מקום לתרץ דברי הרא"ש החמורין בפ' מרובה שכתב שם דגזל ביאוש לחוד נקנה להגזלן מדרבנן ואם קידש בו אשה צריכה גט מדרבנן והקשו עליו כל הבאים אחריו דהיאך אפשר להמצא כן שיקדש בזה ולא יהיה שינוי רשות הא כיון שמקדשה ממילא נעשה ג"כ ע"י הקידושין שינוי רשות עיין בזה ביש"ש פ' מרובה ופלפלא חריפתא שם וכן הקשה הח"מ וב"ש בסי' כ"ת ס"ק י'. אבל לדברינו ניחא דמשכחת לה כגון אם גזל חפץ וקודם יאוש נתן אותו לאשה אחת במתנה ע"מ להחזיר לזמן קבוע ואתר שנתן הגזלן להאשה נתייאשו הבעלים מהחפץ וא"כ הא עדיין לא קנתה האשה דהוי שינוי רשות ואח"כ יאוש דלא קני להרא"ש ולא הוה רק יאוש לחוד משום דהשינוי רשות דמעיקרא לאו כלום הוא כיון דהיתה קודם היאוש ואח"כ כשהגיע הזמן להחזיר לו המתנה אמר לה אני מקדשך בזה ומעתה יהי' שלך לגמרי דאז לא הוי אלא יאוש לחוד דאף שעכשיו נותנה לגמרי מ"מ לא נקרא נתינה חדשה וע"ז כתב הרא"ש דמקודשת מדרבנן משום יאוש לחוד והוא ע"ד שכתב היש"ש שם לענין פיקדון גם לענין מה שרציתי לחלק שאף מכירה לזמן לא יהי' נקרא שינוי רשות מצאתי בחידושי הרשב"א בגיטין דף נ"ה שכתב להדיא דדוקא לענין תשלומי דו"ה אמרינן דמכירה לזמן לא הוי מכירה משום דבעינן דומיא דטביחה אבל לענין שינוי רשות גם מכירה כזו הוי שינוי רשות ע"ש וזה היה בהעלם מבעל שעה"מ דאינו מביא אותו שם הלכך מכל הני טעמא נראה לי דגם ע"מ להחזיר נמי הוי שינוי רשות דהא דעת הב"ח הוא בסי' שמ"ו דמתנה ע"מ להחזיר דמי ממש למכירה לזמן וכ"ז דלא כמו שראיתי בשו"מ מהד"ק ח"ש סי' כ"ח דזה לא הוי שינוי רשות ועיקר טעמו מהא דסי' שס"א והוא מהנמוק"י בפ' חזקת הבתים שאם מכר הגזלן באחריות לא נקרא שינוי רשות ומזה הוכיח דכש"כ במתנה ע"מ להחזיר ע"ש אבל אין בזה כדאי לדחות הראי' שכתבתי כי לבד שכל הבאים אחריו חולקים עליו בזה וגם הם מפרשים דברי הנמוק"י לכונה אחרת כדאיתא באו"ת סי' ל"ז ס"ק י"ג גם בלאו הכי לא דמי דהתם שאני כמו שכתבו הפוסקים משום דכח המוכר מעורב בהמקח מתחילת המכירה דהא אם יהי' איזה אונס חוזרת לרשותו א"כ לא הוי אפילו שעה אחת שיוצא מרשותו לגמרי מה שאין כן במתנה על מנת להחזיר הא לשעתו יצא מרשותו לגמרי כמו שכתבנו לעיל בשם הרא"ש הלכך הוי שינוי רשות כנלע"ד

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה